הספר היהודי שגילה את צפונות השמיים

בשנת 1600 נפגשו בטירה בשם "ונציה החדשה" שלושה חכמים מעולמות שונים לחלוטין. מפגש זה ארך שלושה שבועות והוליד לנו ספר אסטרונומיה עברי, וגם שיעור על הכוח המחבר של האהבה למדעים ולגילוי צפונות השמיים.

סיפורנו מתחיל באציל הדני והאסטרונום טיכו ברהה אשר נאלץ לברוח מארצו והגיע לבוהמיה (שבצ'כיה של ימינו), בהזמנת הקיסר רודולף השני בשנת 1599. רודולף השני היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר העביר את חצרו מוינה לפראג, ובזכות התעניינותו במדעים וגם באלכימיה, הגיעו מדענים ואמנים רבים לחצר החדשה. במקביל, פראג של אותה תקופה הייתה אי של סובלנות דתית באימפריה שסועה בין קהילות דתיות שונות, שדווקא בפראג התקיימו יחדיו בשלום יחסי.

אותה אווירה השפיע גם על הרובע היהודי באותה תקופה. בית הדפוס העברי של הרובע, אשר היה מבין בתי הדפוס הראשונים מסוגו במרכז ומזרח אירופה, הפך את פראג למוקד של השכלה עברית. במקביל בית המדרש של פראג, בניצוחו של המהר"ל מפראג, נעשה אבן שואבת למלומדים מרחבי העולם היהודי. אחד מאותם תלמידי המהר"ל היה דויד גנז, שעל אף השכלתו הרבנית בחר במקצועות אחרים, נשאב לתרבות הרנסנס והחל לכתוב מחקרים בעברית על היסטוריה ומדעים.

חיי הרובע הצפופים והמגיפות שפשטו בו העבירו את המלומד הסקרן מחוץ לפראג, אך הוא המשיך לשקוד על לימודיו. בשלב כלשהו התגלגלה לאוזניו ידיעה שהאסטרונום טיכו ברהה, גדול האסטרונומים של אותה תקופה, העתיק את מצפה הכוכבים הגדול ומרכז המחקר האסטרונומי שלו לטירת "ונציה החדשה" אשר צפונית לפראג, וגם לא רחוק מכפרו של גנז בר המזל. עם חוצפה יהודית טיפוסית, גנז, האוטודידקט השקדן, אך נטול השכלה מדעית פורמלית, החליט לקפוץ לטירה ולראות כיצד יוכל להשתלב במקום וללמוד את סודות היקום.

טירת "ונציה החדשה", כיום בנאטקי, צ'כיה

 

באופן מפתיע קיבלו אותו שם בברכה, וגנז התארח בטירה למשך שלושה שבועות (כנראה פרט לימי שישי ושבת) ולמד מטובי המוחות של אותה תקופה. הוא תיאר כלי מדידה מרשימים ומורכבים מעבר לדמיון שלו, שכן ידוע כי ברהה הגאון הצליח להגיע לאותן תגליות ותובנות ללא שימוש בטלסקופ, ששימושו המדעי היה עוד בחיתוליו. בנוסף גנז פגש ולמד במצפה משולייתו של ברהה, יוהנס קפלר, שהיו צפויות לו גדולות ונצורות בחקר המדעים. גנז גם תרם את חלקו הצנוע למחקר ותרגם עבור המדענים ידע אסטרונומי שהיה זמין לו בעברית וכנראה לא היה בהישג ידם.

תרשים מתוך דפוס יסניץ

 

לאחר המפגש המרתק כתב גנז את הספר "נחמד ונעים", המספר בהתפעלות על המפגש ובעיקר על מה שלמד. הוא מתאר בפרטים את מצפה הכוכבים המרשים, ומתאר כיצד ברהה "התבודד שם עם חכמיו… ושם במקום הנזכר היה יושב עם שנים עשר אנשים כולם חכמים ומביני מדע… וכלי מחזיהם הגדולים והמופלגים אשר עין לא ראתה ובנה לו הקיסר שם שלש עשרה חדרים בשורה אחת אשר בכל חדר וחדר היה כלי מיוחד". הספר גם מפרט כיצד עובדים כלי המדידה והתצפית לחקר האסטרונומיה והגיאוגרפיה, ובכך הוא יוצר הפרדה בין הידע הקוסמולוגי התלמאי שהכיר לבין האסטרונומיה הקופרניקאית החדשנית שהוא ראה בשטח.

בימים ההם היה גבול מטושטש למדי בין מדע למיסטיקה, ובין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, ומדענים וחכמים רבים, לרבות ברהה וקפלר, עסקו גם בתורת הנסתר. גנז הקדיש חלק מסרטוטיו להסבר על המזלות, אך תוך הפרדה ברורה מהתוכן העיקרי של ספרו. הפרדה זו נעשתה כנראה על מנת לשמש הבהרה לקוראים על הערך של התצפית והחוויה המדעית, אשר מנותק מהשלכות מיסטיות. במספר הצהרות בספר הוא גם שולל את השימוש במדע הכוכבים כאמצעי לחיזוי וטוען כי צורה זו של ידע אינה נכונה, וכי גם התבשמות קלה מסוד המזלות היא פסולה לדעתו. נראה כי חדשנותו הקופרניקאית וטהרנית של "נחמד ונעים" הביאה גם להדפסתו המאוחרת בשנת 1743, כ-130 לאחר מותו של גנז.

ברהה נפטר כשנה לאחר המפגש ונקבר בהוד ובהדר בכנסייה בכיכר העיר העתיקה של פראג. קפלר עבר לגור בפראג למשך כמה שנים כמדען בשירות המלוכה. הוא גר רק כמה דקות הליכה מהרובע היהודי, אליו חזר דויד גנז. ידוע לנו כי קפלר וגנז המשיכו לשמור על קשר, וכנראה שתקשרו בגרמנית מתובלת בעברית, אותה קפלר הכיר מעט עוד מימי לימודיו באוניברסיטת טובינגן. לפי הספר "נחמד ונעים" קפלר אף טען כי מערכת השמש נעה באופן אליפסי, בדומה לאות העברית כ"ף. בשנת 1613, באותה שנה שדויד גנז נפטר, עזב קפלר את פראג לטובת המשך מחקרו, וכך הסתיים סיפורה של השלישייה שכללה אציל דני, עירוני גרמני ואיש רנסנס רבני שכל מה שחיבר ביניהם הוא הסקרנות והאהבה לידע ומדעים.

כדי ללמוד את מה שלמד גנז כבר לא צריך להסתנן לטירה מרוחקת, וכל אחד יכול לעיין בספרו באתר הספרייה הלאומית. בנוסף, הספרייה מעמידה לרשותנו גם העתקים בכתב יד של "נחמד ונעים".

תרשים מתוך כתב היד ל"נחמד ונעים"

 

לקריאה נוספת

אנדרה נהר, דוד גנז וזמנו, הוצאת ראובן מס, 1982.

 

איזה כיף הקיץ בא: מתי התחילו להתווכח על לבישת מכנסיים קצרים?

הקיץ מתקרב ואיתו השאלות על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר. מתברר שהויכוח הזה לא התחיל בשנים האחרונות

תלמידים ליד בית הספר. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

שוב מרגישים את אותות הקיץ המתקרב לישראל שטופת השמש, שוב קשה לשהות יותר מדקות ספורות מחוץ לחלל ממוזג ושוב אין מקום לזוז בחוף הים. עם שובה של מערכת החינוך לתפקוד מלא, אפשר להיזכר בסימן נוסף של ימי הקיץ המתקרב: הויכוח על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר, ובעיקר כשמדובר בתלמידות.

מתברר שסוגיית המכנסיים הקצרים בבתי הספר ובכלל לא נולדה בשנים האחרונות, ואפילו לא עם הקמת מדינת ישראל. נשים שלבשו מכנסיים קצרים עוררו תרעומת עוד בשנות המנדט הבריטי, וגם בתל אביב – שהיא היום אולי הסמל המוביל לעיר ליברלית וחילונית בישראל.

1
נערים בחוף הים בתל אביב, שנת 1983. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל תל אביב – אז כמו היום – לא הייתה חילונית לחלוטין מעולם. בעיר התגוררה אוכלוסיה דתית ואף חרדית, שאמנם נטתה להתגורר בשכונות משלה, אך השפיעה על העיר כולה. נהוג לאפיין את יחסי הדתיים-חילוניים בתל אביב של שנות המנדט כיחסים נוחים שהתבססו על התחשבות הדדית, אולם ההיסטוריונית ד"ר ענת הלמן, מגלה שהתיאור הזה אינו מדויק. אחד הנושאים שיצרו חיכוך בין האוכלוסיות השונות היה עניין לבוש הנשים.

הלמן מתארת במחקרה על האופנה בישראל חלוקה בין "הדגם הפשוט" שהתאפיין בבגדים פשוטים וישרים, צווארון פתוח ושרוולים מקופלים (חשבו על שרוליק של הקריקטוריסט דוש); לבין "הדגם המהוגן" שהתאפיין בהידור ובסגנון אירופי, למשל חבישת מגבעות לגברים, כובעים לנשים, לבישת חליפות או שמלות ערב. במסגרת "הדגם הפשוט", שטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים, נהגו גם נשים ללבוש מכנסיים קצרים בשעות היום לנוכח מזג האוויר החם – ובשנות העשרים והשלושים מיזוג האוויר עוד לא היה נפוץ כמו היום. אופנת המכנסיים הקצרים נפוצה יותר ויותר בתל אביב של שנות השלושים.

1
נערים מ"ברית הנוער הקומוניסטי". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה.

הנוהג הזה – הגיוני אולי מבחינה אקלימית – לא עבר חלק בעיני חלק מתושבי העיר. במכתב ששלח אחד מתושבי העיר לראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף הוא מתרעם על נטייתן של בנות תל אביב להלך ברחוב לבושות מכנסיים קצרים ומעשנות סיגריה: "הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסיים קצרים וסיגריה בפיה – היאך תהיה אח"כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל? הזאת נעמי?". במיוחד עלה רוגזו על שנשים מטיילות כך בסמוך לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

ד"ר הלמן מביאה במחקרה סיפור על התנגשות גדולה נוספת, שנבעה – ממש כמו בשנים האחרונות – סביב תלבושתן האחידה של תלמידות. בשנת 1938 ביקשה עיריית תל אביב להנהיג תלבושת אחידה בכל בתי הספר העירוניים. הרבנות של תל אביב מיהרה לדרוש ממחלקת החינוך של העירייה שיאסרו על בתי ספר לקבוע תלבושת "בצורת מכנסי גברים לתלמידות". הרבנות הגדילה לעשות ושלחה גם חוזר למורים בו ביקשו לייעץ לתלמידות להימנע מלבוש "בלתי הגון זה". על פי הרבנים, לא יתכן "שמחלקת החינוך תיתן הגושפנקא הרשמית שלה לתלבושת בלתי צנועה שהלהיטות אחרי האופנה הנועזה ביותר הוציאה לרחובותינו". במחלקת החינוך מיהרו להרגיע שהוסכם כי בנות ילבשו שמלות ובנים ילבשו חולצה ומכנסיים. עוד לפני האפיזודה הזאת, ביקשו הרבנים להלין בפני ראש העירייה ישראל רוקח על "מנהג מכוער ההולך ומשתרר בתוכנו…של לבישת מכנסי גבר על ידי נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט". בתשובתו של ראש העיר הבטיח שהורה לנסח חוק שיאסור על נערות לבוא במכנסיים לבית הספר.

1
ילדים בבית ספר בתל אביב. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בכפרים – המושבים והקיבוצים – היה "הדגם הפשוט" של הלבוש נפוץ אפילו יותר מאשר בעיר. ביישובים אלו השתלב הדגם הפשוט עם הצורך בבגדי עבודה, שהיו סמל חשוב בחברה הקיבוצית. כך, גם בהתיישבות הכפרית נהגו נערות ונשים ללבוש מכנסיים קצרים בימי החום, לבוש מתאים יותר לעבודה מאשר שמלות וחצאיות. מובן, שכמו בעיר, המכנסיים הקצרים היו נפוצים יותר בקרב בנות הדור הצעיר, ואילו נשות דור המייסדים של הקיבוצים המשיכו לרוב ללבוש שמלות וחצאיות פשוטות וישרות. לצד זאת, בשנים מאוחרות יותר, אפשר להזכיר גם את מורשת הלבוש של הפלמ"ח שהשפיעה על האופנה המקומית. על פי הפולקלור הפלמ"חניקי, היו הלוחמים לבושים ברישול, וזוהו בקלות – גם הלוחמות – על ידי חולצות הכותנה ששרווליהן הופשלו עד מעל המרפק ועל ידי המכנסיים הקצרים.

1
ילדות מתעמלות, שנות החמישים, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת

נראה שבסופו של דבר גבר האקלים החם על הדרישות הללו, ואופנת המכנסיים הקצרים לא נעלמה מרחובות תל אביב, וארץ ישראל בכלל. בשנות המדינה הראשונות נוספו על אתוס העבודה ו"הדגם הפשוט" גם אילוצי הצנע, שהותירו את המכנסיים הקצרים במרחב הציבורי הישראלי. מאז ועד היום הויכוחים על לבישת מכנסיים נמשכים כמעט כל קיץ.

הכתבה מבוססת על מאמרה של ד"ר ענת הלמן "תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית", מתוך כתב העת "קתדרה", חוברת 105, תשרי תשס"ג / ספטמבר 2002, ועל ספריה "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בשנות המנדט" ו-"בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה". אנו מודים לד"ר הלמן על עזרתה בחיבור הכתבה.

תרצו לספר לנו עוד על הנושא? מזהים מישהי או מישהו המופיעות/ים בתמונות שבכתבה? כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

"פנקס הקטן": מהקשוחים של ברודווי ללב הפסקול הישראלי

כיצד הפך סיפורו של עיתונאי וסופר אמריקאי לאחת מהקלאסיקות של המוזיקה הישראלית?

איור: אפרת (אשקת) ברונשטיין.

בדומה לרבות מהדמויות הניו יורקיות שתיאר בסיפוריו, גם דיימון ראניון נולד במקום אחר. במקרה של ראניון מדובר בעיירה קטנה בשם מנהטן שבקנזס. בגיל צעיר התגלה כישרון הכתיבה שלו. תחילה היה כותב בעיתונות בעיקר בנושאי ספורט ופלילים. ב-1921 החל מחבר פרופילים צבעוניים על ה"ברנשים" וה"חתיכות" (לפי תרגומו הנפלא לעברית של אליעזר כרמי) של רובע ברודווי בניו יורק. ראניון, עיתונאי וסופר יליד 1880, הגיע למנהטן שבניו יורק רק בגיל 30. ולמרות זאת הספק היצירה שלו היה אדיר: בין 200 ל-300 טורים הוא כתב מדי שנה במשך כ-40 שנות קריירה. ראניון נפטר ב-1946 בניו יורק.

גם בישראל זכו סיפוריו של ראניון להצלחה. בשנת 1960 התפרסם בעברית הקובץ השני של כתבי דיימון ראניון. לאחר שהקובץ הראשון והמוכר יותר התבסס על סיפורי "ברנשים וחתיכות", הקובץ השני איגד את סיפורי "טיפוסים קשוחים". בקובץ השני, כמו בקודמו, ראניון הסופר הוא גם המסַפר של הספר, המתאר את פגישותיו עם טיפוסים קשוחים ברובע ברודווי. אחד מאותם טיפוסים קשוחים שספק פגש וספק בדה מליבו הוא, לא תאמינו, פנקס הקטן. ללא שום ספק או תחרות, פנקס הוא הדמות המוכרת ביותר של ראניון עבורנו, דוברי העברית. המניע העיקרי לפופולאריות הזו של פנקס הוא השיר "פנקס הקטן", שחיבר דן אלמגור והלחין מתי כספי.

דיימון ראניון

 

וכך נפתחת המעשייה על פנקס הקטן ("The Little Pinks" במקור):

"לילה אחד במועדון-הקאנארי קופץ קייס אייבלס, ספסר-ההימורים, וחובט לה לאדומת-שיער אחת מנקבות-המקהלה הקרויה 'הוד מעלתה', ומשלח לה את כפו הישר על לקקנה, ומטיח אותה במורד המדרגות חת-שתים, למרות שאין הוא משתמש במאומה פרט לכף ידו.

הדבר מוסכם על פי כולם שקייס אייבלס חורג קצת מהקו, פרשה זו, כיוון שקייס דנן הנהו ברנש גבה קומה ובעל גוף, והפרשי-המשקל בינו לבין 'הוד מעלתה' מגיעים כדי מאה ושמונים ליטראות, אולם בו בזמן מוסכם כמו כן שאם יש לחבוטה לחתיכה כלשהי על פני לקקנה בעיר ניו-יורק ולהגיש אותה ממרומי המדרגות, מוטב תהיה 'הוד מעלתה' הגולשת ונחבטת, כיון שנקבה זו איננה אלא עצם בגרון וקוץ בעין".

הקטע שהובא כאן וכן הציטוטים בהמשך הכתבה הם מתרגומו של אליעזר כרמי, שקרא לסיפור "פינקס הקטן". אך זהו לא התרגום העברי הראשון לסיפורם של פנקס והוד מעלתה, אלא קדם לו "פינקס קטינא" שהתפרסם ב-1954 בתוך מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה, בעריכת יצחק אברהמי.

התרגום הראשון, ובו שם הסיפור "פינקס קטינא", בתוך: "מכלול הסיפור הקצר: אנתולוגיה". כבר כאן מופיע החידוש "לקקן" ככינוי לפה (Kisser באנגלית)

 

אז איך מתוך הסיפור האהוב נולדה הקלאסיקה המוזיקלית הישראלית "פנקס הקטן"?

הפזמונאי וחוקר הספרות דן אלמגור, שחיבר את מילות השיר, פגש את יצירתו של ראניון בזמן שירותו הצבאי כשהתגלגל לידיו ספר הפזמונים "שירים לגברים". להנאתו היה מתרגם את השירים, אך לא עשה איתם דבר. ב-1970 פנה אליו המתרגם אליעזר כרמי בבקשה לחבר כמה פזמונים להצגה מקורית שתכנן לבסס על סיפורי ראניון. אלמגור נענה לבקשה, וכל השאר היסטוריה.

בספרו "הצ'ופצ'יק של הקומקום" מספר אלמגור על חלקו בהצגות "ברנשים וחתיכות" ו"עיר הגברים", המבוססות על סיפוריו של ראניון:

"בסוף שנות החמישים תירגמתי את כל פזמוני המחזמר 'ברנשים וחתיכות' לצורך קונצרט מיוחד של תזמורת 'קול ישראל' בימק"א, בהשתתפות גדעון זינגר, אולי שוקן, יונה עטרי ואחרים. כעשר שנים אחר כך ניסתה קבוצת שחקנים וזמרים צעירים, שהשתחררו מלהקת הנח"ל ואהבו מאוד את סיפורי ראניון, לקבל את זכויות ההצגה של המחזמר בעברית בארץ, אך לא הצליחו להשיגן. החלטנו אז – אליעזר כרמי ואני – לכתוב מחזמר משלנו על פי הסיפורים ('עיר הגברים'). אליעזר תרם את המערכונים, ואני כתבתי כ-15 פזמונים, שחלקם היו מבוססים על סיפוריו של ראניון. ביניהם היו הבלדות 'פנקס הקטן' ו'הפגישה'. רק כעשרים שנה אחר כך זכיתי, סוף-סוף, לתרגם את המחזמר האמריקני כולו, שהוצג בתיאטרון חיפה (עם נתן דטנר, יוליה פרייטר, טוביה צפיר וחנה לסלאו) בבימוי מיכה לבינסון".

השיר "פנקס הקטן" כמו גם המחזמר "עיר הגברים", שבו בוצע השיר לראשונה, אומנם מבוססים על יצירתו של ראניון, אבל אפשר לקבוע שמדובר גם ביצירה ישראלית מקורית.

מילות הבלדה "פינקס הקטן", מתוך ארכיון דן אלמגור. לחצו על התמונה להגדלה

 

בתיק הארכיונאי הנקרא "עיר הגברים" (בתוך ארכיונו האישי של דן אלמגור, שנמסר לספרייה הלאומית) שמורים גזירי עיתון עם ביקורות שנכתבו על המחזמר. מבקרי התיאטרון ביקרו את המחזמר מאותה סיבה שהקהל אהב אותו: הוא הזכיר להם הופעה של להקה צבאית. ביותר ממובן אחד אפשר להכתיר את המחזמר ההוא כהצלחה מסחררת, במיוחד כי הוא הוריש למוזיקה הישראלית את אחד השירים היפים שלה, "פנקס הקטן" בביצועם של ששי קשת ואבירמה גולן (הוד מעלתה).

ואם תהיתם מה ההבדל בין השיר העברי לסיפור המקורי, אז מלבד כמה פרטים שמר אלמגור על המסגרת הכללית של הסיפור "פינקס הקטן", גם אם קיצר אותה: בסיפור המקורי פנקס הוא שוליית מלצרים ולא רק נער מעלית, הוד מעלתה היא זמרת במועדון ולא רקדנית, ושם ספסר ההימורים הוא קייס אייבלס ולא ג'ק. ובשונה מראניון, שהגדיר בסיפור מיקומים גיאוגרפיים מדויקים – ניו יורק, מיאמי – בשיר של אלמגור לא מפורט היכן נמצא "הדרום החם".

"הדבר נעשה נהיר לכל ש'הוד מעלתה' אינה יודעת, בכלל, שפינקס הקטן חי וקיים בעולם, אך למרות זאת הנה בכל פעם שהיא מוצאת לעצמה עבודה באחד ממועדוני הלילה קופץ פינקס הקטן ומשכיר את עצמו לעבודה באותו מקום עצמו, וכל זה רק כדי שיוכל להימצא בקרבתה ולראות אותה. כשעובדה זו מתפרסמת ברבים מכריזים כולם שפינקס הקטן הוא קצת מטושטש".

כפי שראינו, הסיפור המקורי נפתח בלילה אחד במועדון הקאנארי כאשר ספסר ההימורים קייס אייבלס מכה בפניה את אחת מזמרות המועדון, המכונה הוד מעלתה. המכה מפילה אותה במורד מדרגות המועדון וגורמת נזק בלתי הפיך לחוט השדרה, "כך ששוב לא תוכל להפסיע עוד בכוחות עצמה, לעולם". שוליית מלצרים, בחור חלשלוש וצנום הידוע בשם פנקס הקטן, נחלץ לעזרתה אך זוכה גם הוא במכות נמרצות – פעם על שהעז לקלל את אייבלס, ופעם שנייה על שעזב את עבודתו כדי להגן על הוד מעלתה.

שנים אחרי ששכחו כל הנוכחים באירוע את הלילה שבו הוכתה הוד מעלתה, ביום קר אחד פוגש ראניון את פנקס הקטן: "ואני רואה שהוא כחוש ודק יותר מאסימון שחוק, ואינו נושא עליו בגדים בכמות מספקת כדי תפירת מעיל-בוקר לעכבר. בהונות רגליו נוזלים לו מתוך חורי נעליו, והוא כולו כחול מכפור". ראניון מרחם עליו ותוחב לידו רביעייה, "ואחר אני שואל אותו אם הוא מוסיף לראות את 'הוד מעלתה'".

ופנקס מסביר: "ודאי שאני רואה אותה… אני רואה אותה כל הזמן. בעצם, 'הוד מעלתה' מתגוררת אתי באותו מקום, כלומר: במרתף שלי". עד מהרה מתברר שהיחיד שזכר את האירוע הוא פנקס, ולא רק כי הוכה בעצמו ואיבד את עבודתו באותו לילה. כמו בשיר, גם בסיפור מקדיש פנקס את כל כולו להוד מעלתה. בסיפור הוא עמל במספר עבודות כדי לשלם את התשלומים החודשיים עבור כיסא הגלגלים שלה, וגם את "מזונותיה ואת כתבי-העת שלה". הפציעה פגעה אך בקושי בגאוותה של מושא אהבתו, מבהיר פנקס ואומר: "'הוא מעלתה' חייבת לקבל את כתבי-העת שלה, כדי לדעת מה עושים הטיפוסים השונים בחברה הגבוהה, ולא לאבד את הקשרים". הקור הניו יורקי מדכא את רוחה, והיא דורשת מפנקס, שוב כמו בשיר, לקחת אותה אל הדרום החם, אל מיאמי.

בסיפור של ראניון נאמנותו של פנקס גדולה אף יותר מבשיר. ברור לו, ואף אין זה מפריע לו, שהוד מעלתה רוצה להגיע למיאמי לא רק בגלל הקור הניו יורקי: "היא אומרת שבמיאמי תהיה לה ההזדמנות להכיר ברנש בעל מצלצלין". והוא, המאוהב הנצחי, סוחב אותה את כברת הדרך הזאת ודואג לכל צרכיה לאורך המסע. וגם לאחריו, כשהוד מעלתה דורשת ממנו לגנוב עבורה תכשיטים שבעזרתם תפתה את הגברים העוברים והשבים, הוא נענה לדרישתה. הוא נתפס, אבל בטרם נשלח לשלוש שנות מאסר בשל הגניבה, הוא מוכתר כאביר להוד מעלתה וזוכה לנשק אותה נשיקה אחת יחידה לפני שהיא מתה בזרועותיו. לאחר שחרורו הוא נשפט שוב, הפעם למאסר ארוך יותר, על שהכה במחבט את גבו של תייר בשם קייס אייבלס ושיתק אותו מהצוואר ומטה.

כרזת המחזמר "עיר הגברים", מתוך ארכיון דן אלמגור בספרייה הלאומית

 

בשיחה שניהלנו עם אבירמה גולן שמענו על החידושים הנפלאים של המתרגם אליעזר כרמי, שנאלץ להמציא שפת סלנג שלמה כדי להתמודד עם החדשנות של היצירה המקורית. ראניון התיימר להשתמש בסלנג של עולם הפשע הניו יורקי, וכמו שבדה חלק גדול מעלילות סיפוריו, כך גם המציא לא מעט מהסלנג הזה. האתגר של כרמי היה כפול: מלבד היעדרם של ביטויים מקבילים בעברית לסלנג האמריקאי, בספרות העברית הסלנג כמעט לא היה בשימוש. אנחנו זוכרים לכרמי בעיקר את "לקקן" ככינוי לפה (Kisser באנגלית המקורית) ואת ה"סמרטעתון" לעיתון, אבל עם חידושיו נמנים גם "משכנע" = אקדח, "מקרר" = בית סוהר, "מצלצלין" או "דו-רה-מי" = כסף. ואפילו, כן כן, "חתיכות", או מילה נרדפת אך שכיחה פחות, "עגבניות".

עוד סיפרה לנו גולן על אופי ההצגה, שהייתה מעין "הופעה של להקה צבאית אבל באזרחי". על כך אין להתפלא, שכן כל המשתתפים היו יוצאי להקות צבאיות: גולן עצמה ומתי כספי, שהלחין את שירי המחזמר "עיר הגברים", היו יוצאי להקת פיקוד דרום. ששי קשת השתחרר מלהקת הנח"ל. ושלמה גרוניך, שהיה אחראי על העיבודים, שירת בלהקת שריון. השיר "פנקס הקטן", שבו ניגן גרוניך בפסנתר, היה מהראשונים שהקליט.

"מה שמיוחד ב'פנקס הקטן' הוא שהוא לא היה חלק ממערכון, מלכתחילה הוא היה שיר בסגנון בלוז". ובכל זאת, מוסיפה גולן, "פנקס הקטן" מראש "היה מבוים מערכונית. עשינו הצגה שלמה מהסיפור. דורי בן זאב היה ספסר ההימורים שהכה את הוד מעלתה. וראובן שנער, ששיחק את פנקס, הכה אותו בסוף השיר". ישר בלקקן.

המחזמר "עיר הגברים". לחצו על התמונה להגדלה

 

בימים אלו הפריטים בארכיון דן אלמגור שבספרייה הלאומית עוברים תהליך דיגיטציה ומועלים לרשת בזכות תרומתו של עופר לוין, האסטרטג הפיננסי של קרן GTI.

 

לקריאה נוספת

אלי אשד, בלוג "המולטי יקום של אלי אשד", ברנשים קשוחים עם לב של זהב: דיימון ראניון והמחזמר "ברנשים וחתיכות"

 

מי הדליק את הקומזיץ בל"ג בעומר?

כך התגלגל הקומזיץ היידישאי ללילות באתרי הבנייה הישראליים

1

מדורת ל"ג בעומר. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם אתם צעירים שגדלו בעשרים-שלושים השנים האחרונות בישראל, סביר להניח (או כך אנו מקווים) שנתקלתם באש פתוחה רק פעם אחת בשנה: בל"ג בעומר. עוד לפני יום העצמאות, אולי כבר אחרי פסח, קבעתם אחר הצהריים עם חבריכם הטובים כדי לצאת למסע ארוך לאיתור קרשים, אותם תחביאו במקלט של אחד מכם עד ליום המיוחל. אז, בערב ל"ג בעומר, תצאו לאתר את המקום הפנוי ב"חולות" ותוכלו להקים את המדורה הכי גבוהה באזור – שכולו מלא במדורות יריבות.

השטחים האלו בהם ניתן להבעיר אש בבטחה הולכים ומצטמצמים בערים הגדולות, אבל פעם זה היה קצת אחרת. פעם המדורה – או כפי שהעדיפו לקרוא לזה אז, הקומזיץ – הייתה חלק משמעותי יותר בהווי של קבוצה אחת נבחרת מתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. הקומזיץ היה האירוע החברתי המרכזי של אנשי הפלמ"ח.

מתחילה לא הייתה משמעות המילה מיוחדת לישיבה סביב המדורה בהכרח. במילון הסלנג הישראלי של רפאל ספן, שיצא באמצע שנות ה-60, מוגדר הקומזיץ בפשטות כ"מסיבת רעים הכוללת כיבוד או מאכלים". במילונם של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ, אלו שתיעדו את שפת ותרבות הפלמ"ח, מוגדר הקומזיץ גם הוא כ"מסיבה" באופן כללי, אך מוסיפים "על פי רוב בלילה וסביב מדורה".

1
נערות סביב מדורה. צילום: יוסף דרנגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

"קומזיץ היא חיבור של שתי מלים ביידיש: "קום", כלומר "בוא", ו"זיץ", כלומר "שב", ויחד, "בוא, שב", הזמנה המאפיינת את האופי הספונטני של האירוע", מסביר הבלשן, הסופר והעיתונאי ד"ר רוביק רוזנטל. "בעקבות היידיש הציע הבלשן יצחק אבינרי שם עברי לקומזיץ: שבנא, שהוא גם שם פרטי שמופיע בתנ"ך", מגלה רוזנטל. רצה הגורל והתחדיש העברי לא התקבל.

הפלמ"חניקים לא היו הראשונים שעשו פה מסיבות או מדורות, וכנראה גם לא הראשונים שקראו לזה "קומזיץ". "המילה לא הומצאה על ידי אנשי הפלמ"ח, אלא הונחלה להם מאנשי העלייה הראשונה או השנייה", אומר פרופ' דוד אסף מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "המילה הייתה ככל הנראה בשימוש כבר בימי 'השומר' ובקרב תלמידי מוסדות חינוך כדוגמת 'מקווה ישראל' והכפר בבן-שמן". אכן סביר להניח שרועי צאן מקומיים ושאר נוודים בדרך, הם אלו שנהגו להדליק מדורות קטנות לחניית הלילה, או סתם כדי לבשל ארוחת צהריים.

1
חניכי גדנ"ע במסע למצדה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בספרו של מוטי זעירא, "עקשנות וכוכבים: על אהרן שידלובסקי ומשלו", מובא סיפור אחד על מקור המילה, וממקם את המצאתה בכפר-אוריה ובחצר כנרת ב-1912, ימי העלייה השנייה. וכך מסופר מפיו של שידלובסקי: "העגלון שנסענו איתו היה ספרדי. עברית לא ידע, אבל ידע יידיש. וכשבדרך היה צריך לעלות במקום קשה לסוסים היינו יורדים, כמובן, וכשהגיע למצב שאפשר היה שוב לעלות, היה צועק אלינו מרחוק: 'קום – זיץ!' מילים אלה היה יודע ביידיש וכך היה קורא לנו. זה מצא חן בעיני יצחק פיינרמן [מאנשי עמק יזרעאל – ע.נ.], ומאז, כשהיה בא בערב ומעיר את מישהו לאכול חתיכת לחם בשמן עם בצל (אז היה הקומזיץ פרושו לאכול משהו טוב), אז הוא היה מחקה וקורא לנו בקולו של העגלון 'קום – זיץ!' ומכאן הקומזיץ".

"צירוף המילים הוא יידישאי מובהק", מוסיף ד"ר רוזנטל. "ההזמנה 'קום, זיץ' מקובלת ביידיש כהזמנה לאדם להצטרף לחבורה ולשבת", הוא אומר, "ובעברית אפשר למצוא דוגמאות כתובות לשימוש במילה כבר בשנות השלושים, כשהיידיש מלכה בסלנג הישראלי. סביר להניח שהשימוש כמילה מורכבת לציון אירוע סביב מדורה הוא יצירה ישראלית, שהרי ישיבה סביב המדורה אינה מתיישבת עם ההווייה הגלותית".

קוּמְזִיץ אֶת לִבִּי מַרְתִּיחַ
קוּמְזִיץ צָרוֹתַי מַשְׁכִּיחַ
קוּמְזִיץ לִפְעָמִים אֵינְךָ טָהוֹר.
קוּמְזִיץ הַשִּׂמְחָה חַיֶּיךָ
קוּמְזִיץ מִשְׁתַּגְּעִים אַחֲרֶיךָ
קוּמְזִיץ, קוּמְזִיץ אֵין כָּמוֹךָ, אֵין!

(קומזיץ, מילים: לא ידוע, לחן: דניאל סמבורסקי)

אולי היו אלה באמת אנשי הפלמ"ח שהפכו את הקומזיץ למוסד שהמדורה במרכזו. אבל הקומזיץ הפלמ"חניקי לא נראה בדיוק כמו הקומזיצים שעושים ילדי בית הספר בל"ג בעומר. אם הילדים "מפלחים" קרשים מאתרי בנייה, הפלמ"חניקים "פילחו" תרנגולות מלול הקיבוץ. אם הילדים מבקשים להקים את המדורה הגדולה ביותר בסביבה, לקומזיץ הפלמ"חניקי היה אופי מחתרתי יותר. לא רק כדי להסתיר את המזון שלקחו מחדר האוכל, אלא אולי גם כדי להסתתר מעין השלטונות הבריטיים. ומה עשו חוץ מלאכול? סיפרו צ'יזבאטים ושרו שירים: הקומזיץ מככב בלא מעט שירים שנכתבו בתקופת הפלמ"ח, ובלא מעט שירים שכתב איש התרבות של הפלמ"ח בעצמו, חיים חפר.

1
מילות השיר "הפינג'אן" מתוך שירון שיצא לרגל 7 שנים לפלמ"ח. מתוך ארכיון חיים חפר, הספרייה הלאומית

את שיר הפינג'אן, למשל, כולם מכירים. אך זה אינו השיר היחיד שמתאר את הלילות החשוכים מסביב לאש. חפר עצמו הזכיר את הקומזיצים הפלמ"חניקיים בשירים רבים שכתב כדוגמת "בת-שבע" ו"צ'יזבאט". בשיר "שיא הכיף" כתב חפר על ויכוח בין חברים בשאלה "מה זה כיף?" – אחד מהניצים מזכיר את הקומזיץ:

אָז קָם שֵׁנִי מִבֵּינֵיהֶם וְשָׂח בִּנְאוּם:
אִם קוּמְזִיץ יֵשׁ – הֵן לֹא יֶחְסַר לָנוּ מְאוּם,
כִּי לְמַרְאֵה צָלִי לִבִּי מַמָּשׁ רוֹעֵד,
וְכוֹס הַיַּיִן בְּיָדֵנוּ תְּלַהֵט.

הֵן אָז נֹאכַל, נִשְׁתֶּה וְזֶמֶר נְזַמֵּר:
הוֹי, הָבוּ קוּמְזִיץ שֶׁלָּעַד לֹא יִגָּמֵר.
וְאֶל כֵּרָה, אַחִים, נָבוֹאָה וְנָסֵב
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף.

(שיא הכיף, מילים: חיים חפר, לחן: גיל אלדמע)

התשובה על פי חפר, אגב, היא ששיא הכיף הוא הפלמ"ח, שמאגד את כל הפעולות המופיעות בתשובותיהם של החברים המתווכחים. שיר נוסף של חפר שמוזכר בו הקומזיץ בפירוש הוא דווקא השיר "דודו", שהפך לשיר זיכרון המיוחס לאיש הפלמ"ח דודו צ'רקסקי. לפי חפר, הקומזיץ והמדורה הם חלק בלתי נפרד מהחיים בפלמ"ח, גם ברגעים המאושרים וגם בעת עצב ואבל.

אפשר למצוא אזכורים לקומזיץ או לפעילויות שנקשרו אליו (שתיית קפה שהוכן על המדורה, סיפור צ'יזבאטים) גם בספרים אחרים שמתארים את חיי הפלמ"ח. עוד מסמך מכונן לתיעוד פלוגות המחץ הוא "ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר שהוזכרו שניהם לעיל. בסוף הספר נכתב כי כל הסיפורים שבו "הושמעו ליד המדורה ומעל ספלי קפה". הקומזיץ הוא זירת התרחשות עבור חלק מהאירועים בקלאסיקה אחרת, "חבורה שכזו היינו" מאת הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר), שגם הוא היה איש פלמ"ח.

1
נערות ונערים בקומזיץ. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

ולא רק עבור חברי הפלמ"ח עצמם היה הקומזיץ סמל לסיירת המחתרתית ולתרבות שהתפתחה סביבה. ב-7 במאי 1948, כמה ימים לפני הכרזת המדינה, וביום השנה השביעי להקמת הפלמ"ח, פרסם לכבודו נתן אלתרמן שיר מיוחד במסגרת "הטור השביעי". בשיר מתאר אלתרמן קבוצת צעירים מסביב למדורה, אוכלים זיתים כשהם חבוקים בסוודרים אופייניים. על פי אלתרמן, מהדברים הפעוטים האלה נוצרים אגדות, והפלמ"ח – אחרי שבע שנים בלבד – כבר היה אגדה. זהו השיר "מסביב למדורה", שמוכר היום לרבים משום שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום, ובוצע על ידי דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז. שם השיר מבוסס על כתביו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, שאוגדו גם כן בספר שנקרא באותו השם.

ואיך בכלל נקשרה האכילה מסביב למדורה, שאנשי הפלמ"ח עשו במשך כל השנה, לאירועי ל"ג בעומר? ל"ג בעומר נקשר לאש משלל סיבות, שהעיקרית בהן היא הדלקת מדורות ענק בהר מירון. בתחילת המאה ה-20 נפוץ המנהג להדליק מדורות גדולות בכל רחבי ארץ ישראל, זכר למרד בר כוכבא. על פי הסיפור, הדלקת האש מזכירה את המדורות שבישרו על ניצחונו של בר כוכבא בקרב נגד הרומאים. באירוע החגיגי הזה היה צריך גם לאכול, ומדורה כבר הייתה – על כן המנהג הפלמ"חניקי רק השתלב יפה במסורת החדשה של החג.

1
מדורת ל"ג בעומר. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 2021 בחרו עיריות רבות לאסור על הדלקת מדורות בשטחיהן. השטחים הפתוחים שבהם נהגו בעבר ילדים להבעיר מדורות מצטמצמים משנה לשנה, וגם המודעות לנזקי זיהום האוויר שגורם המנהג עולה בכל שנה. במקומות רבים הכנו מתחמים מיוחדים המיועדים להדלקת מדורות אקולוגיות – קטנות יותר, קרובות יותר ברוחן לקומזיץ של הפלמ"ח. על כן גם אנחנו קוראים לכולם לחגוג את החג בצורה בטוחה ונקייה. חג שמח!

תודה לפרופ' דוד אסף, לד"ר רוביק רוזנטל ולפרופ' אלחנן ריינר על עזרתם בכתיבת הכתבה.

מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.

אם תרצו להוסיף לנו כל פרט מידע נוסף על הולדת הקומזיץ, הסוגיות הלשוניות שעלו בכתבה או לספר לנו על שירים נוספים שמזכירים את הווי המדורה – אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.