אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנכתבו בפראג הוא "הגלגול" של פרנץ קפקא, המספר על אדם שמתעורר בוקר בהיר אחד ומגלה שנהפך לשרץ ענקי. תלי תילים של פרשנויות נכתבו על הסיפור הזה, שהסימבוליות שלו היא אינסופית, ורבים רואים בו מעין משל מודרני כביר להעדר המוצא, חוסר האונים והאבסורד של האדם הניצב מול איתנים גדולים שאינו מסוגל להבין. גדולים וטובים הציעו פרשנויות סבוכות ומשונות לסיפור על השרץ שמתמודד עם עולה של המציאות וסביבתו הקרובה, אולם ייתכן שההשראה נובעת מסיפור אמיתי לגמרי, של יהודי אחד שגר בעיר פראג.

אותו יהודי הוא מרדכי גיאורגו לאנגר, אינטלקטואל מקומי ממשפחה שהייתה בהווייתה גם יהודית, גם צ'כית, ואפילו קצת גרמנית. הם חיו חיי נוחות בורגניים מחוץ לרובע היהודי, שיהודים רבים בפראג השאירו מאחור כחלק מתהליך ההפיכה לאזרחים מהשורה, אבל משהו אצל לנגר היה שונה. הוא ראה את עצמו קודם כל כיהודי בעל יעוד למסע רוחני. את מסעו הרוחני העביר לאנגר בחצרות חסידים בפולין, וכשחזר למשפחתו בפראג הוא נראה כאדם שעבר מטאמורפוזה. הוא אימץ את אורח החיים החסידי והתלבש כחסיד בעלז בצורה שהייתה זרה לחלוטין ואף מביכה ליהודי פראג, שכבר עזבו את חיי הגטו. הוא אף נהג להסתגף ולאכול לחם ובצל בלבד ולהתהלך במהירות כמנהג החסידות.

במקביל, נעשה לאנגר בפראג למלומד שהעמיק בידיעת העברית עד למדרגת משורר, וחשף בכתביו לעולם הקבלה היהודית והחסידות. ידיעותיו המרשימות פרסמו את שמו ברחבי העיר, ובין תלמידיו לעברית נמנה גם הסופר האלמוני (אז) פרנץ קפקא, שכינה את מורו באחד מכתביו "היהודי המערבי שהתבולל בחצרות חסידים". קפקא היה עד לתחושת הזרות והניכור שחווה לנגר בקרב משפחתו שגר תחת קורתה, ואפשר לראות דמיון רב בין גיבורו של "הגלגול", גרגור סמסא, ובין מרדכי גיאורגו לנגר החסיד. גם אחיו של לאנגר, הסופר פרנטישק לאנגר תהה על דמיון זה. בכל מקרה, חוקרים היום רואים קשר הדוק בין פראג לסיפוריו של קפקא, וכמובן גם קשר ליהודי פראג, שקפקא נמנה עם קהילתם.

למרות שעברו קרוב למאה שנה משיעורי העברית והמפגשים המרתקים בין לאנגר לקפקא, עדיין אפשר למצוא אותם תחת אותה קורת גג בספרייה הלאומית בירושלים. עזבונם מצא בית בספרייה הלאומית כמו ארכיונם של חברים אחרים מהחוג האינטלקטואלי היהודי של פראג כמו הסופר מכס ברוד, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן ועוד אשר תקעו יתד בישראל והביאו קצת מימי הזוהר של יהדות פראג. האוסף כולל מכתבים, העתקים של כתבי יד, תצלומים מעטים ובעיקר דברי דפוס הקשורים לפעילותו הספרותית של מרדכי גיאורגו לנגר.

ארכיונו של מרדכי גיאורגו לאנגר הופקד בספרייה הלאומית בידי דב סדן. הארכיון כולל מכתבים, העתקים של כתבי יד, תצלומים מעטים ובעיקר דברי דפוס הקשורים לפעילותו הספרותית של האיש שאולי, כך אומרים, היווה השראה לסיפור המוכר ביותר של קפקא.

לקריאה נוספת

מה עלה בגורלו של ארכיון פרנץ קפקא?

מרים זדוף, לשנה הבאה במריינבד: העולמות האבודים של תרבות המרחצאות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2019

את חג הפסח חוגגים המוני בני ישראל לציון השחרור של בני ישראל מהשעבוד המצרי. סיפור שחרור זה מהשעבוד הצית במשך השנים את דמיונם של סופרים ויוצרים. אולם, נראה כי סיפור מרתק לא פחות על שחרור עבדים משעבודם התרחש בקולוניה הצרפתית של סן דומנג בין השנים (1804-1791) שנקראת כיום האיטי. כלכלת קולוניה זו התבססה על מטעי קנה סוכר שהיו בבעלות מספר מצומצם של בעלי אחוזות לבנים שרדו בפרך בהמוני עבדים שחורים שהובאו בכוח מיבשת אפריקה. בשל התמהמהותה של צרפת המהפכנית להעניק שוויון זכויות למולאטים (בני תערובת של שחורים ולבנים) ולשחרר את העבדים השחורים פרץ ב-1791 מרד נגד שלטונה של צרפת באי. מרד זה השפיע בסופו של דבר על החלטת האספה המהפכנית היעקובינית לשחרר בשנת 1794 את כל העבדים שבצרפת ומושבותיה.

נראה כי מנהיגו של אותו מרד בסן דומנג שנקרא טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מזכיר במידת מה את משה רבנו. משום כך מנהיג זה זכה בידי מחברים מסוימים לכינוי "משה השחור". טוסין בדומה למשה, נולד כעבד, אולם בשל חסדו של אדונו ששם לב לכישרונותיו המיוחדים היה יכול לרכוש לו השכלה. מאוחר יותר שוחרר. בדומה למשה שגדל בבית פרעה ועל פי אחדות מאגדות חז"ל אף השתלב בממסד המצרי, אף טוסין רכש לו משק ועבדים בדומה לאדון לבן. בתחילת דרכו נראה אפוא שהשתלב היטב בממסד העושק של בעלי האחוזות הצרפתים של סן דומנג.

לאחר דחיית דרישת המולאטים לשוויון זכויות פרץ המרד באי שנתמך על ידי העבדים שברחו ממטעי קנה הסוכר. נראה כי טוסין לוברטור בדומה למשה – אשר לא ביקש בתחילת פעילותו מפרעה לשחרר את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לזבוח לאל שלושה ימים במדבר – לא דרש מיד בתחילת פעילותו את ביטולה המוחלט של העבדות. הוא וחלק מתומכיו הציעו לבעלי המטעים הצעה לפיה העבדים השחורים יחזרו אל המטעים, בתמורה להקלת תנאי העבודה שתתבטא ביום מנוחה שבועי ובאיסור השימוש בשוט. חוקים אלו המגבילים את הסמכות שיש לאדונים על עבדיהם, מזכירים כמובן את חוקי העבדות בתורה, שאוסרים על בעל העבדים להטיל מום בעבדיו. אולם כמו פרעה אשר ליבו כבד עליו, סרבו בעלי המטעים, להגיע להסדר עם טוסין. התוצאה הרת האסון היתה הרס מוחלט של רכושם ומותם של רבים מהם במרד.

כשם שמשה לא הסתפק בשחרורו של עם ישראל מהשעבוד והביא אותו אף למרגלותיו של הר סיני, שם קיבלו ישראל את התורה אף טוסין לא הסתפק בהשגת חירות לעבדים. בשנת 1801 העניק חוקה לעמו, שהיא החוקה הראשונה בעולם אשר הוציאה את העבדות במפורש מחוץ לחוק. כמשה אשר הגיע אל פתח הארץ אך לא זכה להיכנס אליה, אף טוסין לא זכה לחזות בעצמאותה של האיטי. בשנת 1802 החליט נפוליון, כמו פרעה אשר רצה להשיב את בני ישראל אל עבודתם, להחזיר את העבדות להאיטי. כדי למנוע מטוסין לשבש את תוכניותיו, אסר אותו נפוליון והביאו לצרפת שם שהה במעצר עד למותו בשנת 1803. אולם המעצר רק ליבה את המרד מחדש, והביאה לאובדנה המוחלט של שלטונה של צרפת בסן דומנג. ב-1 בינואר 1804 הכריז מנהיג אחר של המרד על עצמאותה של המדינה.

ההיסטוריונים הישראליים לא התענינו כמעט במרד זה. יוצא דופן היחידי ביניהם, היה חבר הפלמ"ח, קצין צה"ל וההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל. ב-1981 הקדיש פעיל למרד את חיבורו: "מעבדות שחורה לחירות טרגית". עיסוקו של פעיל במרד היה חריג מאוד בתחומי עיסוקו שהוקדשו להיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל ומדינת ישראל. נראה שאחד הדברים שמשכוהו לעיסוק בכך היה שאלת היכולת של עם קטן לנצל מציאות בינלאומית נתונה כדי להשתחרר משעבוד ולהקים מדינה. בפרקו האחרון של הספר "האם ניתן להפיק לקח?" השווה מאיר פעיל במפורש בין הצלחתם של בני האיטי למרוד בצרפתים ולהקים מדינה להצלחתם של יהודי ארץ ישראל למרוד בבריטים ולהקים מדינה. לדעתו שלושה גורמים אפשרו לתושבי סן דומנג להצליח במרידתם והם: חולשתה של המדינה הכובשת היא צרפת, קיומו של בסיס כוח מקומי ומנהיגות שיכולה לתעל כוח זה להשגת מטרותיה, ו"מאזן האינטרסים הבינלאומי באזור הים הקריבי שהיה אנטי-צרפתי מובהק". מאזן זה איפשר לטוסין לתמרן בין ספרד, אנגליה וצרפת כדי להשיג את המיטב לבני עמו.

שלושה גורמים אלו: חולשת הכוח הקולוניאלי, תמיכה בינלאומית ובסיס כוח מקומי איתן היו גם שלושת הגורמים שאיפשרו לישוב בארץ ישראל למרוד בהצלחה בבריטים. כך ניצל הישוב היהודי בארץ ישראל את התפוררותה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואת תמיכתם של ברית המועצות וארצות הברית כדי להקים מדינה ולנצח במלחמת העצמאות. בכלל לדעתו, קיומם או העדרם של גורמים אלו קבעו את מידת הצלחתם של היהודים במאבקי השחרור שניהלו בעבר. מרד החשמונאים זכה להצלחה, בשל חולשתה של האימפריה הסלווקית, בשל קיומם של בסיס כוח מקומי ומנהיגות איתנה (החשמונאים) ובשל השגת תמיכה חיצונית מבחוץ (רומא). לעומת זאת המאבק נגד בבל בסוף ימי בית ראשון, כמו גם המרד הגדול ומרד בר כוכבא הסתיימו בכישלון משום שהלוחמים נלחמו נגד מעצמה בשיאה וגם לא זכו בתמיכתה משמעותית של מעצמה גדולה מבחוץ. לסיכום דבריו העריך פעיל כי ברכת בלעם המפורסמת היתה בעצם קללה שכן 'דומה כי בלעם בן בעור לא הפליג בשבחם של בני ישראל עת הגדירם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מוטב שהיה אומר "עם לבדד ישכון ואף על-פי-כן בגויים יתחשב'. נראה כי לקח זה ליווה את מאיר פעיל בכל דרכו הפוליטית.

לגרשם שלום, שנולד בברלין ב-1897, היו שלושה אחים גדולים. הכי קרוב בגיל וגם בידידות היה אחיו ורנר שלום, שנולד ב-1895.

על ורנר, שלימים היה למנהיג של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ונרצח על ידי הנאצים בבוכנוולד ב-1940, כבר נכתב רבות (אבל לא בעברית). פעם אחת שמעתי מפרופ' מרים זדוף, ממחברתה של אחת הביוגראפיות שלו, Werner Scholem: A German Life, ש"פעם, ורנר היה השלום המפורסם"! אכן, בנוסף לספרים עליו נעשה ב2014 סרט דוקומנטרי על חייו.

בשנת 1911 או 1912 ורנר הצטרף לתנועה הציונית גרמנית לנוער, "יונג יודה", והשפיע גם על גרשם (אז "גרהרד") הצעיר להצטרף. הציונות של האחים לא היתה לרוחו של אביהם, המוציא לאור החצי מתבולל ארתור, ומאז התחיל להתפתח עימות גדול בין שני האחים ובין אביהם הדומיננטי,  שרק החריף עם השנים, כששני האחים התנגדו למלחמת העולם הראשונה. דרך "יונג יודה", גרשם הפך לפעיל ציוני ונכנס עמוק ל למדעי היהדות בכלל, ולקבלה בפרט. הוא עלה ארצה ב1923 כדי לעבוד כספרן בבית הספרים הלאומי תחת הנהגתו של שמואל הוגו ברגמן.  לא כן ורנר. תוך שנה הוא כבר החליט שהציונות איננה בשבילו והצטרף לתנועה של צעירי הסוציאל-דמוקרטים. משם הוא נע יותר ויותר שמאלה. ב-1917 ורנר התחתן עם בחורה לא יהודיה בשם אמי ממעמד הפועלים. גם אמי היתה פעילה פוליטית, ולזוג נולדו שתי בנות.

ב1924 הוא נבחר לרייכסטאג כנציג הקומוניסטים. ברייכסטאג, וגם בעיתונות הגרמנית הימנית , הוא זכה להתקפות אנטישמיות רבות. לימים האנטישמיות חדרה אף למפלגה עצמה, כשסטלין ביסס את כוחו הבינלאומי הקומוניסטי. שלום וחבריו (רובם יהודים), זוהו כתומכי טרוצקי וכאופוזיציה ה"אולטרה-שמאלנית", ונדחקו החוצה. במשך מספר שנים לאחר-מכן, שלום אכן שיתף פעולה עם טרוצקי, אבל בסופו של דבר נטש את הפוליטיקה ולמד משפטים. הנאצים בעלייתם לשלטון ב1933 זכרו היטב את מנהיג הקומוניסטי (לשעבר) היהודי, והוא נעצר מיד, וכפי שציינו, נרצח ב1940. אשתו ושתי בנותיו הצליחו להימלט לאנגליה, וב2012 פגשתי שם את בתו רני ובעלה בכנס לציון שלושים שנה לפטירתו של גרשם שלום. למשך שבע השנים שהיה במעצר משפחתו ניסתה להפעיל לחץ על מנת לשחררו, אבל לצערנו זה לא עלה בידם.

לאור הביוגרפיה הנ"ל של ורנר, הופתעתי לגלות באוסף שלום, את ספרו הגרמני של החוקר המפורסם ר' שניאור זלמן שכטר על החסידות, Die Chassidim: Eine Studie Ueber Juedische Mystik  ("החסידות: מחקר במיסטיקה יהודית") (ברלין 1904) עם חתימתו של ורנר שלום!

ורנר כנראה רכש את הספר בחנות לספרים יהודיים המפורסמת של מוריץ (משה) פאפפעלויער (1824-1888), שגם חיבר מבוא לתלמוד, והתפרסם כאספן עתיקות, מוציא לאור ומוכר ספרים בברלין. ב1907, החנות הוציאה לאור קטלוג של הספרים שנמצאים בחנות, שהמשיכה לפעול בידי בני משפחתו עד לתקופה הנאצית. החנות שכנה בקרבת מקום לבית משפחת שלום וכנראה שגם גרשם רכש שם ספרים. השאלה היא מתי ורנר רכש ספר קטן זה על החסידות, באיזה שלב של התפתחותו היהודית/פוליטית? לצערנו אי אפשר לקבוע זאת. כל מה שאפשר להגיד בוודאות הוא שגרשם שלום הביא את הספר אתו כשעלה ארצה ב1923, כי הוא כלול ברשימת הספרים ששלום הכין לקראת עלייתו. כמו כן, מסקרן מאוד לדעת מתי העבירו לגרשם, ולמה? האם בשלב מוקדם, כשי שאמור היה לקרב את אחיו ליהדות? או שמא יותר מאוחר, כשוורנר כבר הפך לקומוניסט?  יתכן שבשלב זה הוא הרגיש שהספר כבר אינו משמש אותו, אבל יתכן שגרשם, המעמיק במיסטיקה היהודית, ירצה בו. גם על שאלה זו, לצערנו, אי אפשר לענות.

כמו אצל גרשם שלום, כן אצל ורנר שלום – לפעמים רב הנסתר על הגלוי. כיום כבר לא נותר את מי לשאול. נשארו לנו רק את ספריהם – אלה שכתבו ואלה שרכשו, כעדות לחייהם המרתקים.