אם אתם צעירים שגדלו בעשרים-שלושים השנים האחרונות בישראל, סביר להניח (או כך אנו מקווים) שנתקלתם באש פתוחה רק פעם אחת בשנה: בל"ג בעומר. עוד לפני יום העצמאות, אולי כבר אחרי פסח, קבעתם אחר הצהריים עם חבריכם הטובים כדי לצאת למסע ארוך לאיתור קרשים, אותם תחביאו במקלט של אחד מכם עד ליום המיוחל. אז, בערב ל"ג בעומר, תצאו לאתר את המקום הפנוי ב"חולות" ותוכלו להקים את המדורה הכי גבוהה באזור – שכולו מלא במדורות יריבות.
השטחים האלו בהם ניתן להבעיר אש בבטחה הולכים ומצטמצמים בערים הגדולות, אבל פעם זה היה קצת אחרת. פעם המדורה – או כפי שהעדיפו לקרוא לזה אז, הקומזיץ – הייתה חלק משמעותי יותר בהווי של קבוצה אחת נבחרת מתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. הקומזיץ היה האירוע החברתי המרכזי של אנשי הפלמ"ח.
מתחילה לא הייתה משמעות המילה מיוחדת לישיבה סביב המדורה בהכרח. במילון הסלנג הישראלי של רפאל ספן, שיצא באמצע שנות ה-60, מוגדר הקומזיץ בפשטות כ"מסיבת רעים הכוללת כיבוד או מאכלים". במילונם של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ, אלו שתיעדו את שפת ותרבות הפלמ"ח, מוגדר הקומזיץ גם הוא כ"מסיבה" באופן כללי, אך מוסיפים "על פי רוב בלילה וסביב מדורה".

"קומזיץ היא חיבור של שתי מלים ביידיש: "קום", כלומר "בוא", ו"זיץ", כלומר "שב", ויחד, "בוא, שב", הזמנה המאפיינת את האופי הספונטני של האירוע", מסביר הבלשן, הסופר והעיתונאי ד"ר רוביק רוזנטל. "בעקבות היידיש הציע הבלשן יצחק אבינרי שם עברי לקומזיץ: שבנא, שהוא גם שם פרטי שמופיע בתנ"ך", מגלה רוזנטל. רצה הגורל והתחדיש העברי לא התקבל.
הפלמ"חניקים לא היו הראשונים שעשו פה מסיבות או מדורות, וכנראה גם לא הראשונים שקראו לזה "קומזיץ". "המילה לא הומצאה על ידי אנשי הפלמ"ח, אלא הונחלה להם מאנשי העלייה הראשונה או השנייה", אומר פרופ' דוד אסף מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "המילה הייתה ככל הנראה בשימוש כבר בימי 'השומר' ובקרב תלמידי מוסדות חינוך כדוגמת 'מקווה ישראל' והכפר בבן-שמן". אכן סביר להניח שרועי צאן מקומיים ושאר נוודים בדרך, הם אלו שנהגו להדליק מדורות קטנות לחניית הלילה, או סתם כדי לבשל ארוחת צהריים.

בספרו של מוטי זעירא, "עקשנות וכוכבים: על אהרן שידלובסקי ומשלו", מובא סיפור אחד על מקור המילה, וממקם את המצאתה בכפר-אוריה ובחצר כנרת ב-1912, ימי העלייה השנייה. וכך מסופר מפיו של שידלובסקי: "העגלון שנסענו איתו היה ספרדי. עברית לא ידע, אבל ידע יידיש. וכשבדרך היה צריך לעלות במקום קשה לסוסים היינו יורדים, כמובן, וכשהגיע למצב שאפשר היה שוב לעלות, היה צועק אלינו מרחוק: 'קום – זיץ!' מילים אלה היה יודע ביידיש וכך היה קורא לנו. זה מצא חן בעיני יצחק פיינרמן [מאנשי עמק יזרעאל – ע.נ.], ומאז, כשהיה בא בערב ומעיר את מישהו לאכול חתיכת לחם בשמן עם בצל (אז היה הקומזיץ פרושו לאכול משהו טוב), אז הוא היה מחקה וקורא לנו בקולו של העגלון 'קום – זיץ!' ומכאן הקומזיץ".
"צירוף המילים הוא יידישאי מובהק", מוסיף ד"ר רוזנטל. "ההזמנה 'קום, זיץ' מקובלת ביידיש כהזמנה לאדם להצטרף לחבורה ולשבת", הוא אומר, "ובעברית אפשר למצוא דוגמאות כתובות לשימוש במילה כבר בשנות השלושים, כשהיידיש מלכה בסלנג הישראלי. סביר להניח שהשימוש כמילה מורכבת לציון אירוע סביב מדורה הוא יצירה ישראלית, שהרי ישיבה סביב המדורה אינה מתיישבת עם ההווייה הגלותית".
קוּמְזִיץ אֶת לִבִּי מַרְתִּיחַ
קוּמְזִיץ צָרוֹתַי מַשְׁכִּיחַ
קוּמְזִיץ לִפְעָמִים אֵינְךָ טָהוֹר.
קוּמְזִיץ הַשִּׂמְחָה חַיֶּיךָ
קוּמְזִיץ מִשְׁתַּגְּעִים אַחֲרֶיךָ
קוּמְזִיץ, קוּמְזִיץ אֵין כָּמוֹךָ, אֵין!
(קומזיץ, מילים: לא ידוע, לחן: דניאל סמבורסקי)
אולי היו אלה באמת אנשי הפלמ"ח שהפכו את הקומזיץ למוסד שהמדורה במרכזו. אבל הקומזיץ הפלמ"חניקי לא נראה בדיוק כמו הקומזיצים שעושים ילדי בית הספר בל"ג בעומר. אם הילדים "מפלחים" קרשים מאתרי בנייה, הפלמ"חניקים "פילחו" תרנגולות מלול הקיבוץ. אם הילדים מבקשים להקים את המדורה הגדולה ביותר בסביבה, לקומזיץ הפלמ"חניקי היה אופי מחתרתי יותר. לא רק כדי להסתיר את המזון שלקחו מחדר האוכל, אלא אולי גם כדי להסתתר מעין השלטונות הבריטיים. ומה עשו חוץ מלאכול? סיפרו צ'יזבאטים ושרו שירים: הקומזיץ מככב בלא מעט שירים שנכתבו בתקופת הפלמ"ח, ובלא מעט שירים שכתב איש התרבות של הפלמ"ח בעצמו, חיים חפר.

את שיר הפינג'אן, למשל, כולם מכירים. אך זה אינו השיר היחיד שמתאר את הלילות החשוכים מסביב לאש. חפר עצמו הזכיר את הקומזיצים הפלמ"חניקיים בשירים רבים שכתב כדוגמת "בת-שבע" ו"צ'יזבאט". בשיר "שיא הכיף" כתב חפר על ויכוח בין חברים בשאלה "מה זה כיף?" – אחד מהניצים מזכיר את הקומזיץ:
אָז קָם שֵׁנִי מִבֵּינֵיהֶם וְשָׂח בִּנְאוּם:
אִם קוּמְזִיץ יֵשׁ – הֵן לֹא יֶחְסַר לָנוּ מְאוּם,
כִּי לְמַרְאֵה צָלִי לִבִּי מַמָּשׁ רוֹעֵד,
וְכוֹס הַיַּיִן בְּיָדֵנוּ תְּלַהֵט.
הֵן אָז נֹאכַל, נִשְׁתֶּה וְזֶמֶר נְזַמֵּר:
הוֹי, הָבוּ קוּמְזִיץ שֶׁלָּעַד לֹא יִגָּמֵר.
וְאֶל כֵּרָה, אַחִים, נָבוֹאָה וְנָסֵב –
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף.
(שיא הכיף, מילים: חיים חפר, לחן: גיל אלדמע)
התשובה על פי חפר, אגב, היא ששיא הכיף הוא הפלמ"ח, שמאגד את כל הפעולות המופיעות בתשובותיהם של החברים המתווכחים. שיר נוסף של חפר שמוזכר בו הקומזיץ בפירוש הוא דווקא השיר "דודו", שהפך לשיר זיכרון המיוחס לאיש הפלמ"ח דודו צ'רקסקי. לפי חפר, הקומזיץ והמדורה הם חלק בלתי נפרד מהחיים בפלמ"ח, גם ברגעים המאושרים וגם בעת עצב ואבל.
אפשר למצוא אזכורים לקומזיץ או לפעילויות שנקשרו אליו (שתיית קפה שהוכן על המדורה, סיפור צ'יזבאטים) גם בספרים אחרים שמתארים את חיי הפלמ"ח. עוד מסמך מכונן לתיעוד פלוגות המחץ הוא "ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר שהוזכרו שניהם לעיל. בסוף הספר נכתב כי כל הסיפורים שבו "הושמעו ליד המדורה ומעל ספלי קפה". הקומזיץ הוא זירת התרחשות עבור חלק מהאירועים בקלאסיקה אחרת, "חבורה שכזו היינו" מאת הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר), שגם הוא היה איש פלמ"ח.

ולא רק עבור חברי הפלמ"ח עצמם היה הקומזיץ סמל לסיירת המחתרתית ולתרבות שהתפתחה סביבה. ב-7 במאי 1948, כמה ימים לפני הכרזת המדינה, וביום השנה השביעי להקמת הפלמ"ח, פרסם לכבודו נתן אלתרמן שיר מיוחד במסגרת "הטור השביעי". בשיר מתאר אלתרמן קבוצת צעירים מסביב למדורה, אוכלים זיתים כשהם חבוקים בסוודרים אופייניים. על פי אלתרמן, מהדברים הפעוטים האלה נוצרים אגדות, והפלמ"ח – אחרי שבע שנים בלבד – כבר היה אגדה. זהו השיר "מסביב למדורה", שמוכר היום לרבים משום שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום, ובוצע על ידי דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז. שם השיר מבוסס על כתביו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, שאוגדו גם כן בספר שנקרא באותו השם.
ואיך בכלל נקשרה האכילה מסביב למדורה, שאנשי הפלמ"ח עשו במשך כל השנה, לאירועי ל"ג בעומר? ל"ג בעומר נקשר לאש משלל סיבות, שהעיקרית בהן היא הדלקת מדורות ענק בהר מירון. בתחילת המאה ה-20 נפוץ המנהג להדליק מדורות גדולות בכל רחבי ארץ ישראל, זכר למרד בר כוכבא. על פי הסיפור, הדלקת האש מזכירה את המדורות שבישרו על ניצחונו של בר כוכבא בקרב נגד הרומאים. באירוע החגיגי הזה היה צריך גם לאכול, ומדורה כבר הייתה – על כן המנהג הפלמ"חניקי רק השתלב יפה במסורת החדשה של החג.

בשנת 2021 בחרו עיריות רבות לאסור על הדלקת מדורות בשטחיהן. השטחים הפתוחים שבהם נהגו בעבר ילדים להבעיר מדורות מצטמצמים משנה לשנה, וגם המודעות לנזקי זיהום האוויר שגורם המנהג עולה בכל שנה. במקומות רבים הכנו מתחמים מיוחדים המיועדים להדלקת מדורות אקולוגיות – קטנות יותר, קרובות יותר ברוחן לקומזיץ של הפלמ"ח. על כן גם אנחנו קוראים לכולם לחגוג את החג בצורה בטוחה ונקייה. חג שמח!
תודה לפרופ' דוד אסף, לד"ר רוביק רוזנטל ולפרופ' אלחנן ריינר על עזרתם בכתיבת הכתבה.
מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.
אם תרצו להוסיף לנו כל פרט מידע נוסף על הולדת הקומזיץ, הסוגיות הלשוניות שעלו בכתבה או לספר לנו על שירים נוספים שמזכירים את הווי המדורה – אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.