איזה כיף הקיץ בא: מתי התחילו להתווכח על לבישת מכנסיים קצרים?

הקיץ מתקרב ואיתו השאלות על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר. מתברר שהויכוח הזה לא התחיל בשנים האחרונות

תלמידים ליד בית הספר. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

שוב מרגישים את אותות הקיץ המתקרב לישראל שטופת השמש, שוב קשה לשהות יותר מדקות ספורות מחוץ לחלל ממוזג ושוב אין מקום לזוז בחוף הים. עם שובה של מערכת החינוך לתפקוד מלא, אפשר להיזכר בסימן נוסף של ימי הקיץ המתקרב: הויכוח על לבישת מכנסיים קצרים בבתי הספר, ובעיקר כשמדובר בתלמידות.

מתברר שסוגיית המכנסיים הקצרים בבתי הספר ובכלל לא נולדה בשנים האחרונות, ואפילו לא עם הקמת מדינת ישראל. נשים שלבשו מכנסיים קצרים עוררו תרעומת עוד בשנות המנדט הבריטי, וגם בתל אביב – שהיא היום אולי הסמל המוביל לעיר ליברלית וחילונית בישראל.

1
נערים בחוף הים בתל אביב, שנת 1983. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל תל אביב – אז כמו היום – לא הייתה חילונית לחלוטין מעולם. בעיר התגוררה אוכלוסיה דתית ואף חרדית, שאמנם נטתה להתגורר בשכונות משלה, אך השפיעה על העיר כולה. נהוג לאפיין את יחסי הדתיים-חילוניים בתל אביב של שנות המנדט כיחסים נוחים שהתבססו על התחשבות הדדית, אולם ההיסטוריונית ד"ר ענת הלמן, מגלה שהתיאור הזה אינו מדויק. אחד הנושאים שיצרו חיכוך בין האוכלוסיות השונות היה עניין לבוש הנשים.

הלמן מתארת במחקרה על האופנה בישראל חלוקה בין "הדגם הפשוט" שהתאפיין בבגדים פשוטים וישרים, צווארון פתוח ושרוולים מקופלים (חשבו על שרוליק של הקריקטוריסט דוש); לבין "הדגם המהוגן" שהתאפיין בהידור ובסגנון אירופי, למשל חבישת מגבעות לגברים, כובעים לנשים, לבישת חליפות או שמלות ערב. במסגרת "הדגם הפשוט", שטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים, נהגו גם נשים ללבוש מכנסיים קצרים בשעות היום לנוכח מזג האוויר החם – ובשנות העשרים והשלושים מיזוג האוויר עוד לא היה נפוץ כמו היום. אופנת המכנסיים הקצרים נפוצה יותר ויותר בתל אביב של שנות השלושים.

1
נערים מ"ברית הנוער הקומוניסטי". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה.

הנוהג הזה – הגיוני אולי מבחינה אקלימית – לא עבר חלק בעיני חלק מתושבי העיר. במכתב ששלח אחד מתושבי העיר לראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף הוא מתרעם על נטייתן של בנות תל אביב להלך ברחוב לבושות מכנסיים קצרים ומעשנות סיגריה: "הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסיים קצרים וסיגריה בפיה – היאך תהיה אח"כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל? הזאת נעמי?". במיוחד עלה רוגזו על שנשים מטיילות כך בסמוך לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

ד"ר הלמן מביאה במחקרה סיפור על התנגשות גדולה נוספת, שנבעה – ממש כמו בשנים האחרונות – סביב תלבושתן האחידה של תלמידות. בשנת 1938 ביקשה עיריית תל אביב להנהיג תלבושת אחידה בכל בתי הספר העירוניים. הרבנות של תל אביב מיהרה לדרוש ממחלקת החינוך של העירייה שיאסרו על בתי ספר לקבוע תלבושת "בצורת מכנסי גברים לתלמידות". הרבנות הגדילה לעשות ושלחה גם חוזר למורים בו ביקשו לייעץ לתלמידות להימנע מלבוש "בלתי הגון זה". על פי הרבנים, לא יתכן "שמחלקת החינוך תיתן הגושפנקא הרשמית שלה לתלבושת בלתי צנועה שהלהיטות אחרי האופנה הנועזה ביותר הוציאה לרחובותינו". במחלקת החינוך מיהרו להרגיע שהוסכם כי בנות ילבשו שמלות ובנים ילבשו חולצה ומכנסיים. עוד לפני האפיזודה הזאת, ביקשו הרבנים להלין בפני ראש העירייה ישראל רוקח על "מנהג מכוער ההולך ומשתרר בתוכנו…של לבישת מכנסי גבר על ידי נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט". בתשובתו של ראש העיר הבטיח שהורה לנסח חוק שיאסור על נערות לבוא במכנסיים לבית הספר.

1
ילדים בבית ספר בתל אביב. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בכפרים – המושבים והקיבוצים – היה "הדגם הפשוט" של הלבוש נפוץ אפילו יותר מאשר בעיר. ביישובים אלו השתלב הדגם הפשוט עם הצורך בבגדי עבודה, שהיו סמל חשוב בחברה הקיבוצית. כך, גם בהתיישבות הכפרית נהגו נערות ונשים ללבוש מכנסיים קצרים בימי החום, לבוש מתאים יותר לעבודה מאשר שמלות וחצאיות. מובן, שכמו בעיר, המכנסיים הקצרים היו נפוצים יותר בקרב בנות הדור הצעיר, ואילו נשות דור המייסדים של הקיבוצים המשיכו לרוב ללבוש שמלות וחצאיות פשוטות וישרות. לצד זאת, בשנים מאוחרות יותר, אפשר להזכיר גם את מורשת הלבוש של הפלמ"ח שהשפיעה על האופנה המקומית. על פי הפולקלור הפלמ"חניקי, היו הלוחמים לבושים ברישול, וזוהו בקלות – גם הלוחמות – על ידי חולצות הכותנה ששרווליהן הופשלו עד מעל המרפק ועל ידי המכנסיים הקצרים.

1
ילדות מתעמלות, שנות החמישים, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת

נראה שבסופו של דבר גבר האקלים החם על הדרישות הללו, ואופנת המכנסיים הקצרים לא נעלמה מרחובות תל אביב, וארץ ישראל בכלל. בשנות המדינה הראשונות נוספו על אתוס העבודה ו"הדגם הפשוט" גם אילוצי הצנע, שהותירו את המכנסיים הקצרים במרחב הציבורי הישראלי. מאז ועד היום הויכוחים על לבישת מכנסיים נמשכים כמעט כל קיץ.

הכתבה מבוססת על מאמרה של ד"ר ענת הלמן "תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית", מתוך כתב העת "קתדרה", חוברת 105, תשרי תשס"ג / ספטמבר 2002, ועל ספריה "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בשנות המנדט" ו-"בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה". אנו מודים לד"ר הלמן על עזרתה בחיבור הכתבה.

תרצו לספר לנו עוד על הנושא? מזהים מישהי או מישהו המופיעות/ים בתמונות שבכתבה? כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

מי הדליק את הקומזיץ בל"ג בעומר?

כך התגלגל הקומזיץ היידישאי ללילות באתרי הבנייה הישראליים

1

מדורת ל"ג בעומר. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם אתם צעירים שגדלו בעשרים-שלושים השנים האחרונות בישראל, סביר להניח (או כך אנו מקווים) שנתקלתם באש פתוחה רק פעם אחת בשנה: בל"ג בעומר. עוד לפני יום העצמאות, אולי כבר אחרי פסח, קבעתם אחר הצהריים עם חבריכם הטובים כדי לצאת למסע ארוך לאיתור קרשים, אותם תחביאו במקלט של אחד מכם עד ליום המיוחל. אז, בערב ל"ג בעומר, תצאו לאתר את המקום הפנוי ב"חולות" ותוכלו להקים את המדורה הכי גבוהה באזור – שכולו מלא במדורות יריבות.

השטחים האלו בהם ניתן להבעיר אש בבטחה הולכים ומצטמצמים בערים הגדולות, אבל פעם זה היה קצת אחרת. פעם המדורה – או כפי שהעדיפו לקרוא לזה אז, הקומזיץ – הייתה חלק משמעותי יותר בהווי של קבוצה אחת נבחרת מתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. הקומזיץ היה האירוע החברתי המרכזי של אנשי הפלמ"ח.

מתחילה לא הייתה משמעות המילה מיוחדת לישיבה סביב המדורה בהכרח. במילון הסלנג הישראלי של רפאל ספן, שיצא באמצע שנות ה-60, מוגדר הקומזיץ בפשטות כ"מסיבת רעים הכוללת כיבוד או מאכלים". במילונם של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ, אלו שתיעדו את שפת ותרבות הפלמ"ח, מוגדר הקומזיץ גם הוא כ"מסיבה" באופן כללי, אך מוסיפים "על פי רוב בלילה וסביב מדורה".

1
נערות סביב מדורה. צילום: יוסף דרנגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

"קומזיץ היא חיבור של שתי מלים ביידיש: "קום", כלומר "בוא", ו"זיץ", כלומר "שב", ויחד, "בוא, שב", הזמנה המאפיינת את האופי הספונטני של האירוע", מסביר הבלשן, הסופר והעיתונאי ד"ר רוביק רוזנטל. "בעקבות היידיש הציע הבלשן יצחק אבינרי שם עברי לקומזיץ: שבנא, שהוא גם שם פרטי שמופיע בתנ"ך", מגלה רוזנטל. רצה הגורל והתחדיש העברי לא התקבל.

הפלמ"חניקים לא היו הראשונים שעשו פה מסיבות או מדורות, וכנראה גם לא הראשונים שקראו לזה "קומזיץ". "המילה לא הומצאה על ידי אנשי הפלמ"ח, אלא הונחלה להם מאנשי העלייה הראשונה או השנייה", אומר פרופ' דוד אסף מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "המילה הייתה ככל הנראה בשימוש כבר בימי 'השומר' ובקרב תלמידי מוסדות חינוך כדוגמת 'מקווה ישראל' והכפר בבן-שמן". אכן סביר להניח שרועי צאן מקומיים ושאר נוודים בדרך, הם אלו שנהגו להדליק מדורות קטנות לחניית הלילה, או סתם כדי לבשל ארוחת צהריים.

1
חניכי גדנ"ע במסע למצדה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בספרו של מוטי זעירא, "עקשנות וכוכבים: על אהרן שידלובסקי ומשלו", מובא סיפור אחד על מקור המילה, וממקם את המצאתה בכפר-אוריה ובחצר כנרת ב-1912, ימי העלייה השנייה. וכך מסופר מפיו של שידלובסקי: "העגלון שנסענו איתו היה ספרדי. עברית לא ידע, אבל ידע יידיש. וכשבדרך היה צריך לעלות במקום קשה לסוסים היינו יורדים, כמובן, וכשהגיע למצב שאפשר היה שוב לעלות, היה צועק אלינו מרחוק: 'קום – זיץ!' מילים אלה היה יודע ביידיש וכך היה קורא לנו. זה מצא חן בעיני יצחק פיינרמן [מאנשי עמק יזרעאל – ע.נ.], ומאז, כשהיה בא בערב ומעיר את מישהו לאכול חתיכת לחם בשמן עם בצל (אז היה הקומזיץ פרושו לאכול משהו טוב), אז הוא היה מחקה וקורא לנו בקולו של העגלון 'קום – זיץ!' ומכאן הקומזיץ".

"צירוף המילים הוא יידישאי מובהק", מוסיף ד"ר רוזנטל. "ההזמנה 'קום, זיץ' מקובלת ביידיש כהזמנה לאדם להצטרף לחבורה ולשבת", הוא אומר, "ובעברית אפשר למצוא דוגמאות כתובות לשימוש במילה כבר בשנות השלושים, כשהיידיש מלכה בסלנג הישראלי. סביר להניח שהשימוש כמילה מורכבת לציון אירוע סביב מדורה הוא יצירה ישראלית, שהרי ישיבה סביב המדורה אינה מתיישבת עם ההווייה הגלותית".

קוּמְזִיץ אֶת לִבִּי מַרְתִּיחַ
קוּמְזִיץ צָרוֹתַי מַשְׁכִּיחַ
קוּמְזִיץ לִפְעָמִים אֵינְךָ טָהוֹר.
קוּמְזִיץ הַשִּׂמְחָה חַיֶּיךָ
קוּמְזִיץ מִשְׁתַּגְּעִים אַחֲרֶיךָ
קוּמְזִיץ, קוּמְזִיץ אֵין כָּמוֹךָ, אֵין!

(קומזיץ, מילים: לא ידוע, לחן: דניאל סמבורסקי)

אולי היו אלה באמת אנשי הפלמ"ח שהפכו את הקומזיץ למוסד שהמדורה במרכזו. אבל הקומזיץ הפלמ"חניקי לא נראה בדיוק כמו הקומזיצים שעושים ילדי בית הספר בל"ג בעומר. אם הילדים "מפלחים" קרשים מאתרי בנייה, הפלמ"חניקים "פילחו" תרנגולות מלול הקיבוץ. אם הילדים מבקשים להקים את המדורה הגדולה ביותר בסביבה, לקומזיץ הפלמ"חניקי היה אופי מחתרתי יותר. לא רק כדי להסתיר את המזון שלקחו מחדר האוכל, אלא אולי גם כדי להסתתר מעין השלטונות הבריטיים. ומה עשו חוץ מלאכול? סיפרו צ'יזבאטים ושרו שירים: הקומזיץ מככב בלא מעט שירים שנכתבו בתקופת הפלמ"ח, ובלא מעט שירים שכתב איש התרבות של הפלמ"ח בעצמו, חיים חפר.

1
מילות השיר "הפינג'אן" מתוך שירון שיצא לרגל 7 שנים לפלמ"ח. מתוך ארכיון חיים חפר, הספרייה הלאומית

את שיר הפינג'אן, למשל, כולם מכירים. אך זה אינו השיר היחיד שמתאר את הלילות החשוכים מסביב לאש. חפר עצמו הזכיר את הקומזיצים הפלמ"חניקיים בשירים רבים שכתב כדוגמת "בת-שבע" ו"צ'יזבאט". בשיר "שיא הכיף" כתב חפר על ויכוח בין חברים בשאלה "מה זה כיף?" – אחד מהניצים מזכיר את הקומזיץ:

אָז קָם שֵׁנִי מִבֵּינֵיהֶם וְשָׂח בִּנְאוּם:
אִם קוּמְזִיץ יֵשׁ – הֵן לֹא יֶחְסַר לָנוּ מְאוּם,
כִּי לְמַרְאֵה צָלִי לִבִּי מַמָּשׁ רוֹעֵד,
וְכוֹס הַיַּיִן בְּיָדֵנוּ תְּלַהֵט.

הֵן אָז נֹאכַל, נִשְׁתֶּה וְזֶמֶר נְזַמֵּר:
הוֹי, הָבוּ קוּמְזִיץ שֶׁלָּעַד לֹא יִגָּמֵר.
וְאֶל כֵּרָה, אַחִים, נָבוֹאָה וְנָסֵב
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף.

(שיא הכיף, מילים: חיים חפר, לחן: גיל אלדמע)

התשובה על פי חפר, אגב, היא ששיא הכיף הוא הפלמ"ח, שמאגד את כל הפעולות המופיעות בתשובותיהם של החברים המתווכחים. שיר נוסף של חפר שמוזכר בו הקומזיץ בפירוש הוא דווקא השיר "דודו", שהפך לשיר זיכרון המיוחס לאיש הפלמ"ח דודו צ'רקסקי. לפי חפר, הקומזיץ והמדורה הם חלק בלתי נפרד מהחיים בפלמ"ח, גם ברגעים המאושרים וגם בעת עצב ואבל.

אפשר למצוא אזכורים לקומזיץ או לפעילויות שנקשרו אליו (שתיית קפה שהוכן על המדורה, סיפור צ'יזבאטים) גם בספרים אחרים שמתארים את חיי הפלמ"ח. עוד מסמך מכונן לתיעוד פלוגות המחץ הוא "ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר שהוזכרו שניהם לעיל. בסוף הספר נכתב כי כל הסיפורים שבו "הושמעו ליד המדורה ומעל ספלי קפה". הקומזיץ הוא זירת התרחשות עבור חלק מהאירועים בקלאסיקה אחרת, "חבורה שכזו היינו" מאת הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר), שגם הוא היה איש פלמ"ח.

1
נערות ונערים בקומזיץ. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

ולא רק עבור חברי הפלמ"ח עצמם היה הקומזיץ סמל לסיירת המחתרתית ולתרבות שהתפתחה סביבה. ב-7 במאי 1948, כמה ימים לפני הכרזת המדינה, וביום השנה השביעי להקמת הפלמ"ח, פרסם לכבודו נתן אלתרמן שיר מיוחד במסגרת "הטור השביעי". בשיר מתאר אלתרמן קבוצת צעירים מסביב למדורה, אוכלים זיתים כשהם חבוקים בסוודרים אופייניים. על פי אלתרמן, מהדברים הפעוטים האלה נוצרים אגדות, והפלמ"ח – אחרי שבע שנים בלבד – כבר היה אגדה. זהו השיר "מסביב למדורה", שמוכר היום לרבים משום שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום, ובוצע על ידי דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז. שם השיר מבוסס על כתביו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, שאוגדו גם כן בספר שנקרא באותו השם.

ואיך בכלל נקשרה האכילה מסביב למדורה, שאנשי הפלמ"ח עשו במשך כל השנה, לאירועי ל"ג בעומר? ל"ג בעומר נקשר לאש משלל סיבות, שהעיקרית בהן היא הדלקת מדורות ענק בהר מירון. בתחילת המאה ה-20 נפוץ המנהג להדליק מדורות גדולות בכל רחבי ארץ ישראל, זכר למרד בר כוכבא. על פי הסיפור, הדלקת האש מזכירה את המדורות שבישרו על ניצחונו של בר כוכבא בקרב נגד הרומאים. באירוע החגיגי הזה היה צריך גם לאכול, ומדורה כבר הייתה – על כן המנהג הפלמ"חניקי רק השתלב יפה במסורת החדשה של החג.

1
מדורת ל"ג בעומר. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 2021 בחרו עיריות רבות לאסור על הדלקת מדורות בשטחיהן. השטחים הפתוחים שבהם נהגו בעבר ילדים להבעיר מדורות מצטמצמים משנה לשנה, וגם המודעות לנזקי זיהום האוויר שגורם המנהג עולה בכל שנה. במקומות רבים הכנו מתחמים מיוחדים המיועדים להדלקת מדורות אקולוגיות – קטנות יותר, קרובות יותר ברוחן לקומזיץ של הפלמ"ח. על כן גם אנחנו קוראים לכולם לחגוג את החג בצורה בטוחה ונקייה. חג שמח!

תודה לפרופ' דוד אסף, לד"ר רוביק רוזנטל ולפרופ' אלחנן ריינר על עזרתם בכתיבת הכתבה.

מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.

אם תרצו להוסיף לנו כל פרט מידע נוסף על הולדת הקומזיץ, הסוגיות הלשוניות שעלו בכתבה או לספר לנו על שירים נוספים שמזכירים את הווי המדורה – אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

גילוי העולם כפי שמשתקף במפות עתיקות

עידן התגליות הביא להרחבת הידע האנושי בנושא הגאוגרפיה של העולם בו אנו חיים ועל נופים ואנשים במחוזות רחוקים באמריקה ואסיה. חידושים אלו משתקפים גם במפות עתיקות השמורות בספרייה הלאומית

השנה מציין העולם 500 למותו של פרדיננד מגלן, מגלה הארצות הנודע. הפלגותיו בשירות מלכי פורטוגל וספרד הביאו לגילוי חלקי עולם ונתיבי שייט שלא היו ידועים עד אז לאדם המערבי. ניתן להתחקות אחר תגליות מסעות מגלן והידע האנושי שנצבר בהמשך עידן התגליות ע"י נוסעים וחוקרים נוספים, תוך עיון במפות עתיקות השמורות בספרייה הלאומית באוסף המפות ע"ש ערן לאור.

מפת עולם מעניינת וייחודית משנת 1503 היא מפתו של Gregor Reisch. תבנית המפה הבסיסית הינה כשל מפות תלמי (פתולומיאוס) הכוללות את העולם העתיק בלבד, כפי שהיה ידוע לגאוגרפים לפני עידן התגליות.

ואולם, במפה זו, בגשר היבשתי המקשר בין דרום מזרח אסיה לאפריקה (בשוליים התחתונים של המפה), יש התייחסות מרומזת ראשונה המופיעה על מפה מודפסת לגילויי קולומבוס: ["כאן אין יבשה כי אם ים ובו איים שאינם ידועים לפתולימיאוס"] מיקום הכיתוב (סומן בצהוב) מתאים לאמונתו של קולומבוס שגילה איים ליד חופי אסיה.

זו הפעם הראשונה שייצוג רוחות השמיים הינו כפרצופים מסוגננים וייחודיים, (ולא ככרובים כפי שנעשה עד אז); באחד הראשים מוצאים את הייצוג הראשון בדפוס לשימוש במשקפיים.

כידוע, אחת התגליות המשמעותיות ביותר של עידן התגליות היא גילוי אמריקה ע"י כריסטופר קולומבוס ב- 1492. בעשרות השנים לאחר מסע קולומבוס, שם היבשת המופיע על המפות כולל התייחסות להיותה "העולם החדש":

"תאור חדש של אמריקה העולם החדש" 1570

מפת צפון ודרום אמריקה משנת 1596 שכותרתה "אמריקה העולם החדש" כוללת את דמויותיהם של מגלי הארצות – קולומבוס, אמריגו וספוצ'י, מגלן ופרנסיסקו פיסארו – עם ציון שנות מסעותיהם – וכן איורי ספינות, עוגן, ועזרי ניווט כמצפנים ומפות.

פרדיננד מגלן
אמריגו וספוצ'י שעל שמו נקראת יבשת אמריקה

מפת התלתן, 1585 מציגה את יבשות העולם העתיק כשלושת עלי התלתן, ואת "אמריקה העולם החדש" בפינה השמאלית התחתונה.

מפה זו מייצגת ישן וגם חדש: מצד אחד נמצא בה את ייצוג העולם העתיק שבמרכזו שלוש היבשות אירופה, אסיה ואפריקה, והמניע ליצירתה הינו תפיסה דתית – ירושלים במרכז, רומא –מושב האפיפיור – מודגשת, ומן הצד השני המפה מייצגת את המציאות הגיאוגרפית המעודכנת – יבשת אמריקה. למרות שהספר מתוכו לקוחה המפה עוסק בכתבי הקודש, המחבר הרגיש כי אינו יכול להתעלם מן הגילוי החדש ובחר לכלול אותו במפה.

אטלס עולם, 1585

המפה הראשונה המופיעה בו – מפת עולם הכוללת גם את אמריקה, בחלקה הדרומי מערבי של המפה נדפס כיתוב המתייחס לגילויי מגלן.

המפה השניה באטלס נבחרה להיות מפת אמריקה עם הכותרת "אמריקה העולם החדש"

מדובר באטלס כיס בצביעת יד מוקפדת, בה עשו שימוש גם בעלי זהב להשגת תוצאה מרשימה ואיכותית.

מפת אמריקה, 1610 בקרוב

כיתוב בצפון ומרכז אמריקה: [צרפת החדשה ו- ספרד החדשה] Nova Francia, (היום- רובו של חבל קוויקבק בקנדה) ו- Nova Hispania (היום – מרכז ארצות הברית ומדינות מרכז אמריקה). במקביל למסעות גילוי הארצות, המעצמות האירופאיות משתלטות על השטחים החדשים כדי לנצלם לצרכיהן.

האדם המערבי שהגיע לדרום אמריקה התבונן בסקרנות על ילידי היבשת החדשה ותאר את חייהם בציורים המעטרים את המפה: ילידים בברזיל מכינים משקה אלכוהולי מנדיוקה משורש המניהוט, (התססת שורש הצמח בתהליך של בישול, לעיסה ויריקה).

ציידים ודייגים בסירות:

במפה ציורית זו לא נפקד מקומו של עולם החי. נוכל למצוא בים דג מעופף ומפלצת ים, ועל מסגרת האיור התחתון תיעד מאייר המפה עופות האופיניים לדרום אמריקה.

לא תמיד הצליחו מגלי הארצות לעמוד בצורה מדויקת על טיב תגליותיהם בזמן אמת. דוגמא לכך ניתן לראות בייצוג חצי האי באחה קליפורניה:

מפת צפון ומרכז אמריקה, 1669 עם הזיהוי השגוי של חצי האי באחה קליפורניה כאי (ולא חצי-אי כפי שהוא במציאות).

ניתן לראות שקו החוף ממופה בפירוט יחסי, בעוד פנים היבשת ריק כי טרם הספיקו ללמוד אותו ולמפותו בצורה מדויקת. כן מופיעים על המפה איורי בעלי חיים אופייניים לאזור.

מפת עולם 1580 לערך כוללת כיתוב המתייחס לקולומבוס ולתאריך גילוי אמריקה 1492 וכן כיתוב "אמריקה או הודו החדשה". הכיתוב הזה תואם לאמונתו של קולומבוס שהגיע להודו (ממינוח זה נגזר השם אינדיאנים לילידי יבשת זו).

מפת אזור הפיליפינים 1593 [את איי הפיליפינים גילה פרדיננד מגלן במסעו בשנת 1521]

באיורים על המפה בדרום ובאזורי האוקיאנוסים הילידים בערום חלקי ועוסקים בדייג וציד כשהם אוחזים חניתות וקשתות. בעוד בצפון, ביבשה, רוב הדמויות לבושות.

מפת אזור הפיליפינים, 1595, מכוונת לדרום. על המפה איורי חיות וספינה אירופאית.

המפה כוללת בשטחי סין איורים נאים של בעלי החיים שהעין האירופאית בת התקופה אינה מורגלת לראותם:

ב- 1519 עברו ספינות מגלן מן האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט דרך מה שייקרא מצר מגלן.

מפת המצר, 1638

המצר, ולצידו זוג פינגווינים ניצבים בשטח צ'ילה.

מפה פורטולנית מתוך אטלס של בלאו, 1663 מפה זו כוללת סימון מסלולי שייט באזור איי הודו המזרחית והפיליפינים ואיורי ספינות אירופאיות.

מפת עולם עם הגילויים החדשים – כולל דמויות ונופים מן הארצות שנתגלו לאחרונה, 1748

המתבונן באיור העליון משמאל יכול לראות דוגמה לארץ חדשה שהתגלתה לא מכבר, ובה חקלאים אוספים יבול בשדות, סחורות ארוזות ממתינות, צייד יורה חץ מקשת, וברקע ספינות.

באיור התחתון מימין מוצגות מדבריות אפריקה, ודמות עם אריה.

מפת אזור פולינזיה ואוסטרליה, 1790. המפה כוללת סימון נתיבי השייט של מגלי הארצות כג'יימס קוק (שהיה האירופאי הראשון שהגיע למזרח אוסטרליה) וטסמן (על שמו טסמניה) שגילה את ניו זילנד.

אוסטרליה מכונה Ulimaroa – שם שניתן לה ע"י גאוגרף שבדי והיה בשימוש בעבור יבשת זו במפות אירופיות במשך כארבעה עשורים.

האזור הצפוני מזרחי לניו-זילנד עם סימון נתיבי מסעותיהם של קוק וטסמן ושנת המסע.

מפת אזור אוסטרליה ופולינזיה 1796 עם הכיתוב "הולנד החדשה" לאוסטרליה. זו התקופה בה הולנד היתה מן המעצמות המובילות במסחר ימי ובספנות, ומערב אוסטרליה היה שטח שליטה הולנדי.

גם במפה זו מסומנים נתיבי ההפלגה של נווטים ומגלי ארצות, תוך ציון שמם ותאריך המסע.

גילויי מגלן וחידושי עידן התגליות באים לידי ביטוי במפות העתיקות והציוריות, וניתן למצוא בהן עדות להשתנות תמונת העולם עם הגילויים החדשים, התפתחות המדע ופיתוח חידושים בתחומי עזרי הניווט והקרטוגרפיה. המפות האירופאיות מתעדות לא רק את הארצות החדשות, אלא גם את הנוף והמראות המהווים חידוש לעין המערבית ומספקים למעיין בהן חוויה אסתטית ולימודית גם יחד.

אתם מוזמנים להמשיך ולעיין במפות אוסף לאור הסרוקות באתר הספרייה. אוסף המפות ע"ש לאור בספרייה הלאומית

קצין, טייס, צלם: האיש שצילם לראשונה את ארץ ישראל מהאוויר

פריץ גרול היה קצין גרמני שנשלח לארץ ישראל בשיא מלחמת העולם הראשונה במטרה לסייע לכוחות העותמאניים. על הדרך, הוא צילם את הנופים, הערים והאתרים המיוחדים בארץ: מהקרקע ומהאוויר

יפו מן האוויר, מתוך אלבום התמונות של פריץ גרול, הספרייה הלאומית

ב-1916 כבר היה מצבם של הכוחות העותמאניים במזרח התיכון לא טוב כל כך. הם התקשו לעמוד מול הכוחות הבריטיים שתקפו בכמה חזיתות. בקיץ נפתח המרד הערבי הגדול בהובלת האמירים עבדאללה ופייסל, ובתמיכת הכוחות הבריטיים ששלחו לאזור את לורנס איש ערב. עוד לפני שנפתחה מלחמת העולם הראשונה נחשבה האימפריה העותמאנית ליצור גוסס שכונה "האיש החולה של אירופה". בשלב הזה, אחרי כשנתיים של לחימה, האיש החולה היה על ערש דווי.

בני בריתה הגרמנים של האימפריה העותמאנית לא יכולים היו לעמוד מהצד. הם היו זקוקים לטורקים שיעסיקו את הבריטים וימנעו מהם להכריע את החזית המערבית. ואכן, אחרי מסע לחצים של בכירי הצבא, נשלחו סוף סוף באביב-קיץ 1916 יחידות סיוע גרמניות למזרח התיכון, לעמוד לצד הצבא הטורקי המתפורר.

1
חיילים על רקע מטוסים. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

היחידות האלה הגיעו לקראת המתקפה הטורקית-גרמנית האחרונה נגד הכוחות הבריטיים בסיני, וביניהן הייתה גם טייסת גרמנית. הצבא הגרמני הצטיין בשימוש במטוסים, כלי תחבורה חדש ולא כל כך אמין באותה עת, שבמלחמה זו נעשה בו שימוש צבאי לראשונה. ויחד עם הטייסת הגיע קצין גרמני כבן 40 שזהו לו הביקור הראשון בארץ ישראל. זה היה פריץ גרול, שפיקד על יחידה חדשה נוספת שהגיעה עם טייסת המטוסים: יחידת הצילום האווירי.

1
פריץ גרול. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

משימתו העיקרית של גרול הייתה יחידה במינה: לראשונה בהיסטוריה תצולם ארץ ישראל מן האוויר לצרכים צבאיים. כך נוצרו צילומי האוויר הצבאיים הראשונים של ארץ ישראל. בצילומיו של גרול אפשר לראות מהאוויר לראשונה את יפו. הוא צילם מהאוויר את אזור הכנרת ואזורים במדבר סיני, ואפשר לזהות בצילומיו שדות חקלאיים ופסי רכבת.

1
אזור אשקלון של היום, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
קיסריה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
עתיקות שבטה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
באר שבע מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
המושבה הטמפלרית שרונה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

אבל גרול, כמו גם חבריו לטייסת ולשאר היחידות הגרמניות שהגיעו לכאן, לא התייחס לארץ ישראל בשוויון נפש, או כיעד צבאי בלבד. כמו תייר מצטיין – או בעצם צליין – תיעד גרול את הדרך שעשה מחופי אירופה, דרך טורקיה, סוריה ולבנון, עד לארץ ישראל. הוא צילם את הבוספורוס, תיעד את רחובות דמשק, את הנסיעות, את האנשים שפגש בדרך וגם את חבריו ליחידה. מדיהם של החיילים הגרמנים רומזים אולי גם הם על היחס הקולוניאליסטי משהו של אנשי הצבא לארץ הקודש ולמזרח התיכון (שימו לב לכובעים). מנגד, את עמודי האלבום בהם הוצבו תמונות הר הבית ואתרים קדושים אחרים בירושלים מילא גרול בתיאורים מלאי התרגשות ובכתב צפוף. יחסית לציוד הצילום המיושן, נראה שגרול תיעד ללא הפסקה: את חיפה ויפו, את באר שבע בה הוצבו הכוחות, ואפילו שני עמודים עם תמונות של העיר רמלה.

1
אנשי הטייסת במסדר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
באיסטנבול, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
תושבים בסוריה, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
פורטרט מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
נשים בדואיות בבאר שבע, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
תמונה אחת של רמלה מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
אחד מדפי האלבום המתעדים את הר הבית ומקומות קדושים אחרים בירושלים. בין התמונות כתב גרול תיאורים בגרמנית. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

כדאי מאוד לעיין לעומק באלבום המפואר, שנתרם לספרייה הלאומית על ידי גב' רות של (Ruth Schell) מלונדון, באמצעות פרופ' בנימין זאב קידר, אשר חקר את תצלומיו של גרול. עשרות התמונות שבו מאפשרות ממש לחזות בארץ ישראל של אז, בסופן של 400 שנות שלטון עותמאני. הוא זמין לצפייה כאן.

תודה לגיל וייסבלאי על סיועו בהכנת הכתבה