האזינו: קופיקו חוגג יום הולדת 70

קשה להאמין שהקוף הכי מופרע בתרבות הישראלית כבר בגיל העמידה. לפני 70 שנה הגתה הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את הדמות השובבה, ומאז הפך קופיקו לגיבור תרבות המוכר בכל בית. הקשיבו איך פילס קופיקו את דרכו לצמרת

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

דמותו הפרועה של קופיקו, הקוף שהגיע מחונטוזה הדמיונית שבאפריקה, נולדה בכלל בפתח תקווה בשנת 1951. סופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר היא שהביאה לעולם את הדמות לפני 70 שנה, ובמשך עשורים רבים כתבה את שפע תעלוליה. קופיקו השובב היה לאושיית תרבות ישראלית בין דפי הספרים, על מרקעי הטלוויזיה ועל במות התיאטרון, ואפילו הפך למותג מסחרי מבוקש ומצליח במיוחד.

דרכו של קופיקו לצמרת לא הייתה קלה. הקוף האהוב הפך מדמות ספרותית לכוכב טלוויזיה למגינת ליבה של הסופרת, שחששה מאוד ממה שעשוי לקרות לקופיקו במעבר מהספר למרקע.

מי שאחראית במידה רבה לקידומו של קופיקו לכוכב-על היא נגה ברק, בתה של בורנשטיין-לזר, שהזהירה את אימה: "אימא, אם קופיקו לא יצא מהספר לטלוויזיה הוא ימות".

נגה ברק היא האורחת המרכזית של הסכת הספרנים השבוע, והיא חושפת בפנינו לראשונה את הדרך הארוכה והקשה שעבר הקוף האנרכיסט למעמדו ככוכב-על, מעמד שעליו הוא שומר כבר עשרות שנים.

בסיום הפרק תפסנו גם את הקוף עצמו לשיחה מפתיעה, ובה הוא מגלה את הסוד שלו לשמירה על מראה מרשים כל כך בגיל 70.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: נגה ברק, בתה הבכורה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


לעוד סיפורים על קופיקו ועל תמר בורנשטיין-לזר בבלוג הספרייה

מפרס ועד להולנד: כתמי יין מההגדות

כמה עדויות בלתי ניתנות לוויכוח לכך שאבותינו חגגו קצת יותר מדי בסדר הפסח

הגדת אמסטרדם ספוגה ביין

אנחנו מפצירים בכם, אנא הבינו אותם, אל תמהרו לשפוט: ארבע כוסות יין מתבקשים להשיק המסובים סביב שולחן הפסח, ובין השקה להשקה יוצא שנשפכת מעט מתכולת הכוס על השולחן, המפה, האוכל ולפעמים אפילו על חומרי הקריאה של החג: ההגדות.

הכירו את כתב-היד המכונה "יום גאולת עבדים", שכתיבתו הושלמה על ידי המעתיק דוד שבתי בפרס של שנת תקמ"ב (1782). מדובר למעשה בהגדת פסח. ובכל זאת, יש בכתב היד משהו משונה: כתמים מסתוריים. ועוד דבר משונה: הם מופיעים רק בחלקו השני, המוקדם יותר בכתיבתו.

מימין – הדף הלא מוכתם. משמאל – כתמי היין על ההגדה מפרס

 

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב

 

מדוע רק חלק אחד של ההגדה מוכתם? התשובה ככל הנראה קשורה לזמן שבו נכתבו הקטעים. דפים 13-1 נכתבו בכתיבה אחרת על נייר אחר, שלא עבר את ההכתמה של שאר הספר, וכנראה נוספו בשלב מאוחר. מדובר בפיוט בעברית לפסח המתחיל במילים "יום גאולת עבדים" הכולל תרגום לפרסית-יהודית.

בדרך כלל כשאנו פוגשים כתב-יד מוכתם, אנו מניחים כי הכתמים על הדף הם פגעי הזמן שהותיר את חותמו. אך הפעם נדמה כי זה לא המקרה, והכתמים בהגדה הם כתמי יין שנשפך בעת הקריאה בהגדה.

החלק השני והמוכתם הוא ההגדה לפסח. מקולופון היצירה אנחנו למדים שאת חלק זה העתיק דוד שבתי, שכתב: "קלמי גזת ג' שבת כ"א אוס שבט סנה התקמ"ה\ כתבתי צעיר דוד שבתי\ כתבתי בשביל הבחור … שבתי עיונן … \הקורא ישמח והגונב ימח."

גם בהגדה המוכתמת השנייה שנציג, המגיעה אלינו מאמסטרדם, אנחנו מבחינים בכתמי יין בדפים ה"נכונים". במקרה של ההגדה הזאת, רק החלקים שבהם התבקשו המסובים לשתות יין הוכתמו. בעמוד 4, בקטע בהגדה שזכה לכותרת "טעמי ארבע כוסות" מתחילים כתמי היין להופיע. אז נכון, גם הפעם לא שלחנו את ההגדה לבדיקת מעבדה שתאשר לנו באופן וודאי שמדובר בכתמי יין. אבל איך נוכל להכחיש זאת? מיד אחרי ארבע הכוסות נעלמים הכתמים, והם צצים שוב ברגע שמגיעה ההגדה לאזכור עשר המכות.

שער ההגדה

 

הכתמים מתחילים בטעמי ארבע כוסות

הכתמים חוזרים קצת לפני שירת הפיוט דיינו – אז נראה שהמקריא או מי בסביבתו חרג מארבע הכוסות (או שאלו היו לו יותר מדי) כיוון שהדף עצמו מוכתם כולו ביין.

מתוך עשרת עותקי ההגדה שהגיעו לספרייה כחלק מאוסף ולמדונה ב-2017 סרקה הספרייה את העותק המוכתם – זכר לימים עליזים.

דיינו בהגדת אמסטרדם

למקרה שתהיתם, את חטאי האבות משחזרים הבנים: הפעם בארץ ישראל. בשנת תש"ו/1946 יצאה לאור "הגדה ארץ ישראלית לפסח". העותק השמור בספרייה נסרק כחלק מפרויקט חגיגי לציון 450 שנה לספר העברי.

הגדה ארץ-ישראלית לפסח

בהגדה זו נראה שהרשלנות הפושעת לא רק שלא פסקה בתפוצות, אלא אף החמיר. כמעט בכל עמודי ההגדה, ללא קשר למצוות ארבע הכוסות, אנחנו מבחינים בכתמי יין נדיבים. לא סתם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו.

למרות שזוהי הדוגמה המודרנית ביותר שמצאנו בקטלוג הספרייה הלאומית, ברור לנו שהמנהג נמשך עד היום. חג חירות שמח!

 

קוראי העברית מגלים את התגליות הגדולות

איך מצלמים תמונות בעברית? איך שולחים הודעת טלגרף? איך מדברים בטלפון - או שמא בשח רחוק?

בית חרושת לנורות חשמל. צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

במאות ה-19 וה-20 הטכנולוגיה האנושית התקדמה בצעדי ענק. המהפכה התעשייתית שינתה את פני התרבות האירופית, ואחר כך העולמית, ולא פסחה גם על היהודים ברחבי העולם. תנועת ההשכלה היהודית הייתה אחת התגובות למהפכה הדרמטית הזו. עם ההשכלה, פרחו ועלו עיתונים רבים בשפה העברית שפנו לקהל היהודים המשכילים החדש. העיתונים האלו, שהיו חלק ממגמת השתלבות בחברה האירופית הכללית, שמחו לדווח על התגליות הגדולות של אותן שנים, תגליות ששינו את החיים בעולם המערבי מן הקצה אל הקצה.

בעיתון "הצפירה" למשל, אחד העיתונים היהודיים החשובים ביותר שיצאו באימפריה הרוסית, וכזה שכיוון במיוחד לציבור קוראים משכילי, היה מדור שנקרא "ידיעות העולם והטבע" (שכתב מדי פעם לא אחר מאשר ש"י אברמוביץ', דהיינו מנדלי מוכר ספרים). במדור זה הובאו לידיעת הקוראים חדשות מעולם המדע או "סתם" סקירות על תחומי ידע מדעיים, בהם כימיה ופיזיקה. מדי פעם תואר מעל דפי העיתון בעל חיים כזה או אחר, לעיתים בלוויית איורים משובבי נפש (אנחנו ממליצים במיוחד לקרוא את התיאור הזה של החיה שאנו מכירים היום בשם בּוֹנֶה).

1
תמונה של בונה מתוך "הצפירה", 1 במאי 1862

צללנו, אם כן, לתוך הדפים הישנים כדי לגלות איך דיווחו בעיתונות העברית על תגליות והמצאות ששינו את העולם. חשוב לזכור: מערכות העיתונים באותה תקופה היו חסרות טלפון או דואר אלקטרוני (עוד נגיע לזה), ולכן לחדשות בכללותן לקח זמן להגיע ממקום למקום. חלק מהדיווחים שנקרא כאן הופיעו זמן רב לאחר שההמצאות המדוברות ראו אור.

הטלגרף

רבות מההמצאות שנזכיר כאן עוסקות בתחום תקשורת ההמונים, ולטלגרף שמור מקום של כבוד ברשימת ההמצאות שגרמו לעולם להיראות קטן יותר. גם בעיתונות העברית של המאה ה-19 העריכו מאוד את האמצעי שאיפשר להעביר ידיעות ותשדורות מצד אחד של העולם לצידו השני. בעיתונים היו מדורי חדשות שהתבססו כולם על ידיעות שעברו בטלגרף. כתבות סיקרו את אורכם של הקווים החדשים שנמתחו ברחבי אירופה, ובה התרגשות רבה כשדווח על העברת כבל הטלגרף בתת ימי שחיבר את העולם הישן עם החדש. כמו במרבית המקרים בעיתונות העברית של אותה עת, מילים לועזיות תועתקו לכתיב יידי, וגם במקרה הזה נכתב לרוב "טעלעגראף". אך היו מי שניסו למצוא תחדיש עברי ואף מצאו. בעיתון "המגיד", למשל, כתבו "חוט הברק". במקומות אחרים השתמשו במשך לא מעט שנים בצירוף "דילוג-רב", שנבחר בזכות קרבת הצליל והמשמעות למילה הלועזית. למרבה הצער, החידוש לא שרד – אולי קצת כמו הטלגרף עצמו שפינה את מקומו לאמצעי תקשורת משוכללים יותר.

1
קטע מתוך דיווח על פריסת קו הטלגרף מאירופה לארצות הברית. מתוך "המגיד", 19 באוגוסט 1858

הטלפון

בשנת 1876, על פי הסיפור הנודע, הצליח אלכסנדר גרהאם בל (או בעלל, בכתיב היידי הרווח של העיתונות העברית ההיסטורית) לקרוא לעוזרו ווטסון מן החדר השני בעזרת המכשיר החדש שהמציא וקיבל את השם טלפון. כמו ברוב המקרים, הסיפור אינו כזה פשוט, והטלפון לא באמת הומצא על ידי אדם אחד בלבד: אך בל הוא זה שמיהר לרשום פטנט על המצאתו, וכך התקבע בתודעה הקולקטיבית כאחראי הבלעדי. היום, בעידן בו שיחת טלפון קולית הופכת נדירה יותר, אולי כבר קשה לדמיין איזה פלא הייתה היכולת להעביר קול אנושי למרחקים. אז איך באמת קוראים לטלפון בעברית? קוראים וקוראות ודאי מכירות את השם שח-רחוק, אך למעשה מאז ומתמיד התבססה המילה טלפון כשמה של ההמצאה ולא התקבלה מעולם שום חלופה עברית. המושג "שח-רחוק" הומצא על ידי אליעזר בן-יהודה, אך למרות מאמצי גדוד מגיני השפה מעולם לא השתרש ואף לא אושר על ידי האקדמיה ללשון עברית.

1
קטע מתוך המאמר "טעלעגראף המדבר, או הטעלעפאן", מתוך "הצפירה", 21 בנובמבר 1877

הפונוגרף

בסמוך להמצאת הטלפון הופיעה המצאה נוספת בתחום הקול והצליל: ממציא אמריקני בשם תומאס אלווה אדיסון יצר את המכשיר הראשון שאיפשר הקלטת צליל. בעזרת מחט וחריצים שנחרטו על גבי גליל הצליח אדיסון לשמר צלילים ולהשמיעם במועד מאוחר יותר. הפלא הזה תואר בעיתון "היום" שיצא לאור בסנט פטרסבורג: "הקול יוצא מתוך הפונוגרף ברור למאד, וניכר בין עשרים קולות אחרים. אם נאבה, נוכל לשמוע את דברי אגרת-פונוגרמה [המדיה בה נעשה שימוש בפונוגרף – ע.נ.] אלפי פעמים, נוכל לעבוד את הפונוגרף ככל אשר ישאנו רוחנו, והפונוגרמה אינה מתקלקלת. מלבד זה הלא אחרי מאות שנים יוכלו הדורות הבאים לשמוע את אשר דברנו בזמן הזה, וגם הקול אינו משתנה".

1
קטע מתוך הסבר על הפונוגרף של אדיסון, מתוך "הלבנון", 8 במרץ 1878

הנורה החשמלית

אם כבר הזכרנו את אדיסון (עדיסאן, עדיססאן, עדיסאהן – האיותים היידישאיים רבים מספור), לא נתעלם מההמצאה המשמעותית יותר שמיוחסת לאמריקני שדרס את מתחריו – הנורה החשמלית. עוד באמצע המאה ה-19 נכתב לא מעט בעיתונות העברית על כוחו של החשמל – כח העלעקטרי בלשונם. המילה "חשמל", שמקורה בספר יחזקאל, החלה לשמש בהוראה המוכרת לנו היום רק אחרי 1880, בעקבות המשורר יהודה ליב גורדון שהיה הראשון שהשתמש בה כך. בעיתון "הצפירה" סיפרו על אדיסון ב-1878 כי: "כל מעינו להוציא אל הפועל את האור העלעקטרי ולהמשיכו על ידי חוטי ברזל מתוחים מתחת לארץ, ואורו יהיה יותר בהיר גם מחירו יקטן פי שלש [כך במקור – ע.נ.] מאור הגאז, ויוכלו להאירו מבלי עזרת עצי שרפה".

1
דיווח על התפשטות נורות החשמל של אדיסון והעדפתן על פני נורות הגז. מתוך "הצפירה", 31 באוקטובר 1882

צילום

תמונה שווה אלף מילים, אבל עד אמצע המאה ה-19 לא ידעו זאת במערכות העיתונים – כי לא היו תמונות. בעיתונים העבריים התפעלו מ"ציורי האור", תרגום מילולי של המושג הלועזי פוטוגרפיה, ותיארו את השיטות השונות שהיו אז ליצירת תצלומים. מעניין לראות שהשורש "צ-ל-ם", שימש מוקדם מאוד כדי להורות על המושג החדש ובתחילה אפשר להיתקל במילה "צלמון", שאמנם לא שרדה. המילה "תמונה" לתיאור תוצר של מצלמה גם היא מוקדמת מאוד ומשמשת בעיתונות כבר מ-1867.

1
קטע מתוך הסבר על שיטת הצילום של דאגר. הקוראים נאלצו להמתין לגיליון הבא לטובת המשך ההסבר שנקטע במילים "המשך יבוא". מתוך "הציר", 31 בדצמבר 1861

מכונית

בתחילת המאה ה-20 החלו הדרכים להתמלא ביצור חדש, אכזרי יותר – אם כי פחות עקשן – מהסוסים ששלטו בהן עד אז. בתחילת המאה ה-20 החלו קוראי העיתונים בעברית להיתקל יותר ויותר במכונה שנקראה "אוטומוביל". בהתחלה לא כולם התלהבו, ולפחות סברו שאפשר לספק פתרונות יעילים יותר מאשר המטרטרת והמסובכת. הממציא אלברטו סנטוס-דומון סבר ב-1906 ש"בעוד חמש שנים יהיה אפשר לנסע בספינות האויר כמו בעגלה מכונית. לפי דעתו, ספינת האויר נאותה הרבה יותר לשמוש אנשים פרטים מעגלה מכונית; ספינת האויר תהיה פחות מסוכנה ויותר בזול". נראה שאסון ה"הינדנבורג" כשלושים שנה לאחר מכן, שם קץ לתחזיות מהסוג הזה. הפעם הראשונה שבה נסעה מכונית בארץ ישראל הייתה ב-1908, כאשר איש עסקים אמריקני הגיע לכאן יחד עם מכוניתו. כבר אז פעל אליעזר בן יהודה, בעיקר במסגרת העיתון שערך "השקפה", להשריש ביטוי עברי: עגלה-מכונית. עם השנים, נעלמה העגלה, ונותרה המכונית.

1
מרוץ מכוניות או "התחרות המרוץ במרכבות בתנועה עצמית (אוטומוביל)". מתוך "המליץ", 24 ביוני 1901
1
קטע מתוך דיווח על הגעתו של אמיל זולא לבית המשפט. על פי הדיווח נסע זולא ב"אוטומוביל" שהוא "מרכבה בלי סוסים". מתוך "הצפירה", 2 ביוני 1898

רדיו

עם בוא המאה ה-20 תחום תקשורת ההמונים זכה לקפיצה משמעותית כשמכשיר הרדיו הפך להיות כלי בידורי שנמצא כמעט בכל בית. חובבי הטריוויה אולי יטענו שממציא הרדיו היה האיטלקי גוליילמו מרקוני, אך כרגיל זה אינו כל הסיפור. הממציא האמריקני-סרבי ניקולה טסלה הקדים את מרקוני, ואף נקלע לקרב משפטי ארוך שתם רק לאחר מותו של טסלה – אך זה היה מאוחר מדי, ושמו של מרקוני נחקק בתודעה. בעיתונים סיפרו על היכולת המופלאה להעביר אותות באופן אלחוטי, וכשהמכשיר הפך להיות נפוץ יותר ויותר בשנות המנדט הבריטי, עיתוני הארץ צירפו כמובן גם לוח שידורים.

1
קטע מתוך דיווח על המצאתו של מרקוני. מתוך "הצפירה", 27 ביולי 1897

טלוויזיה

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, העשור בו הרדיו השתלט על הבידור הביתי, הופיעה המצאה חדשה שתשנה לחלוטין את תרבות הפנאי שלנו. מה לא אמרו על הקופסה הזאת ואיך לא השמיצו אותה, אבל פלא הפלאים הזה – קופסה המקרינה לנגד עינינו תמונות מתחלפות – נשאר איתנו עד היום, ורק הופך משמעותי יותר ויותר. כמו במקרים אחרים, וביתר שאת בעיתונות העברית של ארץ ישראל של אחרי "מלחמת השפות", נעשה ניסיון למצוא חלופה עברית למושג הלועזי. הביטוי הבולט ביותר בשנים הראשונות להופעתה של הטלוויזיה היה "ראי רחוק". כמו שהקוראים והקוראות יודעים, הצירוף הנ"ל לא שרד, אבל הטלוויזיה כן, ועם השנים סיקור התחום תפס גם יותר ויותר מקום על גבי העיתונים – עד להופעתם של עיתונים שלמים שהוקדשו לה בלבד. מפתיע מאוד היה לגלות תחזית אחת מ-1928 שהוצמדה לדיווח "סטנדרטי" על יכולת שידור טלוויזיונית בין לונדון לברלין. וכך נכתב בעיתון "דבר": "בעלי המפעל חושבים, שבקרוב יוכל כל תושב אמריקאי לראות את הנעשה בכל העולם. המהנדסים טורחים עכשיו להמציא ראי רחוק של כיס ושאיפתם היא להגיע לכלי, אשר יאפשר לאדם, בלכתו בדרך ובטיילו בגן, לראות את הנעשה בביתו ובכל העולם".

1
קטע מתוך הדיווח בעיתון "דבר", 14 באוגוסט 1928
1
אזכור מוקדם לטלוויזיה בעיתון עברי – בתוך מכתב המלין על יחס יהודי אירופה לציונות. מתוך "הצפירה", 24 ביוני 1927

מחשב

בשנות החמישים, בזמן שבארצות הברית הפכה הטלוויזיה למכשיר בידור ביתי נפוץ החלו להופיע אבות הטיפוס של המכשיר הבא שישתלט על חיינו – המחשב. בארץ ישראל הטלוויזיה הייתה עוד חלום רחוק, אבל ייתכן שכבר אז נבטו ניצני "אומת ההיי טק" של היום. כבר ב-1955 הופעל במכון ויצמן מחשב משוכלל (לזמנו) שהיה מסוגל לחשב חישובים מתמטיים מסובכים. על פי הודעת המכון, בזמן הפעלתו היה מדובר במחשב משוכלל יותר מזה שפעל באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. המילה "מחשב" לא הייתה אז בנמצא והידיעות הראשונות שעסקו בהמצאה שעוד תשנה את העולם קראו לו "מוח אלקטרוני", מה שהתאים מאוד לשימושים הראשונים במחשב – עוד לפני שחשבו על בני נוער שמשחקים שעות ב"פורטנייט" או על טורנירי פיפ"א בפלייסטיישן.

1
קטעים מהדיווח על "המוח האלקטרוני" במכון ויצמן. מתוך "הבקר", 24 באוקטובר 1955

דואר אלקטרוני

התחלנו עם הטלגרף – שאיפשר להעביר במהירות הודעות מאדם לאדם מעבר לגבולות ולימים – ונסיים בדואר האלקטרוני שאיפשר למעשה פחות או יותר את אותה פעולה. הדואר האלקטרוני הראשון נשלח בתחילת שנות ה-70 בארצות הברית. בישראל הצירוף הזה החל להישמע יותר ויותר בשנות השמונים, כאשר יותר ויותר חברות הציעו לעסקים מכשירים המאפשרים שליחה וקבלה של הודעות אלקטרוניות. הבנקים בישראל מיהרו להתחרות על לב הלקוחות כשהציעו להם אפשרות לקבל מידע באמצעות תקשורת אלקטרונית, ברוקרים יכלו לקבל הודעות אלקטרוניות ישירות מהבורסה. לאט לאט החלו העיתונים לתאר את חיי העבודה במשרד באופן דומה מאוד לזה שאנו מכירים היום. בסוף העשור נעשה צעד נוסף, ופותחה מערכת המאפשרת שליחת דואר אלקטרוני בעברית. ידיעות נוספות דיברו כבר ב-1990 על מכתבי שרשרת (עוד בנימה חיובית), וגם כיצד הסוכנות היהודית עושה שימוש באמצעי התקשורת היעיל.

1
מודעה לשירותי דואר אלקטרוני. מתוך "מעריב", 3 בספטמבר 1985
1
דב אלפון מדווח על שירותי משרד אלקטרוניים, כולל האפשרות לשלוח אימייל. מתוך "כותרת ראשית", 24 באפריל 1985

התגליות הגדולות של המאה ה-19 וה-20 רבות מספור, ולא יכולנו לכסות כאן את כולן. השמטנו ידיעות על טיסות ראשונות, ראינוע וקולנוע, ווקמנים ועוד פלאי פלאים מופלאים אחרים שהובילו אותנו אל המאה ה-21. למעט הטלגרף, לא עסקנו גם בהמצאות שנעלמו עם השנים – לא הזכרנו למשל את הפקסימיליה. הקוראים והקוראות מוזמנות כולן לשוטט גם בעצמן באתר העיתונות היהודית ההיסטורית ולאתר ידיעות דומות על המצאות אחרות – ואולי גם בשפות אחרות. ספרו לנו על ממצאיכם כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר, או באינסטגרם. ואם תרצו לראות מדי יום ידיעות נוספות מתוך העיתונות היהודית ההיסטורית הצטרפו גם לעמוד "העיתון של אתמול" בפייסבוק.

אשכבה לחמין: התפילה לסיר חמין שנשרף

הצצה ליצירה סאטירית המבכה את לכתו של חמין בר חמינא דנא ז"ל, תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו

בדיחה יהודית ישנה קובעת כי במקום שבו חיים שני יהודים נמצא שני בתי-כנסת. מדויק יותר לומר שבמקום שבו נמצא שני יהודים הם כנראה מעבירים את הזמן בלספר אחד לשני בדיחות על בית-כנסת, על השכן הלא יהודי שלהם ובעיקר על עצמם. אם הטרגדיה היא מולדת ההומור – עבור ההומור היהודי אין טרגדיה קטנה מדי, במיוחד כשמדובר בטרגדיות הקשורות לאוכל. כי מה נורא יותר מסיר חמין שמוצא את סופו הטרגי בתאונה, ונאלץ, לא עלינו, להחזיר ציוד לבורא.

ביאליסטוק, 20 בנובמבר 1932. יהודים נושאים קערות צ'ולנט אל תנורו של האופה בשעת צהריים של יום שישי. התמונה לקוחה מארכיון יהדות פולין של מכון ייווא

 

קונטרס קצר ופרודי מהמאה ה-19 מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר החמין שלמרבה הטרגדיה נשרף. הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.

 

וכך נפתח הקונטרס קורע הלב:

מעשה היה באיש זקן ונכבד שמח ונעלס שהיה ממתין ומצפה ביום שבת קודש כדי לאכול החמין עם כל בני ביתו כשהביאו אותו וראה שהיא נשרף פתח פיהו ואמר בקול רם כשהחמין נשרף או מעושן או קר שיאמרו בדרך שמחה

זו השכבה:

(…)

חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו.

 

ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת חמין שרוף.

אומרים שהומור הוא תלוי תקופה והקשר, ובמילים אחרות – שהוא מתיישן במהרה. לזה אנחנו אומרים, נראה אתכם קוראים את ההשכבה לחמין ומצליחים להסתיר את החיוך.