מימין זה לא הרמב"ם. ומשמאל זה לא הספר הכי חשוב שלו.
הדיוקן המפורסם התגלה בספר מהמאה ה-18, כמה מאות שנים אחרי שהרמב"ם נפטר, ומקובל להניח שהוא דמיוני.
והספר? מורה נבוכים הוא אמנם היצירה הפילוסופית הכי חשובה של הרמב"ם, אבל ה-ספר שלו, מפעל החיים הגדול שלו, הוא ספר הרבה יותר מהפכני.
אתם יושבים בדירה הנחמדה שלכם, לוגמים קפה ליד החלון כשפתאום מבצבץ ראש של פועל. הוא עובד אצל השכנה ממול והיא עומדת להרחיב את החלון הקטן שלה למרפסת שצופה הישר לתוך הבית שלכם. שום וילון לא יעזור פה, המרפסת הארוכה *צמודה* לסלון, לחדר השינה, אפילו למקלחת. מה עושים?
אם נגיד הייתם יהודים בספרד לפני אלף שנה (תראו איזה מעבר אלגנטי לנושא שלנו!), הייתם צריכים לפתוח את התלמוד, לעבור על אלפי עמודים כדי למצוא את הסוגיה הרלוונטית ואז אולי למצוא תשובה – לא לגמרי חותכת – לשאלה מה נכון לעשות במצב כזה.
המרפסת זו דוגמא איזוטרית, אבל יהודים התמודדו עם חוסר הנגישות של המידע לאורך הרבה מאוד שנים. כדי להכריע בבעיות יומיומיות היה צריך להחזיק בראש ידע מקיף מאוד, שנקנה לאורך שנים או עשרות שנים של לימוד. מי יכול להרשות לעצמו דבר כזה?
זה בדיוק מה שחשב רבי משה בן מימון – הרמב"ם. והיה לו פתרון מאוד שאפתני לבעיה הזו.
כשמשה הצעיר היה בן 10, הופיע בספרד כוח חדש, מבהיל. אל-מֻוַואחִידוּן – שושלת אסלאמית שפלשה מצפון אפריקה לספרד. המוואחידון רדפו את היהודים, איימו עליהם להתאסלם וגם הוציאו להורג את מי שלא ציית.
משה רואה את הדילמות האינסופיות שהיהודים נתונים בהן. הוא רואה יהודים שבורחים, כולל המשפחה שלו עצמו, ומבין עד כמה זה מערער. הוא חושש שמתוך היהדות העשירה והמפוארת יישאר שלד ריק במקרה הטוב וכלום בפיתה במקרה הרע.
השנים עוברות, משה הוא כבר לא סתם משה אלא הרמב"ם, הנשר הגדול, הרופא של בית המלוכה במצרים והפוסק שאינספור אנשים מתייעצים איתו בכל שאלה. והוא מבין שעכשיו הגיע הזמן. בסוף כל יום עבודה, כשהוא כבר מותש לחלוטין הוא יושב לכתוב את ה-יצירה שלו. לא, לא מורה נבוכים.
הרמב"ם מבין שכל הויכוחים הסבוכים של הגמרא לא מועילים עכשיו. עכשיו צריך תשובות חותכות. שורות תחתונות. צריך handbook פשוט שכל אחד יכול להתמצא בו.
צריך את ספר משנה תורה.
משנה תורה הוא האנציקלופדיה של ההלכה.
הכל מסודר, ברור, הגיוני. 14 נושאי-על, 1000 פרקים בדיוק, מסודרים מהכלל אל הפרט.
לקחת את הגמרא ולחלץ ממנה יצירה כזו, זה בערך כמו לקחת את יערות הגשם ולהפוך אותם לגנים המסודרים בוורסאי.
הרמב"ם לא רק סידר, הוא גם הכריע איפה שהגמרא השאירה תשובות עמומות. את הכל הוא כתב בעברית בהירה. וכדי להביא את 'האמת הטהורה' הוא השמיט את שמות כל הדוברים, ויתר על מראי מקומות והעיף את כל דברי האגדה הלא רלוונטיים.
בואו נראה כמה גדול המהפך שהוא עשה, בסוגיה שלנו עם המרפסת. לפני הרמב"ם, אם הייתי רוצה לדעת מה לעשות במצב כזה, הייתי צריכה למצוא את הסוגיה במסכת בבא בתרא שדנה בזה (איך? אין אינדקס),
הייתי צריכה לעבור על כל הדעות (הלעיתים סותרות) ובסוף להחליט בעצמי איך לפעול.
אבל אם התמזל מזלי והיה לי משנה תורה ביד, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לפתוח את האינדקס, למצוא את המקום והופס הנה ההלכה:
הקשיים של התקופה אולי היו הטריגר לכתיבה של הספר, אבל מבחינת הרמב"ם משנה תורה נועד להיות ספר על-זמני. כמה על-זמני?
בשונה מספרי הלכה אחרים, משנה תורה מתייחס בפירוט להלכות שאקטואליות רק במקרה שהמשיח מגיע. הרמב"ם מדבר ברצינות על כללים שנהוגים כשיש בית מקדש או כשהחברה היהודית מנהלת את עצמה באופן עצמאי לחלוטין כולל מוסדות מדיניים.
קשה שלא להתרשם מהיומרה של המפעל הזה.
בהקדמה לספר הוא מצהיר על המטרה: שאנשים ילמדו את התורה ומשם ידלגו ישר לספר שלו. 'ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם'.
כמובן שזה לא עבד לו. כלומר, הספר מדהים, אבל אף אחד לא באמת ויתר על הגמרא. יותר מזה, הרמב"ם התאמץ לצמצם ולהדק, אבל מיד כשהספר יצא הוא התחיל להתרחב בחזרה. ופה כבר רואים מנגנון מעניין שמלווה את הספרות היהודית מאז ומעולם.
כשמשנה תורה יצא, הוא הצליח לעצבן רבנים חשובים של התקופה. הם כתבו את ההשגות שלהם לצד הטקסט של הרמב"ם. חלק גם ניסו לפענח מאיפה הוא מביא כל הלכה והוסיפו את זה לשוליים של העמוד. פרשנים מאוחרים יותר דנים בפסקים שלו לאור דעות חולקות ואחרים עסוקים רק בלהבין אותו לעומק. את כל המלל הזה מדפיסים עד היום לצד המשנה תורה. 'השגות הראב"ד', 'הכסף משנה', 'המגיד משנה', 'הלחם משנה' ה'מגדל עז', ו-'הגהות מימוניות' הם רק חלק.
כל הסיפור הזה של ידע שהולך ומתרחב, מישהו שבא ומתמצת אותו ואז שוב התרחבות – זה תהליך מוכר. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב בהיסטוריה של ההלכה.
לפני כאלפיים שנה, כשהתורה שבעל פה התרחבה עד למצב שהיה בלתי אפשרי להחזיק את כולה, הגיע רבי יהודה הנשיא וצמצם אותה לספר שנקרא המשנה. כמה מאות שנים אחרי הרמב"ם, כשספרות ההלכה התרחבה לרמה לא שמישה הגיע רבי יוסף קארו וצמצם אותה לספר שנקרא השולחן ערוך.
הגלגל הזה הוא אינסופי ובתור אנשים שחיים בעידן של התפוצצות ידע אפשר להבין. כשיש יותר מדי מידע מוכרחים לצמצם, אבל אז מגלים שזה חסר וההוא חסר ואין ברירה אלא להרחיב חזרה.
בפעם הבאה שתיתקלו בפנים של הלא-רמב"ם, תוכלו להיזכר בכן-ספר שלו.
