השנה היא 1942, יום עבודה רגיל (לכאורה) בספרייה הלאומית בירושלים (אז היא נקראה "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"). עובדי הספרייה, בני הזוג שלמה ואלמה שונמי מקשקשים עם חברתם מרים ילן-שטקליס, ספרנית ומנהלת המחלקה הסלאבית.
בין רכילות לרכילות, מספרים בני הזוג למרים על אירוע לא נעים שקרה יום קודם לכן:
ילד בשם מיכאל, שבתם נורית חיבבה מאוד, הוזמן לבקר בביתם ברחוב מטודלה בירושלים. נורית התכוננה, התייפתה, סידרה את החדר ואת הבובות. אך אבוי! מיכאל לא הגיע.
"בסיומה של מסיבת יום ההולדת של אחד מילדי הגן הזמנתי את מיכאל לבקר בביתי בשעות אחר הצהריים", שחזרה נורית שונמי (לימים רייכמן), בראיון לרותי קדוש לעיתון "להיות הורים" בשנת 2023. "להוריו כמובן לא היה מכונית ולא טלפון, כמעט לאף אחד לא היה באותם ימים, והוא היה צריך לבוא אלי לבדו וברגל. כשאמא שאלה אותי, איך יידע מיכאל למצוא את הבית שלנו, אמרתי לה שהוא ייקח מצפן וימצא את הדרך".
"את מיכאל אהבתי ממש מגיל חמש, הנה לך עדות שיש אהבה בכל גיל, אפילו חשבתי שנתחתן", הוסיפה נורית. "לכבוד בואו של מיכאל לבשתי את שמלת השבת היחידה שהייתה לי. מיכאל האמיתי, כמו מיכאל שבשיר לא בא. הייתי אומללה שאי אפשר לתאר, אני ממש זוכרת את ההרגשה. גדעון, אחי הגדול התגייס להציל את המצב, ולמחרת בבוקר, לפני שהלך לבית הספר הוא ניגש למיכאל ושאל אותו חד וחלק האם הוא מתכוון להתחתן איתי. מיכאל אמר שלא".
כפי שבוודאי הבנתם, המשוררת הספרנית, שכבר גרמה לכולנו לבכות ב"דני גיבור" ("נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר"), מצאה בסיפור פוטנציאל לשיר נוסף שיגרום לנו להרטיב את חולצתנו בדמעות.
תוך זמן קצר היא שלחה את השיר שכתבה על המעשייה העצובה ל'דבר לילדים'.
והנה השיר – בפרסום ראשון – בכתב ידה של המשוררת. שימו לב להקדשה "לנורית" שהוסיפה מרים.
ובנובמבר ילדי ישראל נחשפו גם הם לטראומה בעיתון הילדים האהוב שלהם.
25 שנים אחר כך תבחר משוררת אחרת, נעמי שמר שמה, להלחין את השיר. השיר יזכה לעדנה מחודשת ויהפוך ללהיט עצום. דרך אגב, בין מרים לנעמי התגלע ויכוח בשל שינויים שעשתה שמר למילים המקוריות, אבל על זה כתבנו כבר בסיפור אחר.
אבל פה לא נגמר הסיפור. כי יש שאלה אחת שנותרה פתוחה: למה מיכאל לא הגיע ושבר את לבה של נורית?
הסיפור של מיכאל
"זו לא אשמתו!", חושפת בפנינו דינה, אלמנתו של מיכאל לבל, גיבור השיר. "הוא סיפר לאמא שלו על ההזמנה מנורית, אבל לה היו תוכניות אחרות. אז עשו מה שאמא אומרת, זו לא הייתה דמוקרטיה".
דינה מספרת לנו כי מיכאל, שהלך לעולמו בגיל 59 בלבד בשנת 1996 אחרי מחלה קשה, היה אדם משכמו ומעלה. בבגרותו, מתוקף עבודתו כרופא, היה נוסע שעות ארוכות בהתנדבות להעניק טיפול רפואי לאנשים שהיו זקוקים לכך ביישובי ספר, ובהמשך אפילו התנדב כרופא בשליחות באפריקה.
"מיכאל היה איש של אנשים", היא מספרת לנו, "איש משפחה למופת, וגם חתיך, היה לה טעם טוב לנורית".
מאוחר יותר עברה המשפחה לבוסטון, שם התמחה מיכאל ברפואת עיניים. בנוסף להיותו רופא מוערך, גם היה מיכאל שחיין מצטיין עטור בפרסים, צלם סמי-מקצועי ואוהב מוזיקה מושבע.
דינה מספרת לנו, כי תמיד ידעה על "הסוד" של מיכאל, אבל הוא, מעצם היותו אדם צנוע מאוד, לא עשה עניין מהשיר שנולד באשמתו (או בזכותו). "קשה לי להאמין שמיכאל הבטיח הבטחות ולא קיים", מתייחסת דינה לטענות של הילדה המחכה בשירה של ילן-שטקליס, "הוא היה אדם מאוד מאוד ישר. כ'ייקה', מילה הייתה אצלו מילה. אין להבטיח ולא לקיים".
עוד סיפרה לנו דינה, כי ככל הידוע לה, מיכאל ונורית לא היו בקשר מאז אותן שנות ילדות, אבל דווקא היא זכתה בתחילת שנות ה-2000 להיפגש מספר פעמים עם נורית, והם אף שמרו על קשרי ידידות.
למיכאל ולדינה שלושה בנים: ערן הבכור, עודד ועדי.
את הנכדים (8 במספר) כבר לא זכה מיכאל להכיר.
הסיפור של נורית
שוחחנו גם עם אמנון רייכמן, בנה של נורית, והוא נתן לנו סיבה קצת אחרת לאותה הברזה מפורסמת, שקצת שונה מהגרסה של דינה.
לדברי אמנון, הנימוק ששמעה נורית אמו ממיכאל היה: "לא הבנתי שזו הייתה הזמנה ספציפית. חשבתי שזו הייתה הזמנה כללית".
ואיך הגיבה נורית לשיר שהפך ללהיט?
אז מתברר, מספר לנו אמנון, שמצד אחד אמו שמחה כי היא אהבה את השיר ואת מחברת השיר (אותה הכירה דרך הוריה), מצד שני היא פחות אהבה להיות "הקורבן הננטש" שבשיר.
"בזכותי נטבע בלשון העברית מטבע הלשון 'חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל", התנחמה נורית באותו ראיון ישן, שלפחות משהו טוב אחד קרה "בזכות" הלב השבור שלה.
"למדתי עם מיכאל בבית הספר העממי ובתחילת התיכון", סיפרה עוד נורית באותו ראיון ישן. "בשישית הוא עבר ללמוד במגמה ריאלית ואני בהומנית, נפרדנו מאז לא ראיתי אותו. אם אני לא טועה המשכתי לאהוב אותו גם בכיתה א', ואפילו נותרה לי צלקת קטנה בשפה התחתונה כזיכרון מהאהבה הזו. זה קרה ביום שבו קיבלנו זריקות נגד טיפוס, נורא רציתי להשוויץ בפני מיכאל, אז התנדבתי להיות הראשונה שמקבלת את הזריקה, וכשרצתי לחדר האחות, נפלתי ונפצעתי. אבל זה בכלל לא הרשים אותו, כל מיני בנות בכיתה אהבו אותו ולפי השמועה גם הוא אהב אותן, אני לא נמניתי עמן".
נורית, כמו מיכאל, המשיכה גם היא בלימודים אקדמיים, והשלימה דוקטורט בספרות. מבחר ספריה שכתבה וערכה במהלך השנים שמורים פה אצלנו בספרייה הלאומית.
נורית שונמי (לימים רייכמן) נפטרה בשנת 2021, ולה שני בנים: אמנון ודניאל.
הגרסאות של המשפחות קצת שונות אבל דבר אחד משותף להן: בשתי הגרסאות ההברזה לא הייתה מכוונת, ונעשתה בתום לב ובתמימות מתוקה של ילדי גן.
ואנחנו? אנחנו זכינו בזכות הסיפור הזה לשיר יפה ומרגש.
והנה ממתק נוסף שמצאנו בארכיון המוזיקה שלנו: מרים ילן-שטקליס קוראת בקולה את השיר.
ונסיים באנקדוטה אחרונה:
אמנון חושף בפנינו, כי גם השיר "הבובה זהבה" של מרים ילן-שטקליס, נכתב על בובתה של נורית אמו. אבל את זה נשמור לסיפור אחר.
***
תודה רבה לדינה לבל ומשפחתה ששיתפו איתנו את סיפורו של מיכאל. תודה רבה לאמנון רייכמן ומשפחתו ששיתפו איתנו את סיפורה של נורית. תודה רבה גם לד"ר תמר זיגמן שסייעה רבות בהכנת הכתבה.
