מי הדליק את הקומזיץ בל"ג בעומר?

כך התגלגל הקומזיץ היידישאי ללילות באתרי הבנייה הישראליים

1

מדורת ל"ג בעומר. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם אתם צעירים שגדלו בעשרים-שלושים השנים האחרונות בישראל, סביר להניח (או כך אנו מקווים) שנתקלתם באש פתוחה רק פעם אחת בשנה: בל"ג בעומר. עוד לפני יום העצמאות, אולי כבר אחרי פסח, קבעתם אחר הצהריים עם חבריכם הטובים כדי לצאת למסע ארוך לאיתור קרשים, אותם תחביאו במקלט של אחד מכם עד ליום המיוחל. אז, בערב ל"ג בעומר, תצאו לאתר את המקום הפנוי ב"חולות" ותוכלו להקים את המדורה הכי גבוהה באזור – שכולו מלא במדורות יריבות.

השטחים האלו בהם ניתן להבעיר אש בבטחה הולכים ומצטמצמים בערים הגדולות, אבל פעם זה היה קצת אחרת. פעם המדורה – או כפי שהעדיפו לקרוא לזה אז, הקומזיץ – הייתה חלק משמעותי יותר בהווי של קבוצה אחת נבחרת מתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. הקומזיץ היה האירוע החברתי המרכזי של אנשי הפלמ"ח.

מתחילה לא הייתה משמעות המילה מיוחדת לישיבה סביב המדורה בהכרח. במילון הסלנג הישראלי של רפאל ספן, שיצא באמצע שנות ה-60, מוגדר הקומזיץ בפשטות כ"מסיבת רעים הכוללת כיבוד או מאכלים". במילונם של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ, אלו שתיעדו את שפת ותרבות הפלמ"ח, מוגדר הקומזיץ גם הוא כ"מסיבה" באופן כללי, אך מוסיפים "על פי רוב בלילה וסביב מדורה".

1
נערות סביב מדורה. צילום: יוסף דרנגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

"קומזיץ היא חיבור של שתי מלים ביידיש: "קום", כלומר "בוא", ו"זיץ", כלומר "שב", ויחד, "בוא, שב", הזמנה המאפיינת את האופי הספונטני של האירוע", מסביר הבלשן, הסופר והעיתונאי ד"ר רוביק רוזנטל. "בעקבות היידיש הציע הבלשן יצחק אבינרי שם עברי לקומזיץ: שבנא, שהוא גם שם פרטי שמופיע בתנ"ך", מגלה רוזנטל. רצה הגורל והתחדיש העברי לא התקבל.

הפלמ"חניקים לא היו הראשונים שעשו פה מסיבות או מדורות, וכנראה גם לא הראשונים שקראו לזה "קומזיץ". "המילה לא הומצאה על ידי אנשי הפלמ"ח, אלא הונחלה להם מאנשי העלייה הראשונה או השנייה", אומר פרופ' דוד אסף מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "המילה הייתה ככל הנראה בשימוש כבר בימי 'השומר' ובקרב תלמידי מוסדות חינוך כדוגמת 'מקווה ישראל' והכפר בבן-שמן". אכן סביר להניח שרועי צאן מקומיים ושאר נוודים בדרך, הם אלו שנהגו להדליק מדורות קטנות לחניית הלילה, או סתם כדי לבשל ארוחת צהריים.

1
חניכי גדנ"ע במסע למצדה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בספרו של מוטי זעירא, "עקשנות וכוכבים: על אהרן שידלובסקי ומשלו", מובא סיפור אחד על מקור המילה, וממקם את המצאתה בכפר-אוריה ובחצר כנרת ב-1912, ימי העלייה השנייה. וכך מסופר מפיו של שידלובסקי: "העגלון שנסענו איתו היה ספרדי. עברית לא ידע, אבל ידע יידיש. וכשבדרך היה צריך לעלות במקום קשה לסוסים היינו יורדים, כמובן, וכשהגיע למצב שאפשר היה שוב לעלות, היה צועק אלינו מרחוק: 'קום – זיץ!' מילים אלה היה יודע ביידיש וכך היה קורא לנו. זה מצא חן בעיני יצחק פיינרמן [מאנשי עמק יזרעאל – ע.נ.], ומאז, כשהיה בא בערב ומעיר את מישהו לאכול חתיכת לחם בשמן עם בצל (אז היה הקומזיץ פרושו לאכול משהו טוב), אז הוא היה מחקה וקורא לנו בקולו של העגלון 'קום – זיץ!' ומכאן הקומזיץ".

"צירוף המילים הוא יידישאי מובהק", מוסיף ד"ר רוזנטל. "ההזמנה 'קום, זיץ' מקובלת ביידיש כהזמנה לאדם להצטרף לחבורה ולשבת", הוא אומר, "ובעברית אפשר למצוא דוגמאות כתובות לשימוש במילה כבר בשנות השלושים, כשהיידיש מלכה בסלנג הישראלי. סביר להניח שהשימוש כמילה מורכבת לציון אירוע סביב מדורה הוא יצירה ישראלית, שהרי ישיבה סביב המדורה אינה מתיישבת עם ההווייה הגלותית".

קוּמְזִיץ אֶת לִבִּי מַרְתִּיחַ
קוּמְזִיץ צָרוֹתַי מַשְׁכִּיחַ
קוּמְזִיץ לִפְעָמִים אֵינְךָ טָהוֹר.
קוּמְזִיץ הַשִּׂמְחָה חַיֶּיךָ
קוּמְזִיץ מִשְׁתַּגְּעִים אַחֲרֶיךָ
קוּמְזִיץ, קוּמְזִיץ אֵין כָּמוֹךָ, אֵין!

(קומזיץ, מילים: לא ידוע, לחן: דניאל סמבורסקי)

אולי היו אלה באמת אנשי הפלמ"ח שהפכו את הקומזיץ למוסד שהמדורה במרכזו. אבל הקומזיץ הפלמ"חניקי לא נראה בדיוק כמו הקומזיצים שעושים ילדי בית הספר בל"ג בעומר. אם הילדים "מפלחים" קרשים מאתרי בנייה, הפלמ"חניקים "פילחו" תרנגולות מלול הקיבוץ. אם הילדים מבקשים להקים את המדורה הגדולה ביותר בסביבה, לקומזיץ הפלמ"חניקי היה אופי מחתרתי יותר. לא רק כדי להסתיר את המזון שלקחו מחדר האוכל, אלא אולי גם כדי להסתתר מעין השלטונות הבריטיים. ומה עשו חוץ מלאכול? סיפרו צ'יזבאטים ושרו שירים: הקומזיץ מככב בלא מעט שירים שנכתבו בתקופת הפלמ"ח, ובלא מעט שירים שכתב איש התרבות של הפלמ"ח בעצמו, חיים חפר.

1
מילות השיר "הפינג'אן" מתוך שירון שיצא לרגל 7 שנים לפלמ"ח. מתוך ארכיון חיים חפר, הספרייה הלאומית

את שיר הפינג'אן, למשל, כולם מכירים. אך זה אינו השיר היחיד שמתאר את הלילות החשוכים מסביב לאש. חפר עצמו הזכיר את הקומזיצים הפלמ"חניקיים בשירים רבים שכתב כדוגמת "בת-שבע" ו"צ'יזבאט". בשיר "שיא הכיף" כתב חפר על ויכוח בין חברים בשאלה "מה זה כיף?" – אחד מהניצים מזכיר את הקומזיץ:

אָז קָם שֵׁנִי מִבֵּינֵיהֶם וְשָׂח בִּנְאוּם:
אִם קוּמְזִיץ יֵשׁ – הֵן לֹא יֶחְסַר לָנוּ מְאוּם,
כִּי לְמַרְאֵה צָלִי לִבִּי מַמָּשׁ רוֹעֵד,
וְכוֹס הַיַּיִן בְּיָדֵנוּ תְּלַהֵט.

הֵן אָז נֹאכַל, נִשְׁתֶּה וְזֶמֶר נְזַמֵּר:
הוֹי, הָבוּ קוּמְזִיץ שֶׁלָּעַד לֹא יִגָּמֵר.
וְאֶל כֵּרָה, אַחִים, נָבוֹאָה וְנָסֵב
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף.

(שיא הכיף, מילים: חיים חפר, לחן: גיל אלדמע)

התשובה על פי חפר, אגב, היא ששיא הכיף הוא הפלמ"ח, שמאגד את כל הפעולות המופיעות בתשובותיהם של החברים המתווכחים. שיר נוסף של חפר שמוזכר בו הקומזיץ בפירוש הוא דווקא השיר "דודו", שהפך לשיר זיכרון המיוחס לאיש הפלמ"ח דודו צ'רקסקי. לפי חפר, הקומזיץ והמדורה הם חלק בלתי נפרד מהחיים בפלמ"ח, גם ברגעים המאושרים וגם בעת עצב ואבל.

אפשר למצוא אזכורים לקומזיץ או לפעילויות שנקשרו אליו (שתיית קפה שהוכן על המדורה, סיפור צ'יזבאטים) גם בספרים אחרים שמתארים את חיי הפלמ"ח. עוד מסמך מכונן לתיעוד פלוגות המחץ הוא "ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר שהוזכרו שניהם לעיל. בסוף הספר נכתב כי כל הסיפורים שבו "הושמעו ליד המדורה ומעל ספלי קפה". הקומזיץ הוא זירת התרחשות עבור חלק מהאירועים בקלאסיקה אחרת, "חבורה שכזו היינו" מאת הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר), שגם הוא היה איש פלמ"ח.

1
נערות ונערים בקומזיץ. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

ולא רק עבור חברי הפלמ"ח עצמם היה הקומזיץ סמל לסיירת המחתרתית ולתרבות שהתפתחה סביבה. ב-7 במאי 1948, כמה ימים לפני הכרזת המדינה, וביום השנה השביעי להקמת הפלמ"ח, פרסם לכבודו נתן אלתרמן שיר מיוחד במסגרת "הטור השביעי". בשיר מתאר אלתרמן קבוצת צעירים מסביב למדורה, אוכלים זיתים כשהם חבוקים בסוודרים אופייניים. על פי אלתרמן, מהדברים הפעוטים האלה נוצרים אגדות, והפלמ"ח – אחרי שבע שנים בלבד – כבר היה אגדה. זהו השיר "מסביב למדורה", שמוכר היום לרבים משום שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום, ובוצע על ידי דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז. שם השיר מבוסס על כתביו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, שאוגדו גם כן בספר שנקרא באותו השם.

ואיך בכלל נקשרה האכילה מסביב למדורה, שאנשי הפלמ"ח עשו במשך כל השנה, לאירועי ל"ג בעומר? ל"ג בעומר נקשר לאש משלל סיבות, שהעיקרית בהן היא הדלקת מדורות ענק בהר מירון. בתחילת המאה ה-20 נפוץ המנהג להדליק מדורות גדולות בכל רחבי ארץ ישראל, זכר למרד בר כוכבא. על פי הסיפור, הדלקת האש מזכירה את המדורות שבישרו על ניצחונו של בר כוכבא בקרב נגד הרומאים. באירוע החגיגי הזה היה צריך גם לאכול, ומדורה כבר הייתה – על כן המנהג הפלמ"חניקי רק השתלב יפה במסורת החדשה של החג.

1
מדורת ל"ג בעומר. מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 2021 בחרו עיריות רבות לאסור על הדלקת מדורות בשטחיהן. השטחים הפתוחים שבהם נהגו בעבר ילדים להבעיר מדורות מצטמצמים משנה לשנה, וגם המודעות לנזקי זיהום האוויר שגורם המנהג עולה בכל שנה. במקומות רבים הכנו מתחמים מיוחדים המיועדים להדלקת מדורות אקולוגיות – קטנות יותר, קרובות יותר ברוחן לקומזיץ של הפלמ"ח. על כן גם אנחנו קוראים לכולם לחגוג את החג בצורה בטוחה ונקייה. חג שמח!

תודה לפרופ' דוד אסף, לד"ר רוביק רוזנטל ולפרופ' אלחנן ריינר על עזרתם בכתיבת הכתבה.

מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.

אם תרצו להוסיף לנו כל פרט מידע נוסף על הולדת הקומזיץ, הסוגיות הלשוניות שעלו בכתבה או לספר לנו על שירים נוספים שמזכירים את הווי המדורה – אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

קצין, טייס, צלם: האיש שצילם לראשונה את ארץ ישראל מהאוויר

פריץ גרול היה קצין גרמני שנשלח לארץ ישראל בשיא מלחמת העולם הראשונה במטרה לסייע לכוחות העותמאניים. על הדרך, הוא צילם את הנופים, הערים והאתרים המיוחדים בארץ: מהקרקע ומהאוויר

יפו מן האוויר, מתוך אלבום התמונות של פריץ גרול, הספרייה הלאומית

ב-1916 כבר היה מצבם של הכוחות העותמאניים במזרח התיכון לא טוב כל כך. הם התקשו לעמוד מול הכוחות הבריטיים שתקפו בכמה חזיתות. בקיץ נפתח המרד הערבי הגדול בהובלת האמירים עבדאללה ופייסל, ובתמיכת הכוחות הבריטיים ששלחו לאזור את לורנס איש ערב. עוד לפני שנפתחה מלחמת העולם הראשונה נחשבה האימפריה העותמאנית ליצור גוסס שכונה "האיש החולה של אירופה". בשלב הזה, אחרי כשנתיים של לחימה, האיש החולה היה על ערש דווי.

בני בריתה הגרמנים של האימפריה העותמאנית לא יכולים היו לעמוד מהצד. הם היו זקוקים לטורקים שיעסיקו את הבריטים וימנעו מהם להכריע את החזית המערבית. ואכן, אחרי מסע לחצים של בכירי הצבא, נשלחו סוף סוף באביב-קיץ 1916 יחידות סיוע גרמניות למזרח התיכון, לעמוד לצד הצבא הטורקי המתפורר.

1
חיילים על רקע מטוסים. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

היחידות האלה הגיעו לקראת המתקפה הטורקית-גרמנית האחרונה נגד הכוחות הבריטיים בסיני, וביניהן הייתה גם טייסת גרמנית. הצבא הגרמני הצטיין בשימוש במטוסים, כלי תחבורה חדש ולא כל כך אמין באותה עת, שבמלחמה זו נעשה בו שימוש צבאי לראשונה. ויחד עם הטייסת הגיע קצין גרמני כבן 40 שזהו לו הביקור הראשון בארץ ישראל. זה היה פריץ גרול, שפיקד על יחידה חדשה נוספת שהגיעה עם טייסת המטוסים: יחידת הצילום האווירי.

1
פריץ גרול. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

משימתו העיקרית של גרול הייתה יחידה במינה: לראשונה בהיסטוריה תצולם ארץ ישראל מן האוויר לצרכים צבאיים. כך נוצרו צילומי האוויר הצבאיים הראשונים של ארץ ישראל. בצילומיו של גרול אפשר לראות מהאוויר לראשונה את יפו. הוא צילם מהאוויר את אזור הכנרת ואזורים במדבר סיני, ואפשר לזהות בצילומיו שדות חקלאיים ופסי רכבת.

1
אזור אשקלון של היום, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
קיסריה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
עתיקות שבטה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
באר שבע מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
המושבה הטמפלרית שרונה מן האוויר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

אבל גרול, כמו גם חבריו לטייסת ולשאר היחידות הגרמניות שהגיעו לכאן, לא התייחס לארץ ישראל בשוויון נפש, או כיעד צבאי בלבד. כמו תייר מצטיין – או בעצם צליין – תיעד גרול את הדרך שעשה מחופי אירופה, דרך טורקיה, סוריה ולבנון, עד לארץ ישראל. הוא צילם את הבוספורוס, תיעד את רחובות דמשק, את הנסיעות, את האנשים שפגש בדרך וגם את חבריו ליחידה. מדיהם של החיילים הגרמנים רומזים אולי גם הם על היחס הקולוניאליסטי משהו של אנשי הצבא לארץ הקודש ולמזרח התיכון (שימו לב לכובעים). מנגד, את עמודי האלבום בהם הוצבו תמונות הר הבית ואתרים קדושים אחרים בירושלים מילא גרול בתיאורים מלאי התרגשות ובכתב צפוף. יחסית לציוד הצילום המיושן, נראה שגרול תיעד ללא הפסקה: את חיפה ויפו, את באר שבע בה הוצבו הכוחות, ואפילו שני עמודים עם תמונות של העיר רמלה.

1
אנשי הטייסת במסדר, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
באיסטנבול, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
תושבים בסוריה, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
פורטרט מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
נשים בדואיות בבאר שבע, מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
תמונה אחת של רמלה מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית
1
אחד מדפי האלבום המתעדים את הר הבית ומקומות קדושים אחרים בירושלים. בין התמונות כתב גרול תיאורים בגרמנית. מתוך אלבום פריץ גרול, הספרייה הלאומית

כדאי מאוד לעיין לעומק באלבום המפואר, שנתרם לספרייה הלאומית על ידי גב' רות של (Ruth Schell) מלונדון, באמצעות פרופ' בנימין זאב קידר, אשר חקר את תצלומיו של גרול. עשרות התמונות שבו מאפשרות ממש לחזות בארץ ישראל של אז, בסופן של 400 שנות שלטון עותמאני. הוא זמין לצפייה כאן.

תודה לגיל וייסבלאי על סיועו בהכנת הכתבה

 

על מי מבוסס הסיפור המוכר ביותר של פרנץ קפקא?

אחת ההשערות המובילות לזהותו של השרץ מהגלגול היא מורה העברית של הסופר

מרדכי גיאורגו לנגר כחרדי וכחוזר בשאלה, מתוך אוסף מרדכי גיאורגו לנגר בספרייה הלאומית

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנכתבו בפראג הוא "הגלגול" של פרנץ קפקא, המספר על אדם שמתעורר בוקר בהיר אחד ומגלה שנהפך לשרץ ענקי. תלי תילים של פרשנויות נכתבו על הסיפור הזה, שהסימבוליות שלו היא אינסופית, ורבים רואים בו מעין משל מודרני כביר להעדר המוצא, חוסר האונים והאבסורד של האדם הניצב מול איתנים גדולים שאינו מסוגל להבין. גדולים וטובים הציעו פרשנויות סבוכות ומשונות לסיפור על השרץ שמתמודד עם עולה של המציאות וסביבתו הקרובה, אולם ייתכן שההשראה נובעת מסיפור אמיתי לגמרי, של יהודי אחד שגר בעיר פראג.

אותו יהודי הוא מרדכי גיאורגו לאנגר, אינטלקטואל מקומי ממשפחה שהייתה בהווייתה גם יהודית, גם צ'כית, ואפילו קצת גרמנית. הם חיו חיי נוחות בורגניים מחוץ לרובע היהודי, שיהודים רבים בפראג השאירו מאחור כחלק מתהליך ההפיכה לאזרחים מהשורה, אבל משהו אצל לנגר היה שונה. הוא ראה את עצמו קודם כל כיהודי בעל יעוד למסע רוחני. את מסעו הרוחני העביר לאנגר בחצרות חסידים בפולין, וכשחזר למשפחתו בפראג הוא נראה כאדם שעבר מטאמורפוזה. הוא אימץ את אורח החיים החסידי והתלבש כחסיד בעלז בצורה שהייתה זרה לחלוטין ואף מביכה ליהודי פראג, שכבר עזבו את חיי הגטו. הוא אף נהג להסתגף ולאכול לחם ובצל בלבד ולהתהלך במהירות כמנהג החסידות.

פסל של פרנץ קפקא המציין את מקום הולדתו בפראג

 

במקביל, נעשה לאנגר בפראג למלומד שהעמיק בידיעת העברית עד למדרגת משורר, וחשף בכתביו לעולם הקבלה היהודית והחסידות. ידיעותיו המרשימות פרסמו את שמו ברחבי העיר, ובין תלמידיו לעברית נמנה גם הסופר האלמוני (אז) פרנץ קפקא, שכינה את מורו באחד מכתביו "היהודי המערבי שהתבולל בחצרות חסידים". קפקא היה עד לתחושת הזרות והניכור שחווה לנגר בקרב משפחתו שגר תחת קורתה, ואפשר לראות דמיון רב בין גיבורו של "הגלגול", גרגור סמסא, ובין מרדכי גיאורגו לנגר החסיד. גם אחיו של לאנגר, הסופר פרנטישק לאנגר תהה על דמיון זה. בכל מקרה, חוקרים היום רואים קשר הדוק בין פראג לסיפוריו של קפקא, וכמובן גם קשר ליהודי פראג, שקפקא נמנה עם קהילתם.

תמונת מרדכי גיאורגו לנגר מתוך ספרו "מעט צרי", הוצאת "דבר"

למרות שעברו קרוב למאה שנה משיעורי העברית והמפגשים המרתקים בין לאנגר לקפקא, עדיין אפשר למצוא אותם תחת אותה קורת גג בספרייה הלאומית בירושלים. עזבונם מצא בית בספרייה הלאומית כמו ארכיונם של חברים אחרים מהחוג האינטלקטואלי היהודי של פראג כמו הסופר מכס ברוד, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן ועוד אשר תקעו יתד בישראל והביאו קצת מימי הזוהר של יהדות פראג. האוסף כולל מכתבים, העתקים של כתבי יד, תצלומים מעטים ובעיקר דברי דפוס הקשורים לפעילותו הספרותית של מרדכי גיאורגו לנגר.

ארכיונו של מרדכי גיאורגו לאנגר הופקד בספרייה הלאומית בידי דב סדן. הארכיון כולל מכתבים, העתקים של כתבי יד, תצלומים מעטים ובעיקר דברי דפוס הקשורים לפעילותו הספרותית של האיש שאולי, כך אומרים, היווה השראה לסיפור המוכר ביותר של קפקא.

 

לקריאה נוספת

מה עלה בגורלו של ארכיון פרנץ קפקא?

מרים זדוף, לשנה הבאה במריינבד: העולמות האבודים של תרבות המרחצאות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2019

הוויכוח סביב מקום קבורתו של משיח השקר

מדוע מצא נשיא מדינת ישראל עניין באדם שטען שהוא המשיח לפני מאות שנים? ואיך קרה שנקלע לוויכוח עם גדול חוקרי הקבלה?

התגלע ויכוח בין הנשיא השני, יצחק בן צבי, ובין גדול חוקרי הקבלה גרשם שלום. הוויכוח נסוב סביב מקום קבורתו של שבתי צבי, האיש שהכריז על עצמו כמשיח, סחף אחריו המוני יהודים ואולץ לבסוף להתאסלם על ידי הסולטן העותמני. בן צבי, שהיה היסטוריון ללא הכשרה רשמית, ובכל זאת היה אינטלקטואל הניחן בסקרנות, דקדקנות ותחושת שליחות שהלוואי והיו לכל חוקר, טען בתוקף ששבתי צבי נקבר בעיר בראט שבאלבניה, לצד קהילה יהודית קטנה שתמכה בו בפרק האחרון של חייו. שלום, מנגד, קבע את מקום פטירתו וקבורתו בעיירה שאליה הוגלה בידי העותמנים – אולצין, הנמצאת במונטנגרו של ימינו.

תחריט של העיירה אולצ'ין בסוף המאה ה-17

 

את זיהוי מקום הקבורה של שבתי צבי ביסס שלום על מספר תעודות שמקורן בחוג מקורביו של המשיח המיוסר. בן צבי הביע ספק במהימנות התעודות הללו, וסבר, כאמור, שהוא נקבר בבראט, בקרבת הקהילה היהודית הקרובה ביותר, שסיפקה לו שירותי דת בימיו האחרונים כשנע בין איסלם ליהדות. את הסברה הזו היה קשה מאוד להוכיח, אולם יצחק בן צבי, כידוע, לא היה היסטוריון בלבד. אז מה עשה נשיא מדינת ישראל? הוא שלח דיפלומט ישראלי מבולגריה לאלבניה, מדינה ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל באותן השנים, והטיל עליו משימה אחת ויחידה: להגיע לאותו יישוב אלבני ולחפש שרידים והוכחות לגבי קבורתו של שבתי צבי במקום. בסופו של דבר, לא הצליח הדיפלומט לחשוף ממצאים משמעותיים, וכיום נוטה המוסכמה המחקרית לצדו של שלום כי שבתי צבי נקבר באולצין. ההיסטוריון יוסף ינון פנטון אף טרח להגיע באופן אישי לעייר, זו, וקבע כי הקבר נמצא על שפת הים במקום שבו יש כיום "קברי צדיקים" של מוסלמים שלחמו בשודדי ים. עם זאת, עדיין יש מספר שאלות שלא נענו לגבי מקום קבורתו בעיר, והמידע לתייר בעיר דווקא נותן מיקום אחר, כנראה גם כדי לא ליצור עימות דתי מיותר על סוגיה זו.

עכשיו מגיעה השאלה החשובה מכולן. מדוע מצא נשיא מדינת ישראל עניין באדם שטען שהוא המשיח לפני מאות שנים, ולמה זה בכלל חשוב? האמת, למדינת ישראל היו שני נשיאים שהיו גם היסטוריונים של התנועה השבתאית (מנחשים מי השני?), ולא בכדי. הציונות המזרח אירופאית קיבלה השראה לא מבוטלת מרעיון שיבת ציון והגאולה תוך ניתוק מהסמכות הרבנית (שבתחילת המאה ה-20 הממסד הרבני היה רחוק למדי מהציונות). הרעיון של אישיות כריזמטית הקוראת להמונים להגיע לארץ ישראל העניקה השראה גם לכתיבה ספרותית רומנטית בפולנית, אידיש ועברית, שבין נציגיה נמנים גם ביאליק כמשורר וסוקולוב כמתרגם.

אבל העניין של בן צבי בשבתאות היה לא רק אידיאולוגי. הוא היה גם מעשי לגמרי. בדומה לשבתי צבי בתמונה, שחבש על ראשו את "מצנפת הישמעאלים", גם בן צבי עבר התעתמנות קלה בתחילת דרכו הציונית, חבש לראשו תרבוש טורקי ויצא (יחד עם בן גוריון) ללמוד משפטים וטורקית באיסטנבול. בדמיונו, ראה את בני כת הדונמה, ממשיכי דרכו של שבתי צבי באימפריה העותמנית, בתור קבוצה מוסלמית שעתידה לשוב אל חיק היהדות, ואף לסייע לפרויקט הציוני בהקמת מחתרת "ילידית" בשטחי האימפריה העותמנית, בלימוד טורקית בתל אביב ולבסוף בעליית הקהילה כולה ארצה. כל תכניותיו לבסוף הסתיימו במפח נפש (שאולי שווה להקדיש לו פוסט נפרד), אך כהיסטוריון ופוליטיקאי בעל שם והשפעה הוא הצליח לחשוף מסמכים חשובים ותגליות מעניינות, כמו קיומה של קבוצה שבתאית סודית בארגנטינה במאה ה-20.

בתמונה הבאה ניתן לראות את קברו של שבתי צבי לפי הדעה המקובלת בקרב ההיסטוריונים, הקבר נמצא בעיר אולצ'ין. במשך זמן רב דנה הממשלה האם לפתוח את מונטנגרו לתיירות חוץ, וכפי שאתם רואים יש פה פוטנציאל לטיול בן גב על החוף האדריאטי לצד ביקור קברו של אחד ממחוללי התנועה הלאומית היהודית, לפחות לפי אחת הדעות של ההיסטוריוגרפיה של הציונית המוקדמת.

תמונה של וילה ובמורד הגבעה בשער נמצא קברו של שבתי צבי

 

ואם הגעתם עד לסוף הפוסט הזה אגלה לכם שמועה לא ממש מבוססת, שגונבה להיסטוריון בן זמננו לאחר שקושש עדויות בעל פה על חייהם הסודיים של השבתאים המוסלמים. הוא טוען כי שמע על התאגדות סודית של קומץ שבתאים המוסיפים לחיות באלבניה, ופוקדים את קבר משיחם שבקרבת בראט, ממש כפי שטען כבוד הנשיא…

 

לקריאה נוספת

יעקב ברנאי,  יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר ומחקריהם על השבתאות, עיונים 25 (2015)
יוסף ינון פנטון, ‏קברו של משיח ישמעאל, פעמים 25 (1985)
יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמוטו, פתח דבר מתוך תולדות התנועה השבתאית, גרשם שלום, בעריכת יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמטו, הוצאת שוקן, 2018.
The Burden of Silence: Sabbatai Sevi and the Evolution of the Ottoman-Turkish Dönmes, C Şişman – 2015