את חג הפסח חוגגים המוני בני ישראל לציון השחרור של בני ישראל מהשעבוד המצרי. סיפור שחרור זה מהשעבוד הצית במשך השנים את דמיונם של סופרים ויוצרים. אולם, נראה כי סיפור מרתק לא פחות על שחרור עבדים משעבודם התרחש בקולוניה הצרפתית של סן דומנג בין השנים (1804-1791) שנקראת כיום האיטי. כלכלת קולוניה זו התבססה על מטעי קנה סוכר שהיו בבעלות מספר מצומצם של בעלי אחוזות לבנים שרדו בפרך בהמוני עבדים שחורים שהובאו בכוח מיבשת אפריקה. בשל התמהמהותה של צרפת המהפכנית להעניק שוויון זכויות למולאטים (בני תערובת של שחורים ולבנים) ולשחרר את העבדים השחורים פרץ ב-1791 מרד נגד שלטונה של צרפת באי. מרד זה השפיע בסופו של דבר על החלטת האספה המהפכנית היעקובינית לשחרר בשנת 1794 את כל העבדים שבצרפת ומושבותיה.
נראה כי מנהיגו של אותו מרד בסן דומנג שנקרא טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מזכיר במידת מה את משה רבנו. משום כך מנהיג זה זכה בידי מחברים מסוימים לכינוי "משה השחור". טוסין בדומה למשה, נולד כעבד, אולם בשל חסדו של אדונו ששם לב לכישרונותיו המיוחדים היה יכול לרכוש לו השכלה. מאוחר יותר שוחרר. בדומה למשה שגדל בבית פרעה ועל פי אחדות מאגדות חז"ל אף השתלב בממסד המצרי, אף טוסין רכש לו משק ועבדים בדומה לאדון לבן. בתחילת דרכו נראה אפוא שהשתלב היטב בממסד העושק של בעלי האחוזות הצרפתים של סן דומנג.
לאחר דחיית דרישת המולאטים לשוויון זכויות פרץ המרד באי שנתמך על ידי העבדים שברחו ממטעי קנה הסוכר. נראה כי טוסין לוברטור בדומה למשה – אשר לא ביקש בתחילת פעילותו מפרעה לשחרר את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לזבוח לאל שלושה ימים במדבר – לא דרש מיד בתחילת פעילותו את ביטולה המוחלט של העבדות. הוא וחלק מתומכיו הציעו לבעלי המטעים הצעה לפיה העבדים השחורים יחזרו אל המטעים, בתמורה להקלת תנאי העבודה שתתבטא ביום מנוחה שבועי ובאיסור השימוש בשוט. חוקים אלו המגבילים את הסמכות שיש לאדונים על עבדיהם, מזכירים כמובן את חוקי העבדות בתורה, שאוסרים על בעל העבדים להטיל מום בעבדיו. אולם כמו פרעה אשר ליבו כבד עליו, סרבו בעלי המטעים, להגיע להסדר עם טוסין. התוצאה הרת האסון היתה הרס מוחלט של רכושם ומותם של רבים מהם במרד.
כשם שמשה לא הסתפק בשחרורו של עם ישראל מהשעבוד והביא אותו אף למרגלותיו של הר סיני, שם קיבלו ישראל את התורה אף טוסין לא הסתפק בהשגת חירות לעבדים. בשנת 1801 העניק חוקה לעמו, שהיא החוקה הראשונה בעולם אשר הוציאה את העבדות במפורש מחוץ לחוק. כמשה אשר הגיע אל פתח הארץ אך לא זכה להיכנס אליה, אף טוסין לא זכה לחזות בעצמאותה של האיטי. בשנת 1802 החליט נפוליון, כמו פרעה אשר רצה להשיב את בני ישראל אל עבודתם, להחזיר את העבדות להאיטי. כדי למנוע מטוסין לשבש את תוכניותיו, אסר אותו נפוליון והביאו לצרפת שם שהה במעצר עד למותו בשנת 1803. אולם המעצר רק ליבה את המרד מחדש, והביאה לאובדנה המוחלט של שלטונה של צרפת בסן דומנג. ב-1 בינואר 1804 הכריז מנהיג אחר של המרד על עצמאותה של המדינה.
ההיסטוריונים הישראליים לא התענינו כמעט במרד זה. יוצא דופן היחידי ביניהם, היה חבר הפלמ"ח, קצין צה"ל וההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל. ב-1981 הקדיש פעיל למרד את חיבורו: "מעבדות שחורה לחירות טרגית". עיסוקו של פעיל במרד היה חריג מאוד בתחומי עיסוקו שהוקדשו להיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל ומדינת ישראל. נראה שאחד הדברים שמשכוהו לעיסוק בכך היה שאלת היכולת של עם קטן לנצל מציאות בינלאומית נתונה כדי להשתחרר משעבוד ולהקים מדינה. בפרקו האחרון של הספר "האם ניתן להפיק לקח?" השווה מאיר פעיל במפורש בין הצלחתם של בני האיטי למרוד בצרפתים ולהקים מדינה להצלחתם של יהודי ארץ ישראל למרוד בבריטים ולהקים מדינה. לדעתו שלושה גורמים אפשרו לתושבי סן דומנג להצליח במרידתם והם: חולשתה של המדינה הכובשת היא צרפת, קיומו של בסיס כוח מקומי ומנהיגות שיכולה לתעל כוח זה להשגת מטרותיה, ו"מאזן האינטרסים הבינלאומי באזור הים הקריבי שהיה אנטי-צרפתי מובהק". מאזן זה איפשר לטוסין לתמרן בין ספרד, אנגליה וצרפת כדי להשיג את המיטב לבני עמו.
שלושה גורמים אלו: חולשת הכוח הקולוניאלי, תמיכה בינלאומית ובסיס כוח מקומי איתן היו גם שלושת הגורמים שאיפשרו לישוב בארץ ישראל למרוד בהצלחה בבריטים. כך ניצל הישוב היהודי בארץ ישראל את התפוררותה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואת תמיכתם של ברית המועצות וארצות הברית כדי להקים מדינה ולנצח במלחמת העצמאות. בכלל לדעתו, קיומם או העדרם של גורמים אלו קבעו את מידת הצלחתם של היהודים במאבקי השחרור שניהלו בעבר. מרד החשמונאים זכה להצלחה, בשל חולשתה של האימפריה הסלווקית, בשל קיומם של בסיס כוח מקומי ומנהיגות איתנה (החשמונאים) ובשל השגת תמיכה חיצונית מבחוץ (רומא). לעומת זאת המאבק נגד בבל בסוף ימי בית ראשון, כמו גם המרד הגדול ומרד בר כוכבא הסתיימו בכישלון משום שהלוחמים נלחמו נגד מעצמה בשיאה וגם לא זכו בתמיכתה משמעותית של מעצמה גדולה מבחוץ. לסיכום דבריו העריך פעיל כי ברכת בלעם המפורסמת היתה בעצם קללה שכן 'דומה כי בלעם בן בעור לא הפליג בשבחם של בני ישראל עת הגדירם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מוטב שהיה אומר "עם לבדד ישכון ואף על-פי-כן בגויים יתחשב'. נראה כי לקח זה ליווה את מאיר פעיל בכל דרכו הפוליטית.
