בזמן שכולנו נשב, כמו בכל שנה, לשולחן הסדר, בזמן שנשיר, נשאל קושיות, נקרא את ההגדה ונתענג על סעודת החג, מאות משפחות בקרבנו לא יוכלו לעשות זאת. משפחתם לא תהיה שלמה וליבם לא יהיה שלם כי יקיריהם ויקירותיהם נחטפו ומוחזקים עדיין בשבי החמאס. למעשה, עבור רוב יהודי ישראל והעולם, נדמה שחודש ניסן, המסמל בדרך כלל ביהדות את התחדשות האביב, את הפריחה ואת יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, עומד בסתירה מוחלטת לאווירה הציבורית. אבל ההיסטוריה מראה לנו כי מאז ומתמיד שמחתו של עם ישראל בחג הפסח לא הייתה שלמה, בעקבות מחיר הדמים הכבד שנאלץ לשלם על עצם קיומו.
אחת הדמויות שמגיעה לבקר אותנו בליל הסדר היא אליהו הנביא. כולם מכירים את המנהג החביב בו פותחים את הדלת לכבודו במהלך הפיוט "שפוך חמתך" אחרי הארוחה. אנו נוהגים למזוג לאליהו את הכוס החמישית ולהשאירה מלאה עבורו וכן להכין לו כיסא בשולחן בסדר, למקרה שיקפוץ לביקור. אליהו הנביא מסמל את התקווה לשוב לארץ ישראל. לפי הנבואות, הוא יגיע לבשר על הגאולה החדשה. לפיכך, פתיחת הדלת בליל הסדר גם מסמלת את המוכנות לקבל את אליהו הנביא וללכת איתו לארץ ישראל. אך מתברר כי למסורת עתיקה זו נלווית עוד מסורת ארוכת שנים, שנועדה לציין ולזכור את מי שאינם יכולים להיות מסובים עמנו.
כיסא ריק למען אחינו מעבר למסך הברזל
כבר בשנות ה-50 וה-60, נהגו יהודים רבים בישראל ובתפוצות להזכיר את יקיריהם שנספו בשואה, ולהשאיר עבורם כיסא ריק בשולחן הסדר.
בשנות ה-70 וה-80 החל בברית המועצות מנהג להשאיר כיסא ריק בליל הסדר עבור אסירי ציון. הרעיון מאחורי המנהג היה כדי לא לשכוח את האסירים היהודים שנמקים בכלא הסובייטי ולבטא את כאבם של יהודים ברחבי העולם המערבי שנאבקו על חירותם של אחיהם ואחיותיהם במזרח אירופה, מעבר למסך הברזל. הם נקראו אז בשם "יהדות הדממה" כיוון שנאסר עליהם למצות את יהדותם ולקיים את מצוות הדת היהודית. יהודים בכל רחבי העולם הותירו עוד כיסא ריק ליד השולחן, על מנת לבטא את הכאב ואת הרצון להפיל את מסך הברזל ולאפשר לאותם יהודים לשוב ליהדותם ולעלות ארצה.
אסירי ציון היו נשים וגברים פעילים ציוניים בארצות שונות ברחבי העולם. רבים מהם נעצרו ונכלאו בארץ מולדתם בגלל פעילותם הציונית, ואחרים גורשו מארצות אויבות בגלל יהדותם או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ לישראל.
אחרי קום המדינה פעלו יהודים מרחבי העולם לשחרר את אחיהם ואחיותיהם, שנאסרו ונכלאו בגלל פעילותם הציונית, ולהביא אותם לישראל. אסירי ציון סבלו ממעצרים, מאסרים וחלקם סבלו גם מעינויים ופגיעות אחרות בחירותם. הם מהווים חלק ממורשת הגבורה היהודית. ישנם אסירי ציון מכל רחבי העולם, בין השאר מרומניה, עיראק, מרוקו, תימן, אתיופיה, מצרים וכמובן במדינות הגוש הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר.
שלטונות ברית המועצות סירבו להכיר ביהדות ובשאיפות הלאומיות של יהודים ובתגובה לכך חלקם פעלו יהודים במחתרות שונות ציוניות. במידה ונתפסו – נכלאו ועונו על ידי המשטר כאשר חלקם הוגלו למקומות נידחים בברית המועצות, חלקם נשלחו למחנות עבודה בכפייה, חלקם מצאו את מותם במאסר, לעיתים קרובות בתואנות שווא, וחלקם הושמו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים, על אף שבריאותם הנפשית הייתה תקינה.
מרבי נחמן מברסלב עד ליהדות ארצות הברית
"הכיסא הריק" הוא במקור שמו של ספר מאת רבי נחמן מברסלב, שנכתב לפני יותר ממאתיים שנים. בספר זה הוא פונה ישירות אל היהודי המחפש משמעות רוחנית. הספר מכיל עצות לחיים רוחניים ופניני חכמה, כשהכיסא הריק הוא סמל לאופן בו אפשר למלא את החוסר ולפצות על ההיעדר, על ידי נטישת העצב ומציאת התקווה גם בזמנים קשים.
שנים לאחר מכן, נטענה ב"הכיסא הריק" משמעות חדשה. ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות של הספרייה הלאומית, זוכר מילדותו את מנהג השארת הכיסא הריק בשולחן ליל הסדר עבור אסירי ציון: "המנהג נוצר כשיהודי ברית המועצות היו מאחורי מסך הברזל. תמיד היה מקום אחד ריק ליד השולחן. כששאלתי על כך הסבירו לי שזה עבור היהודים בברית המועצות שנאסר עליהם לחגוג את חג הפסח אז שמנו מקום ליד השולחן שלנו, כדי לזכור שהם לא יכולים, לזכור אותם ואת הפעילות שלהם. ליד הכיסא היינו שמים על השולחן את המשפט 'שלח את עמי'".
המנהג הוותיק הזה מתואר בספר הילדים "הכסא הריק" של הרב שמואל הרצפלד. הספר נכתב ב-2016 ונפתח במילים הבאות:
בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה, בִּבְרִית הַמּוֹעָצוֹת, קְבוּצָה שֶׁל יְהוּדִים רָצְתָה לַעֲזֹב כְּדֵי לִמְצֹא חַיִּים טוֹבִים יוֹתֵר בְּיִשְׂרָאֵל, אַךְ הֵם לֹא הֻרְשׁוּ לַעֲזֹב. לְמַעֲשֶׂה, הֵם נִכְלְאוּ בִּגְלַל שֶׁנִּסּוּ לַעֲזֹב – וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ כְּמוֹ מָסַךְ בַּרְזֶל עֲנָק שֶׁיָּרַד עֲלֵיהֶם.
אֶחָד מֵאוֹתָם יְהוּדִים אַמִּיצִים שֶׁנֶּעֱצַר הָיָה אֲנָטוֹלִי שָׁרַנְסְקִי.
הספר מספר את סיפור שחרורם של אסירי ציון וביניהם של הפוליטיקאי ופעיל זכויות האדם נתן שרנסקי, שהפך לחבר קרוב של המחבר. שמואל הרצפלד היה תלמידו של הרב אבי וייס במשך שנים רבות, והאחרון סיפר לו על השנים בהן בהן פעל למען אסירי ציון, לרבות נתן שרנסקי. על שרנסקי – שהורשע בשנת 1978 בבגידה, ריגול למען ארצות הברית, הסתה ותעמולה אנטי סובייטית – נגזרו 13 שנות מאסר. הוא שוחרר בשנת 1986 לאחר 9 שנים בכלא וזכה לעלות ארצה.
הרצפלד החליט שחשוב להנגיש את סיפור אסירי הציון גם לילדים וכך נוצר הספר. גיבורי הספר הם שני ילדים מניו יורק, שרה ויוסף. הילדים שומעים על סיפורו של שרנסקי ומחליטים להצטרף להפגנות לשיחרורו. בספר עצמו, בשנים בהן ישב שרנסקי בכלא, בכל ארוחות השבת והחגים דאגו הילדים לשמור כיסא ריק לשרנסקי וגם חבריהם אימצו את ההרגל בבתיהם.
שלח את עמי
גם איניד לין-וורטמן זוכרת את המנהג הוותיק וקיימה אותו בעצמה בביתה עם משפחתה.
איניד גדלה בברוקלין, ארה"ב, וחיה בישראל משנת 1977. היא הפעילה הבולטת ביותר למען מאבק אסירי ציון ועלייתם לארץ ישראל. איניד, עובדת סוציאלית במקצועה, ובעלה, סטיוארט, שהיה אז עורך דין, ביקרו בתחילת שנות ה-30 לחייהם בברית המועצות, טיול בן שמונה ימים למוסקבה ולנינגרד: "בשנת 1973 אני ובעלי נסענו לראשונה לברית המועצות כדי לבקר יהודים נצורים שהיו נואשים להגר לישראל", מספרת וורטמן. "זו הייתה מבחינתנו חוויה משנת חיים." הם פגשו יהודים מברית המועצות שהשלטונות הסובייטים שללו להם אשרות יציאה והערימו עליהם קשיים: הם איבדו את מקום עבודתם, ילדיהם גורשו מאוניברסיטאות בהן למדו, והטלפון בביתם נותק – כל זאת מכיוון שהיו ציוניים וערגו לעלות לארץ. איניד הזדהתה איתם מיד. היא הרגישה שהיא צופה בגרסה חלופית לחייה, כזו שמתקיימת בעולם בסבה וסבתה לא היו עוזבים את רוסיה לטובת ארצות הברית. היא החליטה שהיא חייבת לעזור להם.
כמו הכיסא הריק, גם סיסמת המאבק למען אסירי ציון שאבה מסיפור יציאת מצרים. "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" הוא החלק הראשון בציווי של ה' לפרעה, שחוזר לאורך השליחויות של משה ואהרן לפרעה, והוא גם הפסוק שהפך לסיסמת המאבק מעורר ההשראה למען אסירי ציון, שקרא לשלטונות הסובייטיים לתת היתרי יציאה ליהודי הגולה שנשללה מהם הזכות לעלות לישראל. הביטוי הופיע בכרזות רבות של התארגנויות למען אסירי ציון ובפרט במאבקם של יהודי ברית המועצות. הביטוי "אסיר ציון" לקוח ממשפט בשירו של הרב יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך".
"המפגש עם היהודים הסובייטים הללו, שהיו מוכנים להקריב הכל למען חלום, וחלקם חיו בתנאים קשים מאוד, הצית את התודעה היהודית שלנו." סיפרה לי איניד. "גרנו אז בפילדלפיה והתחלנו להיות פעילים במאבק עבורם. סטיוארט הפך ליו"ר משותף של מועצת יהדות ברית המועצות של פילדלפיה".
תוך זמן קצר לזוג הייתה אחריות לאומית כאשר סטיוארט הפך לנשיא איגוד יהדות ברית המועצות בשנים 1975-77. איניד הפכה מעורבת בארגונים המקומיים של יהדות ברית המועצות ובשנות ה-70 חזרה לברית המועצות פעמיים נוספות כדי לבקר אסירי ציון. ב-1977 עלתה איניד בעצמה ארצה עם משפחתה. היא הרגישה שאינה יכולה יותר להילחם למען אחרים שנשללה מהם הזכות לחיות בישראל כשהיא לא מממשת את חזונם הציוני. גם בארץ היא לא הפסיקה לעבוד עבור יהודי ברית המועצות, וידעה מה קורה עם כל אחד מהפעילים – מי עצור, מי חולה, מי נזקק לעזרה כלכלית. "עבדתי על פרסום, גיוס כספים ואקטיביזם פוליטי. בהתחלה מביתי בפילדלפיה ואחר כך מביתי בירושלים", היא מתארת. "בכל אותן שנים השארנו כיסא ריק עבור אותם אסירי ציון בשולחן ליל הסדר, זה היה מנהג שלא ויתרנו עליו". איניד המשיכה לפעול למען יהודי ברית המועצות ועושה זאת עד היום, לצד פעילויות חברתיות שונות, גם כשהיא בשנות השמונים לחייה.
הכסאות הריקים החדשים
אחר נפילת מסך הברזל הוסרו המגבלות על יהודי ברית המועצות והם הורשו לעלות ארצה בשנות ה-90. אולם במקום להסיר את הכיסא הריק משולחן הסדר, התחילו יהודים לחפש סמלים ציוניים ויהודיים חדשים שעבורם ישמרו מקום בשולחן הסדר. כך הושארו כיסאות ריקים עבור חיילים שנפלו בשבי, בהם רון ארד, אודי גולדווסר, אלדד רגב, גלעד שליט, וכך גם יהונתן פולארד – כולם נבחרו למלא את הכיסא בסדר של משפחות יהודיות רבות בארץ ובעולם.
במקביל, המאבק למען אסירי ציון לא הפסיק לאחר שיהודי ברית המועצות החלו להגיע לישראל בתחילת שנות ה-90.
"כל כך הרבה פעילים החליטו שהסיפור נגמר כאשר ברית המועצות חדלה להתקיים. אבל מאות אלפי יהודים היו צריכים להיקלט, ולעתים קרובות אותם מסורבים שהיו גיבורי התנועה נזקקו למירב העזרה. לאחר שנים של מאבק, הם איבדו את מקצועם ורבים מצאו את עצמם חסרי כל, ללא יכולת להתקיים מהקצבאות שסיפקה להם המדינה", מתארת וורטמן. היא הקימה קרן סיוע חירום למסורבים, ועבדה ללא לאות, בהתנדבות מלאה, למענם.
בזכות הכיסא הריק, איניד מציינת כיום 46 שנים בישראל. היא סבתא לשמונה נכדים וממשיכה לעסוק בפעילות חברתית: "אני באמת חושבת שנפלה בחלקי זכות גדולה, לפעול למען אסירי ציון ולחיות במדינת ישראל. הרגעים הכי שמחים בחיי היו כשנולדו ילדיי וכשזכיתי לראות את אסירי ציון מגיעים לישראל ולהיות חברה שלהם". גם בימים קשים אלו, היא לא מתחרטת על הבחירה שלה. כיום בתה ממשיכה את שושלת ההתנדבות, עוסקת בקמפיין למען שחרור החטופים, ומציעה להמשיך לקיים את מסורת הכיסא הריק עבורם:" עכשיו, אנחנו צריכים לעשות את זה שוב." אומרת לי אינד. "זה לא יהיו חג החירות עבורנו ועבור כל משפחות החטופים. אנחנו צריכים לשמור להם מקום בשולחן הסדר שלנו, בסולידריות איתם ועם משפחותיהם".
הבקשה הזו לא מגיעה רק מפיה של וורטמן, אלא גם כבקשה נוגעת ללב של שלי שם טוב, אמו של החטוף עומר שם טוב. "ההצעה שלי, אמא של עומר – מיד לאחר שתיית הכוס הרביעית ולפני הברכה הגדולה, עם מזיגת הכוס החמישית, להגיד את ברכת 'הבאתי' לחטופים… אני מאמינה בכוחה של קריאה גדולה, מזמינה את כולכם לשתף ולעזור, להפיץ את הבקשה שלי, שתגיע לכמה שיותר אנשים". לבקשה הזו מצטרפת יוזמה אזרחית שהגיעה מהשטח – בקשה לכל יהודי ישראל והעולם להשאיר בסדר פסח הקרוב כיסא ריק עבור החטופים שטרם שבו לביתם. אחרי החורבן שעברנו וחלקנו עדיין עוברים השנה, חגיגת יציאת מצרים יכולה להיראות כמו דבר אבסורדי. כדי להחזיק באמונה בגאולה העתידית, או בשביב של תקווה, המעט שאנו יכולים לעשות הוא לממש את בקשתה של שם טוב, ולשמור כיסא עבור החטופים בשולחן הסדר, וכן לשמור להם מקום תמידי בלב, לא לשכוח אפילו לרגע שהם עדיין שם.
לשון הברכה:
יהי רצון שיתקיימו בכל חטופה ובכל חטוף
כל לשונות הגאולה
והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי-והבאתי
ויזכו כולם לשוב לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים
ונזכה כולנו לקבל את פניהם בשמחה שאין למעלה ממנה
במהרה בימינו, אמן.
