מרים ילן-שטקליס היא מגדולות הסופרות והמשוררות שקמו לנו, בכך אין ספק. למרות שהלכה לעולמה לפני כמעט 40 שנה, השירים והסיפורים שכתבה הם קלאסיקות שמושמעות ומצוטטות גם כיום, ונחשבים לפסגת היצירה לילדים. "בובה זהבה", "הסבון בכה מאוד", "רוח-רוח", "מיכאל", "דני גיבור", "המסע אל האי אולי" – הם רק כמה מהיצירות השירים והסיפורים שכתבה ילן-שטקליס שתופסים רגעים מזוקקים של רגש. היו בהם חום ואהבה שניכרו בכל יצירותיה ונחקקו בלבבות רבים.

אבל למרות הרגישות וההבנה העמוקה שגילתה ילן-שטקליס בכתיבתה, למרים לא היו ילדים משל עצמה. מהיכן ידעה איפה, לתאר בכזו דייקנות את דקויות חייו של הילד, את הרהורי ליבו, את משאות נפשו, את חלומותיו ואת שיברונות ליבו?

רותי קרן, שהכירה את ילן-שטקליס היכרות קרובה, כמעט משפחתית, ניסתה לספק לנו תשובה מתוך היחסים המיוחדים שלה עם המשוררת הדגולה:

"בדרך כלל מי שאין לו ילדים חסר אצלו איזשהו מנעד רגשי מסוים, פשוט כי הוא לא חווה את אותן דאגות, חרדות ואהבה ללא תנאי שהורים חווים עם ילדיהם. אבל מרים התייחסה אליי בעומק רגשי, שהיה אופייני למי שהוא הורה בעצמו. היא ידעה לתפוס רגשות אוניברסליים והיה לה כישרון מיוחד להבין את הנפש הילדית".

עדויות לחום ולאהבה שאפיינו את כתיבתה של ילן-שטקליס מופיעים גם בחיי היומיום שלה, ואנחנו מצאנו אותם בהקדשות ובמכתבים שכתבה לקרן בילדותה. כך היא כותבת לילדה רותי קרן בת ה-8:

"25.2.68

רותינקה יקירתי,

מאד מאוד שמחתי במכתב שלך. איזה כתב-יד יפה וכמה טוב את כותבת! חבל שאיני יכולה ברגע זה לגשת לך ולנשק אותך, כל כך מצא חן בעיני המכתב שלך. (…)

ואת, חמודתי, מסרי ברכות ממני לאמא ולאבא, ולסבתא היקרה.

שלך, באהבה

מרים"

ילן-שטקליס, כלת פרס ישראל לספרות ילדים נולדה בשם מרים וילנסקי בשנת 1900 ברוסיה (אוקראינה של היום). אביה היה מנהיג ציוני מוכר – ד"ר יהודה ליב ניסן וילנסקי, כך שעברית הייתה שפה נוספת שהיא ינקה בביתה, בנוסף לרוסית. יידיש היא למדה רק מאוחר יותר כשרצתה להתכתב עם סבתה. לשם משפחתה היא הוסיפה בגיל מבוגר את התוספת 'ילן' שהוא ראשי תיבות של שם אביה. בגיל 17 החלה לכתוב שירים ובגיל 20 עלתה לישראל. היא נישאה למשה שטקליס אך התגרשה כעשור לאחר מכן וחיה רוב חייה לבדה. היא דיברה 6 שפות באופן שוטף ולצד כתיבה ותרגום עבדה שנים רבות כספרנית בספריה הלאומית.

בשיריה יש איזו אמת עמוקה על החיים והקשיים הטמונים בחובם, קשיים שהיא לא מנסה להסתיר מהילדים. אולי בזכות זאת הפכו שיריה וסיפוריה למוכרים ואהובים כל כך. היא כתבה עשרות שירים וסיפורים, שאוגדו ליותר משני תריסר ספרים. רבים משיריה הולחנו והפכו לחלק מרכזי מהתרבות הישראלית.

מהיכן הגיעו יכולותיה של ילן-שטקליס לכתוב לילדים בקרבה כזו, כאילו היא עצמה חברתם הטובה והם חולקים איתה את כל סודותיהם?

הכתיבה שלה נבעה מתוך ליבה שלה עצמה. ילן-שטקליס התייחסה לילדים כמו למבוגרים – היא סברה כי אין הבדל בין נשמתו של מבוגר לנשמתו של הילד. רגישותה הרבה של ילן-שטקליס הועצמה גם בשל נסיבות חייה: היא נותרה יתומה מאם כשהיא בת 16 בלבד, אירוע שהיה טראומטי במיוחד עבורה. מאוחר יותר עזב אותה בעלה לטובת המאיירת של ספריה, בינה גבירץ, אותה שיכנה ילן-שטקליס בטוב ליבה בביתם. כשקוראים את שיריה לילדים אפשר לראות גם את החלק בהם שפונה למבוגרים, מתוך כאבי ליבה שלה. דוגמה לכך תוכלו למצוא, למשל, בכאב הנטישה הצורב שחווה דני בשיר "דני גיבור", כאב שדומה מאוד לתחושת הבגידה שחוותה ילן-שטקליס כאישה בוגרת.

בהקדשות ובהתכתבויות של ילן-שטקליס עם רותי קרן הקטנה, נפתח צוהר נוסף לנפשה של היוצרת הענקית הזו, שיכול לעזור לנו להבין את האהבה והרוך שרכשה שטקליס לנפש הילדית. הנה דוגמא אחת המופיעה בהקדשה נוגעת ללב שמרים ילן-שטקליס כתבה לרותי, כשזו הייתה אך בת שנה:

רותי קרן היא עיתונאית, עורכת ומגישת את התוכנית "מאחורי הקלעים" בכאן תרבות של תאגיד השידור וסופרת. במערכת היחסית המלבבת עם ילן-שטקליס נזכרה כשעשתה סדר בביתה ונתקלה בכמה ספרים וגלויות ישנים שלא זכרה על קיומם. כשפתחה אותם גילתה הקדשות מרגשות מ"דודה מירה".

סבתה של רותי, שרה גולדברג, הכירה את מרים ילן-שטקליס לגמרי במקרה. הן חלקו חדר משותף בעת אשפוז בבית חולים והפכו לחברות טובות וקרובות, כפי שניכר בחליפת הגלויות ביניהן. סבתה של רותי הייתה טיפוס יוצא דופן. היא הייתה אם חד הורית בתקופה שלגדל ילדה לבד היה דבר מאוד לא מקובל. לא מפתיע אם כך, שמרים מצאה עניין בקשר איתה – אישה שבדומה לה, הייתה עצמאית, מקורית, ולא פחדה לחיות את חייה ולהגשים את עצמה, גם ללא גבר תומך לצידה.

בהמשך, גם לאימה של רותי, מרים גולדברג, היה קשר חם עם מרים ילן-שטקליס. וכשרותי קרן נולדה, בדצמבר 1959, היא מיד נכנסה לתוך מערכת היחסים החמה עם המשוררת. הנה הקדשה נוספת שילן-שטקליס כתבה עבורה, וגם היא מעידה על כך.

קרן סיפרה לנו על הקשר הקרוב שהיה לה עם ילן-שטקליס:

"בשבילי היא הייתה פשוט דודה מירה. אני זוכרת את ביתה ברחביה. את הירידה במדרגות לדירה במפלס תחתון ברחוב הרמב"ן ואת חדר האורחים. אני זוכרת ספה ועליה בבושקה עצומה, יפהפיה. כשהייתי מגיעה לביקור נתנו לי לשחק עם הבובה הזו וכל כך שמחתי, הייתי משחקת בה ללא סוף. אני גם זוכרת אותה, כבר אשה זקנה, שיבה עוטרת את פניה, ועיניה קטנות שובבות מאחורי משקפיה. היה משהו בבית שלה, בספה ובבובה, ובחברתה שהיה לי מאוד נעים".

הקשר בין רותי למרים ילן-שטקליס כלל בהמשך גם התכתבות על גבי גלויות. הן נשלחו אל רותי כילדה מראות שוב על קרבת הלב והחום ששררו ביניהן:

"27.12.66
לרותי חמודתי, לסבתא, לאמא ולאבא, הרבה ברכות!

תודה רבה לך, ילדתי יקירתי, על מכתבך הנלבב. מאד מאד שמחתי בו. שמחתי על שברכת אותי. נכון, זהו כבוד גדול, תואר יקיר-ירושלים. [ילן-שטקליס זכתה בפרס יקירת-ירושלים לשנת 1968 והטקס נערך ב- – 14.2.68 – י.א.] (…)

הפרחים שלך במכתב חמודים ביותר. אני נושקת לך, ואת תמסרי נשיקה ממני לכלם.

שלך באהבה,

מרים"

קרן מספרת כי ספריה של ילן-שטקליס ליוו אותה כל ילדותה. אולי כי הייתה ילדה יחידה בעצמה, ורבים מסיפוריה של מרים היו על ילדה בודדה. לבובה שהייתה לה נתנה קרן את השם "אלישבע", כמו שמה של הבובה בספר "המסע אל האי אולי", ובכמה משיריה המפורסמים של ילן-שטקליס.

בהמשך השנים רותי מספרת כי הקשר עם מרים דעך, לא ברור מדוע, אולם את ספריה של ילן שטקליס היא הקריאה באהבה גדולה לילדיה שלה כשאלה נולדו.

קרן לא הייתה הילדה היחידה שילן-שטקליס גילתה לה רגשות חיבה. היא שמרה על קשרים טובים עם הרבה ילדים בסביבתה, ותמיד דיברה איתם בגובה העיניים, והעידה על עצמה, שאחד הדברים האהובים עליה היה הקשר עם הילדים שקראו ואהבו את ספריה.

רותי קרן וילדים אחרים כמוה היו גם מקור השראה עבור ילן-שטקליס בכתיבתה. דרכם היא אולי חוותה מחדש את כל חוויות הילדות וחשה ביתר שאת את הרגשות הפועמים בילדים, בדיוק כמו במבוגרים. מה שעולה בבהירות מתוך הקדשות אלו הוא שהיא נתנה לילדים הללו את כל האהבה שהייתה בליבה לתת.

 

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"