בעמק יזרעאל, ממזרח לרגלי הגלבוע, שוכן קיבוץ בית אלפא. כמו קיבוץ בית השיטה (ש-11 מבניו נהרגו במלחמת יום הכיפורים) וקיבוצים אחרים, גם בית אלפא שילם מחיר בנפש למערכות ישראל. אבל נדמה שמשפחה אחת בקיבוץ, שעברה שורה בלתי נתפסת של אסונות קשים, ממחישה יותר מכל את ניצחון הרוח, האופטימיות והאחיזה בחיים. כזו היא משפחת ויינטרוב.
ערגה ברנע, לשעבר ויינטרוב, נולדה בשנת 1936. הוריה, פניה-פרידה ושמעון-יוסף, הגיעו לקיבוץ בית אלפא מרמת יוחנן. בשנת 1969 נפטרה אמה ממחלה קשה, ומאז פקדו את המשפחה, כמעט בזה אחר זה, אסונות פרטיים שהשתלבו בשכול הלאומי.
ארבעת האחים לבית ויינטרוב – ערגה, שלמה, אסתר ועמוס – נפרדו מהאם ליד מיטתה. חצי שנה בלבד לאחר מכן, ב-1970, נהרג בנם של פניה ושמעון, שלמה, במלחמת ההתשה, כאשר מטוסו נפגע מירי נ"מ סורי בטיסה מבצעית מעל שמי סוריה. הוא הנמיך כלפי הקרקע, התרומם בזינוק כלפי מעלה ואחר כך שב והתרסק על האדמה.
עמוס, האח הקטן במשפחה היה אז בן 19.
מעט לאחר מכן, בשנת 1971, נפטרה עינת, בתה של ערגה ובן זוגה אליושה, ממחלת הסרטן. לעינת היתה נפש רגישה והאסונות שפקדו את המשפחה הטביעו עליה חותם. "בילינו ימים קשים שנמשכו בין כותלי בית-החולים. עינת לא הסכימה להיכנע למצב. במשך שבועיים נאבקה בבית-החולים על חייה הצעירים, עד שדעכה, והיא בסך-הכל בת תשע-וחצי". מספרת ערגה בגעגוע.
שלושה מבני משפחת ויינטרוב מצאו את מותם תוך שנתיים מסוייטות. "נשארנו אבא שלי, אני האחות הבכורה, בעלי אחי ואחותי". מציינת ערגה. אבל זה לא היה הסוף. בינתיים עמוס, האח הצעיר, ביקש להתגייס לשירות קרבי: "הוא ביקש מאבא שלי שיחתום לו לשרת כלוחם למרות שהוא ממשפחה שכולה.", מספרת ערגה. "אבא שלי לא רצה למנוע ממנו מה שהוא רוצה. הבטיחו לאבא שלי שהוא ישאר מדריך בבית ספר לשיריון. אחר כך יצא להיות מ"פ. הגיע מועד שחרורו וביקשו ממנו לחתום לעוד 3 חודשים והוא הסכים."
ואז הגיעה בשורה קשה נוספת "שלוש שנים לאחר מות עינת, נפל עמוס במלחמת יום הכיפורים, בה נלחם בתפקיד מ"פ טנקים בגדוד 79. נשארנו משפחה קטנטונת אחרי שהיינו משפחה גדולה. לא חשבנו שזה יכול לקרות לנו פעמיים".
קשה לתפוס את סמיכות המאורעות הקשים שפקדו את משפחת ויינטרוב. קשה מאוד גם להאזין לערגה מספרת על כל האסונות הללו ולחשוב על המסע המפרך שהעבירו אותה החיים. ערגה נזכרת בימים הקשים של חורף שנת 1973, בהם לא ידעה מה עלה בגורלו של אחיה: "הסתובבנו כמו סהרורים כי לא שמענו מעמוס והיינו למודי אסונות. למרות שהוא נהרג ביום הראשון של המלחמה, מוקדם מאוד, במשך חמישה חודשים לא ידענו איפה הוא. המשכנו לשלוח לו חבילות מבלי לדעת אם קיבל אותן", היא מספרת בצער.
כשעמוס נפל הייתה ערגה אמא לשתי ילדות. למרות המצב המשפחתי והאבל הכבד שלא ניתן לתאר אותו במילים, היא יצאה לעבוד – הולכת ובוכה לדבריה. "התפרקתי. ניסיתי לשמור על שגרה למרות שעברנו גיהנום. ניסו להגיד לי שכולם מחכים וכולם מודאגים ואני זוכרת שאמרו לי אפילו מה את היסטרית. מאוד עזרו לנו באותה תקופה בקיבוץ ועברנו בבתי חולים וחיפשנו וראיינו פצועים כי לא ידענו מה קורה. היינו בקשר עם כל המשפחות פה באיזור. גם עם משפחות של נעדרים באזור. היינו נפגשים איתם ומחפשים יחד. הרגשנו שהקהילה בקיבוץ תומכת בנו".
במשך כל ימי מלחמת יום הכיפורים כולם היו שקועים בעצב ובצרות שלהם ומסביב לא ידעו כלום. "דיברו ברדיו ואמרו חורבן בית שלישי. החיים בקיבוץ נמשכו. אני חושבת שאבא שלי כבר ידע באיזשהו שלב, בתוך תוכו, שעמוס לא יחזור. בכל זאת חמישה חודשים לא שמענו ממנו. מזכיר הקיבוץ מאוד עזר. רצינו לפגוש את החברים של עמוס, אני זוכרת שכתבתי כל מה שהם סיפרו. הוא היה ביישן נורא ולכן הייתי צמאה למידע. זו הייתה תקופה קשה לכולם".
את האופטימיות, השמירה על השפיות וההיאחזות בחיים מייחסת ערגה קודם כל לבן זוגה, אליושה ז"ל. "החיים יותר חזקים מהכל. היה לי בן זוג שתמיד תמך בי ועזר, למרות שעבר בעצמו הרבה טרגדיות". בשנת 2007, בתאונת עבודה נקטעה זרועו הימנית של אליושה. לאחר תקופה של שיקום, חזר אליושה לתפקידו במחצבה, ועבד בה עד שנת 2014. הוא נפטר בשנת 2022. "אליושה היה אדם חזק", נזכרת ערגה. "הוא היה עמוד התווך של כולנו, תמך באבא שלי. וגם בילדים היתומים של אחי שנהרג." במהלך המלחמה עצמה ילדיה של ערגה היו בבית ילדים. "כולם התחשבו ועזרו בקיבוץ, ניסו לתמוך ולהושיט יד. האמת היא שמעולם לא חשבנו שיש לנו איזשהם זכויות יתר בגלל מה שעברנו כי כך גדלנו – לכולם קשה", מודה ערגה במה שככל הנראה קשה מאוד לקבל ולהבין לאור סמיכות האירועים וגודל האסון.
"השכול מלווה אותנו כל הזמן. אין יום ואין דקה שהם לא ברקע ולא קיימים בחשיבה ובתודעה, מה היה אם שלמה ועמוס היו בחיים. זה כל הזמן ישנו. כששלמה נהרג אבא אמר, טוב שאמא לא הייתה כבר כאן ולא ראתה את זה. ואחרי שלוש שנים עמוס נהרג. לא ברור לי איך אבא עבר את זה בכלל". במהלך המלחמה עצמה ערגה המשיכה לעבוד בבית הילדים וכך הוסיפה לעבוד 20 שנה בחינוך. בשנים האחרונות עבדה בגזברות הקיבוץ. למרות הכל היא מאמינה שגידלה משפחה מאושרת.
בסרט קצר שעשתה העיתונאית תמר אלמוג על המשפחה, מתארת בתה של ערגה את הרגע בו שמעה שמדברים על משפחתה בקיבוץ. היא שמעה שיש משפחה בקיבוץ ש"הכל קורה להם" וקוראים להם משפחת איוב. למרבה הצער, היא לא הבינה שמדובר במשפחתה שלה כי הוריה נאבקו לשמור על שגרה, אופטימיות ושמחה, וידעו לצד רגעים איומים של משברים גדולים גם רגעי אושר. זו התפישה אותה ניסו להנחיל לילדיהם. היא הצטערה לשמוע שמדובר על משפחתה שלה.
"בשנה האחרונה אני קצת מקבלת עזרה ממשרד הביטחון אבל זה קרה רק עכשיו כשהייתי מאושפזת. תמיד הסתדרתי בכוחות עצמי" מספרת ערגה, שניתן היה לצפות שתקבל תמיכה וסיוע צמוד לאחר המחיר הכבד ששילמה משפחתה למען ההגנה על מדינת ישראל. בחוסר נעימות שניכר בקולה היא מציינת מספר עניינים בירוקרטיים עמם התמודדו היא ואחותה והלב נחמץ לשמע התלאות שעוברות שתיהן גם בבגרותן. "לי ולאחותי נולדו ילדים ונכדים. לשלמה יש משפחה והילדים שלו הם לתפארת. כולם דוקטורים. אנשים משכמם ומעלה. הילדים שלי למרות הכל אומרים שגידלנו משפחה שמחה ומאושרת באמת. היום יש לי ארבעה ילדים, הילדים שלי התגייסו. הבן שלי היה בסיירת נח"ל, היה בלבנון, היום הוא ד"ר ואיש מדע וזה היה לי לא פשוט. אני 'רק' אחות שכולה אז לא היה לי בכלל איזשהו חלק בהחלטה בעניין הגיוס שלו, והאמת שלא עלה על דעתי שאכתיב לו מה לעשות" היא מודה. ובכל זאת איך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צמחה שוב, ומשפחת ויינטרוב -ברנע, המשיכה וצמחה ושרדה למרות סדרת האסונות הבלתי נתפסת שפקדה אותם? "בסך הכל בחרתי בחיים" אומרת ערגה, "נשארו לי הרבה זכרונות. אני מדברת על האחים שלי בכל הזדמנות שיש לי, וזה מה שמחזיק אותם איתי. אני רוצה להמשיך לדבר עליהם ורוצה להמשיך לספר את הסיפור שלנו, כך שהם ישארו איתי וכדי לעזור לכל מי שמתמודד עם כאב ושכול כבד".
כתבה של תמר אלמוג לוי ששודרה בערוץ הראשון ב-2013 אודות המשפחה.
