נעמי שמר ויצחק (אקי) ארצי ז"ל. ברקע מילות השיר "עקדת יצחק" בכתב ידה של שמר
יום שישי, 1 בדצמבר 1967. הטייס אקי ארצי והנווט אלחנן רז נשלחים לתעלת סואץ לצלם בסיס טילים מצרי שנבנה באזור. הם מזהים את המטרה, מצלמים ומתכוונים לשוב ארצה, אך אש תותחים מצרית מפילה את מטוסם. המטוס צולל אל מימי המפרץ בשטח מצרי.
כותרות העיתונים מדווחות על "החיפושים" אחר השניים. אך החיפושים יימשכו עשרות שנים ללא תוצאות, והשניים יוגדרו חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע.
אלחנן רז הניח אישה בהריונה, ולאחר נפילתו נולד לו בן.
אלחנן רז ז"ל
יצחק (אקי) ארצי הותיר אחריו אישה ושתי בנות, הקטנה בת שנה וחצי. יהי זכרם ברוך.
יצחק (אקי) ארצי ז"ל. כריכת הספר "נעדר-חלל" שכתבה אלמנתו, יעל ארצי
את אקי ארצי הכירה נעמי שמר היטב. אותו ואת משפחתו. וכשהיא שומעת את החדשות על לכתו של אקי, היא כותבת את אחד משיריה המרגשים ביותר – "עקדת יצחק":
קח את בנך
את יחידך אשר אהבת
קח את יצחק
והעלהו לעולה
על אחד ההרים
במקום אשר אומר אליך
והעלהו לעולה
על אחד ההרים בארץ מוריה
ומכל ההרים שבארץ הזאת
תעלה צעקה גדולה:
הנה האש והנה העצים
והינהו השה לעולה
ריבונו של עולם המלא רחמים
אל הנער ידך אל תשלח
אל הנער ידך אל תשלח –
גם אם שבע נחיה ונזקין
לא נשכח כי הונף הסכין
לא נשכח את בנך
את יחידך אשר אהבנו
לא נשכח את יצחק
מילות השיר "עקדת יצחק" בכתב ידה של שמר. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית
את השיר, בלחן שכתבה שמר, הכניסה המשוררת לתקליט הבכורה שלה כזמרת. על־פי עדותה, זהו השיר שאהבה יותר מכל שיר אחר באלבום.
"זכור לי שהשיר גרם לי לבכי בכל פעם ששמעתי אותו, וגם היום הוא מרגש אותי מאוד", מספרת לנו ללי שמר, בתה של נעמי. "סיפור העקדה כמעט כפי שהוא מופיע בתנ"ך, עם הזעקה 'לא נשכח כי הונף הסכין', מייצג את החיים הצעירים שאבדו. הבנתי את השכול הזה גם כילדה אחרי מלחמת ששת הימים. בסביבתנו החברתית (לא המשפחתית) היה שכול, ולאו דווקא אותה אופוריה שאוהבים לתאר ביחס לאותה תקופה".
ובאמת, גם נעמי שמר עצמה העידה במכתב שכתבה לאימה רבקה ספיר על הדמעות שזולגות מעיני בתה הנערה ללי כאשר היא שומעת את השיר:
ללי נהדרת, יפהפיה ומצודדת לב בעדינותה וברגישותה. השיר החדש שלי, "עקדת יצחק" מעורר אותה לבכי באופן קבוע. (כתבתי אותו אחרי האסון של אקי ארצי, אבל אני הוגה בו כבר זמן רב).
אחד ממקורות ההשראה הבולטים והמוכרים בכתיבתה של נעמי שמר הוא הטקסט המקראי. והשיר "עקדת יצחק" היה בין ראשוני שיריה שבהם שיבצה טקסטים מהמקורות והעבירה דרכם מסר אישי. מילות השיר כמעט זהות לטקסט המקראי, רק שבניגוד למסופר בספר בראשית, הפעם הונף הסכין על יצחק.
במרץ 1938 נכנס הצבא הגרמני לווינה, ויהודי אוסטריה הבינו שהגיע הקץ לחייהם שם. סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני – האנשלוס – והפעלת חוקי נירנברג הביאו איתם אלימות, ביזה והשפלות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1941 הוכרחו יהודי אוסטריה ללבוש טלאי צהוב, והחלו המשלוחים לגטאות ולמחנות במזרח אירופה. כ־185,000 יהודים חיו באוסטריה לפני הסיפוח. מרביתם הצליחו לברוח בזמן, אך כ־65,000 מהם נרצחו בידי הנאצים.
וינה לפני השואה. מתוך מאגר התצלומים של יד ושם
לפני השואה נחשבה הספרייה הגדולה של יהודי וינה לאחת הספריות היהודיות החשובות באירופה והייתה מקור גאווה של הקהילה. הספרים הראשונים נקלטו בה כבר ב־1814 בזכות תרומה של 133 כרכים טריים ממכבש הדפוס. עם כניסת הנאצים לווינה הכילה הספרייה עשרות אלפי ספרים, וביניהם 21 אינקונבולות (ספרים מראשית הדפוס) ו־645 כתבי יד.
לא פלא שהנאצים שמחו לשים את ידם על המוסד המוערך. הם סגרו את הספרייה ביולי 1938 והעבירו אותה לברלין שנה לאחר מכן. ספריות יהודיות אחרות באוסטריה נשדדו גם הן. חלקן השתייכו לארגונים יהודיים, ואחרות הכילו אוספים פרטיים. כשגורשו יהודי אוסטריה למזרח אירופה, רכושם – ובו ספרים רבים – נלקח למחסני איסוף.
יהודים בווינה נושאים טלאי צהוב. מתוך מאגר התצלומים של יד ושם
בשנים הללו עברו ספרי הקהילה גלגולים רבים, ולאחר המלחמה הם התחילו להתגלות במקומות שונים. חלק מספריית הקהילה הוחבא מעיני הנאצים בבית הקברות של וינה, וכך ניצל. חלק אחר, שנשלח בידי הנאצים לברלין, נחשף בצ'כיה, שאליה הועבר בעקבות ההפצצות על גרמניה.
נוסף על ספרי הקהילה, מאות אלפי ספרים שנגנבו ברחבי אירופה הובאו לאוסטריה בזמן המלחמה ונתגלו במנזר טנזנברג על־ידי הצבא הבריטי. רובם הוחזרו למדינות שמהן נגנבו, אבל חלקם נותרו באוסטריה. בעקבות פעילות נחושה של הספרייה הלאומית ומשרד הדתות הצליחו להגיע בדרך לא דרך כ־80,000 ספרי הקהילה לירושלים.
בספרייה הלאומית הודבקה בספרים אלו תווית מיוחדת המעידה על עברם ומנציחה את קורבנות השואה.
התווית שהודבקה בספרי הקהילה שהגיעו לספרייה הלאומית
את אחד הספרים הללו גיליתי לא מזמן. מדובר בספר "מסילת ישרים" של הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), ספר מוסר קלאסי ומוכר.
פתיחת ספר "מסילת ישרים" שהתגלה בספרייה
על הכריכה הפנימית של הספר נכתבה הקדשה בכתב יד, אך היא הוסתרה במדבקה. פניתי למעבדת השיקום והשימור של הספרייה, ובמקצועיות וזהירות רבה הצליחו אנשי המעבדה להסיר את המדבקה ולחשוף את הסיפור המרגש על אודות בעליו של הספר. וכך נכתב בהקדשה:
להבחור הנחמד המתמיד ויר"ש (ירא שמים) דוד דוב נ"י (נרו יאיר) לרגל חגיגת בר המצוה תשורה מאת משפחת ש. שעהנפעלד ווינא יום ה' עש"ק (ערב שבת קודש) פרשת תשא תרצ"ו לפ"ק (לפרט קטן)
ההקדשה בכתב יד
אומנם שם משפחתו של דוד דוב לא צוין, אבל בעזרת המידע שבהקדשה ידעתי שחתן בר המצווה גר בווינה. ולפי תאריך בר המצווה היה אפשר לחשב שהוא נולד במרץ 1923. השלב הבא היה לאתר אותו במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה. מאגר השמות מבוסס על מידע שנאסף ביד ושם במשך עשרות שנים דרך דפי העד שמילאו בני משפחה וחברים של הנספים.
באמצעות המאגר גיליתי ששם המשפחה של דוד דוב היה נויבירט, ושהוא נרצח יחד עם הוריו ושתי אחיותיו במינסק ב־1942. מידע נוסף מצאתי בארכיון "מרכז התיעוד של ההתנגדות האוסטרית" שבווינה. מהמידע עולה שהרכבת שבה נשלחו דוד דוב ובני משפחתו יצאה מווינה ב־14.9.1942. ארבעה ימים לאחר מכן הם הגיעו למינסק והמשיכו לאחוזה סמוכה בשם מאלי טרוסטינץ. לאחר שהורדו מהרכבת, הוצעדו יהודי וינה לבורות הריגה ונורו שם למוות.
מוסרת העדות שמילאה את דף העד של יד ושם הייתה אילזה דויטש, אחותו הגדולה של דוד דוב. התברר שאילזה הצליחה להימלט מאוסטריה בזמן. לפי המידע שאיתרנו על אילזה באתר הגנאלוגי Geni.com, היא נפטרה בשנת 2018 והותירה ארבעה ילדים בלונדון.
דף העד שמילאה אילזה דויטש על אחיה דוד דוב
הודות למשפחתי בלונדון הצלחתי ליצור קשר עם כמה מבני משפחתה של אילזה. נכדתה דבורה, שגרה בישראל, שיתפה מידע רב לגבי המשפחה. היא סיפרה שסבתה אילזה עזבה את וינה עם דודתה, אחת מאחיותיה של אימא של אילזה. הן נקלעו לגרמניה בזמן ליל הבדולח אך הצליחו להגיע לאנגליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שם עבדה בתור גננת, התחתנה והקימה משפחה. מאוחר יותר נודע כי שכנה של משפחת נויבירט בווינה שמרה כמה תמונות משפחתיות וגביע קידוש שקיבל דוד דב מתנה לבר המצווה. פריטים אלה נמצאים היום בידי המשפחה.
כחלק מהמסע בעקבות סיפורו של חתן בר המצווה, נוצר קשר גם עם צאצאי משפחת הרב שבתי שונפלד, האיש שהעניק לדוד דוב את הספר. משפחות שונפלד ונויבירט היו בקשרי חברות טובים בווינה. דוד דוב היה בן גילו של אחד מבני המשפחה, שלימים הפך לרב מוכר בניו יורק. עד היום נשמר הקשר בין המשפחות.
משפחת שונפלד עזבה את וינה בכוחות עצמה מייד לאחר האנשלוס. לקראת עזיבתם נדרשו כל היהודים למלא שאלון הגירה שכלל את פרטי המשפחה, שמות, גילים, מקצועות, יעד הגירה והכשרה מקצועית. גם בני משפחת נויבירט מילאו את המסמכים, והם נמצאים כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית. שם שמור חלק גדול מארכיון קהילת וינה.
שאלון ההגירה של משפחת נויבירט
אם כן מדוע לא הצליחה משפחת נויבירט לצאת מאוסטריה בזמן?
דבורה סיפקה את התשובה. מתברר שהמשפחה תכננה להגר לארצות הברית. אך דוד דוב חלה בפוליו, ואישור הגירה לארצות הברית היה תלוי בבדיקה רפואית. נראה שהשגרירות האמריקאית באוסטריה לא אפשרה לדוד דוב להגר, ומשפחתו נותרה בווינה. נוסף על כך אביו של דוד דב, הרב שמחה שמואל נויבירט, היה רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בעיר. הוא החליט לא לנטוש את קהילתו, וכך עלתה רוב המשפחה על המוקד ונרצחה על קידוש השם.
אנדרטת הנצחה ליהודי אוסטריה במאלי טרוסטינץ
את סיפור המשפחה שימרה האחות אילזה בלונדון. ועכשיו, בזכות מציאת הספר "מסילת ישרים", גם הספרייה הלאומית מנציחה את קורות המשפחה.
עקבות כף רגל קטנה והמחתרת להצלת ילדים בשואה
ארגון מושבת בתי-הספר הוקם כעשרים שנה לפני מלחמת העולם השנייה במטרה לתמוך ולסייע לילדי המהגרים העניים של פאריז. עם פרוץ המלחמה ותחילת הרדיפה היהודית בצרפת הכבושה ירד הארגון למחתרת במטרה להציל כמה שיותר ילדים יהודים נרדפים. סיפורו של אחד מהילדים שהציל הארגון דרך התיעוד שנותר
ילדי הקולוני סקולייר בטיול במסגרת קייטנת הנופש ב-Berck Plage
ב-27 באוגוסט 1942, שלחה נשיאת המוסד הפילנתרופי הצרפתי "בית הילד – הכוכב החדש של הילדים בצרפת" לעמיתתה בקליניקה "אם וילד" ברחוב רו אמלו 36 בפריז, מכתב קצר, אליו צורף גזיר עיתון שעליו שורטטו מידות נעליים של ילדה קטנה.
גזיר העיתון במידת הנעליים יחד עם מכתב המנהלת
במכתב מבקשת מנהלת "בית הילד" את עזרתה של הקליניקה בפנייה לאמה של ססיל ברס הקטנה, כדי שתקנה לה מגפיים בהתאם למידת הנעל המצורפת בזה. בסיום המכתב היא מאשרת את קבלת המחאת הדואר על סך 475 פרנק עבור סילוק חשבון הוצאות המחייה של ברס הקטנה.
מדוע שלחה מנהלת המוסד הסוציאלי בו שהתה הילדה ססיל מכתב לעמיתה במוסד אחר בכדי ליצור קשר עם האם? ומדוע לא ציינה בפנייתה את השם של עמיתתה?
במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוצפה פריז בגלי מהגרים יהודיים, רבים מהם ממזרח אירופה. היהודים המזרח אירופים הצטופפו ברבעים העניים של פריז, וניהלו חיים עשירים ביידיש. אלו באו על חשבון התערות בכור ההיתוך של הרפובליקה הצרפתית, למגינת לבה של ההנהגה הרשמית של יהודי צרפת.
קולוני סקולר (La Colonie Scolaire – מושבת בית הספר), שבראשו עמד מהנדס החשמל בוריס וולסקי, הוקם בשנת 1926 כדי לסייע לילדי המהגרים ממזרח אירופה. הארגון הפעיל שירותים חברתיים וקליניקה רפואית בשם "אם וילד" (La Mere et l’Enfant), אך גולת הכותרת של פעילותו היו מחנות הקיץ שארגן עבור ילדי הרבעים העניים של פריז. הקייטנות שערך הארגון ב-Berck Plage שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, אזור המוכר לנו בעיקר מעבודותיהם של ציירים אימפרסיוניסטיים, אפשרו לילדים לצאת פעם בשנה מהמחנק של העיר הצפופה ולשאוף אוויר צח. המשרדים שלו ישבו ברובע ה-11 של פריז, ברחוב אמלו (rue Amelot) 36, כתובת שהפכה לשם הקוד של הארגון בתקופת השואה.
ב-15 ביוני 1940, עשרים וארבע שעות לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נוסד הארגון המחתרתי "רו אמלוט", בראשות דוד רפפורט. כמו כל ארגון מגזר שלישי טוב, השכיל הקולוני סקולר להתאים את המשימות העומדות לפתחו למציאות המשתנה. הארגון לקח תחת חסותו בתי יתומים קיימים ופתח במקביל ארבעה בתי תמחוי שפעלו בסתר, ובאמצעותם ניתנו שירותים רפואיים, ארוחות וסיוע נוסף לילדים ולמשפחותיהם.
בית היתומים La Varenne
האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הארגון נבע מגלי המעצרים של יהודים, בעיקר היהודים הזרים חסרי האזרחות הצרפתית, כליאתם במחנות מעצר ושילוחם למחנות השמדה. רבים מהם היו מהגרים ממזרח אירופה, קהל היעד של הארגון. כתוצאה מכך נותרו ילדים רבים ללא הוריהם, או ללא אחד מהם, והיה צורך לדאוג עבורם למסגרת. הצורך אף החריף לאחר גלי המעצרים הגדולים של יולי 1942, שנודעו בשם Vel' d'Hiv (קיצור השם אצטדיון החורף, בו רוכזו העצורים).
אחד הצעדים הבולטים אותם נקט הארגון כדי להתמודד עם האתגר הזה היה הסתרה של ילדים יהודיים מפריז אצל משפחות נוצריות באזורים הכפריים של צרפת, כמו גם במנזרים ובבתי יתומים צרפתיים. כזה היה למשל "בית הילד" בו הוסתרה ססיל הקטנה. בניגוד לסיפורים המוכרים לנו על ילדים ממזרח אירופה או בלגיה שנמסרו באופן ספורדי על ידי משפחותיהם למשפחות של מכרים, הפעיל "רו אמלו" רשת מעקב מפוקחת על השמת הילדים אצל "המטפלות". בזכות הרשת הזו יכולה הייתה מנהלת המוסד בו שהתה ססיל לפנות לארגון כדי למצוא את אימה של הילדה. בגלל הפעילות המחתרתית לא הוזכרו במכתב שמות.
הארגון לא הסתפק בניהול הסתרת הילדים ברחבי צרפת. "רו אמלו" הכשיר עובדים סוציאליים מתנדבים שביקרו את הילדים אחת לתקופה, הן בשביל להעביר ל"מטפלות" את התשלום החודשי, שעמד בדרך-כלל על כ-700 פרנק, והן בכדי לפקח על בריאותם והתפתחותם של הילדים. הביקורים אצל כל ילד תועדו בכרטסת מיוחדת ובתיקים אישיים, וניתן למצוא בהם התייחסויות לקצב ההתפתחות של הילד, הקשר שלו עם המטפלת, מצב בריאותו הפיזית והנפשית כפי שבא לידי ביטוי בסיוטים ובהרטבות לילה, וגם הערות כגון "ילד יפה". הפעילות אורגנה באופן כה מופתי, עד שהמעיין בתיקים צריך להזכיר לעצמו מדי פעם שהכול נוהל בתנאי מחתרת, ותוך סכנת נפשות יום יומית. חלק ניכר מהארכיון של "רו אמלו" הושמד על ידי הפעילים לאחר פשיטה של הגסטפו על מספר מוסדות יהודיים ב-1943. על אף כל זאת, חלק ניכר מארכיון הארגון שרד, והוא כולל בין השאר כ-1,500 תיקים אישיים, רבים מהם מהתקופה שלאחר המלחמה.
אחד מאותם תיקים הוא התיק של יצחק ברס, אחיה של ססיל הקטנה. יצחק נולד ב-27 בדצמבר 1933 לשרה (מוניק) ושקליס (שארל) ברס, זוג מהגרים מליטא. בתיק האישי שלו מופיע גם מסמך מ-1947, בו תיאר יצחק בן ה-14 את קורותיו בשואה. המשפחה גרה ב-גני (GAGNY), פרבר של פריז. במסמך העדות מתאר יצחק כיצד גורשה המשפחה מגני בעקבות הכיבוש הגרמני, ויצחק הקטן נאלץ לוותר על המקום ברכב, וללכת ברגל עד ליעד. ההליכה היתה קשה עבורו והוא הרבה לבכות במהלכה עד שאמו הכניסה אותו מדי פעם לרכב כדי להקל עליו. גם הוריו התעייפו מאוד מהמסע.
בסופו של דבר הם הגיעו לגראז' גדול ואמו הורתה לו להישאר רגוע ושקט בזמן שהיא יצאה יחד עם אביו. הם נעצרו ונחקרו במשך מספר שעות על ידי הגרמנים. בסיום החקירה הם שוחררו והורשו לחזור לביתם.
העדות של יצחק ברס משנת 1947
כך נשאר יצחק עם הוריו במשך שנתיים עד שבוקר אחד הוא התעורר מדפיקות של המשטרה בדלת. אמו פתחה את הדלת והחלה לצעוק ולבכות. אביו נעצר וכעבור שעתיים חזרו השוטרים עם אביו על מנת לקחת את המעיל שלו. האמא רצתה לתת לו תותים וגבינה אך הוא סירב ונתן אותם ליצחק.
הייתה זו הפעם האחרונה שהשניים התראו.
מסמך המצוי בממוריאל דה-לה-שואה בפאריס מתעד את גירוש האבא שקליס (שרל) ברס גורש לאושוויץ מדראנסי ב-14.9.1942
לאחר מכן עבר יצחק ניתוח בבית חולים ושהה שם במשך חודש. אחות שביקרה בביתם בשנת 1942, כנראה מטעם קולוני סקולר, המליצה לאמו לשלוח אותו לבית יתומים. בבית החולים הכינו אותו למעבר ואמו ביקרה אותו פעמיים. לאחר מכן גורשו אמו ואחותו ליליאן בת השנה וחצי למחנות.
על פי תיעוד ממוריאל: ליליאן, ילידת 29.5.41 גורשה מדראנסי ב-11.11.42 . שרה מדניק MEDNIK, ילידת POUKOVITCH 27.12.12, גורשה באותו יום
יצחק שהה באיזור הכפרי אצל "מטפלת" אחת ואחר כך עוד שנתיים אצל "מטפלת" נוספת. במכתב שהשתמר בארכיון כתבה המטפלת שטיפלה ביצחק ובאחיו יעקב, שהיא מבקשת כסף נוסף מן הארגון בשל העלויות הכרוכות בגידול הילד, כגון גרבונים שהייתה צריכה לקנות לו. לאחר שהות אצל שתי "מטפלות" הועבר יצחק לבית יתומים, שם נשאר גם אחרי המלחמה. אחותו ססיל, שכף רגלה הוזכרה בתחילת דברינו, רצתה להישאר עמו אך היא נשלחה לשווייץ ולאחר מכן חזרה לצרפת ואומצה על ידי משפחה מאלזס.
מכתב המטפלת
בנוסף נשמרה בארכיון גם כרטסת של הביקורים של "פעילי רו אמלו" אצל המשפחות בהן הוחבא יצחק. במסמך מוזכרים הפריטים שהוענקו ליצחק על ידי הפעילים, ביניהם גרביים ופרטי לבוש אחרים. כולל ציון מצב הנעליים שברשותו.
כרטסת הביקורים
יצחק לא הצליח ליצור קשר עם אחותו ססיל לאחר המלחמה וחיפש גם את אחיו יעקב ששרד את התופת. בשנים האחרונות נפטר יעקב בצרפת. עד לשנת 1949 שהה יצחק ברס בבית היתומים ואז עלה עם עליית הנוער לישראל. הוא זכה להקים משפחה, וחי כיום עם אשתו בזיכרון יעקב. ססיל שרדה גם היא ומתגוררת כיום בשטרסבורג.
יצחק ברס הילד. תמונה באדיבות המשפחה
יצחק ברס כיום. תמונה באדיבות המשפחה
הארכיון של קולוני סקולר כולל תיעוד על אלפי ילדים יהודים בצרפת של שנות השואה ולאחריה שזכו לטיפול מסור של הארגון. כל ילד כזה הוא עולם ומלואו, ומאחוריו סיפור מורכב, שעל פי רוב נותר ספון בתיקי הארכיון. כמו באגדת סינדרלה, יצאנו לחיפוש בעקבות מדידה של כף רגל קטנה שנותרה מאחור, ומצאנו את סיפורם של הילדים לבית ברס.
תודה לד"ר מרים קלויאנו שרשמה במסירות את ארכיון הקולוני סקולר, והפנתה את תשומת לבנו לסיפור; לתמי סיזל על התחקיר; לנחמן פארנר על התרגומים מצרפתית; לג'רמן שוקרון על החיבור עם יצחק ברס ועל התחקיר המשפחתי המעמיק; וכמובן ליצחק ברס, שהרשה לנו לספר את סיפורו.
המסמכים שחושפים את קורות הרב ישראל מאיר לאו ומשפחתו בשואה
הרב ישראל מאיר לאו התחיל את חייו בכלל כילד "לוליק", ונודע כניצול הצעיר ביותר ממחנה הריכוז בוכנוואלד. מכתבים ומסמכים השמורים בספרייה הלאומית חושפים את סיפורה הטרגי של משפחת לאו וכיצד ניצל הילד שהפך לאחר מכן לרב הראשי לישראל
ישראל מאיר לאו בן ה-8 עוזב את מחנה הריכוז בוכנוואלד, ברקע אחיו נפתלי
הרב לאו (יליד 1 ביוני 1937) מעמיד את החלק הארי של הזהות היהודית שלו על השואה. בדרך כלל זו ביקורת המושמעת כלפי הזהות היהודית החילונית: "השואה כדת של החילונים". לעומת זאת, אצל הרב לאו זהו ביטוי לשליחותו הרבנית השלמה, המציירת את זכרונות השואה – הן מהזווית האישית שלו כילד יתום והן כמנהיג וכנציג העם היהודי במעבר משואה לתקומה – כנס ההצלה הלאומי. כך הוא התבטא כשכיהן כרב הראשי לישראל (1993–2003), כרבה של תל אביב-יפו, כיו"ר מועצת יד ושם, במהלך מפגשיו הרבים עם אישים מיוחדים בעולם וכשעמד בראש משלחות "מצעדי החיים" לאושוויץ.
דוגמאות לכך אנו מוצאים בספרו האוטוביוגרפי "אל תשלח ידך אל הנער", שם הוא מתאר את "הצפנתו" שלו כלוליק בן החמש, ילד יהודי בשואה: "…הייתי רק בן חמש וחצי והם חששו שמא אבכה בקול רם…בקריאות 'מאמא', מאמא', ואסגיר את כל העשרה למוות…" (עמ' 23), ומשווה אותה להצפנתו של משה רבנו: "'ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר… ותשם בה את הילד… ותרד בת-פרעה לרחץ על היאר… ותרא את התבה בתוך הסוף… ותפתח ותראהו את הילד והנה-נער-בכה' (שמות ב, ג-ו). למרות שמשה היה תנוק בן שלושה חודשים בכיו היה שקט כשל נער".
אחד הרגעים המרגשים והידועים בחייו של הילד ישראל מאיר לאו היה רגע השחרור שלו ממחנה בוכנוולד ועלייתו ארצה. ישראל לאו (בכינויו "לוליק") נודע כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר ממחנה בוכנוואלד, בגיל שמונה בלבד, כאשר שוחרר המחנה על ידי חיילי ארצות הברית באפריל 1945. כמה חודשים לאחר מכן עלה ישראל עם אחיו נפתלי ועם "ילדי בוכנוואלד" לארץ ישראל ובהגיעם נעצרו והובלו למחנה המעצר בעתלית.
ישראל מאיר לאו בזרועותיו של אלעזר שיף, מניצולי בוכנוואלד, בהגיעם לחיפה, 15 ביולי 1945
במכתב השמור בארכיון מרדכי ובלה פוגלמן (דודיו של הרב לאו) בספרייה הלאומית אנחנו קוראים על הידיעה המרגשת ששלח אחיו הבכור, יהושע הגר-לאו, שכתב לרב מרדכי ובלה פוגלמן על עלייתם של שני אחיו לארץ, ועל השמחה לאור העובדה שהשניים שרדו את התופת למרות כל הסיכויים:
"…מהבשורה הטובה על עליית אחי היקרים ארצה כבר ידעתי מקודם. את השמחה אתם יכולים לתאר לכם. אף לרגע אינני מסיח דעת מהמאורע המשמח(ת) הזאת. אף שקשה היום להאמין עד שרואים…מוכרחים לראותם מקודם אם הם בריאים ואם זקוקים להבראה…אני חושב שאוכל להכנס לעתלית בזמן שיהיו שם כדי להכיר אותם ולשוחח איתם".
יהושע מסיים את מכתבו במילים:
"אצלי מתחילים עכשיו חיים חדשים אני מרגיש שאני אצטרך להיות האפוטרופס של הנפשות האומללות האלו ואני באמת מוכן להקדיש כל מה שיש לי מרץ, כוח, זמן, הכל בכדי שירגישו טוב ובעיקר שירגישו את עצמם פחות או יותר בטוחים ולא תלוים בין ארץ לשמים כמו עד עכשיו".
מכתבו של האח הבכור יהושע הגר-לאו לדודיו הרב מרדכי ובלה פוגלמן
עדות ממקור ראשון על דרכו של לוליק הצעיר ארצה סיפק צבי ינאי (1935-2013). ינאי, הוגה דעות, סופר ומנכ"ל משרד המדע, כתב בספרו "שלך, סנדרו", על הגורל שהפגיש בינו לבין לוליק הילד בהפלגה לארץ ישראל, מתוך תמיהה וביקורת על עמדותיו האמוניות של הרב לאו – הבוגר ביחס לשואה:
"אני מתקרב לסיום הפרק האיטלקי. המסע המענג עם חיילי הבריגדה הגיע לקיצו ברומא…למחרת היום כבר עשינו את דרכנו במשאיות לנאפולי כדי לעלות על סיפונה של האונייה 'מטרואה', שהגיעה ממרסיי עמוסה פליטי שואה. אילו היו מקבצים את סיפוריהם האישיים של נוסעי האנייה לספר, הוא יכול היה לתפוס מקום מרכזי בספריית התוגה של החברה האנושית. בין הפליטים שעלו לאנייה במרסיי היה ילד בן שמונה, ישראל מאיר לאו, שהפך לימים לרב הראשי של מדינת ישראל. ישראל, או בכינויו לוליק, ואחיו הבוגר נפתלי, שרדו את מחנה המוות בוכנוולד לאחר שאיבדו את אביהם, את אמם ואת אחיהם שמואל. באחד מרגעיו הקשים במחנה עודד לוליק את רוחו בתפילה, אשר בנסיבות הזמן והמקום עשוייה להיתפס בעיניים חילוניות כביטוי נלעג של אמונה מופרכת במעורבות האל בעולם: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי…כי חילצת נפשי ממוות'…עמידתו של הרב לאו מאחורי תפילתו של לוליק הקטן נפלאה מבינתי. לאיזו נחמה הוא מצפה מאל ששלח את הוריו ואת אחיו לכבשנים, ועוד להודות לו על שהציל את נפשו?" (עמ' 290-291).
וכן בהמשך מציין ינאי את ההבדלים בין הילד הדתי "השלם" משושלת רבנים מפוארת, שברורות לו דרכיו וייעודו לבינו- הילד "הזר" ו"השבור":
"אני מתנצל על הגלישה למחלוקת הישנה הזו בין רציונליות לאמונה, מחלוקת שאין כל סיכוי ליישבה. רציתי להצביע בכך על הסמליות שבין לוליק לביני, שני ילדים שעלו באותה ספינה לפלשתינה. יתומים, בני אותו גיל בערך, האחד נצר לשושלת רבנים מפוארת, שממשיך לדבוק באמונתו חרף כל האסונות שפקדו אותו. השני ממשיך אף הוא לדבוק באמונתו האחרת, בלי לדעת שעל פי ההלכה היהודית הוא משתייך לדת של לוליק, אבל ניצני המרי והספקנות ביושב במרומים – נוצרי כיהודי – כבר מקננים בו. גם ההפלגה ב'מטרואה' נתפסת להם במשמעויות שונות: זה רואה בה מימוש צוואתו של אביו וזה רואה בה מפנה סתמי נוסף במסלול חייו המפותל. האחד נרגש מהידיעה שהוא עומד להגשים את חלומו, עלייה לארץ הקודש, השני חש כמי שנשלח לארץ גזרה…לראשון ממתינים אח וקהילה חרדית חמה, הדוברת שפה המוכרת לו מהבית, שרה זמירות ידועות לו ומתפללת מאותו סידור תפילה. השני נוחת לתוך שפה עוינת, לחיקה של דת זרה…".
בארכיון מרדכי ובלה פוגלמן שמורה תמונה זאת, שבה אני רואים את ישראל לאו (הילד "המציץ" משמאל) במפגש בין דודו הרב פוגלמן (מימין) לבין הרב יהודה לייב פישמן מימון.
"אל ביתם של הדוד והדודה הללו הגעתי עם תום המלחמה, והם היו לי למשפחה ולהורים", סיפר לאו ("אל תשלח ידך אל הנער", עמ' 31).
הדודים – הרב מרדכי והרבנית בלה – אימצו את ישראל-לוליק ואת אחיו נפתלי. עד פרוץ המלחמה היה הרב פוגלמן רבה של קהילת קטוביץ. הזוג פוגלמן וילדתם הצליחו לברוח מפולין ולעלות ארצה ב-1940. הרב מרדכי פוגלמן שימש עשרות שנים כרבה של קריית מוצקין ובתו ד"ר נעמי פוגלמן-גולדפלד מסרה את הארכיון של הוריה ומשפחתה לספרייה הלאומית.
שרוליק לאו
הילד לוליק – שרוליק לאו, זמן קצר אחרי בואו ארצה עם בת דודתו נעמי פוגלמן.
רוב פרקי הזכרונות, האירועים והחוויות של משפחת לאו קשורים בעיר לבוב, עיר מולדתם. זהו מקום מושבם של הסבים – הרבנית לאה הינדא (בתו של הרב שמואל יצחק שור בעל "מנחת ש"י") והרב צבי יהודה לאו, נצר לשושלת רבנים גדולה ומנכבדי העיר לבוב. עם פרוץ המלחמה, ותוך כדי מוראות השואה, מיעוט מבני המשפחה הצליח לשרוד ורובם נרצחו בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. בתמונה זאת מלפני המלחמה אנו רואים את משפחת לאו, שמרביתה נספתה בשואה. התמונה צולמה בשנות השלושים בעיר לבוב (למברג).
בתמונה נראים הסבים, הרבנית לאה הינדא והרב צבי יהודה לאו יושבים. עומדים בתמונה: דודתו מרים-עטיל (מעטא) ובעלה ברונו שנטל. מעטא הצליחה להימלט מהעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה, יחד עם בעלה ושני ילדיהם הפעוטים – אביבה ואורי – לקובה, אחד המקומות היחידים בעולם שפתחו את שעריהם בפני היהודים. מקובה הם הגיעו לארצות הברית ובאחרית ימיהם עלו ארצה. בארכיון פוגלמן נמצאים מכתבים רבים ממעטא אל אחותה בלה מימי השואה.
בתצלום עומדים גם הצעירים – בני הדודים שכמה שנים מאוחר יותר נרצחו עם משפחותיהם. במרכז: בנו של יוסף לאו. מימין: צ'רנה נוסיה, בתה של הדודה חיה שנרצחה בשואה עם בעלה יהושע וולפסטהל ותינוקם.
בית המשפחה בלבוב, שגבל עם בית הכנסת הגדול בשם "חדשים". מתוך ארכיון פוגלמן
הטרגדיה בימי השואה
הרב ישראל מאיר לאו עצמו נולד בפיוטרקוב טריבונלסקי בפולין ואת שנות המלחמה הראשונות עבר בגטו שם, הגטו הראשון בפולין הכבושה.
הוריו, חיה (לבית פרנקל-תאומים) והרב משה חיים לאו, נרצחו בשואה. אחיו הבכור, יהושע (שיקו) לאו-הגר, הצליח לברוח מהונגריה לארץ-ישראל באפריל 1944 אחרי פלישת הנאצים למדינה. אחיו נפתלי לאו-לביא (טולק), השגיח עליו בימי המלחמה ועלה איתו לארץ ישראל, ואח נוסף – שמואל-יצחק (מילק) – נרצח בשואה עם הוריהם.
כך היה גם גורלם של דודיו: הרב ישראל-יוסף לאו, רבה האחרון של קולומיה שבגליציה, והרב יעקב לאו מלבוב, שנרצחו כולם עם בני משפחותיהם במחנה ההשמדה בלז'ץ.
באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו שמואל יחד עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה – שם נרצחו בי"א בחשוון תש"ג. ישראל הקטן הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש וכך ניצלו חייו. בנובמבר 1944, במהלך אקציה, הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה, אולם היא עצמה לא ניצלה. היא נפטרה כחודשיים לפני השחרור. יחד עם נפתלי נשלח ישראל למחנה עבודה בעיר צ'נסטוחובה, משם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוואלד.
מברק על נייר של "הצלב האדום", נשלח ממרדכי פוגלמן אל נטקה לאו, קולומיה, 19.2.42. נטקה לאו, הייתה אשתו של הרב יוסף. מרדכי שואל לשלום אביו (מנחם נחום פוגלמן) ואחותו (מרים), ולשלום משפחת לאו: משה (אביו של הרב לאו), יעקב (דודו), נוסיה (בת הדודה) והמשפחות.
דודיו של הרב לאו, בלה ומרדכי פוגלמן, ברחו בעקבות ההפצצות על לבוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה עם בתם הקטנה לאה-נעמי, ויחד עם יעקב לאו ומשפחתו, מלבוב אל קולומיה – מקום מושבו של אחיהם הבכור של בלה ויעקב, יוסף. משפחת פוגלמן הצליחה לברוח לאחר מכן אל הגבול הרומני ומשם לארץ ישראל. לעומת זאת, יוסף לאו ומשפחתו לא הצליחו לעשות זאת וחזרו ללבוב, וכך נגזר גורלם הטרגי.
במכתב מה-1 בדצמבר 1942, בכתב היד של יעקב לאו נכתב בצידו השני של המברק: "משפחתי ואמא בסדר, מהאחים אין כל ידיעה". הרב יעקב לאו ומשפחתו נרצחו זמן קצר לאחר מכן.
באותו הזמן כבר נרצחו, אביו של הרב לאו, משה, ואחיו שמואל. בשתי הגלויות האחרונות שנשלחו מדודיו יוסף ויעקב אל הדודים מרדכי ובלה פוגלמן, (9.6.41, קולימיאה ו-5.6.41, לבוב, בהתאמה) מוזכר אחיהם משה תוך רמזים למצבו הקשה:
"אחינו משה יחי'…יש לנו ידיעות ממנו ושולחים לו חבילות עם מזון (יוסף)…במשה תומכים עד כמה שאפשר שאלוהים יתן לו כוח להחזיק מעמד ולהתגבר על המשבר… (יעקב)" (תרגמה מאידיש: רבקה פלסר).
אביו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב משה חיים לאו היה רבן של קהילות שאץ-סוצ'בה (בוקובינה), פרשוב-עפריעס (סלובקיה) ופיוטרקוב (פולין). "על רציף תחנת הרכבת בטרבלינקה, בדרך לתאי הגזים, נפגשו יהודי פרשוב ויהודי פיוטרקוב ורבם הראשי. אבא השמיע להם את נאומו של רבי עקיבא…'יהודים', אמר אבא בצעקה כדי שכל הנוכחים ישמעו את מילותיו אחרונות, 'מכל תרי"ג המצוות, מצווה אחת נותרה בידינו לקיימה: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל…'" ("אל תשלח ידך אל הנער", עמ' 22).
