עמוס ירקוני היה לוחם עז נפש וקצין מעוטר. הוא תרם תרומה משמעותית לבטחון מדינת ישראל וזכה לאהבת מפקדיו והערצת פקודיו. אבל מסלול חייו היה יכול להיות שונה לחלוטין לו החליט ללחום במתיישבים היהודים, במקום לחבור אליהם
יום לפני הוצאתו להורג נמלטו עמוס ירקוני ושניים מחבריו, כבולים וקשורים, מהבור העמוק אליו הוטלו על ידי אחת מהכנופיות הערביות שלכדו אותם. ירקוני, שאז עוד נקרא עבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט אלמזאריב, הוקע מקהילתו כבוגד, והצטווה לחתום על מכתב בו הודה כי סייע לאוייב הציוני. משלא עשה זאת, דינו היה מיתה. היו אלה ימי המנדט הבריטי, בסוף שנות ה- 30, ועבד אלמג'יד ח'דר החל לקשור קשרי ידידות אמיצים עם חברי המושב נהלל השוכן ליד כפרו, נאעורה.
את חבריו מנהלל הכיר כשהיה נער. הוא היה רועה צאן, והם שמרו על שדות נהלל. המריבות והחיכוכים ביניהם הפכו לרעות, וכשח'דר נוכח לדעת שמעשי האיבה של כנופיות ערביות מופנה לא רק כלפי חבריו היהודים, אלא גם כלפי משפחות ערביות אחרות, הוא החליט לשתף פעולה עם אנשי נהלל.
כשהיה בן 26, עבד כשליח בבתי הזיקוק והיה עד לטבח שעשו הפועלים הערביים בשנת 1947 בעמיתיהם היהודיים – 39 פועלים יהודים נהרגו ו- 51 נפצעו. הוא נוכח לדעת איך גלי הסתה גוררים הרג מיותר של חפים מפשע ואז גמלה ההחלטה בליבו: "אז ראיתי שהיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה, ואצלי זה בדם. כשאני רואה שניים רבים אני הולך תמיד לעזור לחלש", סיפר בכתבה לעיתון "מעריב".
הוא יצר קשר עם חברו מנהלל, עודד ינאי, והאחרון גייס אותו ליחידת המיעוטים של צה"ל, שהוקמה בסוף 1948. כעבור שנה עבר קורס מ"כים והפך למ"כ הבדואי הראשון. בהמשך סיים קורס קצינים בגיל 33, והכל מתוך אמונה ונחישות לקחת חלק בהגנה על מדינת ישראל.
עוד אירוע מטלטל של אלימות הוביל את עבד אלמג'יד ח'דר להעמיק את קשריו עם העם היהודי: שורה של מעשי רצח ונקם בין הבדואים ובין הדרוזים גרמו לו לשנות את שמו, ומעתה נקרא בשם הכה-ישראלי "עמוס ירקוני". ירקוני, משום ש"ח'דר" פירושו צבע ירוק בערבית.
ירקוני היה קצין מעוטר, שתרם תרומה שלא תסולא בפז להגנה על בטחון ישראל. כישורי הגששות שלו עשו לו שם בקרב עמיתיו ומפקדיו, שמלאים בסיפורים ואנקדוטות על יכולותיו: "באחד המרדפים הלכתי ליד עמוס. לא הבנתי איך הוא מצליח למצוא את עקבות המסתננים שנמלטו עם כמה פרות. הוא ראה שאני סקרן ואמר לי: הסתכל על העשב הלחוך, הפרה שלקחו אתם אכלה פה. חשבתי שלמדתי משהו. כעבור שעה אמרתי לו: הנה, כאן אכלה פרה שלהם. עמוס צחק, ושאל אותי: אתה לא יודע שפרה לא תאכל עשב מר שכזה?" סיפר האלוף במיל' רחבעם זאבי, בכתבה על ירקוני.
במהלך שירותו נפצע ירקוני פעמיים בהתקלויות עם מסתננים, נפגע ברגלו וגם איבד את ידו השמאלית. בין חבריו הטובים ניתן היה למצוא את משה דיין ורחבעם זאבי. הוא הקים את יחידות הגששים בסיירות המובחרות, ולקראת סוף שירותו פיקד על סיירת "שקד", כיחידה עצמאית לאיתור, בלימת ותפיסת חוליות מסתננים, מרגלים, אנשי מודיעין ופדאיונים מגבולות מצרים וירדן. הוא עוטר בעיטור המופת ובשלושה צל"שים. ב-1969 פרש מצה"ל בדרגת סגן אלוף.
כשנפרד מהיחידה אמר: "הלכתי בראשם של הבחורים הטובים ביותר בנוער היהודי. נהניתי לראות אותם גדלים על ידי והשתדלתי להיות ישר והגון כלפיהם. ביחסיי עם הבחורים ראיתי עצמי כאיש קשר בין הערבים והיהודים. אמרתי להם: בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית. הגבול הזה לא ישאר לנצח."
ירקוני חי עם משפחתו בבאר שבע, וחינך שם את ילדיו בקרב האוכלוסיה היהודית. כשבנו ניסה להתנדב לקומנדו הימי ולהתקבל לקורס קצינים, נתקל בחומת חששות והסתייגויות למרות ייחוסו של אביו, ולבסוף שמע שיחת טלפון שערכו מפקדיו ובה הסבירו ש"אביו היה מג"ד בצה"ל, וזה בסדר מבחינה בטחונית". הבן הפגוע סירב להצטרף לקורס הקצינים, גם לאחר שירקוני דרש – וקיבל – התנצלות על האירוע. בן נוסף לא זומן לשירות חובה עד שירקוני התעקש על כך.
למרות הקשיים וההפליה שחוותה משפחתו לאחר שפרש משירותו הצבאי, נשאר ירקוני איש שחותר לפיוס ודו קיום בין כל אזרחי הארץ. כשנפטר ב-1991 הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול לבקשתו של רחבעם זאבי.
עוד על סיפורו המרתק של ירקוני תוכלו לקרוא גם בספרים "סיירת שקד" (אורי מילשטיין ודב דורון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) ו"יחידה 424 – סיפורה של סיירת שקד" (מייק אלדר, הוצאת עמותת סיירת שקד, 1994).
תגובות על כתבה זו