לא משנה כמה יפה יאיירו אותה, ההגדה של פסח היא עדיין דקלום ארוך ומשעמם.
ואיכשהו, במשך אלפי שנים ליל הסדר היה ערב מסעיר שבו יהודים הכשירו את דור ההמשך להיות סקרנים, וכחנים, כאלה ששואלים שאלות על הכל ולא מסתפקים בתשובות שטחיות.
מה אנחנו מפספסים?
נתחיל מההתחלה – מי שכתב את ההגדה של פסח הוא…היא…הם… אין לנו מושג! אבל מעריכים שאת רוב ההגדה ערכה קבוצה אלמונית שחיה לפני קצת יותר מ-2,000 שנה, בתקופת חז"ל. למה הם מחברים אותה? כי יש להם משימה. לדאוג שהיהודים יוכלו לקיים את הציווי התנ"כי הבא:
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
יופי, נשמע די פשוט. שיכתבו בהגדה את הסיפור של נסיך מצרים. זה שמתחיל במשה בתיבה ונגמר בחצייה הדרמטית של ים סוף. הוא מ-ו-ש-ל-ם. אבל עורכי ההגדה לא רוצים אותו.
למה לא?
כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין משהו על איך בני אדם לומדים. אם תשבו בשיעור ותרימו את האצבע לשאול שאלה – רוב הסיכויים שביום למחרת לא תזכרו את התשובה, אלא רק את מה שאתם שאלתם. גם כשמסתכלים על תמונה קבוצתית דבר ראשון מחפשים את עצמנו. מה שהכי מעניין בני אדם זה עצמם. זה פשוט טבע אנושי.
עורכי ההגדה עסוקים מאוד באיך הילדים יקלטו את הסיפור. מה יגרום להם לזכור אותו, ולרצות להבין אותו יותר, ובבוא היום גם לספר אותו הלאה. ברור להם שכדי שילד יזכור את הסיפור הוא צריך בעצמו להגיד עליו משהו. משהו שמעניין אותו או מציק לו. והכי הכי טוב, אם הוא ישאל שאלה.
אז… להקשיב באופן פסיבי לסיפור של הגננת – אאוט. לבנות ערב שלם סביב השאלות של הילדים – אין.
מבחינתם ליל הסדר צריך ללכת ככה: המבוגרים עושים דברים מוזרים, הילדים שואלים "היי! למה אתם עושים ככה?", והמבוגרים עונים להם "אההה, זה בגלל שהלילה הזה יצאנו ממצרים, שמעו סיפור!"
אידאלית הם היו רוצים שהדבר הזה יקרה ספונטנית. אבל בשביל מי שלא יודע לשאול הם מציעים נוסח קבוע.
תיזכרו רגע בהתחלה של הסדר – טובלים כרפס במי מלח (מה שהיה אז ממש לא שגרתי), ואז הילדים שואלים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת (ואילו) הלילה הזה שתי פעמים?!" והמבוגרים עונים "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". מה שמצית את הסיפור זו השאלה של הילדים.
רעיון חמוד לא?
כשנחשפתי בפעם הראשונה למאחורי הקלעים של ההגדה חשבתי שזה מקסים. שיעור נפלא בדידקטיקה! אבל לא הבנתי איך זה קשור למה שקורה בהמשך של ליל הסדר. לשבת על בטן ריקה ולדקלם את כל הקטעים המייבשים של ויענונו, בן-זומא, כמה מכות היו. זו ממש לא דרך לעורר עניין ושאלות. לא אצל מבוגרים ובטח שלא אצל ילדים.
אבל אז נשאבתי יותר לעולם של הגמרא ושל תרבות הלימוד שלה והבנתי שהחלקים האלה בעצם לא נועדו לדקלום. הם פשוט לא מהז'אנר של לקרוא ולהסכים. את הקטעים האלה אמורים ללמוד כמו שלומדים גמרא.
מה זה אומר? במקום להריץ את הכל, דמיינו את עצמכם יושבים עם הנער המתבגר או האחות האהובה ועוצרים על אחד הקטעים. שניכם על תקן עיתונאים חוקרים שצריכים להבין מה לעזאזל הולך פה. כל שאלה היא קבילה, כל תשובה רצינית היא טובה. הכל נתון לוויכוח.
יודעים מה, בואו נעשה את זה רגע ביחד עכשיו – תחזיקו ראש, אוקיי? תסתכלו על הקטע הזה מתוך המגיד:
הוא אופייני. חז"ל לוקחים פסוק מסיפור יציאת מצרים ומפרקים אותו למילים בודדות. רואים את זה? אחר כך הם אומרים משהו על כל חתיכה ומוכיחים את הרעיון עם פסוק נוסף, מגרסה אחרת של סיפור יציאת מצרים.
יש 4 שאלות שאנחנו חייבים לענות עליהן:
- ברמה הכי פשוטה מה זה אומר? (נגיד מה ההבדל בין מלאך לשרף?)
- מה הקשר בין המרכיבים? (איך הפסוק קשור לשרפים ומלאכים??)
- למה הם בכלל אומרים את זה? (למה הם מציינים שזה דווקא אלוהים ולא שליח?)
- מי אמר שזה נכון? (הלו, מה עם משה?? ואת מכת בכורות כתוב שמלאך משחית עשה!)
לרוב, כדי להגיע לתשובות לא צריך ידע מיוחד, רק לחשוב טוב טוב.
זה אולי יישמע מפוצץ, אבל התהליך הקטן הזה שנעשה במין שעשוע אינטלקטואלי, הוא תמצית הלמדנות היהודית. וליל הסדר הוא חגיגה של למדנות. היהודים לא סתם חוגגים, הם גם מכשירים את הילדים שלהם לעשות את זה. מנסים לטפח את דור העתיד של האנשים הסקרנים, החכמים, הווכחנים. בתקווה שכשנרים את הראש מהטקסט, אפשר יהיה להסתכל גם על המציאות ולשאול "היי, למה זה ככה? אולי זה יכול להיות אחרת?"
ואולי אולי באותו רגע, בנאדם יוכל להיות קצת פחות עבד של המציאות המבאסת, וקצת יותר בן-חורין.
