"הנני מוכן ומזומן לשכוח את העבר ולפתוח דף חדש איתך. אולי עצם פנייתך אלי היא עדות לנכונות כזו גם מצדך.
אם כן, יישר כוחך. אם לא, מדוע?
עבדך בן אמתך
שרגא גפני"
כך חתם הסופר שרגא גפני את מכתבו לסופר והחוקר אוריאל אופק באפריל 1969, במענה למכתב שכתב לו האחרון ובו בקשה עלומה כלשהי.
איזה עבר הציע גפני לשכוח?
נתחיל בעובדה פשוטה: אוריאל אופק, אחד מחוקרי ספרות הילדים הידועים והנחשבים של דורו, לא אהב את סדרת דנידין (עליה חתם גפני בשם העט "און שריג"), ואת שאר סדרות הספרים הפופולריות של שרגא גפני. לא ברור למה גפני כל כך נפגע: אופק גם לא אהב סדרות ספרים רבות אחרות מאותה תקופה, ותיעב לא פחות מדנידין גם את קופיקו וצ'יפופו של תמר בורנשטיין-לזר, ואפילו את ירון זהבי וחבורת חסמבה של יגאל מוסינזוןהוא לא סבל.
כמה הוא תיעב? הרבה.
"המצב הזוועתי השורר עתה בתעשיית הספרים הפרטית, שנועדה לצעירי הקוראים, הגיע לממדים של שערורייה ציבורית", קבע אופק במאמר בעיתון 'דבר' בשנת 1965. "חבורה של כתבנים זריזים רודפי בצע (שרובם בחרו להסתתר מאחורי שמות בדויים) 'מפברקת' ללא מעצור סדרות של סיפורים תפלים ומגרים, וקבוצה קטנה של מו"לים פרטיים מדפיסה סיפורים אלה ומציפה את שוק הספרים במזון רוחני קלוקל העלול להרעיל את נפשם של הקוראים הצעירים."
ו"דנידין"? הוא חטף את מירב החיצים. אופק מצטט שורה של מעשי "פרחחות" של גיבורנו ומוסיף "זהירות – רעל!"
ומה אופק מציע לעשות עם ספרי דנידין?
"בכל הארצות הנאורות מוחרמים ספרים אלה… דבר זה חייב להיעשות גם בארץ", פוסק אופק. "ואולי – מי יודע, שמא הגיעה השעה לחוקק חוק שיאסור על יצירתו ומכירתו של מזון קלוקל ומסוכן זה?"
דרך אגב, דנידין אכן הגיע למשכן הכנסת. בשנת 1974, חבר כנסת בשם אברהם לבנבראון ממפלגת הקומוניסטים הפנה שאילתא לשר החינוך ושם הוא שאל/ביקש לאסור את ספרי דנידין ודומיו. שר החינוך אהרן ידלין דאז השיב לו כי "לא כדאי לך להמליץ על צנזורה".
"הייתה לאבא שלי תחושה של שליחות עצומה להגן על ילדי הארץ מספרות זולה", מנסה עטרה אופק, בתו של אוריאל, להסביר לנו את טיבם של הטונים הצורמים של אביה. "הספרים האלו הרגיזו אותו, הוציאו אותו משלוותו. הם גרמו לו לסטרס. הוא גם לא אהב את העובדה שגפני מסתתר מאחורי שמות עט. אם אתה מאמין במה שאתה כותב למה אתה מתחבא? אני מודה שאבא קצת יצא מגדרו. זה היה משהו מעבר לרציו".
ועטרה גם חושפת בפנינו סוד קטן.
מתברר שבבית אסור היה לקרוא את סדרות הספרים האלו. אז מה עשתה עטרה? "אני לקחתי את הספרים האלו", היא חושפת, "והסתרתי אותם מאחורי כרכים של 'דבר לילדים'. יושבת שם, ומאחורי הכרך קוראת את חסמבה…"
אבל גפני? הוא לקח ללב.
מתברר שאותו מאמר ב'דבר' לא היה הפעם הראשונה שבה שלח אופק את חיציו בגפני. עוד קודם לכן באותה שנה, תקף אופק את מחבר "דנידין", בתוכנית רדיו ב'קול ישראל'.
גפני שמע את אותה ביקורת מוקדמת, והחליט לענות בצורה מקורית: הוא שלח ל'דבר' מכתב מערכת תחת שם העט שלו "אבנר כרמלי", וכתב בין היתר – בגוף שלישי – את הדברים הבאים:
"אבנר כרמלי מאמין, שספריו תורמים לחינוך ילדי ישראל, בדרכם הצנועה. הוא סבור שתודות לספריו, מתרבה מספר אזרחיה הנאמנים של מדינת ישראל, ומספר הלוחמים המתנדבים ליחידות הצנחנים או ליחידות הצוללנים. הוא סבור עדיין, שגיבוריו צריכים למהר לכל מקום שממנו נשקפת סכנה למולדתם ולהדביר סכנה זו בלא להתבייש בכך."
אך דברים אלה היו רגועים מאוד ביחס לדברים שאמר שנים אחר כך על הביקורת נגד ספריו.
"למה? כי סדרת ספרי דנידין הייתה פטריוטית מדי", סיפר גפני בראיון לפרויקט "תולדות ישראל" בשנת 2009, שנים ספורות לפני מותו. "קראתי לעמוד בערכים שכבר עבר זמנם. 'אנחנו עולם שוחר שלום' (אמרו המתנגדים). והייתה אופנה של בתי הספר, מין 'שלום עכשיו' כזה, לפרסם נגדי. אוריאל אופק שלמד ספרות ילדים בקנדה עלה ארצה, והוא חשב עצמו ל'אורים ולתומים' של ספרות הילדים, הוא כתב עלי מאמרים ארסיים. דרש מהקיבוצים לסלק את הספרים שלי ולשרוף אותם".
עוד טען גפני, שאכן ספריו סולקו מהספריות בקיבוצים, אך בלחץ הילדים, הם הוחזרו בחשאי.
הרבה מהביקורת, בעיקר בשלב מאוחר יותר בקריירה של גפני, הייתה גם על דמות "הערבי" בספריו: תמיד מאיים, תמיד מסוכן, תמיד מפחיד.
"אבא ממש לא היה גזען", מתעקש בפנינו אבנר, בנו של שרגא גפני. "להפך, הוא בחלומו היה רוצה לראות את הערבים הופכים להיות מהעם היהודי. הדביקו לו דברים".
והקוראים? הם כנראה בחרו להתעלם מהמבקרים, ורק חיכו פעם אחר פעם לספר הבא בסדרה.
ולקינוח
ואם כבר בשרגא גפני אנחנו עוסקים, מדוע בחר הסופר בכל כך הרבה שמות עט (נזכיר כמה: און שריג, אבנר כרמלי, איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב ויצחק אחיטוב ועוד)?
"אני כתבתי כל שבוע ספר", הסביר גפני באותו ראיון בערוב ימיו, "אמר לי המו"ל: 'אני לא יכול לעמוד בקצב שלך!'. אז אמרתי לו 'אין בעיה אני אלך למו"ל אחר'. אמר: 'מה עם הפרסום שעשיתי לך?'. אז הצעתי לו: 'אני אשנה את השם זה הכול!".
