התגלע ויכוח בין הנשיא השני, יצחק בן צבי, ובין גדול חוקרי הקבלה גרשם שלום. הוויכוח נסוב סביב מקום קבורתו של שבתי צבי, האיש שהכריז על עצמו כמשיח, סחף אחריו המוני יהודים ואולץ לבסוף להתאסלם על ידי הסולטן העותמני. בן צבי, שהיה היסטוריון ללא הכשרה רשמית, ובכל זאת היה אינטלקטואל הניחן בסקרנות, דקדקנות ותחושת שליחות שהלוואי והיו לכל חוקר, טען בתוקף ששבתי צבי נקבר בעיר בראט שבאלבניה, לצד קהילה יהודית קטנה שתמכה בו בפרק האחרון של חייו. שלום, מנגד, קבע את מקום פטירתו וקבורתו בעיירה שאליה הוגלה בידי העותמנים – אולצין, הנמצאת במונטנגרו של ימינו.
את זיהוי מקום הקבורה של שבתי צבי ביסס שלום על מספר תעודות שמקורן בחוג מקורביו של המשיח המיוסר. בן צבי הביע ספק במהימנות התעודות הללו, וסבר, כאמור, שהוא נקבר בבראט, בקרבת הקהילה היהודית הקרובה ביותר, שסיפקה לו שירותי דת בימיו האחרונים כשנע בין איסלם ליהדות. את הסברה הזו היה קשה מאוד להוכיח, אולם יצחק בן צבי, כידוע, לא היה היסטוריון בלבד. אז מה עשה נשיא מדינת ישראל? הוא שלח דיפלומט ישראלי מבולגריה לאלבניה, מדינה ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל באותן השנים, והטיל עליו משימה אחת ויחידה: להגיע לאותו יישוב אלבני ולחפש שרידים והוכחות לגבי קבורתו של שבתי צבי במקום. בסופו של דבר, לא הצליח הדיפלומט לחשוף ממצאים משמעותיים, וכיום נוטה המוסכמה המחקרית לצדו של שלום כי שבתי צבי נקבר באולצין. ההיסטוריון יוסף ינון פנטון אף טרח להגיע באופן אישי לעייר, זו, וקבע כי הקבר נמצא על שפת הים במקום שבו יש כיום "קברי צדיקים" של מוסלמים שלחמו בשודדי ים. עם זאת, עדיין יש מספר שאלות שלא נענו לגבי מקום קבורתו בעיר, והמידע לתייר בעיר דווקא נותן מיקום אחר, כנראה גם כדי לא ליצור עימות דתי מיותר על סוגיה זו.
עכשיו מגיעה השאלה החשובה מכולן. מדוע מצא נשיא מדינת ישראל עניין באדם שטען שהוא המשיח לפני מאות שנים, ולמה זה בכלל חשוב? האמת, למדינת ישראל היו שני נשיאים שהיו גם היסטוריונים של התנועה השבתאית (מנחשים מי השני?), ולא בכדי. הציונות המזרח אירופאית קיבלה השראה לא מבוטלת מרעיון שיבת ציון והגאולה תוך ניתוק מהסמכות הרבנית (שבתחילת המאה ה-20 הממסד הרבני היה רחוק למדי מהציונות). הרעיון של אישיות כריזמטית הקוראת להמונים להגיע לארץ ישראל העניקה השראה גם לכתיבה ספרותית רומנטית בפולנית, אידיש ועברית, שבין נציגיה נמנים גם ביאליק כמשורר וסוקולוב כמתרגם.
אבל העניין של בן צבי בשבתאות היה לא רק אידיאולוגי. הוא היה גם מעשי לגמרי. בדומה לשבתי צבי בתמונה, שחבש על ראשו את "מצנפת הישמעאלים", גם בן צבי עבר התעתמנות קלה בתחילת דרכו הציונית, חבש לראשו תרבוש טורקי ויצא (יחד עם בן גוריון) ללמוד משפטים וטורקית באיסטנבול. בדמיונו, ראה את בני כת הדונמה, ממשיכי דרכו של שבתי צבי באימפריה העותמנית, בתור קבוצה מוסלמית שעתידה לשוב אל חיק היהדות, ואף לסייע לפרויקט הציוני בהקמת מחתרת "ילידית" בשטחי האימפריה העותמנית, בלימוד טורקית בתל אביב ולבסוף בעליית הקהילה כולה ארצה. כל תכניותיו לבסוף הסתיימו במפח נפש (שאולי שווה להקדיש לו פוסט נפרד), אך כהיסטוריון ופוליטיקאי בעל שם והשפעה הוא הצליח לחשוף מסמכים חשובים ותגליות מעניינות, כמו קיומה של קבוצה שבתאית סודית בארגנטינה במאה ה-20.
בתמונה הבאה ניתן לראות את קברו של שבתי צבי לפי הדעה המקובלת בקרב ההיסטוריונים, הקבר נמצא בעיר אולצ'ין. במשך זמן רב דנה הממשלה האם לפתוח את מונטנגרו לתיירות חוץ, וכפי שאתם רואים יש פה פוטנציאל לטיול בן גב על החוף האדריאטי לצד ביקור קברו של אחד ממחוללי התנועה הלאומית היהודית, לפחות לפי אחת הדעות של ההיסטוריוגרפיה של הציונית המוקדמת.
ואם הגעתם עד לסוף הפוסט הזה אגלה לכם שמועה לא ממש מבוססת, שגונבה להיסטוריון בן זמננו לאחר שקושש עדויות בעל פה על חייהם הסודיים של השבתאים המוסלמים. הוא טוען כי שמע על התאגדות סודית של קומץ שבתאים המוסיפים לחיות באלבניה, ופוקדים את קבר משיחם שבקרבת בראט, ממש כפי שטען כבוד הנשיא…
לקריאה נוספת
יעקב ברנאי, יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר ומחקריהם על השבתאות, עיונים 25 (2015)
יוסף ינון פנטון, קברו של משיח ישמעאל, פעמים 25 (1985)
יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמוטו, פתח דבר מתוך תולדות התנועה השבתאית, גרשם שלום, בעריכת יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמטו, הוצאת שוקן, 2018.
The Burden of Silence: Sabbatai Sevi and the Evolution of the Ottoman-Turkish Dönmes, C Şişman – 2015
