"איך אומר "כל דכפין ייתי ויאכל"? זה קשה מדי. אני רק בן אדם".
בוקר חג הפסח, מחנה הריכוז ברגן בלזן.
מאות אסירים תשושים, ביניהם ילדים וקשישים מצטופפים בצריפים הדלים, מורעבים, מגפת הטיפוס משתוללת.
זוג אחד, יופ וארנה וייס, משוחחים בשקט.
יופ הוא בעל תפקיד במחנה, "זקן היהודים".
למרות שגם הם חלשים ועייפים, אשתו מנסה לשכנע אותו שבערב זה, ערב ליל הסדר, עליו לצאת:
"עליך לדבר הערב בכל הצריפים".
"אך מה עלי לומר?" הוא קובל בפניה, "כש־80% מהאסירים חולים ואין כמעט לחם. אין לנו יותר מנות חירום לתת יותר תוספת כלשהי לחולים ולתשושים, אין יותר אספקה".
"דווקא משום כך אתה חייב לדבר! והמשפט שהינך מצטט מן ההגדה צריך להיות הקו המנחה של נאומך".
המילים השקטות של ארנה שכנעו את יופ ויצקו בו כוח, כמו שעשו פעמים רבות בזמן שהותם הארוכה יחד במחנות.
***
את ליל הסדר הזה יופ וייס לא שכח. הוא טבע בו כזה חותם עמוק ששבועות מעטים לאחר ששוחרר מהמחנה הוא ישב וכתב את זיכרונותיו מאותו ערב. הסיפור גם היה מצבת זיכרון־עד לאשתו שלא שרדה. שלושה עמודים בלבד.
לא מספיק נכתב אודות יופ וייס, האיש שהיה מנהיג היהודים בזמן בו נכלא יחד עם אשתו במחנות וסטרברוק ואז בברגן בלזן. רק בשנים האחרונות התחילו להזכיר את שמו בעיתונות העברית בעקבות ההחלטה להעניק לו את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון בני ברית והוועדה להכרה ביהודים שהצילו יהודים.
אבל דווקא עמודים ספורים אלה פורסים בפנינו עדות על האיש המורכב והמיוחד שהיה יופ וייס: איש משפחה אוהב ואהוב, מנהל יוצא דופן בעל הבנה היסטורית, איש שבאומץ, אחריות ושאר רוח אדיר לא רק שרד את המלחמה אלא דאג וסייע לקהילה שאיתו והביא מזור לגוף, לנפש ולרוח של אלפים סביבו.
זיכרונותיו מליל הסדר, שנכתבו כה סמוך לשחרורו מהמחנה, הם עדות מרתקת, כמו תמונה קפואה בזמן של יום אחד מתוך אלפים, שבהם נקרע תחת עול האחריות שעל כתפיו.
"הרי את יודעת כי דיברתי אל הציבור בכל חג ובכל יום־טוב" הוא מזכיר לאשתו, שהרי הם חוגגים את כל החגים יחד, ככל הניתן, גם בתנאים הקשים של מחנה הריכוז. "ארגנו בצריפים מפגשים קטנים" הוא כותב. "את זוכרת את חגיגות הילדים שארגנו בחנוכה ופורים? איך רוממו את נפשם של הצעירים והזקנים כאחד? זכרי איך בערב הראשון של חנוכה הדלקנו נרות באותו הזמן בכל הצריפים, בכל אולמות בית החולים, בבית הזקנים ובבית הילדים, כולם כאחד".
וייס היה גאה באופן בו ציינו את החגים מכמה סיבות: לא רק לשם שמירה על הזהות היהודית, ועל שאר רוח בתוך מצב פיזי כה רעוע וסכנת מוות שמרחפת מעל ראשיהם כל הזמן, אלא גם לשם הלכידות הפנימית שיצרו החגים המשותפים: "פעולות אלו" הוא ממשיך וכותב על החגים, "לא היו נחלתם של היהודים האורתודוקסים בלבד, יהודים מכל הזרמים השתתפו בכך וזה הישג שאין להמעיט בערכו, הישג שהושג באחד ממחנות הריכוז הידועים ביותר לשמצה בגרמניה! הישג שהוא סימן לכוח ולרצון החיים של היהודים, השייכים ל־45 לאומים שונים, דחוסים, כאן יחד, בתוך הצריפים, בצורה בלתי אנושית".
באותו ליל סדר אחרון בברגן בלזן הוא ביקר בכל הצריפים במחנה, וחזר על נאומו בכל אחד מהם:
"אכן פרדוקס הוא לצטט את הפסוק שבהגדה: "כל דכפין ייתי ויאכל עימנו" כי כאן ההיפך הוא הנכון. כולנו רעבים. אנו, בהנהגה, לא יכולים להוסיף לכם מאומה, מצב התזונה שלנו מדאיג לבלי נחמה. החזיקו מעמד בחמש הדקות האחרונות הללו. כי אלה באמת הדקות האחרונות. גם אם אין אנו קוראים עיתון ואין אנו שומעים רדיו, אנו מרגישים!!! אנו שייכים לאותו מיעוט של יהודי אירופה שאולי ישרדו אחרי רצח העם הזה. עלינו להחזיק מעמד כי יהיה עלינו להשתתף בפעולת התחייה של העם היהודי. ראינו עמים רבים שנעלמו מן העולם, אבל לנו, לאחר המלחמה הזו, שבה נפלו כה הרבה קורבנות, עוד תזרח השמש עבורנו".
הוא חשש לומר דברים אלה ולא ידע כיצד הם יתקבלו. אבל מתוך התגובות הסיק שכולם, בתוך תוכם, חשבו כמוהו:
"התשובה שקיבלתי מן המאזינים בסוף דבריי הייתה "אומיין!" חזק אצל האשכנזים ו"אמן!" אצל הספרדים".
ואז הוא מגיע אל שיאו של הערב, אל צריף הילדים:
"לאחר שחזרתי על נאומי זה עשר פעמים, הגעתי לבית הילדים שחיכו לבואי כדי להתחיל ב"סדר" הופתעתי ביותר ואני מתמלא בגאווה גם ברגעים אלו בעוד אני כותב את הדברים. מה, חרף כל ההשפלות הצליחו אנשים יהודים אלו להציע לילדים: שולחן ערוך למופת, מקומות ישיבה על ספסלים משני הצדדים ומשני אחרי המיטות התחתונות של התלת־קומתיות".
קערת הפסח ברובה הגדול התבססה על כרוב ושאריות ירקות נוספים (בשבועות האלה, כך סופר, היה זה לרוב "סלק סוסים", מעין קולורבי, רקוב על פי רוב). אותם הצליחו האחראים על הילדים, הני ויהושע בירנבאום, יחד עם בנותיהם, ללוש ולעצב על פי הצורך. גם הם קיבלו לאחר שנים את "אות המציל היהודי" וילדיהם נמצאים עד היום בקשר חם עם בני משפחתו של וייס.
בני הזוג בירנבאום ניהלו את הסדר על פי המסורת "עם כל ההסברים והתשובות לשאלות הילדים" הוא מתפעל. בתום החלק הראשון של הסדר חולקו "תבשילים" כך הוא כותב במירכאות, והחלק השני לא היה פחות חגיגי: "השירים זומרו בגרונות הילדים ומעולם לא שמעתיהם יפים כל־כך כפי שהושמעו באותו הלילה בפי ילדים אלו. בסוף שרנו כולנו ביחד: 'לשנה הבאה בירושלים'".
את סיום תיעוד הערב המרגש הוא חותם בתיאור הרגע שאחרי, המשך הערב הארוך שמצפה לו כבעל תפקיד במחנה:
"נרגשים עזבנו את בית הילדים בכדי לשוב למציאות. ליוויתי את אשתי ובני לצריפים שלהם. לאחר מכן הלכתי למשרד בכדי לערוך, עם שותפי לעבודה את הרשימה היומית של נפטרי המחנה. היום מתו כאן 596 אסירים מהם כ־500 יהודים".
***
יוסף "יופ" וייס נולד ב־1893 בכפר פלמרסהיים באיזור העיר קלן שבגרמניה, אח שמיני מתוך תשעה. אביו היה סוחר בקר שהיה מעורב מאוד בקהילה היהודית שהייתה בקשרים טובים עם האוכלוסייה הכללית. האחים למדו בבית הספר המקומי שנוהל על ידי הכנסייה הקתולית אך בגיל 14, מאחר ואחיו הגדולים כבר עבדו בעסקי הבקר, אימו החליטה לשלוח אותו להתלמדות אצל אחֶיהָ שהיו הבעלים של בית הכלבו הגדול "מישל ושות'" בעיר קלן.
במלחמת העולם הראשונה יצא יופ לשרת כלוחם בצבא הגרמני וחזר לנהל את תחום משאבי האנוש בחנות הכלבו המפוארת כשעתיד מזהיר מחכה לו והוא כוכב עולה בתחומו ומנהל כאלף איש והוא עוד לא בן 30. הוא התחתן עם זמרת האופרה ארנה פאלק מקרפלד ונולדו להם שני בנים – וולפגנג (שלום) וקלאוס־אלברט (אהרון). מלבד עסקי המשפחה המצליחים, הפך וייס לקורא והוגה בתחומי הרוח ולפעיל חברתי וציוני.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת שנות ה־30 וייס ומשפחתו ברחו להולנד ורכושם הוחרם. בנם הבכור עבר להכשרה ציונית ובהמשך ירד למחתרת והקשר עימו נותק. לאחר ליל הבדולח היה וייס מעורב בהברחות הצלה של פליטים רבים מגרמניה להולנד ומשם לשאר העולם, ובכללם רבים מבני משפחתו המורחבת. הבן הצעיר, אהרון (קלאוס), זכר זאת: "הבית הפך מחנה מעבר לפליטי כל המשפחה שברחו אבל כשאנחנו רצינו לעזוב בעצמנו זה היה מאוחר מדי".
לאחר כיבוש הולנד על ידי הנאצים ב־1940 משפחתו נאלצה בהוראת השלטונות לעזוב את אזורי החוף והם עברו לעיר אחרת, הילברסום, ל"בית יהודי" אותו נאלצו לחלוק עם משפחה נוספת. הרכוש שצבר, הבית שרכש והמפעל שהקים הוחרמו, שוב, על ידי הנאצים. בהולנד ווייס המשיך להיות פעיל בחיי הקהילה ובתנועה הציונית עד שב־1942 יופ, ארנה ובנם קלאוס נשלחים למחנה וסטרבורק. הם נתפסו כבעלי קשרים פוליטיים־ציוניים חשובים, מה שהגן עליהם לזמן מה מפני שילוחים למזרח. שם הפכו בני הזוג לאחראים על צריף נערים יתומים מגרמניה, ולפעילים תרבותית במחנה כולו.
נועם ההליכות שלהם, ידיעת שפות רבות, גישתם האנושית, וכישורי הארגון והניהול של וייס הפכו אותם למנהיגים יוצאי דופן בשנים בווסטרבורק ובהמשך בברגן בלזן. וייס אף נשא תפקיד רשמי והיה אחראי על ניהול הפנימי של האסירים היהודים במחנה, על שלל הבעיות, הסכסוכים והמורכבויות שהביאו איתם התנאים הקשים הרעב המחלות ואיום השילוחים וכן על ייצוגם אל מול הגרמנים.
לאורך כל התקופה, כחלק מתפקידו, הקפיד לערוך רישום מדוקדק של הנפטרים מבין אסירי ואסירות המחנה, עד לתיעוד שעת הפטירה. כמה ימים לפני שחרור ברגן בלזן על ידי הבריטים, בעוד מגיפת טיפוס משתוללת במחנה, הנאצים החליטו להוציא מהמחנה, בשלוש רכבות, את אלפי האסירים שהוחזקו שם מתוך תקווה שישמשו כ"קלפי מיקוח". אחת מהן הייתה "הרכבת האבודה" עליה היו יופ, ארנה וקלאוס. יופ ככל הנראה נדבק בטיפוס במחנה ורוב הנסיעה היה מחוסר הכרה. עוד קודם לכן הוא הספיק לקחת עימו תיקיות סודיות שהכילו מאות מסמכים שהוא וצוותו העתיקו, שכפלו והסתירו מבעוד מועד מתוך הבנה שהנאצים ישרפו כל מה שיישאר מאחור.
המקורבים לו ידעו כמה חשוב לו הרישום והמשיכו לתעד את המידע גם בנסיעה הקשה. בכל פעם שעצרו לקבור את המתים דאגו לתעד את המיקום המדויק של הקברים יחד עם שמות הנפטרים. אל אישיותו המרתקת של יופ וייס נחשפנו בעקבות כתבה שלנו אודות "הרכבת האבודה" שם הוזכר, אז נוצר הקשר עם נכדתו של וייס, עטרה צחור־דיין, בתו של אהרון (קלאוס), העוסקת בשנים האחרונות בשימור ומחקר של ארכיון המסמכים העצום שהותיר סבה. צחור־דיין שיתפה כי את הסיפור של סבה אודות ליל הסדר בברגן בלזן נוהגים במשפחתה להקריא בכל ליל סדר משפחתי, וכך גם בקרב שלוחות נוספות של המשפחה, בעיקר בקרב נכדיהם של אחיו ואחיותיו של וייס שחיים כיום ברחבי העולם.
ב-2013 יצא לאור בגרמניה ספר ביוגרפי אודות יופ וייס, שכתב היסטוריון בשם הנס דיטר ארנסט, ובעקבותיו הוחלט לקרוא רחוב על שמו של וייס בכפר פלמרסהיים בו נולד ונציגי המשפחה נסעו לטקס המרגש.
מאחור: מחבר הביוגרפיה, הנס דיטר ארנסט. נישואיו השניים של יופ וייס היו להלנה סופ, ניצולת ברגן-בלזן, שבעלה, הנרי סופ נספה שם והיא נותרה עם שתי בנותיה. מאוחר יותר בנו הבכור, שלום (וולפגנג) וייס, התחתן עם ביתה יונה (יוקה).
***
בליל שחרורם על ידי הרוסים, חלתה אשתו האהובה ארנה בטיפוס הבהרות. ארנה לא הצליחה להתאושש והיא נפטרה 9 ימים לאחר השחרור: "הלוויתה התקיימה בשעה 12" הוא כותב במכתב למשפחתו כמה שבועות מאוחר יותר, "וביום זה קמתי לראשונה וצעדתי 3 צעדים אחרי האלונקה. לי זאת הייתה טרגדיה נוראה. השתתפתי ב־974 לוויות בברגן־בלזן והלכתי אחריהם עד לנקודת המותר, ואת מאמישן היקרה לי מכל לא יכולתי ללוות עד לקברה, כי עדיין הייתי חולה ולא יכולתי ללכת".
וייס החלים.
יומיים בלבד לאחר מותה של אשתו, כשהוא עדיין מרותק למיטה, החליט יופ לכתוב אודות אותו ליל סדר אחרון בברגן בלזן. על נסיבות הכתיבה ומשמעותה סיפר קלאוס, הבן שהיה עימו אז, שנים מאוחר יותר במכתב שכתב לבן דודו בארה"ב:
"אני מעניק לך את הרשות לפרסם את סיפורו הקטן של אבי… זה מחזיר את כולנו לאותם ימים חשוכים ואכזריים, ימים שאני זוכר היטב ושלעולם לא ימחקו. זה חלק ממני, באם אני רוצה בכך או לא. זו ההיסטוריה שלי בנוסף לעובדה שזו ההיסטוריה של עמנו ועל כן, הסיפור הקטן של אבי, שנכתב רק יומיים לאחר מות אימי, גם שייך לעם, והוא למעשה "רכוש ציבורי", כפי שאתה כתבת. כתב היד המקורי, שנכתב על ידי אבי בעפרון הוא חלק יקר עד מאוד בארכיון שלי. אני זוכר אותו בבהירות כותב אותו, בעודו במיטה, מחלים ממצב קשה של טיפוס הבהרות. זו היתה הפרידה שלו מאשתו, בעיקר משום שהוא לא יכול היה להשתתף בהלוויתה. אני השתתפתי… הסיפור התכוון להיות מצבה לזכרה'."
באותו קיץ נודע ליופ ולקלאוס כי הבן הבכור – שלום (וולפגנג) שרד גם הוא. הם התאחדו במפגש מרגש, ועלו ארצה שלושתם. שני הבנים נלחמו במלחמת השחרור, וייס השתקע בירושלים, התחתן בשנית עם ניצולת ברגן־בלזן והמשיך לתת עדויות לגורמים רשמיים ככל שהתבקש ולסייע לניצולים ככל שיכול היה.
***
כשהלך וייס לעולמו ב־1976, הגיעו רבים מניצולי ברגן בלזן לחלוק לו כבוד אחרון. הוא נקבר בירושלים לצד אשתו הראשונה, שעצמותיה הועלו ארצה בשנות ה־50.
"כל מי שחזר ממחנה ברגן בלזן זכר את יופ וייס" ספד לו אליעזר דסברג, ניצול ברגן בלזן שהיה יד ימינו של וייס, "הוא היה יוצא דופן בשלוותו הבלתי מעורערת. הוא היה אדם בעל כבוד עצמי בסביבה ללא כבוד, מרגיע במצבים מדאיגים, שהקרין מנהיגות וסמכות שאין עליהן עוררין, בלי להתאמץ. בתפקידו כזקן היהודים מעולם לא הרחיק אותו ממעגל חבריו האסירים ותמיד נשאר אדיב עצמאי וישר מכובד והגון. תוך עשייה זו חלק בכאבם של חבריו ניסה להקל על הסבל של כולם. […] הוא היה אמיץ ועז לב בלי להיות פזיז, הוא העז לבקש תיקונים ומאמצי סיוע למרות הסירוב התמידי.
"כשהלכנו אחרי ארונו, […] חשבתי על כל אותן הפעמים בהן הלך יופ וייס וליווה חבר אסיר שנספה בדרכו האחרונה. הוא הלך מכובד וגאה, עם קידת ראש. בימים ההם, תמיד ליווה את המת עד השער שהוביל למשרפה שם נלחש הקדיש. נזכרתי באינספור הספירות בכיכר המסדרים המאובקת, בגשם השוטף, ברוח הקפואה או בשמש היוקדת, שם נאלצו אסירי המחנה לעמוד בשורות של חמש וה־SS ספר אותנו כמו כייס שסופר את מטבעותיו".
"בהבעתו הרגועה נהג יופ ללכת אחר הקצין, פנקס בידו, כמו עבד מאחורי אדונו – אבל שאינו בעבדות! הוא תמיד שמר על כבודו העצמי ומעולם לא היה כנוע. תמיד הלך בביטחון, שמר מרחק, לא הגיב להערות מכוערות ולא חייך למשמע בדיחות שטנה. הוא היה משועבד אבל מעולם לא כנוע או שפוף".
