בשנת 1923 מצא את עצמו זאב ז'בוטינסקי מסולק מההנהלה הציונית. הקרע היה דרמטי, גם אם לא פתאומי לחלוטין. רוחו העצמאית והאופוזיציונרית של המנהיג הציוני והדעות שהציג בכישוריו הפובליציסטיים הפנטסטיים שכנעו את רשויות המנדט הבריטי שמדובר במטרד שיש לסלק מהארץ. חיים ויצמן, ראש ההנהלה הציונית, השתכנע אף הוא שאין לז'בוטינסקי מקום בזרם המרכזי של התנועה הציונית.
בעת הזאת, ללא הכנסה קבועה ועם יומן פנוי ממחויבויות רשמיות חזר ז'בוטינסקי אל מה שכינה בחיבה מעורבת באירוניה – ה"שעשוע" שלו:
לא עוד מדיניות לי. אם ויצמן ייצא – או יאולץ לצאת – יש לו 'שעשוע': כימיה. ואני, ה'שעשוע' שלי זאת ספרות. במקרה כזה אעסוק בדנטה. אני מטבעי יושב אוהל, והבריות תמיד סחבו אותי לפוליטיקה.
ובמילים אחרות, אם נבצר ממנו להכווין את התנועה הציונית בדרכה למדינה ריבונית, האמין ז'בוטינסקי שיוכל להגשים מטרה שאפתנית וחינוכית לא פחות: לכוון את הספרות החדשה והמתגבשת של המדינה העברית שבדרך. את הדברים כתב בתקופה שייסד את בית"ר, התנועה הפוליטית שעוד תכבוש מקום מרכזי ביישוב, כך שמוטב להתייחס בהסתייגות לעדותו האישית.
כך או כך, אין מחלוקת שז'בוטינסקי היה אינטלקטואל רחב אופקים, משכיל ומוכשר. הוא היה נואם, הוגה דעות, משורר, סופר ומתרגם דגול וראה בעשייה האומנותית והספרותית שליחות חשובה שנחוצה לעיצוב דמותם של היחיד והחברה. לצד זיקתו לספרות הקלאסית, העברית הייתה מאהבותיו הגדולות.
על הרקע הזה, באותם ימים חבר ז'בוטינסקי לידידו שלמה זלצמן ונעשה שותפו בהוצאת הספרים העברית "הספר" שמושבה בברלין. הוא הגה תוכנית ספרותית רחבת היקף להוצאה לאור של יצירות קלאסיות בתרגום לעברית, בהתאם לגישה הרצויה בעיניו לספרות העברית. שיא התוכנית השאפתנית תוכנן להיות תרגום בחריזה שקולה של פסגת השירה האירופית, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי.
אבל עד מהרה נסחף ז'בוטינסקי שוב בזרמי הפוליטיקה, ומתוכניתו הנרחבת מומשו רק חלקים. הוא תרגם רק חלקים קטועים מ"התופת" – החלק הראשון בטרילוגיית "הקומדיה האלוהית" של דנטה – ולא פחות חשוב, הוציא לאור חוברת של תרגומי שירה לעברית. לכאורה תרומה צנועה מאוד, אך אי-אפשר לזלזל בהשפעת הספרון הקצרצר שראה אור בברלין בשנת תרפ"ד (1923). תוכלו לצפות בספר המלא בקישור שכאן.
העורב ואנבל לי בעברית
ז'בוטינסקי, שנולד באודסה ב-1880, נפטר בניו יורק כשביקר במחנה קיץ של בית"ר באוגוסט 1940. ב-60 שנות חייו חיבר בסך הכול שני רומנים: "שמשון" ו"חמשתם". את שניהם כתב ברוסית, שפת אימו. אך היה זה דווקא הספרון הקטן של תרגומי השירה שהשפיע השפעה עמוקה, מהפכנית ממש, על הספרות העברית החדשה. ובייחוד בלטו שני השירים הראשונים בחוברת – שני שיריו המוכרים ביותר של הסופר והמשורר האמריקאי אדגר אלן פו – "העורב" ו"אנבל לי". מה לספרון התרגומים הקטן של ז'בוטינסקי ולמהפך בשירה העברית? כבר נספר, אבל לפני כן נציץ רגע לסיפורו האישי של אדגר אלן פו.
פו נחשב כיום לסופר לנוער בעיקר. באמריקה מולדתו זכה להתעלמות כמעט מלאה, ורק מאז שגילו אותו המשוררים הסימבוליסטים הצרפתים – ושארל בודלר בראשם – יצא לו מוניטין של גאון ספרותי. הוא חיבר בחייו רומן אחד ויחיד, אך התמחה בסוגות של שירה מלודית וסיפורים קצרים. כל אוהבי סיפורי שרלוק הולמס והספרות הבלשית, המדע הבדיוני, סיפורי רוחות ואימה – כדאי שיעברו קודם אצל פו. הוא שהמציא את הז'אנרים הללו, או לכל הפחות פיתח אותם בסיפוריו באופן שיטתי ועמוק.
בשנת 1835 התחתן פו, היוצר הדלפון בן ה-38, עם דודניתו וירג'יניה קלם בת ה-14. למרות פער הגילים, נראה שהיו אלה נישואים מאושרים שהגיעו לקיצם הטראגי ב-1847 עם מותה של וירג'יניה ממחלת השחפת שבה נדבקה שש שנים קודם לכן.
בשנות מחלתה הקשה של אשתו-דודניתו התקרב פו למה שלימים יטען שהוא הנושא הראוי ביותר לספרות – הוא המוות, וספציפית מותה של אישה אהובה. בכך עסקו גם שני שיריו המוכרים ביותר, שאותם יתרגם ז'בוטינסקי בקונטרס תרגומיו כדוגמה לנתיב הראוי לשירה העברית – נתיב של שירה דינמית, אישית, חרוזה, דרמטית-טראגית.
ספרדית או אשכנזית? המאבק על ההברה
בהקדמה לחוברת תרגומיו טוען ז'בוטינסקי שאומנם איננו משורר גדול, אך הוא משוכנע שההברה הספרדית היא שתשלוט בשירה העברית כמו גם בדיבור העברי – ולשם כך הקדיש את תרגומיו בחוברת. נאמן להשקפתו שראשית כול ומעל הכול יש לבחור בהברה הנכונה, בהקדמה שכתב התייחס ז'בוטינסקי לסוגיית ההברה עוד לפני שהתמקד בנושאים הראויים לכתיבת שירה, במשלב ובהיבטים אחרים. ובמילותיו שלו:
מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר. אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם-כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח.
כך צלל ז'בוטינסקי ללב הדיון שהסעיר באותן שנים את כל משוררי הספרות העברית החדשה: באיזו הברה יש לכתוב שירה בעברית? בהברה האשכנזית הדומה ליידיש, ההברה שבה כתבו ביאליק וטשרניחובסקי מתחילת דרכם הפואטית? או שמא בהברה הספרדית שכבר החלה לכבוש את הדיבור העברי בארץ ישראל? ז'בוטינסקי תמך חד-משמעית בהברה הספרדית.
מנגד עמדו ח"נ ביאליק, שעוד לפני שעלה לארץ גילה שאיננו יכול לכתוב בהברת העברית הספרדית, המדוברת, ושאול טשרניחובסקי, שהדגיש בפשטות שאיננו מעוניין. אך המשוררים החדשים שהושפעו מהספרון של ז'בוטינסקי אימצו בחום ובטבעיות את מה שמורם כינה "העברית הספרדית". לא שהייתה להם ברירה, כאמור זאת הייתה ההברה שבה דיברו באופן טבעי.
על אף היותו מנהיג ציוני עם משנה סדורה, לרוב העדיף ז'בוטינסקי להשאיר את הספרות חפה מאידיאולוגיות פוליטיות ולבכר את האסתטיקה הספרותית. לראייתו, הספרות ממילא תחנך בעקיפין את קוראיה. לפי ז'בוטינסקי, כוחה של הספרות הוא סגנוני ולא חינוכי (ואנחנו נוסיף, מטיפני), והוא האפקט הדרמטי שמבקש המשורר, והמתרגם העוקב אחריו, להפיק בשירו.
אדגר אלן פו התאים במיוחד לשרת את התפיסה האסתטית הזאת. אמן הסיפור הקצר והשירה הטראגית, שטווה בסיפוריו עולמות פנטסטיים רבים ומשונים, לא נרתע מהמבקרים הרבים בני זמנו שיצאו נגדו. הוא לא התרעם על הטענות שהוא חרזן מוצלח ולא יותר, שעלילותיו בפרוזה מגוחכות ולא אמינות ושהספרות צריכה לעסוק בדברים רציניים יותר (ומוסריים וחינוכיים יותר) מאשר עורב מדבר או בלש הפותר עבור המשטרה אובדת העצות תעלומות רצח שכשלה בפיענוחן. ואולי אפשר גם לומר שבעולמו של פו הספרות יכולה להיות שעשוע שהוא אינטלקטואלי ורציני אבל לא מלא בחשיבות עצמית המובילה לצנזור עצמי.
את רוח היצירה וההיתול הזו החדיר ז'בוטינסקי בתרגומיו לפו. איך מתרגמים למשל את "נֶוֶרמוֹר" (Nevermore), שבשירו המקורי של פו, "העורב", זוהי קריאה מאיימת וסתומה שחוזר ומשמיע העורב למשורר? הפתרון שבחר ז'בוטינסקי: "אל עד-אין-דור". תרגום מעט מסורבל שמטרתו לשמור על החריזה המקורית, ומתוך כך על צליל הקריאה של העורב.
כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר־הַצַּעַר,
בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים־וָעֵר,
בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –
יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.
"זֶה אוֹרֵח" – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –
זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר".
זְכוּרָנִי: לֵיל־עֲצֶבֶת – סוּפַת־חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –
אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;
לֵיל אֵין־סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי־הֶבֶל
הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –
אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –
כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.
[הפסקאות הפותחות של העורב, בתרגום זאב ז'בוטינסקי]
בספרון מתגלים גם כישרונו הספרותי האדיר של ז'בוטינסקי ושליטתו המרשימה בכמה שפות – אנגלית, צרפתית, איטלקית – שלא היו שגורות בפי מרבית בנות ובני היישוב העברי, ושהספרות בשפות אלו לא הייתה נגישה להם. למעשה אפשר לטעון שז'בוטינסקי אף צפה את הכיוון שתתפוס הספרות העברית שנים רבות לאחר מכן למשך עשורים ארוכים: ספרות המושפעת ממגמות בספרות הצרפתית והאנגלית, ולא ממגמות בספרות הרוסית והגרמנית.
פרופ' דן מירון מספק לנו הצצה להשפעתם העצומה של תרגומי ז'בוטינסקי על דוברי העברית המתחדשת. בספרו "הגביש הממקד", המוקדש לז'בוטינסקי המספר והמשורר, כתב כי תרגומי "העורב" ו"אנבל לי", כמו שאר התרגומים בספרון, "נלמדו על פה, הוקראו ואף 'הוצגו' בידי שחקנים וקריינים בערבי קריאה, 'דוקלמו' בעשרות בתי ספר עבריים בני הזמן, מגימנסיה הרצליה שבתל אביב, דרך רשת בתי הספר העבריים של 'תרבות' בפולין ועד הגימנסיה העברית של משה שוואבה בקובנה שבליטא. השפעתם המחשמלת לא פגה בשנות השלושים. קרוב לוודאי שלא קם מתחרה לחוברת התרגומים של ז'בוטינסקי מבחינת העומק וההיקף של השפעתה עד להופעת הספר 'שירת רוסיה' בעריכתם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג בשנת 1942".
ואם כבר הוזכרו שלונסקי וגולדברג, נוסיף שכל חבורתם הספרותית – ובזאת נכלל גם מנהיגה נתן אלתרמן – הושפעה עמוקות מתרגומי ז'בוטינסקי. אנשי החבורה ביקשו לעמוד באתגר שהציבו בפניהם וליצור שירה עזה השואבת לא רק מהמורשת הספרותית של עם ישראל, אלא גם מספרות העולם המודרנית ומהעברית החיה והמדוברת ברחובות היישוב העברי.
זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,
בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.
יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה
בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;
אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –
אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי
וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,
וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.
[הפסקאות הפותחות של אנבל לי, בתרגום זאב ז'בוטינסקי]
לסיום, הרגשנו הכרח לחפש שיר שבו ז'בוטינסקי עמד באתגר ובנוסחה שהציב פו, ובייחוד רצינו שיר על אהובה שמתה. לא מצאנו, ואם אתם ואתן, קוראינו, מכירים אחד כזה, נשמח אם תעדכנו אותנו בתגובות. אבל כן מצאנו שיר שכתב ז'בוטינסקי ב-1902 והושם בפיה של שארלוט קורדה. חובבי היסטוריה צרפתית בטח זוכרים שקורדה היא המתנקשת שרצחה את הפוליטיקאי ז'אן-פול מארה, מהקולות הקיצוניים ביותר במהפכה הצרפתית ותומך נלהב בהוצאות להורג בגליוטינה של "אויבי המהפכה". בשירו של ז'בוטינסקי כותבת קורדה על רגעיה האחרונים ומסבירה מדוע התנקשה במארה. את השיר כתב ז'בוטינסקי ברוסית ותרגם חנניה רייכמן. הוא מוצג בשלמותו בפרויקט בן-יהודה:
הַבֹּקֶר אוֹר. עֵת לַעֲצוֹר בָּעֵט –
וְיִתָּכֵן, בִּכְלָל הִגִּיעָה עֵת:
צֵל בֶּן-אָדָם חָלַף עַל יַד הַצֹּהַר.
שָׁלוֹם, אָחִי, וּזְכוֹר אֶת הָאָחוֹת.
בְּעוֹד שָׁעָה, בַּדֶּרֶךְ מִן הַסֹּהַר,
שׁוּב אֶזְכָּרְךָ – וְאָז מִבְּלִי רְעֹד
אֶפְגוֹשׁ בִּצְחוֹק גַּרְדֹּם וּמַאֲכֶלֶת.
שָׁלוֹם.
שֶׁלְּךָ,
שַׁרְלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֵת.
[הפסקה המסיימת של השיר שַׁרלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֶת, תרגום חנניה רייכמן]
לקריאה נוספת
דן מירון, הגביש הממקד: פרקים על זאב ז'בוטינסקי המספר והמשורר, הוצאת מוסד ביאליק (2011)
