אשר קופצ'יק, מי שהיום הוא אחד הספרנים האהובים והמוכרים בספרייה הלאומית בה הוא עובד כבר כמעט 50 שנה, היה פרח ספרנות צעיר ועולה חדש כשקיבל לידיו את הטיפול בסגירת כרטיס ההשאלה של עובדת ספריה אחת שפרשה לגמלאות.
שמה של העובדת, שצוין על כרטיס הספרייה, היה מרים ילן שטקליס. היא אחרה להחזיר ספרים ששאלה, והקנס הנקוב היה 2.1 לירות ישראליות.
לקופצ'יק העולה החדש שלא גדל על ספרות ילדים עברית או על שירים כמו "לשפן יש בית", לא היה מושג מי האשה שעומדת מולו. הוא לא קישר בין דמותה של הספרנית המבוגרת, הצנועה, לבין שמה של הסופרת והמשוררת המופלאה, כלת פרס ישראל לספרות ילדים ומי שהביאה לעולם מתנות ספרותיות כמו "המסע אל האי אולי", "דני גיבור", "מיכאל" ועוד יצירות רבות שאין ספור ילדים ישראלים גדלו על ברכיהן.
מרים ילן שטקליס נולדה כמרים וילנסקי, בתו המוכשרת ואוהבת המילים של מנהיג ציוני בעיירה פוטוקי (היום באוקראינה, אז – דרום מערב רוסיה). בגיל 16 היא התייתמה מאמה. בגיל 20 היא עלתה לארץ, כשמאחוריה כבר לימודי פסיכולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטת חרקוב, לימודי יהדות בבית הספר הגבוה ללימודי יהדות בברלין ותואר בספרנות מבית הספר לספרנות בפריז.
מהר מאד היא התקבלה לעבודה כספרנית ב"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" (שיהפוך בהמשך לספרייה הלאומית שלנו), תפקיד אותו המשיכה למלא בצניעות ובמסירות, כשהיא נודדת במשך עשרות שנים עם הספריה בין כתובותיה השונות – החל מבית דוד וולפסון שבקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, דרך מתחם קולג' טרה סנטה במרכז העיר ועד לפרישתה כשהספרייה כבר שכנה בבנין החדש (בזמנו) בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם.
באותן שנים היא פרסמה שירים וסיפורים קצרים וארוכים לילדים. בתחילה התפרסמו היצירות בעיתון "דבר לילדים", אבל מאוחר יותר קובצו לאוספי שירים ופורסמו כספרים.
בארכיון מרים ילן שטקליס השמור בארכיון גנזים וזמין דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית, בין שלל כתבי היד, הטיוטות והמכתבים, שמורים גם מסמכים המתעדים פרסים שונים שזכתה בהם, כמו למשל הודעה על פרס ליצירה לילדים מטעם שרותי הדסה לנוער על הספור "בימי", משנת 1949.
ולמרות מי שהייתה עבור עולם הספרות, גם לאחר שהחלה להתפרסם כיוצרת ואפילו לאחר שהייתה לכלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים – היא לא קיבלה, וגם לא רצתה לקבל – יחס מועדף.
אז באותו יום בשנת 1976, כשקופצ'יק ביקש ממנה לשלם את הקנס, היא לא התווכחה. היא פשוט כתבה צ'ק והושיטה לו אותו.
רק מאוחר יותר, נדהם מנהלו של קופצ'יק לגלות את השם החתום על הצ'ק. אפשר להניח שהוא ניצל את ההזדמנות ללמד את העובד החדש דבר או שניים על עולם ספרות הילדים העברית, אבל באותה הזדמנות הוא גם קיבל החלטה חשובה: ההמחאה ההיסטורית לא הופקדה בבנק, אלא בארכיון הספרייה הלאומית, שם ניתן למצוא אותו גם היום.
