הבדואי מהגליל שקשר את גורלו בגורל המדינה היהודית

עמוס ירקוני היה לוחם עז נפש וקצין מעוטר. הוא תרם תרומה משמעותית לבטחון מדינת ישראל וזכה לאהבת מפקדיו והערצת פקודיו. אבל מסלול חייו היה יכול להיות שונה לחלוטין לו החליט ללחום במתיישבים היהודים, במקום לחבור אליהם

עמוס ירקוני בעת קבלת "פרס אלון", 1985. צילום: אילן אוסנדרייבר, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

יום לפני הוצאתו להורג נמלטו עמוס ירקוני ושניים מחבריו, כבולים וקשורים, מהבור העמוק אליו הוטלו על ידי אחת מהכנופיות הערביות שלכדו אותם. ירקוני, שאז עוד נקרא עבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט אלמזאריב, הוקע מקהילתו כבוגד, והצטווה לחתום על מכתב בו הודה כי סייע לאוייב הציוני. משלא עשה זאת, דינו היה מיתה. היו אלה ימי המנדט הבריטי, בסוף שנות ה- 30, ועבד אלמג'יד ח'דר החל לקשור קשרי ידידות אמיצים עם חברי המושב נהלל השוכן ליד כפרו, נאעורה.

את חבריו מנהלל הכיר כשהיה נער. הוא היה רועה צאן, והם שמרו על שדות נהלל. המריבות והחיכוכים ביניהם הפכו לרעות, וכשח'דר נוכח לדעת שמעשי האיבה של כנופיות ערביות מופנה לא רק כלפי חבריו היהודים, אלא גם כלפי משפחות ערביות אחרות, הוא החליט לשתף פעולה עם אנשי נהלל.

כשהיה בן 26, עבד כשליח בבתי הזיקוק והיה עד לטבח שעשו הפועלים הערביים בשנת 1947 בעמיתיהם היהודיים – 39 פועלים יהודים נהרגו ו- 51 נפצעו. הוא נוכח לדעת איך גלי הסתה גוררים הרג מיותר של חפים מפשע ואז גמלה ההחלטה בליבו: "אז ראיתי שהיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה, ואצלי זה בדם. כשאני רואה שניים רבים אני הולך תמיד לעזור לחלש", סיפר בכתבה לעיתון "מעריב".

עמוס ירקוני. מעריב, 13 ביולי, 1984. לחצו כאן לכתבה המלאה

הוא יצר קשר עם חברו מנהלל, עודד ינאי, והאחרון גייס אותו ליחידת המיעוטים של צה"ל, שהוקמה בסוף 1948. כעבור שנה עבר קורס מ"כים והפך למ"כ הבדואי הראשון. בהמשך סיים קורס קצינים בגיל 33, והכל מתוך אמונה ונחישות לקחת חלק בהגנה על מדינת ישראל.

עוד אירוע מטלטל של אלימות הוביל את עבד אלמג'יד ח'דר להעמיק את קשריו עם העם היהודי: שורה של מעשי רצח ונקם בין הבדואים ובין הדרוזים גרמו לו לשנות את שמו, ומעתה נקרא בשם הכה-ישראלי "עמוס ירקוני". ירקוני, משום ש"ח'דר" פירושו צבע ירוק בערבית.

ירקוני היה קצין מעוטר, שתרם תרומה שלא תסולא בפז להגנה על בטחון ישראל. כישורי הגששות שלו עשו לו שם בקרב עמיתיו ומפקדיו, שמלאים בסיפורים ואנקדוטות על יכולותיו: "באחד המרדפים הלכתי ליד עמוס. לא הבנתי איך הוא מצליח למצוא את עקבות המסתננים שנמלטו עם כמה פרות. הוא ראה שאני סקרן ואמר לי: הסתכל על העשב הלחוך, הפרה שלקחו אתם אכלה פה. חשבתי שלמדתי משהו. כעבור שעה אמרתי לו: הנה, כאן אכלה פרה שלהם. עמוס צחק, ושאל אותי: אתה לא יודע שפרה לא תאכל עשב מר שכזה?" סיפר האלוף במיל' רחבעם זאבי, בכתבה על ירקוני.

במהלך שירותו נפצע ירקוני פעמיים בהתקלויות עם מסתננים, נפגע ברגלו וגם איבד את ידו השמאלית. בין חבריו הטובים ניתן היה למצוא את משה דיין ורחבעם זאבי. הוא הקים את יחידות הגששים בסיירות המובחרות, ולקראת סוף שירותו פיקד על סיירת "שקד", כיחידה עצמאית לאיתור, בלימת ותפיסת חוליות מסתננים, מרגלים, אנשי מודיעין ופדאיונים מגבולות מצרים וירדן. הוא עוטר בעיטור המופת ובשלושה צל"שים. ב-1969 פרש מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

כשנפרד מהיחידה אמר: "הלכתי בראשם של הבחורים הטובים ביותר בנוער היהודי. נהניתי לראות אותם גדלים על ידי והשתדלתי להיות ישר והגון כלפיהם. ביחסיי עם הבחורים ראיתי עצמי כאיש קשר בין הערבים והיהודים. אמרתי להם: בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית. הגבול הזה לא ישאר לנצח."

עמוס ירקוני ובנו עדואן. מעריב, 4 במאי, 1976. לחצו לכתבה המלאה

ירקוני חי עם משפחתו בבאר שבע, וחינך שם את ילדיו בקרב האוכלוסיה היהודית. כשבנו ניסה להתנדב לקומנדו הימי ולהתקבל לקורס קצינים, נתקל בחומת חששות והסתייגויות למרות ייחוסו של אביו, ולבסוף שמע שיחת טלפון שערכו מפקדיו ובה הסבירו ש"אביו היה מג"ד בצה"ל, וזה בסדר מבחינה בטחונית". הבן הפגוע סירב להצטרף לקורס הקצינים, גם לאחר שירקוני דרש – וקיבל – התנצלות על האירוע. בן נוסף לא זומן לשירות חובה עד שירקוני התעקש על כך.

למרות הקשיים וההפליה שחוותה משפחתו לאחר שפרש משירותו הצבאי, נשאר ירקוני איש שחותר לפיוס ודו קיום בין כל אזרחי הארץ. כשנפטר ב-1991 הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול לבקשתו של רחבעם זאבי.

עוד על סיפורו המרתק של ירקוני תוכלו לקרוא גם בספרים "סיירת שקד" (אורי מילשטיין ודב דורון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) ו"יחידה 424 – סיפורה של סיירת שקד" (מייק אלדר, הוצאת עמותת סיירת שקד, 1994).

הספר היהודי שגילה את צפונות השמיים

בשנת 1600 נפגשו בטירה בשם "ונציה החדשה" שלושה חכמים מעולמות שונים לחלוטין. מפגש זה ארך שלושה שבועות והוליד לנו ספר אסטרונומיה עברי, וגם שיעור על הכוח המחבר של האהבה למדעים ולגילוי צפונות השמיים.

סיפורנו מתחיל באציל הדני והאסטרונום טיכו ברהה אשר נאלץ לברוח מארצו והגיע לבוהמיה (שבצ'כיה של ימינו), בהזמנת הקיסר רודולף השני בשנת 1599. רודולף השני היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר העביר את חצרו מוינה לפראג, ובזכות התעניינותו במדעים וגם באלכימיה, הגיעו מדענים ואמנים רבים לחצר החדשה. במקביל, פראג של אותה תקופה הייתה אי של סובלנות דתית באימפריה שסועה בין קהילות דתיות שונות, שדווקא בפראג התקיימו יחדיו בשלום יחסי.

אותה אווירה השפיע גם על הרובע היהודי באותה תקופה. בית הדפוס העברי של הרובע, אשר היה מבין בתי הדפוס הראשונים מסוגו במרכז ומזרח אירופה, הפך את פראג למוקד של השכלה עברית. במקביל בית המדרש של פראג, בניצוחו של המהר"ל מפראג, נעשה אבן שואבת למלומדים מרחבי העולם היהודי. אחד מאותם תלמידי המהר"ל היה דויד גנז, שעל אף השכלתו הרבנית בחר במקצועות אחרים, נשאב לתרבות הרנסנס והחל לכתוב מחקרים בעברית על היסטוריה ומדעים.

חיי הרובע הצפופים והמגיפות שפשטו בו העבירו את המלומד הסקרן מחוץ לפראג, אך הוא המשיך לשקוד על לימודיו. בשלב כלשהו התגלגלה לאוזניו ידיעה שהאסטרונום טיכו ברהה, גדול האסטרונומים של אותה תקופה, העתיק את מצפה הכוכבים הגדול ומרכז המחקר האסטרונומי שלו לטירת "ונציה החדשה" אשר צפונית לפראג, וגם לא רחוק מכפרו של גנז בר המזל. עם חוצפה יהודית טיפוסית, גנז, האוטודידקט השקדן, אך נטול השכלה מדעית פורמלית, החליט לקפוץ לטירה ולראות כיצד יוכל להשתלב במקום וללמוד את סודות היקום.

טירת "ונציה החדשה", כיום בנאטקי, צ'כיה

 

באופן מפתיע קיבלו אותו שם בברכה, וגנז התארח בטירה למשך שלושה שבועות (כנראה פרט לימי שישי ושבת) ולמד מטובי המוחות של אותה תקופה. הוא תיאר כלי מדידה מרשימים ומורכבים מעבר לדמיון שלו, שכן ידוע כי ברהה הגאון הצליח להגיע לאותן תגליות ותובנות ללא שימוש בטלסקופ, ששימושו המדעי היה עוד בחיתוליו. בנוסף גנז פגש ולמד במצפה משולייתו של ברהה, יוהנס קפלר, שהיו צפויות לו גדולות ונצורות בחקר המדעים. גנז גם תרם את חלקו הצנוע למחקר ותרגם עבור המדענים ידע אסטרונומי שהיה זמין לו בעברית וכנראה לא היה בהישג ידם.

תרשים מתוך דפוס יסניץ

 

לאחר המפגש המרתק כתב גנז את הספר "נחמד ונעים", המספר בהתפעלות על המפגש ובעיקר על מה שלמד. הוא מתאר בפרטים את מצפה הכוכבים המרשים, ומתאר כיצד ברהה "התבודד שם עם חכמיו… ושם במקום הנזכר היה יושב עם שנים עשר אנשים כולם חכמים ומביני מדע… וכלי מחזיהם הגדולים והמופלגים אשר עין לא ראתה ובנה לו הקיסר שם שלש עשרה חדרים בשורה אחת אשר בכל חדר וחדר היה כלי מיוחד". הספר גם מפרט כיצד עובדים כלי המדידה והתצפית לחקר האסטרונומיה והגיאוגרפיה, ובכך הוא יוצר הפרדה בין הידע הקוסמולוגי התלמאי שהכיר לבין האסטרונומיה הקופרניקאית החדשנית שהוא ראה בשטח.

בימים ההם היה גבול מטושטש למדי בין מדע למיסטיקה, ובין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, ומדענים וחכמים רבים, לרבות ברהה וקפלר, עסקו גם בתורת הנסתר. גנז הקדיש חלק מסרטוטיו להסבר על המזלות, אך תוך הפרדה ברורה מהתוכן העיקרי של ספרו. הפרדה זו נעשתה כנראה על מנת לשמש הבהרה לקוראים על הערך של התצפית והחוויה המדעית, אשר מנותק מהשלכות מיסטיות. במספר הצהרות בספר הוא גם שולל את השימוש במדע הכוכבים כאמצעי לחיזוי וטוען כי צורה זו של ידע אינה נכונה, וכי גם התבשמות קלה מסוד המזלות היא פסולה לדעתו. נראה כי חדשנותו הקופרניקאית וטהרנית של "נחמד ונעים" הביאה גם להדפסתו המאוחרת בשנת 1743, כ-130 לאחר מותו של גנז.

ברהה נפטר כשנה לאחר המפגש ונקבר בהוד ובהדר בכנסייה בכיכר העיר העתיקה של פראג. קפלר עבר לגור בפראג למשך כמה שנים כמדען בשירות המלוכה. הוא גר רק כמה דקות הליכה מהרובע היהודי, אליו חזר דויד גנז. ידוע לנו כי קפלר וגנז המשיכו לשמור על קשר, וכנראה שתקשרו בגרמנית מתובלת בעברית, אותה קפלר הכיר מעט עוד מימי לימודיו באוניברסיטת טובינגן. לפי הספר "נחמד ונעים" קפלר אף טען כי מערכת השמש נעה באופן אליפסי, בדומה לאות העברית כ"ף. בשנת 1613, באותה שנה שדויד גנז נפטר, עזב קפלר את פראג לטובת המשך מחקרו, וכך הסתיים סיפורה של השלישייה שכללה אציל דני, עירוני גרמני ואיש רנסנס רבני שכל מה שחיבר ביניהם הוא הסקרנות והאהבה לידע ומדעים.

כדי ללמוד את מה שלמד גנז כבר לא צריך להסתנן לטירה מרוחקת, וכל אחד יכול לעיין בספרו באתר הספרייה הלאומית. בנוסף, הספרייה מעמידה לרשותנו גם העתקים בכתב יד של "נחמד ונעים".

תרשים מתוך כתב היד ל"נחמד ונעים"

 

לקריאה נוספת

אנדרה נהר, דוד גנז וזמנו, הוצאת ראובן מס, 1982.

 

מועדון הקוראים של לאה גולדברג

רבות מיצירותיה הן נכס צאן ברזל של הספרות העברית. עכשיו הגיע הזמן לדרוש ממנה כמה המלצות קריאה.

לאה גולדברג בחדר עבודתה, סוף שנות השישים של המאה הקודמת.

לאה גולדברג החלה לחבר סיפורים ושירים כבר בנעוריה. ובמשך חמשת עשורי יצירה, היא שלחה ידה במגוון עצום של ז'אנרים ספרותיים. היא התפרסמה כסופרת למבוגרים ולילדים, הייתה למשוררת העברית המולחנת ביותר ותירגמה יצירות ספרות ומחזות בשפות מגוונות כמו איטלקית, רוסית, צרפתית ואנגלית.

כיום כבר אין שום עוררין על כישרונה הספרותי החד-פעמי של המשוררת והסופרת, אבל טעמה הספרותי המובחר מוכר פחות. דווקא שם אנו מוצאים כמה המלצות ספרותיות שכדאי להכיר, המלצות שמלמדות לא מעט על הממליצה עצמה.

 

ההמלצה הראשונה של המשוררת לעתיד

כל חייה התנגדה לאה גולדברג לראות בשירתה שירה "נשית". תיוג אוטומטי שכזה, הרגישה, מתעלם מעוצמת השירה שלה וממשמעותה הכלל-אנושית. אינסטינקט זה הוא שהביא אותה לחתום על שיריה הראשונים בדפוס בשם העט "לאה משורר".

והנה, רשימת הביקורת הראשונה שפירסמה לאה גולדברג, אז בת השש-עשרה, הוקדשה לספר שיריה השלישי של המשוררת אלישבע, חרוזים. אלישבע היה שם העט של המשוררת ליזאווטה איבאנובה ז'ירקובה ביחובסקי, שעלתה עם בעלה שמעון ביחובסקי בשנת 1925 לארץ ישראל. אף על פי שהייתה ממוצא נוצרי פרובוסלבי, נחשבת אלישבע לאחת מחלוצות השירה העברית. חרוזים הופיע בתל אביב בשנת 1928.

 

ספר השירה חרוזים, אלישבע

 

גולדברג ראתה בספר השירה של אלישבע המשך ישיר לספרה הקודם, כוס קטנה. היא מצאה בו את "אותה התוגה, הפשטות והחמימות, אותו הריתמוס הקל, המלבב… ורק הטון מיואש יותר, כי הרבה חלומות היו למציאות, ורבים נגוזו-חלפו, וה"סך הכול" הוא: "רק דימיתי" ולא יותר. ולכן אין כבר בשירים אותו התום והגנדרנות הילדותית, אין גם זדון, ואין צורך להכריז "מי כמוני מבני החלד מאושר עלי אדמה!". דרישות איִן."

רשימת עיתונות זו פורסמה כשנה לאחר פרסום שירה הראשון של גולדברג בעיתונות, הראשונה במאות רשימות, ביקורות ומחקרים שתפרסם במהלך הקריירה הספרותית שלה. כבר בה, נחשפים לפנינו קווי כתיבתה המחקרית והעיתונאית: בקיאות, רעננות ומקוריות בלתי מתפשרת.

הרשימה התפרסמה בכתב-העת נתיבות שערך המנטור הספרותי הראשון של לאה גולדברג, ומי שפירסם את שיריה הראשונים, נתן גורן (גרינבלאט).

 

המתרגמת של מלחמה ושלום

ההמלצה הטובה ביותר שיכולה לתת אשת ספרות מסדר הגודל של לאה גולדברג היא לבחור ולתרגם בעצמה כמה מיצירות הספרות הגדולות ביותר. מבין תרגומיה הרבים של גולדברג נמצא את האפוס הספרותי הגדול של המאה ה-19, מלחמה ושלום ללב טולסטוי.

מאז ומתמיד נמשכה גולדברג לספרות הרוסית, ובטולסטוי ראתה אחד מענקיה הבלתי מעורערים. אין זה פלא שהסופרת שעברה את שתי מלחמות העולם ראתה במלחמה ושלום את הספר הרלוונטי מבין שתי יצירותיו הגדולות. במהלך מלחמת העולם השנייה חזרה גולדברג אל מלחמה ושלום ברשימה ל"מוסף לשבתות ולמועדים" של דבר (31.5.1940). מבחינתה הייתה תבוסת נפוליאון וחלוקתה המחודשת של אירופה, לאחרי הסתלקותו מהזירה, כפי שתוארה בספרו של טולסטוי,  דרך להילחץ מהסיוט הנאצי הסוגר על אירופה:

אנחנו הקוראים היום את הספר הזה – אנחנו, משום שמעולם, כפי שנודע לי משיחות עם אנשים קוראים, לא הרבו לקוראו כמו עתה – מצפים ברטט לחלקו האחרון. לא חשוב כלל שכולנו נבונים, כולנו חכמים, כולנו למדנו היסטוריה ואת תולדותיהם של הימים ההם יודעים אנו היטב. אולם הפיתרון שלנו לא על דפי ספרי "תולדות העולם", אלא על דפי הספר הזה. כי להיסטוריה יש המשך והיא מוסיפה ומספרת על מה שהיה "אחר כך", על הקונגרס הווינאי, על מטרניך, על הריאקציה והמחנק באירופה, אך ספרו של טולסטוי נגמר באותה הנקודה שהיא, היא בלבד יכולה להיות נקודת המוצא ל"המשך" שלנו.

  • מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).

 

מלחמה ושלום תורגם לראשונה ב-1920 על ידי י. א. טריווש (ויצא בהוצאת שטיבל). גרסה חדשה של התרגום נעשתה בידי לאה גולדברג בשנת 1952 ומהדורה חדשה ומתוקנת של תרגום זה, מעשה ידיו של חיים פלג, יצאה בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1976.

מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי, תירגמה לאה גולדברג

 

ולמרות הכל, ספרות עברית

את הרשימה על מלחמה ושלום פירסמה גולדברג בסוף שנות השלושים לחייה. אך אם הייתה נשאלת הנערה לאה גולדברג מיהו הסופר האהוב עליה, הייתה ודאי בוחרת בסופר העברי אורי ניסן גנסין, מחבר הנובלות הפיוטיות על חיי היהודים באירופה. גולדברג כל כך הזדהתה עם תיאור דמויותיו המודרניות, החיות בעולם האירופאי והיהודי במקביל, עד שביומנה של הנערה בת השש-עשרה כתבה שהיא חשה את עצמה "ציטטה מיצירתו של גנסין. ציטטה מפורטת מאד" (30.10.1927). עבורה היה גנסין הסופר שהצליח יותר מכל להביא את הספרות האירופאית ליהודים ואת היהודים לספרות האירופאית, מבלי לוותר על אף אחד מהם.

סיפוריו הקצרים של גנסין נכתבו בנימה לירית אנושית, אבל בלי רגשנות. והם ששיכנעו אותה לדבוק בייעוד החדש שבחרה לעצמה: סופרת ומשוררת עברית. היא המשיכה לדבוק ביצירתו כל חייה. ברשימה על א. נ. גנסין שפירסמה ב-1946 התרעמה על המקום השולי שיועד לסופר:

 

ואצלנו אומרים, שמעתי אומרים: "מה היה לי גנסין, מה-אהבתי את גנסין, הוא היה קרוב לי". כמעט תמיד בזמן עבר, כלומר באותו זמן "שהייתי בגולה והייתי קרוב יותר לעולם המתואר בספריו". זהו פרי הקריאה השטחית. עולמו גדול הרבה יותר מן העיירה שלו. זהו העולם של הרומן החדש האירופי, העוקב אחר הגוונים הדקים שבנשמת האדם.

  • לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)

 

גלויה ובה תמונת דיוקנו של אורי ניסן גנסין ותקציר קורות חייו, הוצאת "התחיה" – רובינזון, מתוך ארכיון אברהם שבדרון שבספרייה הלאומית.

 

 

סיפור בלשים לילדים

סוד שמור הוא בין הכותבים שהמחבר ספר אהוב לילדים זוכה לקוראים נאמנים לכל אורך חייהם. ובאמת, סביר בהחלט שאת יצירתה המופלאה של לאה גולדברג פגשנו כבר בגן הילדים, או אפילו לפני.

אך הסופרת והמשוררת לא רק כתבה לילדים, היא גם חשבה עמוקות על היצירות המיועדות להם וכתבה כמה ביקורות ומחקרים עליה. כמה מהם אוגדו בספר שיצא לאחר מותה, "בין סופר ילדים לקוראיו" (כינסה והקדימה דברים לאה חובב, ספרית פועלים).

אחת הביקורות מושכות העין בספר זה נקראת "סיפור בלשים לילדים", והיא מוקדשת לספר "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר.

הרשימה של גולדברג נפתחת במחלוקת המרה בין הסופרים לפדגוגים סביב השאלה, האם ספרות הילדים צריכה להימנע מלהזכיר "את המוות, הגניבה והרצח", או שיש לספר לילד על החיים כולם – על הטוב ועל הרע שבהם? לאה גולדברג החזיקה בדעה השנייה, ולכן גם העריכה את הרומן של קסטנר על "חיוניותו המפליאה, השופעת מן הפעולה, מן הדיאלוג, מכל הערה והערה".

 

והעיקר: הסופר אינו צועק מכל שורה ושורה: "אני ילד, אני חברכם", אלא מעז להגיד לקוראיו הקטנים – "אדם בוגר אני, הרואה, אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים, אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבד אתכם ומספר לכם על עצמכם ברצינות גמורה".

  • לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)

 

הרשימה של גולדברג נגעה לתרגום הראשון של אמיל והבלשים בידי אלתר אילי (הוצאת יזרעאל, 1935). היא העריכה את התרגום העברי הזה כיוון שלדעתה הוא "מכפר על ה"לוקאליות" הברלינאית של הספר. "ההישג של המתרגם הוא בכך שהצליח להוריק יצירה גרמנית מקומית לתוך העברית המתחדשת: דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארצישראלי – חי וסימפאטי." מאז תורגם אמיל והבלשים פעמיים נוספות: בידי אוריאל אופק ומיכאל דק.

 

בין הספרות לחיים

רבות כבר דובר על הקשרים ההדוקים שבין חייה של לאה גולדברג לבין יצירתה. לפעמים הטון משעשע, כמו במקרה של "משירי ארץ אהבתי" המצוטטים שוב שוב כדוגמה לשירי אהבת הארץ ונכתבו ככל הנראה עבור ליטא מולדתה. לפעמים, כמו במקרה של אהבותיה הנכזבות הרבות והשפעתן על שירתה, הטון מלנכולי יותר.

ברשימה קצרה שחיברה על הביוגרפיה שפרסם מקס ברוד על פרנץ קפקא (1937) הצליחה גולדברג לאחוז בספרותי ובאישי, בלאומי ובפרטי, והכל בפסקה קצרה אחת אודות מי שהכתירה כגדול "יוצאי הדופן" שבספרות, והיחידי בהם שיסודו באמת עליונה:

שהוא [קפקא] היה קרוב לנו – למד עברית (בסוף חייו כבר קרא עברית), חלם על ארץ ישראל, התעניין בפרטי-הפרטים של בניין הארץ – זוהי אחת העובדות המעודדות בתולדות תנועה הציונית. דווקא הוא, שלא היה בו שום קו "בעל-ביתי", רוחו החופשית שאינה מחוברת לקרקע – רוח כזאת חסרה מאוד בספרות העברית. מאנשי המערב באו אלינו אחרים לגמרי. במזרח לא היו לו דומים. הוא היה – האדם המיוחד. היחיד. ואם נפש כזאת יכולה למצוא שורשים אצלנו, הרי זו אחת ההוכחות של הצדק העליון, האנושי שבשאיפותינו.

  • רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא. מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).

 

פרנץ קפקא על רקע מחברת העברית שלו

 

לקריאה נוספת

לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית (ספרית פועלים)

לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)

חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי (מרכז זלמן שזר)

פגישות עם משוררת, עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן (ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית)

 

איזה כיף הקיץ בא: מתי התחילו להתווכח על לבישת מכנסיים קצרים?

הקיץ מתקרב ואיתו השאלות על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר. מתברר שהויכוח הזה לא התחיל בשנים האחרונות

תלמידים ליד בית הספר. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

שוב מרגישים את אותות הקיץ המתקרב לישראל שטופת השמש, שוב קשה לשהות יותר מדקות ספורות מחוץ לחלל ממוזג ושוב אין מקום לזוז בחוף הים. עם שובה של מערכת החינוך לתפקוד מלא, אפשר להיזכר בסימן נוסף של ימי הקיץ המתקרב: הויכוח על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר, ובעיקר כשמדובר בתלמידות.

מתברר שסוגיית המכנסיים הקצרים בבתי הספר ובכלל לא נולדה בשנים האחרונות, ואפילו לא עם הקמת מדינת ישראל. נשים שלבשו מכנסיים קצרים עוררו תרעומת עוד בשנות המנדט הבריטי, וגם בתל אביב – שהיא היום אולי הסמל המוביל לעיר ליברלית וחילונית בישראל.

1
נערים בחוף הים בתל אביב, שנת 1983. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל תל אביב – אז כמו היום – לא הייתה חילונית לחלוטין מעולם. בעיר התגוררה אוכלוסיה דתית ואף חרדית, שאמנם נטתה להתגורר בשכונות משלה, אך השפיעה על העיר כולה. נהוג לאפיין את יחסי הדתיים-חילוניים בתל אביב של שנות המנדט כיחסים נוחים שהתבססו על התחשבות הדדית, אולם ההיסטוריונית ד"ר ענת הלמן, מגלה שהתיאור הזה אינו מדויק. אחד הנושאים שיצרו חיכוך בין האוכלוסיות השונות היה עניין לבוש הנשים.

הלמן מתארת במחקרה על האופנה בישראל חלוקה בין "הדגם הפשוט" שהתאפיין בבגדים פשוטים וישרים, צווארון פתוח ושרוולים מקופלים (חשבו על שרוליק של הקריקטוריסט דוש); לבין "הדגם המהוגן" שהתאפיין בהידור ובסגנון אירופי, למשל חבישת מגבעות לגברים, כובעים לנשים, לבישת חליפות או שמלות ערב. במסגרת "הדגם הפשוט", שטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים, נהגו גם נשים ללבוש מכנסיים קצרים בשעות היום לנוכח מזג האוויר החם – ובשנות העשרים והשלושים מיזוג האוויר עוד לא היה נפוץ כמו היום. אופנת המכנסיים הקצרים נפוצה יותר ויותר בתל אביב של שנות השלושים.

1
נערים מ"ברית הנוער הקומוניסטי". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה.

הנוהג הזה – הגיוני אולי מבחינה אקלימית – לא עבר חלק בעיני חלק מתושבי העיר. במכתב ששלח אחד מתושבי העיר לראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף הוא מתרעם על נטייתן של בנות תל אביב להלך ברחוב לבושות מכנסיים קצרים ומעשנות סיגריה: "הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסיים קצרים וסיגריה בפיה – היאך תהיה אח"כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל? הזאת נעמי?". במיוחד עלה רוגזו על שנשים מטיילות כך בסמוך לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

ד"ר הלמן מביאה במחקרה סיפור על התנגשות גדולה נוספת, שנבעה – ממש כמו בשנים האחרונות – סביב תלבושתן האחידה של תלמידות. בשנת 1938 ביקשה עיריית תל אביב להנהיג תלבושת אחידה בכל בתי הספר העירוניים. הרבנות של תל אביב מיהרה לדרוש ממחלקת החינוך של העירייה שיאסרו על בתי ספר לקבוע תלבושת "בצורת מכנסי גברים לתלמידות". הרבנות הגדילה לעשות ושלחה גם חוזר למורים בו ביקשו לייעץ לתלמידות להימנע מלבוש "בלתי הגון זה". על פי הרבנים, לא יתכן "שמחלקת החינוך תיתן הגושפנקא הרשמית שלה לתלבושת בלתי צנועה שהלהיטות אחרי האופנה הנועזה ביותר הוציאה לרחובותינו". במחלקת החינוך מיהרו להרגיע שהוסכם כי בנות ילבשו שמלות ובנים ילבשו חולצה ומכנסיים. עוד לפני האפיזודה הזאת, ביקשו הרבנים להלין בפני ראש העירייה ישראל רוקח על "מנהג מכוער ההולך ומשתרר בתוכנו…של לבישת מכנסי גבר על ידי נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט". בתשובתו של ראש העיר הבטיח שהורה לנסח חוק שיאסור על נערות לבוא במכנסיים לבית הספר.

1
ילדים בבית ספר בתל אביב. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בכפרים – המושבים והקיבוצים – היה "הדגם הפשוט" של הלבוש נפוץ אפילו יותר מאשר בעיר. ביישובים אלו השתלב הדגם הפשוט עם הצורך בבגדי עבודה, שהיו סמל חשוב בחברה הקיבוצית. כך, גם בהתיישבות הכפרית נהגו נערות ונשים ללבוש מכנסיים קצרים בימי החום, לבוש מתאים יותר לעבודה מאשר שמלות וחצאיות. מובן, שכמו בעיר, המכנסיים הקצרים היו נפוצים יותר בקרב בנות הדור הצעיר, ואילו נשות דור המייסדים של הקיבוצים המשיכו לרוב ללבוש שמלות וחצאיות פשוטות וישרות. לצד זאת, בשנים מאוחרות יותר, אפשר להזכיר גם את מורשת הלבוש של הפלמ"ח שהשפיעה על האופנה המקומית. על פי הפולקלור הפלמ"חניקי, היו הלוחמים לבושים ברישול, וזוהו בקלות – גם הלוחמות – על ידי חולצות הכותנה ששרווליהן הופשלו עד מעל המרפק ועל ידי המכנסיים הקצרים.

1
ילדות מתעמלות, שנות החמישים, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת

נראה שבסופו של דבר גבר האקלים החם על הדרישות הללו, ואופנת המכנסיים הקצרים לא נעלמה מרחובות תל אביב, וארץ ישראל בכלל. בשנות המדינה הראשונות נוספו על אתוס העבודה ו"הדגם הפשוט" גם אילוצי הצנע, שהותירו את המכנסיים הקצרים במרחב הציבורי הישראלי. מאז ועד היום הויכוחים על לבישת מכנסיים נמשכים כמעט כל קיץ.

הכתבה מבוססת על מאמרה של ד"ר ענת הלמן "תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית", מתוך כתב העת "קתדרה", חוברת 105, תשרי תשס"ג / ספטמבר 2002, ועל ספריה "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בשנות המנדט" ו-"בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה". אנו מודים לד"ר הלמן על עזרתה בחיבור הכתבה.

תרצו לספר לנו עוד על הנושא? מזהים מישהי או מישהו המופיעות/ים בתמונות שבכתבה? כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.