למי נועד הכיסא הריק בסדר פסח?

לצד המסורת העתיקה שבגללה אנחנו משאירים כיסא ריק בליל הסדר עבור אליהו הנביא, צמחה מסורת ציונית ומודרנית שבה משאירים כיסא ריק לאהובינו שטרם שבו ממקום שביים. פעם היו אלה אסירי ציון. היום אלו חטופי וחטופות ה-7 באוקטובר. "שלח את עמי", ציווה משה על פרעה בשם אלוהיי ישראל, ואלפי שנים לאחר מכן נישאת אותה קריאה בסדרי פסח ברחבי העולם, ואיתה כיסא ריק וכוס יין מיותמת שמחכים לכולם שיחזרו

832 629 Blog 2

כרזה מטעם אגודת מעוז, שפעלה למען פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, מתוך אוסף אפמרה של הספרייה הלאומית, וברקע סדר פסח של מסורבי עליה במוסקבה. באדיבות איניד לין-וורטמן שארכיונה מופקד בספרייה הלאומית

בזמן שכולנו נשב, כמו בכל שנה, לשולחן הסדר, בזמן שנשיר, נשאל קושיות, נקרא את ההגדה ונתענג על סעודת החג, מאות משפחות בקרבנו לא יוכלו לעשות זאת. משפחתם לא תהיה שלמה וליבם לא יהיה שלם כי יקיריהם ויקירותיהם נחטפו ומוחזקים עדיין בשבי החמאס. למעשה, עבור רוב יהודי ישראל והעולם, נדמה שחודש ניסן, המסמל בדרך כלל ביהדות את התחדשות האביב, את הפריחה ואת יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, עומד בסתירה מוחלטת לאווירה הציבורית. אבל ההיסטוריה מראה לנו כי מאז ומתמיד שמחתו של עם ישראל בחג הפסח לא הייתה שלמה, בעקבות מחיר הדמים הכבד שנאלץ לשלם על עצם קיומו.

אחת הדמויות שמגיעה לבקר אותנו בליל הסדר היא אליהו הנביא. כולם מכירים את המנהג החביב בו פותחים את הדלת לכבודו במהלך הפיוט "שפוך חמתך" אחרי הארוחה. אנו נוהגים למזוג לאליהו את הכוס החמישית ולהשאירה מלאה עבורו וכן להכין לו כיסא בשולחן בסדר, למקרה שיקפוץ לביקור. אליהו הנביא מסמל את התקווה לשוב לארץ ישראל. לפי הנבואות, הוא יגיע לבשר על הגאולה החדשה. לפיכך, פתיחת הדלת בליל הסדר גם מסמלת את המוכנות לקבל את אליהו הנביא וללכת איתו לארץ ישראל. אך מתברר כי למסורת עתיקה זו נלווית עוד מסורת ארוכת שנים, שנועדה לציין ולזכור את מי שאינם יכולים להיות מסובים עמנו.

ציור של כיסא אליהו המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים Center For Jewish Art At The Hebrew University Of Jerusalem
ציור של כיסא אליהו, המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים Center for Jewish Art at the Hebrew University of Jerusalem

כיסא ריק למען אחינו מעבר למסך הברזל

כבר בשנות ה-50 וה-60, נהגו יהודים רבים בישראל ובתפוצות להזכיר את יקיריהם שנספו בשואה, ולהשאיר עבורם כיסא ריק בשולחן הסדר.

בשנות ה-70 וה-80 החל בברית המועצות מנהג להשאיר כיסא ריק בליל הסדר עבור אסירי ציון. הרעיון מאחורי המנהג היה כדי לא לשכוח את האסירים היהודים שנמקים בכלא הסובייטי ולבטא את כאבם של יהודים ברחבי העולם המערבי שנאבקו על חירותם של אחיהם ואחיותיהם במזרח אירופה, מעבר למסך הברזל. הם נקראו אז בשם "יהדות הדממה" כיוון שנאסר עליהם למצות את יהדותם ולקיים את מצוות הדת היהודית. יהודים בכל רחבי העולם הותירו עוד כיסא ריק ליד השולחן, על מנת לבטא את הכאב ואת הרצון להפיל את מסך הברזל ולאפשר לאותם יהודים לשוב ליהדותם ולעלות ארצה.

אסירי ציון היו נשים וגברים פעילים ציוניים בארצות שונות ברחבי העולם. רבים מהם נעצרו ונכלאו בארץ מולדתם בגלל פעילותם הציונית, ואחרים גורשו מארצות אויבות בגלל יהדותם או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ לישראל.

כרזה של אסירי ציון, תחילת שנות ה 70 בהוצאת Jewish Chronicle בלונדון, 23 בנובמבר 1973.
כרזה של אסירי ציון, תחילת שנות ה-70 בהוצאת Jewish Chronicle בלונדון, 23 בנובמבר 1973.

אחרי קום המדינה פעלו יהודים מרחבי העולם לשחרר את אחיהם ואחיותיהם, שנאסרו ונכלאו בגלל פעילותם הציונית, ולהביא אותם לישראל. אסירי ציון סבלו ממעצרים, מאסרים וחלקם סבלו גם מעינויים ופגיעות אחרות בחירותם. הם מהווים חלק ממורשת הגבורה היהודית. ישנם אסירי ציון מכל רחבי העולם, בין השאר מרומניה, עיראק, מרוקו, תימן, אתיופיה, מצרים וכמובן במדינות הגוש הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר.

שלטונות ברית המועצות סירבו להכיר ביהדות ובשאיפות הלאומיות של יהודים ובתגובה לכך חלקם פעלו יהודים במחתרות שונות ציוניות. במידה ונתפסו – נכלאו ועונו על ידי המשטר כאשר חלקם הוגלו למקומות נידחים בברית המועצות, חלקם נשלחו למחנות עבודה בכפייה, חלקם מצאו את מותם במאסר, לעיתים קרובות בתואנות שווא, וחלקם הושמו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים, על אף שבריאותם הנפשית הייתה תקינה.

הפגנה בירושלים למען אסירי ציון. באדיבות אניד לין וורטמן שארכיונה מופקד בספרייה הלאומית
הפגנה בירושלים למען אסירי ציון. באדיבות איניד לין-וורטמן שארכיונה מופקד בספרייה הלאומית

מרבי נחמן מברסלב עד ליהדות ארצות הברית

"הכיסא הריק" הוא במקור שמו של ספר מאת רבי נחמן מברסלב, שנכתב לפני יותר ממאתיים שנים. בספר זה הוא פונה ישירות אל היהודי המחפש משמעות רוחנית. הספר מכיל עצות לחיים רוחניים ופניני חכמה, כשהכיסא הריק הוא סמל לאופן בו אפשר למלא את החוסר ולפצות על ההיעדר, על ידי נטישת העצב ומציאת התקווה גם בזמנים קשים.

תפילת סדר פסח למען יהודי ברית המועצות, 1969
תפילת סדר פסח למען יהודי ברית המועצות, 1969

שנים לאחר מכן, נטענה ב"הכיסא הריק" משמעות חדשה. ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות של הספרייה הלאומית, זוכר מילדותו את מנהג השארת הכיסא הריק בשולחן ליל הסדר עבור אסירי ציון: "המנהג נוצר כשיהודי ברית המועצות היו מאחורי מסך הברזל. תמיד היה מקום אחד ריק ליד השולחן. כששאלתי על כך הסבירו לי שזה עבור היהודים בברית המועצות שנאסר עליהם לחגוג את חג הפסח אז שמנו מקום ליד השולחן שלנו, כדי לזכור שהם לא יכולים, לזכור אותם ואת הפעילות שלהם. ליד הכיסא היינו שמים על השולחן את המשפט 'שלח את עמי'".

עפרה חזה שרה בהופעת אומנים בהיכל הספורט למען יהודי ברית המועצות. צילום מוטי פתאל ארכיון דן הדני הספרייה הלאומית
עפרה חזה שרה בהופעת אומנים בהיכל הספורט למען יהודי ברית המועצות. צילום: מוטי פתאל, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

המנהג הוותיק הזה מתואר בספר הילדים "הכסא הריק" של הרב שמואל הרצפלד. הספר נכתב ב-2016 ונפתח במילים הבאות:

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה, בִּבְרִית הַמּוֹעָצוֹת, קְבוּצָה שֶׁל יְהוּדִים רָצְתָה לַעֲזֹב כְּדֵי לִמְצֹא חַיִּים טוֹבִים יוֹתֵר בְּיִשְׂרָאֵל, אַךְ הֵם לֹא הֻרְשׁוּ לַעֲזֹב. לְמַעֲשֶׂה, הֵם נִכְלְאוּ בִּגְלַל שֶׁנִּסּוּ לַעֲזֹב – וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ כְּמוֹ מָסַךְ בַּרְזֶל עֲנָק שֶׁיָּרַד עֲלֵיהֶם.

אֶחָד מֵאוֹתָם יְהוּדִים אַמִּיצִים שֶׁנֶּעֱצַר הָיָה אֲנָטוֹלִי שָׁרַנְסְקִי.

הספר מספר את סיפור שחרורם של אסירי ציון וביניהם של הפוליטיקאי ופעיל זכויות האדם נתן שרנסקי, שהפך לחבר קרוב של המחבר. שמואל הרצפלד היה תלמידו של הרב אבי וייס במשך שנים רבות, והאחרון סיפר לו על השנים בהן בהן פעל למען אסירי ציון, לרבות נתן שרנסקי. על שרנסקי – שהורשע בשנת 1978 בבגידה, ריגול למען ארצות הברית, הסתה ותעמולה אנטי סובייטית – נגזרו 13 שנות מאסר. הוא שוחרר בשנת 1986 לאחר 9 שנים בכלא וזכה לעלות ארצה.

הפגנה למען יהדות ברית המועצות בניו יורק.
הפגנה למען יהדות ברית המועצות בניו יורק ~ מסורבי עלייה ואסירי ציון. אביטל שרנסקי במרכז אוחזת בכרזה של בעלה, אנטולי שרנסקי, אסיר ציון. פוסטרים בהוצאת מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות.

הרצפלד החליט שחשוב להנגיש את סיפור אסירי הציון גם לילדים וכך נוצר הספר. גיבורי הספר הם שני ילדים מניו יורק, שרה ויוסף. הילדים שומעים על סיפורו של שרנסקי ומחליטים להצטרף להפגנות לשיחרורו. בספר עצמו, בשנים בהן ישב שרנסקי בכלא, בכל ארוחות השבת והחגים דאגו הילדים לשמור כיסא ריק לשרנסקי וגם חבריהם אימצו את ההרגל בבתיהם.

משמאל לימין יולי קושרובסקי, טניה אדלשטיין, הבת של טניה ואסיר ציון יולי אדלשטיין, מוסקבה
משמאל לימין: יולי קושרובסקי, טניה אדלשטיין, הבת של טניה ואסיר ציון יולי אדלשטיין, מוסקבה

שלח את עמי

גם איניד לין-וורטמן זוכרת את המנהג הוותיק וקיימה אותו בעצמה בביתה עם משפחתה.

איניד גדלה בברוקלין, ארה"ב, וחיה בישראל משנת 1977. היא הפעילה הבולטת ביותר למען מאבק אסירי ציון ועלייתם לארץ ישראל. איניד, עובדת סוציאלית במקצועה, ובעלה, סטיוארט, שהיה אז עורך דין, ביקרו בתחילת שנות ה-30 לחייהם בברית המועצות, טיול בן שמונה ימים למוסקבה ולנינגרד: "בשנת 1973 אני ובעלי נסענו לראשונה לברית המועצות כדי לבקר יהודים נצורים שהיו נואשים להגר לישראל", מספרת וורטמן. "זו הייתה מבחינתנו חוויה משנת חיים." הם פגשו יהודים מברית המועצות שהשלטונות הסובייטים שללו להם אשרות יציאה והערימו עליהם קשיים: הם איבדו את מקום עבודתם, ילדיהם גורשו מאוניברסיטאות בהן למדו, והטלפון בביתם נותק – כל זאת מכיוון שהיו ציוניים וערגו לעלות לארץ. איניד הזדהתה איתם מיד. היא הרגישה שהיא צופה בגרסה חלופית לחייה, כזו שמתקיימת בעולם בסבה וסבתה לא היו עוזבים את רוסיה לטובת ארצות הברית. היא החליטה שהיא חייבת לעזור להם. 

הבן של אניד, אלי וורטמן, בהפגנה למען אסירי ציון בפילדלפיה. ארכיונהשל...
הבן של איניד, אלי וורטמן, בהפגנה למען אסירי ציון בפילדלפיה. מתוך ארכיונה של איניד לין-וורטמן שארכיונה מופקד בספרייה הלאומית

כמו הכיסא הריק, גם סיסמת המאבק למען אסירי ציון שאבה מסיפור יציאת מצרים. "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" הוא החלק הראשון בציווי של ה' לפרעה, שחוזר לאורך השליחויות של משה ואהרן לפרעה, והוא גם הפסוק שהפך לסיסמת המאבק מעורר ההשראה למען אסירי ציון, שקרא לשלטונות הסובייטיים לתת היתרי יציאה ליהודי הגולה שנשללה מהם הזכות לעלות לישראל. הביטוי הופיע בכרזות רבות של התארגנויות למען אסירי ציון ובפרט במאבקם של יהודי ברית המועצות. הביטוי "אסיר ציון" לקוח ממשפט בשירו של הרב יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך".

כרזה מעצרת שלח את עמי, 1969, מתוך אוסף אפמרה של הספרייה לאומית
כרזה מעצרת שלח את עמי, 1969, מתוך אוסף אפמרה של הספרייה לאומית

"המפגש עם היהודים הסובייטים הללו, שהיו מוכנים להקריב הכל למען חלום, וחלקם חיו בתנאים קשים מאוד, הצית את התודעה היהודית שלנו." סיפרה לי איניד. "גרנו אז בפילדלפיה והתחלנו להיות פעילים במאבק עבורם. סטיוארט הפך ליו"ר משותף של מועצת יהדות ברית המועצות של פילדלפיה".

תוך זמן קצר לזוג הייתה אחריות לאומית כאשר סטיוארט הפך לנשיא איגוד יהדות ברית המועצות בשנים 1975-77. איניד הפכה מעורבת בארגונים המקומיים של יהדות ברית המועצות ובשנות ה-70 חזרה לברית המועצות פעמיים נוספות כדי לבקר אסירי ציון. ב-1977 עלתה איניד בעצמה ארצה עם משפחתה. היא הרגישה שאינה יכולה יותר להילחם למען אחרים שנשללה מהם הזכות לחיות בישראל כשהיא לא מממשת את חזונם הציוני. גם בארץ היא לא הפסיקה לעבוד עבור יהודי ברית המועצות, וידעה מה קורה עם כל אחד מהפעילים – מי עצור, מי חולה, מי נזקק לעזרה כלכלית. "עבדתי על פרסום, גיוס כספים ואקטיביזם פוליטי. בהתחלה מביתי בפילדלפיה ואחר כך מביתי בירושלים", היא מתארת. "בכל אותן שנים השארנו כיסא ריק עבור אותם אסירי ציון בשולחן ליל הסדר, זה היה מנהג שלא ויתרנו עליו". איניד המשיכה לפעול למען יהודי ברית המועצות ועושה זאת עד היום, לצד פעילויות חברתיות שונות, גם כשהיא בשנות השמונים לחייה.

, ​כרזה מטעם אגודת מעוז, שפעלה למען פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, מתוך אוסף אפמרה של הספרייה הלאומית
כרזה מטעם אגודת מעוז, שפעלה למען פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, מתוך אוסף אפמרה של הספרייה הלאומית

הכסאות הריקים החדשים

אחר נפילת מסך הברזל הוסרו המגבלות על יהודי ברית המועצות והם הורשו לעלות ארצה בשנות ה-90. אולם במקום להסיר את הכיסא הריק משולחן הסדר, התחילו יהודים לחפש סמלים ציוניים ויהודיים חדשים שעבורם ישמרו מקום בשולחן הסדר. כך הושארו כיסאות ריקים עבור חיילים שנפלו בשבי, בהם רון ארד, אודי גולדווסר, אלדד רגב, גלעד שליט, וכך גם יהונתן פולארד – כולם נבחרו למלא את הכיסא בסדר של משפחות יהודיות רבות בארץ ובעולם.

במקביל, המאבק למען אסירי ציון לא הפסיק לאחר שיהודי ברית המועצות החלו להגיע לישראל בתחילת שנות ה-90.

פוסטר משנת 87 פורסם על ידי המועצה הישראלית ליהדות ברית המועצות
פוסטר משנת 1987, פורסם על ידי המועצה הישראלית ליהדות ברית המועצות

"כל כך הרבה פעילים החליטו שהסיפור נגמר כאשר ברית המועצות חדלה להתקיים. אבל מאות אלפי יהודים היו צריכים להיקלט, ולעתים קרובות אותם מסורבים שהיו גיבורי התנועה נזקקו למירב העזרה. לאחר שנים של מאבק, הם איבדו את מקצועם ורבים מצאו את עצמם חסרי כל, ללא יכולת להתקיים מהקצבאות שסיפקה להם המדינה", מתארת וורטמן. היא הקימה קרן סיוע חירום למסורבים, ועבדה ללא לאות, בהתנדבות מלאה, למענם.

אניד וורטמן ומשפחתה
איניד לין-וורטמן ומשפחתה. מתוך אלבום פרטי

בזכות הכיסא הריק, איניד מציינת כיום 46 שנים בישראל. היא סבתא לשמונה נכדים וממשיכה לעסוק בפעילות חברתית: "אני באמת חושבת שנפלה בחלקי זכות גדולה, לפעול למען אסירי ציון ולחיות במדינת ישראל. הרגעים הכי שמחים בחיי היו כשנולדו ילדיי וכשזכיתי לראות את אסירי ציון מגיעים לישראל ולהיות חברה שלהם". גם בימים קשים אלו, היא לא מתחרטת על הבחירה שלה. כיום בתה ממשיכה את שושלת ההתנדבות, עוסקת בקמפיין למען שחרור החטופים, ומציעה להמשיך לקיים את מסורת הכיסא הריק עבורם:" עכשיו, אנחנו צריכים לעשות את זה שוב." אומרת לי אינד. "זה לא יהיו חג החירות עבורנו ועבור כל משפחות החטופים. אנחנו צריכים לשמור להם מקום בשולחן הסדר שלנו, בסולידריות איתם ועם משפחותיהם".

מוסקבה, סדר פסח של מסורבי עליה
מוסקבה, סדר פסח של מסורבי עליה. בתמונה לאה צ'רנובילסקי, בוריס צ'רנובילסקי, יורי שטרן, לנה שטרן, גליה קרמן, מיכאיל קרמן, יעקב רכלנקו, גנאדי חסין. באדיבות איניד לין-וורטמן שארכיונה מופקד בספרייה הלאומית

הבקשה הזו לא מגיעה רק מפיה של וורטמן, אלא גם כבקשה נוגעת ללב של שלי שם טוב, אמו של החטוף עומר שם טוב. "ההצעה שלי, אמא של עומר – מיד לאחר שתיית הכוס הרביעית ולפני הברכה הגדולה, עם מזיגת הכוס החמישית, להגיד את ברכת 'הבאתי' לחטופים… אני מאמינה בכוחה של קריאה גדולה, מזמינה את כולכם לשתף ולעזור, להפיץ את הבקשה שלי, שתגיע לכמה שיותר אנשים". לבקשה הזו מצטרפת יוזמה אזרחית שהגיעה מהשטח – בקשה לכל יהודי ישראל והעולם להשאיר בסדר פסח הקרוב כיסא ריק עבור החטופים שטרם שבו לביתם. אחרי החורבן שעברנו וחלקנו עדיין עוברים השנה, חגיגת יציאת מצרים יכולה להיראות כמו דבר אבסורדי. כדי להחזיק באמונה בגאולה העתידית, או בשביב של תקווה, המעט שאנו יכולים לעשות הוא לממש את בקשתה של שם טוב, ולשמור כיסא עבור החטופים בשולחן הסדר, וכן לשמור להם מקום תמידי בלב, לא לשכוח אפילו לרגע שהם עדיין שם.

לשון הברכה:

יהי רצון שיתקיימו בכל חטופה ובכל חטוף

כל לשונות הגאולה

והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי-והבאתי

ויזכו כולם לשוב לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים

ונזכה כולנו לקבל את פניהם בשמחה שאין למעלה ממנה

במהרה בימינו, אמן.

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

סיפורו של ספר התהילים הקטנטן שייצג עבור אסיר הציון את הקשר עם אשתו אביטל ואת הקשר עם ארץ ישראל והפיח בו אור גדול בימים של אפילה

ספר התהילים של נתן שרנסקי

"ב-20 בינואר 1980, יום הולדתי חיכיתי בקוצר רוח למברק ברכה מהבית… ביום הבא זכיתי להפתעה לא צפויה – מתנת יום הולדת של ממש! – כאשר אחד מפקידי הכלא המופקד על המחסן שבו אוחסנו חפצי האסירים הביא לי ספר קטן עם כריכה שחורה, ספר התהילים שלי!"

(מתוך: לא אירא רע מאת נתן שרנסקי. הוצאת עידנים/ ידיעות אחרונות, 1988. תרגום: אביעזר גולן)

כך מתאר נתן שרנסקי את אותו הרגע ב-21 בינואר 1980, שבו החזירו לו מנהלי הכלא הסובייטי את ספר התהילים שלו. הספר הזה, כך מספר שרנסקי, היה אחד הדברים שהחזיקו אותו באותן השנים הקשות כאסיר ציון. מהספר הזה, הוא כבר לא ייפרד לעולם.

נתן שרנסקי וספר התהילים בספרייה

 

ספר התהילים הקטן והשחור ליווה את שרנסקי בשנים הקשות ביותר שלו בכלא. בספרו האוטוביוגרפי לא אירא רע מספר שרנסקי כי הספר, אותו העניקה לו אשתו אביטל ערב מעצרו, הוחרם ממנו כיוון שהיה ספר דתי שנדפס מחוץ לברית המועצות. כשהספר היה בחזקתו בעת מעבר מכלא לכלא, הוא תלש את העמוד בו היה כתוב שהודפס בישראל, ותיאר אותו כספר "עממי". רק בעקבות זה, הסכימו לבסוף שלטונות הכלא להחזיר אותו אליו.

"ספר התהילים היה ההוכחה החומרית היחידה לקשר המיסטי שלי עם אביטל. מה גרם לה לשלוח אותו אלי ערב מעצרי? וכיצד אירע שקיבלתיו דווקא ביום פטירת אבי? קריאת המזמורים לא רק חיזקה את הקשר בינינו, אלא אף הוציאה את מחברם ממסתוריותו. המלך דוד נגלה עתה לפני לא כגיבור אגדי או יצור על מיסטי, כי אם כנפש חיה, בלתי נכנעת – רדופת ספקות, מתקוממת על הרשע וסובלת בזוכרה את חטאיה."

בשנת 2014, ביקר נתן שרנסקי בספרייה הלאומית. בין היתר הוא פגש את מנהלת מחלקת השימור והשיקום תימנה אלפר.

"התרגשתי מאוד לראות את שרנסקי", מספרת אלפר, "אמרתי לו כמה נגע ללבי סיפורו של ספר התהילים הקטן שמוזכר בספרו האוטוביוגרפי שלו". שרנסקי בתגובה שלף את התהילים מכיסו. חברי הנהלת הספרייה שהתלוו לביקור, הציעו לו שהספרייה תנסה לשקם את הספר, שכמובן לא היה במצב מזהיר.

 

כריכת הספר לפני ואחרי השיקום

 

ספר התהילים עבר טיפול יסודי בספרייה. הכריכה שנפגעה מאוד שוקמה, קרעים בדפים אוחו בחומרים מחזקים, פינות הדפים שנשחקו במרוץ השנים עברו טיפול מיוחד, וב-8 במאי 2014, קיבל שרנסקי בהתרגשות את הספר המתוקן.

 

שרנסקי מקבל את ספר התהילים לאחר שיקומו

 

לקראת סוף ספרו האוטוביוגרפי, מספר שרנסקי כי ממש רגעים לפני שעלה על המטוס שהוציא אותו מברית המועצות לחופשי, לא התכוונו השלטונות הסובייטיים לתת לו את הספר:

'היכן ספר התהילים שלי?'

'קיבלת את כל מה שאתה זכאי לקבל', ענה האינטלקטואל בטון שהפתיע בגסותו. הוא סימן לעוקבים לקחת אותי משם.

מיד נשכבתי על השלג. 'לא אזוז עד שתחזירו לי את ספר התהילים שלי!' משלא התרחש דבר, התחלתי לצעוק: 'החזירו לי את ספר התהילים שלי!'

הצלמים נראו כנדהמים וכיוונו את מצלמותיהם אל השמים.

לאחר התייעצות קצרה, נתן לי הממונה את ספר התהילים. מיד קמתי ועליתי בכבש המדרגות."

"מעריב" מדווח על נחיתתו של אסיר ציון נתן שרנסקי בישראל. לחצו על התמונה לעיתון המלא

בתוך עולם אפל של תופת ואי צדק, הצליח ספר תהילים שחור וקטנטן לתת אור בחייו של שרנסקי. להזכיר לו את משפחתו, להזכיר לו את מורשתו היהודית ואת ארץ ישראל. ספר תהילים זה, ימשיך ללוות את שרנסקי עוד שנים רבות.

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

חשיפה ראשונה מארכיונו של הצלם, הצלף והפעיל הציוני במחתרת יוסף שניידר שנתרם לאחרונה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אסיר במורדוביה. אחד מצילומיו של יוסף שניידר

בשנת 1944 התגייס הנער יוסף שניידר לשירות הצבא האדום. בתור יליד ריגה, וכמי שנמלט מהכיבוש הנאצי בלטביה עם אמו ובני משפחה נוספים שלוש שנים קודם לכן, סופח החייל הצעיר אל דיוויזית לטביה עד לפירוקה. הוא ביקש לשרת בלטביה, בקרבת אמו שחזרה אל ביתה עם התקדמות הצבא האדום, אך בקשתו נדחתה.

 

יוסף שניידר

 

חוויות המלחמה וגילוי ממדי השואה לאחריה שכנעו אותו להקדיש את חייו לנושא ההגנה היהודית, והוא גייס את יכולותיו לשם מטרה זו. בתום שירותו הצבאי, בשנת 1951, התמחה ברובה צלפים וסיים את בית הספר הגבוה למאמני קליעה כעבור מספר שנים. חזרה בעיר מולדתו ריגה, אירגן שניידר קבוצה שמנתה כ-70 איש למועדון ירי. מועדון הירי היה למעשה כיסוי, ובמסווה של אימון בקליעה ספורטיבית, אימן שניידר את החברים היהודים במועדון להגנה עצמית. חברי הקבוצה, שלה הוענק השם "נקמה", עמלו להגן על מבני הקהילה היהודית בחגים ובמועדים שונים, ובכל עת שיעלה הצורך.

 

אימוני קליעה, יוסף שניידר נראה מחזיק רובה

 

צילום של אימוני הירי, יוסף שניידר יושב בשורה השנייה

 

רעיון ההגנה היהודית והרצון של שניידר וחבריו לטפח את התרבות היהודית הנרדפת, הובילו אותם לזרועות הציונות. התמיכה הנלהבת במדינת ישראל סימנה את שניידר ואת חבריו בעיניי המשטר הסובייטי כגורמים חתרניים העוינים את ברית המועצות, שהשתלטה סופית על המדינות הבלטיות (וביניהן לטביה) בתום מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1955 פנה שניידר לאנשי השגרירות הישראלית בריגה וקיבל מהם חומרי הסברה, בהם ספרי לימוד עברית, תנ"ך ועיתונים ישראליים דוגמת 'במחנה'. שניידר החזיק סטודיו לצילום במרכז ריגה. סטודיו זה שימש מקור פרנסה, אך גם מקום מפגש לפעילות מחתרתית. אנשי קשר ופעילים ציוניים מרחבי ברית המועצות היו מגיעים אל הסטודיו במסווה של לקוחות, מקבלים משניידר חומר תעמולה ויוצאים להפיץ אותו בקהילותיהם. שנתיים לאחר מכן, כשידפקו על דלתו סוכני ק.ג.ב ויערכו חיפוש בביתו – ישתמשו בחומרים אלה כהוכחה להיותו של שניידר פעיל מחתרת אנטי-סובייטית.

יממה לפני מעצרו ב-23 באפריל 1957, קיבל שניידר בדואר חבילה מקרוב משפחתו, מנצח תזמורת משטרת ישראל הפקד נפתלי גריבוב. בתוך החבילה ארז גריבוב מדים של משטרת ישראל וכשפרצו סוכני הק.ג.ב לביתו, הם מצאו אותו לבוש במדים אלה.

 

צילום של תיק החקירה שאסף הק.ג.ב נגד יוסף שניידר לאחר מעצרו

 

בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט שניידר לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך במורדוביה. ההאשמות שהועלו במשפט כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.

השמועה על יכולות הצילום של שניידר נפוצה במחנה העבודה. אחד הסוהרים, שקיבל משימה לתעד את המחנה לצרכים פנימיים, כרת עם שניידר עסקה בחשאי: שניידר ילמד את הסוהר לצלם ובתמורה יזכה להשתמש בשני פריימים של כל סרט צילום. בזכות עסקה זו הצליח שניידר לתעד את האסירים הפוליטיים היהודיים ואת החיים במחנה העבודה הסובייטי. את התמונות החביא ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה.

 

יוסף שניידר כאסיר ציון, מחנה 7 מורדוביה, ברית המועצות 1960

 

יוסף שניידר (במרכז) עם אסירים נוספים במורדוביה

 

אסיר במורדוביה

 

שניידר ודב שפרלינג במחנה העבודה מורדוביה

 

בשנת 1969, לאחר שאושרה לבסוף עלייתו ארצה, העביר שניידר את התמונות מהמחנה לגורם ציוני לא ידוע – ייתכן שעובד השגרירות הישראלית בריגה או עובד מוסד. בווינה קיבל את התמונות בחזרה, והעלה אותן יחד עם בני משפחתו ארצה.

ארכיונו האישי של יוסף שניידר נתרם לאחרונה בידי בנו, אורי שניידר, לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. אהבתו הגדולה של שניידר לצילום העשירה את ארכיון זה רבות, ובעזרת אלבומי התמונות שבארכיון נוכל לשחזר חלק מהפעילות המחתרת-ציונית שהתקיימה בלטביה בפרט, וברחבי ברית המועצות בכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה.

הארכיון מלמד שגם לאחר מאסרו המשיך שניידר בפעילות ציונית קדחתנית. אחרי שהשתחרר בשנת 1961, ועל אף היותו אסיר פוליטי לשעבר, הסתכן שניידר ועזב את ריגה לתקופות ממושכות. הוא נסע ברחבי ברית המועצות ותיעד בין השאר קברים יהודים שחוללו בלטביה, קישינב, אודסה, מוסקבה ומינסק לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – גם את התשלילים האלה הצליח להבריח לישראל.

 

 

 

 

 

 

הזנחה והשחתת בבתי קברות יהודיים ברחבי ברית המועצות

 

כתבות נוספות

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

 

 

 

 






עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

סיפורה של קבוצת נשים שמחאתן העלתה למודעות העולמית את מצבם של מסורבי העלייה בתקופת המלחמה הקרה וחוללה שינוי

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אורות האולם הראשי במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול עומעמו, ורחשי הקהל הלכו ודממו. זה לא היה עוד מופע רגיל. בעלי הכרטיסים עמדו לחזות במחזה נדיר – מופע מחול של בלט בולשוי בן 200 השנים בעיר מערבית גדולה, בתקופת המלחמה הקרה. אך בדיוק בשיא ההתרגשות, כשהמסך סוף כל סוף הורם, משהו קרה. עשרות אנשים שישבו בשורות הראשונות קמו ממקומם והחלו לצעוד אל עבר דלת היציאה. הרקדנים על הבמה ומרבית הקהל צפו בנעשה בתדהמה. אחרי שכולם יצאו, רק אדם אחד נותר לעמוד בקדמת האולם, שהייתה עכשיו ריקה כמעט לגמרי. הוא לבש מדי אסיר מפוספסים.

התאריך היה ב-17 ביוני, 1974.

מחאת נשות "קבוצת ה-35" ובני זוגן בהופעה של בלט בולשוי, במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול, 1974. המפגינים יצאו בהפגנתיות בעת הרמת המסך. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

פעולת המחאה החריגה הייתה חלק מתנועה היסטורית, שמאחוריה עמדה "קבוצת ה-35", או בשמה הרשמי – "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות". שמה של הקבוצה, שהוקמה במאי 1971 בלונדון, נבחר בהשראת המקרה של רייזה פלטניק, יהודייה בת 35 שנעצרה ונכלאה בכלא מבודד חמישה חודשים קודם לכן באודסה שבאוקראינה, בברית המועצות. פלטניק הואשמה ב-"הפצת חומרים משמיצים על אודות המדינה", ואף – שומו שמיים – העזה לבקש אשרה כדי לעלות לישראל. נאסר עליה ליצור כל קשר עם עורך דין או עם הוריה. את הקמת הקבוצה הגה יצחק רגר, נציגה בלונדון של "נתיב", לשכת הקשר של ממשלת ישראל, שעמדה בשעתו בראש קמפיין בינלאומי למען יהדות ברית המועצות.

למשמע דבר מעצרה של רייזה פלטניק, קבוצה של 35 נשים בריטיות, רובן בסביבות גיל 35, נאספו מחוץ לקונסוליה הסובייטית בלונדון, לבושות בשחור, נושאות שלטים הקוראים לשחרורה של פלטניק. "לקראת ערב הוחלט שנישן ברחוב, דבר שלא נעשה מאז הסופרג'יסטיות", מספרת זלדה האריס, אחת ממייסדות הקבוצה.

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

רק כתריסר נשים ישנו באותו לילה ברחוב, אך היה זה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים, ששרקו ונופפו לעברן. "נהגי מוניות עצרו ושאלו אותנו 'רוצות סיגריה, בנות?'", משחזרת האריס. "קמנו בשעה שש בבוקר, גם ככה כמעט לא ישנו, מולנו היה מלון מפונפן מאוד. נכנסו פנימה, הייתה דממה… הלכנו ישירות לשירותי הנשים. דמיינו לעצמכם 13 נשים בשמלות שחורות, נראות מעט מוזנחות… היינו צריכות לשטוף את עצמנו ולהשתמש בשירותים. המנהל נכנס ושאל 'מי אתן? מה אתן עושות?!'" התקשורת התלהבה מהתרגיל.

תוך כמה שעות לקבוצת ה-35 נודע מדיפלומט ישראלי שפלטניק, ספרנית שקטה שהפכה לאסירה פוליטית, הועברה סוף-סוף לתא רגיל בכלא. המחאה הקטנה חוללה שינוי. שבוע אחר כך אלף נשים בשחור מכל רחבי בריטניה צעדו לאורך דרך וייטהול שבמרכז לונדון אל עבר משרד החוץ. "באותו רגע ידענו שיש לנו תנועה", מספרת האריס.

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הקבוצה נאבקה למען אסירי מצפון ומסורבי עלייה – יהודים מברית המועצות שלא הורשו לעלות לארץ משיקולים פוליטיים, ונעצרו כשביקשו לקבל אשרת יציאה – ובהם דמויות מוכרות כמו אדוארד קוזנצוב, סילווה זלמנסון, אידה נודל, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. תוך שנים ספורות לקבוצת ה-35 היו שלוחות בתשע מדינות שונות באירופה ובאמריקה.

חברותיה התמקדו בסמלים של עוצמה ויוקרה סובייטית, ומעטים הסמלים שיכלו להתחרות ביוקרה של בלט בולשוי המפורסם, שנדד מעיר לעיר בעולם במטרה לקדם את האומנות והתרבות הסובייטית והרוסית. הרקדנים בלהקת הבלט זכו לליווי צמוד של אנשי הקג"ב, שנועד להגן עליהם מכל איום אפשרי, אך גם למנוע כל אפשרות של עריקה למערב. חרף הפיקוח ההדוק, הרקדן הצעיר מיכאיל ברישניקוב (שלימים התפרסם מאוד) הצליח לחמוק מבין ידיהם בטורונטו, כמה ימים בלבד אחרי אותה פעולת מחאה בהופעה במונטריאול. ברישניקוב ביקש וקיבל מקלט מדיני בקנדה.

פחות משבועיים אחר כך, בלונדון, חברות קבוצת ה-35 מחו שוב מחוץ להופעה של הבולשוי. "אנשים ממש קרעו את הכרטיסים וזרקו אותם מחלונות המכוניות", מספרת זלדה האריס. בתוך האולם שוחררו לחופשי עכברים לבנים, שהתרוצצו בין הכיסאות בקהל. על הבמה הושלכו מסמרים. האריס מדגישה שקבוצה ה-35 נמנעה מכל צורה של אלימות ומשייכת את הפעולות האלה לקבוצות ימניות קיצוניות, שגם מחו נגד היחס ליהודי ברית המועצות.

לדברי השבועון סנטינל, אחרי ש"רק בודדים" מהמפגינים נעצרו, השגריר הסובייטי דרש שינקטו יד קשה יותר נגד הקבוצה, ואיים לקצר את הביקור אם שלום הרקדנים לא יובטח. משרד החוץ הבריטי הבהיר בתגובה כי "…אנו מצרים על ההפגנות מכיוון שאנו מעוניינים שהבולשוי ינחל הצלחה".

ואכן, פעולותיה של קבוצת ה-35 לא תמיד זכו לתמיכה רחבה במדינות המוצא של חברותיה. ברברה אוברמן, אחת מהחברות הבולטות בארגון, ניסתה להעלות על סדר היום את מצבם העגום של יהודי ברית המועצות בפגישה של ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies of British Jews), ואמרה לג'רוזלם פוסט ב-2007: "תגובתם הייתה מנומסת כמיטב המסורת הבריטית, אך בין השורות נרמז שאני רק עקרת בית יהודייה שלא יודעת כלום, לא שאני לא בעמדה לפעול ועליי לחזור הביתה ולעסוק בנושאים הולמים יותר".

חוסר התמיכה לא הרתיעה את חברות קבוצת ה-35. להפך. הן ביקשו לעורר הלם בפעולותיהן כדי למשוך את התקשורת ואת תשומת הלב הציבורית. כיוון שהן היו מעטות מכדי לארגן עצרות ענק, דרכיהן הייחודיות הן שהובילו אותן לא אחת לאור הזרקורים. הקבוצה הושפעה מאוד מהתנועה לשחרור נשים, שהייתה בשיאה באותה עת, והיא הציגה באור אירוני סטיגמות מסורתיות שונות סביב תפקידן של נשים, ובמיוחד עקרות בית, בחברה המערבית. האריס מתארת את הגישה הרווחת של המפגינות: "עדיף להיראות כמו אישה, ולא כמו גבר. אם את יוצאת החוצה, התאפרי וחייכי".

פעולת מחאה של קבוצת ה-35 שקראה לשחרורם של אסירי ציון בכיכר פיליפס במונטריאול. לעוברים ושבים הוצעו ארוחות אופייניות למחנה עבודה סובייטי, 1976. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בחלק מההפגנות לעוברים ושבים הוצע לטעום מארוחה אופיינית שהוגשה לאסירים במחנה עבודה סובייטי:

ארוחת בוקר:

400 גרם לחם שחור
כוס מים
30 גרם הרינג

ארוחת צהריים:

2/3 כוס מרק
כרוב מבושל
1/2 תפוח אדמה
ארוחת ערב:
85 גרם תפוח אדמה או כוס של כרוב לא מבושל

 

באפריל 1972 המדען היהודי הסובייטי סרגיי גורביץ פוטר מעבודתו ואולץ לעבוד כמנקה במעבדה. כמו פלטניק, גם הוא ביקש לקבל אשרת יציאה כדי לעלות לישראל. בתגובה, קבוצת ה-35 מיהרה להודיע שרחוב בייזווטר, מקום משכנה של השגרירות הסובייטית בלונדון, יהיה "נקי במיוחד" ביום שלישי הקרוב. באותו יום גדוד של עקרות בית נושאות מטאטאים התמקם מחוץ לשגרירות והחל לטאטא את הרחוב, לאות סולידריות עם גורביץ ויהודים נוספים שסבלו מהתנכלות דומה.

"רחוב בייזווטר יהיה נקי במיוחד ביום שלישי הבא" הודיעה קבוצת ה-35 על פעולת מחאה יוצאת דופן לאור ההתנכלות למדען היהודי הסובייטי. אוסף אלי ולק, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

במקרה אחר, חברות קבוצת ה-35 שכרו תיש והוליכו אותו במורד רחוב בונד, כשהן לובשות מדי אסירות ונושאות תגי שם של מסורבי עלייה. התיש, שהצליח להשתחרר תוך זמן קצר ולהימלט, היה אמור לסמל את היחס ליהודי ברית המועצות – בעיני רבים, הם נתפסו כשעיר לעזאזל במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל באותה עת.

הפגנה של קבוצת ה-35 למען אסירי ציון בברית המועצות, שנערכה במונטריאול, 1976. צלם: ביל ברנן. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בשלב זה הרשויות הבריטיות כבר פקחו עין מקרוב על הקבוצה. האריס מספרת על הפגנה שבה נדרשה ללבוש חליפת לאריה מכף רגל ועד ראש, כדי למחות נגד העובדה שקבוצת הרוגבי הבריטית, שכינויה "האריות", עמדה להתמודד מול ברית המועצות. "פתאום הבלש הממונה נצמד אליי ואמר 'אני יודע שזו את, זלדה' ועניתי 'איך לעזאזל אתה יודע שזו אני?' אז הוא אמר 'כי אני יודע מה הגובה שלך, מה מידת הנעליים שלך, איך נשמע קולך'. הם ידעו הכול! היו להם תיקים על כל אחת מאיתנו".

טקטיקה נוספת הייתה גיוס מפורסמים ודמויות ציבוריות בולטות למען המטרה, כמו למשל השחקניות אינגריד ברגמן, ג'יין פונדה והיילי מילס, ופילוסופים כמו ברטראנד ראסל וז'אן-פול סארטר. השתתפותו של האינטלקטואל הצרפתי נחשבה להישג חשוב במיוחד, שכן סארטר התבטא בעבר בעד הסובייטים, ולתמיכה של דמות בעלת השפעה כמותו הייתה חשיבות גדולה בקרב חוגי השמאל.

חברות הקבוצה גם דאגו לשמור על קשר רציף עם האסירים ומסורבי העלייה שנותרו בברית המועצות, הן בשיחות טלפון והן בביקורים. הן גם שמרו על קשר עם משפחות האסירים, הציעו להן תמיכה ומידע לגבי מצבם של קרוביהן הכלואים, ושלחו ברכות לימי ההולדת והחגים, ספרים, סידורים, מצות ומתנות נוספות.

הקבוצה ארגנה קמפיינים תחת הסיסמה "אמץ אסיר", שבמסגרתם חברות הקבוצה, בני משפחה ופוליטיקאים שהיו מעוניינים לעזור "אימצו" אסיר ספציפי ושמרו על קשר איתו. היוזמות האלה אפשרו לקבוצה לאסוף מודיעין עדכני על מצב האסירים ומסורבי העלייה, ובמקרים רבים המידע הועבר בהמשך ל"נתיב".

היום, הפעילות של קבוצת ה-35 נחשבת לגורם מכריע בהעלאת המודעות למצוקה של יהודי ברית המועצות. לעתים קרובות, אותה מודעות ציבורית תורגמה ללחץ פוליטי, שהסתיים במקרים רבים בשחרורם של אסירים ומסורבי עלייה.

רייזה פלטניק, הספרנית שמעצרה הוביל להקמת התנועה, שוחררה לבסוף בדצמבר 1972, אחרי שהות של שנתיים בכלא. היא הורשתה לעלות מיד לישראל, והועסקה בספרייה הלאומית. לדברי ליזטה אמיר, ספרנית ותיקה, וריני גולדשמידט, המנהלת את קטלוג השפות הזרות בספרייה, פלטניק הייתה אישה מרשימה ונחושה, שמעולם לא חששה להביע את דעתה וזכתה לכבוד רב בשל אומץ ליבה ומאבקה המוצלח לעלות ארצה.

ב-1987, רוב מסורבי העלייה הנותרים הורשו לעזוב את ברית המועצות, כחלק ממדיניות הגלאסנוסט (פתיחות) והפרסטרויקה (בנייה מחדש) של מיכאיל גורבצ'וב. כל ההגבלות על העלייה לישראל הוסרו עם התפרקות ברית המועצות ב-1991.

 

כתבות נוספות

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי