הרומן שגרם לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית

בפרק הזה של פודקאסט "הספרנים" נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ובתרבות האמריקנית. נדבר על מה שעומד מאחורי הפסלים והאנדרטאות שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, פסלים שבשנים האחרונות מנופצים פיזית ואידיאולוגית, וננסה להבין האם המלחמה שהחלה לפני יותר ממאה ושישים שנים באמת הסתיימה סופית

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: ד"ר יעל שטרנהל

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

כשהנשיא האמריקני אברהם לינקולן פגש במהלך מלחמת האזרחים את מחברת הספר "אוהל הדוד תום", הארייט ביצ'ר סטואו, הוא אמר לנוכחים במקום "זאת האישה הקטנה שהחלה את המלחמה הגדולה". ואכן, לספר שנכתב בשנת 1852, תשע שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, הייתה השפעה עצומה על הלך הרוח נגד העבדות ונגד בעלי האחוזות במדינות הדרום. "אוהל הדוד תום" נמכר במיליוני עותקים והפך במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה לספר הנמכר ביותר בארצות-הברית אחרי התנ"ך.

שמונים וארבע שנים לאחר-מכן ראה אור ספר אחר שהצליח לעשות בדיוק את ההפך – להעלות על נס את המורשת הדרומית. עלילתו משקפת את נקודת המבט של מדינות הקונפדרציה שדגלו בעבדות, ומציגה את העבדים כמי שמשרתים באהבה ובשמחה את אדוניהם הלבנים. בשנת 1939 עובד הספר של מרגרט מיצ'ל ליצירה קולנועית הנושאת את שמו, "חלף עם הרוח", סרט שנחשב למצליח ולרווחי ביותר בכל הזמנים.

מאז מלחמת האזרחים נכתבו מאות ואולי אלפי ספרים שלקחו את הקוראים לרובע העבדים של וירג'יניה, לשדות הכותנה של דרום קרוליינה ואל המאבקים הפוליטיים על זכויות השחורים. היצירות הללו ממשיכות לקרוע ולפלג את החברה האמריקנית.

בפרק הזה של הסכת "הספרנים" נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ובתרבות האמריקנית. נדבר על מה שעומד מאחורי הפסלים והאנדרטאות שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, פסלים שבשנים האחרונות מנופצים פיזית ואידיאולוגית. ננסה להבין האם המלחמה שהחלה לפני יותר ממאה ושישים שנים באמת הסתיימה. האורחת שלנו היא ד"ר יעל שטרנהל מהחוג להיסטוריה והתוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל-אביב.

בואי נתחיל ב"אוהל הדוד תום". כשהספר הזה נכתב בתחילת שנות החמישים של המאה התשע-עשרה כבר קיימות תנועות מחאה נגד העבדות. קיימת כבר המחתרת שמסייעת לעבדים לברוח למדינות חופשיות. ובכל זאת הספר הזה מייצר סחף אדיר בדעת הקהל. מה יש בספר שהוא כל כך השפיע על הקוראים?

"אני חושבת שהספר כשלעצמו השפיע אבל הספר גם התחבר וענה על הצרכים של ציבור גדול שהלך ופיתח התנגדות לעבדות – גם לנוכח האירועים ההיסטוריים עצמם. מהאופן שבו העבדות הולכת ומתחזקת, והופכת לכוח בלתי ניתן לעצירה. הספר דיבר גם לציבור שלא חי במדינות עבדות, אבל לא בהכרח האמין בשיוויון זכויות או שהיה לו עניין הומניטרי או מוסרי בגורלם של שחורים אמריקנים. אבל בכל זאת לציבור הזה לא היה נעים עם המשטר הברוטלי, הדרקוני והמזוויע הזה שקיים בתוך ארצות-הברית והוא חלק מהמערכת הכלכלית שלה. אז הארייט ביצ'ר סטואו התחברה לזרמים תת-קרקעיים עמוקים שמתחילים לגעוש בשנים הללו".

נזכיר רק בקצרה את העלילה. הספר מספר את קורות חייו האומללים של עבד מסור ונאמן, איש מאוד טוב שעובר מסוחר לסוחר. חלקים מהבעלים שלו הם אפילו אנשים טובים. אבל בסוף הוא מגיע לחוואי אלים במיוחד ושם הוא גם מוצא את מותו. ובספר המחברת פורטת על הנימים הנוצריים. יש המון טקסטים שממש מתכתבים עם הברית הישנה והברית החדשה.

"נכון. ארצות הברית נמצאת בשנים הללו בעיצומה של מהפכה דתית שמתחילה כבר בתחילת המאה, אבל היא בשיא העוצמה באמצע המאה התשע-עשרה. זאת בדיוק התקופה שהארייט ביצ'ר סטואו מפרסמת את הספר שלה. זאת מהפכה שבה האמריקנים הופכים להיות הרבה יותר דתיים, אבל זאת לא דתיות מהסוג שאנחנו מזהים היום. זאת דתיות שיש לה אלמנט של רפורמה ושל שוויון ואמונה בסיסית שכל נשמות בני האדם הן שוות ולכולן יש מקום בפני האל. זה נשמע לא אינטואיטיבי כי אנחנו רגילים לדת ככוח ריאקציונרי. באמצע המאה התשע-עשרה זה היה הפוך. דת היא כוח שמאלני – כוח שמעודד את החברה האמריקנית להיות שוויונית יותר, מקבלת יותר גם את מי שלא נמצא במיינסטרים, בעמדה המאוד פריבילגית של לבנות ומעמד גבוה וחיים אמריקנים נוחים".

ובכל זאת, כשפורצת מלחמת האזרחים – מרבית הסיבות הן לאו דווקא סיבות מוסריות, דתיות, מצפוניות. בסופו של דבר יש עניינים עסקיים.

"מלחמת האזרחים לא פרצה בגלל סיבות של פערים כלכליים או אינטרסים כלכליים סותרים בין הצפון לדרום. כאן אנחנו שוב חוזרים לסטואו ולמה לספר שלה יש כל כך הרבה עוצמה. מלחמת האזרחים פרצה על שאלה אחת והיא "האם העבדות האמריקנית תמשיך להתרחב ממדינות הדרום למדינות המערב ותהפוך להיות לגיטימית וחוקית בכל חלקי ארצות-הברית?". על הרקע הזה ארצות-הברית מתפרקת. היא לא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בדרום קרוליינה. התשובה על השאלה הזאת היא כמובן כן. היא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בניו-מקסיקו, או בקולורדו – באותם שטחי ענק במערב ארצות-הברית שבשנים הללו עדיין אינם מיושבים על-ידי לבנים וארצות-הברית רק מארגנת ומכינה אותם להתיישבות. והמאבק בין צפונים לדרומיים הוא על השאלה האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בניו-מקסיקו? האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בוויסקונסין?".

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

הקדשות והערות: יוסף וייס וגרשם שלום

מה חושפות ההערות הרבות שצירף גרשם שלום לתדפיסי מאמריו של תלמידו?

יוסף וייס, תלמידו המובהק של גרשם שלום

על מערכת היחסים המורכבת בין פרופ' גרשם שלום ובין תלמידו האהוב, פרופ' יוסף וייס, כבר נאמר ונכתב רבות. כל המעיין בהתכתבות הענפה ביניהם שראתה אור לפני כעשור שנים מיד יתרשם מעוצמת הקשר האינטלקטואלי והרגשי שנרקם בין השניים במשך כשלושים שנה.

בכתבה זאת ברצוננו להאיר זווית אחרת של הדו-שיח שהתקיים בין המורה והתלמיד. במשך שנים רבות וייס טרח למסור תדפיסים של מאמריו לשלום, במיוחד בשנים הרבות שווייס שהה באנגליה. שלום כדרכו שמר על תדפיסים אלה, שחלקם הגיעו עם הקדשות מעת וייס, ואת חלקם שלום כרך יחד. את אחד מהמאמרים של וייס צילם שלום לעצמו בעותק נוסף מתוך כתב העת המקורי וכרך אותו מחדש עם דף חלק ליד כל דף של טקסט על מנת להשאיר לעצמו מרחב גדול לכתיבת הערות, כמו שהוא עשה עם כמה וכמה ספרים חשובים, כדוגמת ספר הזהר, ועם ספריו של עצמו, בזמן שהכין אותם למהדורות חדשות. את מאמר אחד שווייס עצמו צילם וכרך ככה, שלום אימץ לספרייתו לאחר פטירתו של וייס. על שניהם שלום רשם בכתב עברי מרובע את המידע הביבליוגרפי על עמודי שער שהוא בעצמו יצר.  העובדה ששלום עשה כן למאמר של אחד מתלמידיו, היא עוד עדות להערכה העצומה שהרגיש כלפי וייס.

נעיין יחד בכמה מהפריטים הרלבנטיים, לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת המאמרים לאור.

1: מאמרו המוקדם של וייס, "ה'קושיא' בתורת ר' נחמן מברסלב", שנחשב אחד ממאמרי היסוד של וייס על רבי נחמן, יצא לאור בספר "עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאות לו שבעים שנה", ירושלים תש"ח – תשי"ב (הוצאת הספר לאור התעכבה עקב מלחמת השחרור), עמ' 245-291. שלום לא כתב הערות על המאמר בתוך הספר, אבל לקח לעצמו עותק נוסף של וייס שהיה כרוך עם דף חלק ליד כל דף של טקסט, אבל בסופו של דבר גם בעותק זה הוא לא הוסיף הערות.

עמוד השער של "הקושיא" בכתב ידו של שלום, ששלום הוסיף לספרייתו
הערה של וייס על עצמו – על הגיליון עמ' 247 של "הקושיא" (הפניות לספרי ברסלב)

 

2: מאמר מכונן אחר של וייס בתורת החסידות היה "ראשית צמיחתה של הדרך החסידית" ("ציון" טז' תשי"א, עמ' 46-105). שלום כתב הערות רבות לאורך כל המאמר בתוך "ציון", כולל הצעה לשינוי כותרת המאמר! לטעמו של שלום היה עדיף לקרוא למאמר, "מחשבת חוג המוכיחים ומקומו של הבעש"ט בתוכם".

מאמרו של וייס עם הצעתו של שלום להחליף את הכותרת.

 

שלום לא הסתפק רק בהערותיו שבתוך "ציון", אלא גם כאן צילם וכרך לעצמו עוד עותק עם דפים חלקים להערותיו. וגם כאן הוסיף עוד משלו.

עמוד השער של "ראשית צמיחתה" בכתב ידו של שלום

 

הנחתי היא ששלום כתב קודם בתוך המאמר ב"ציון", ולאחר מכן צילם וכרך לעצמו עותק שני, שבו המשיך לרשום את הערותיו. מעניין להשוות בין שני העותקים של שלום ולבדוק מה הוא כתב בכל אחד מהם.  לדוגמה בעמ' 75 שלום מתח קו מתחת למילים של וייס, "מכל מקום ברור כי יש היסטוריה ארוכה לרעיון [של ירידת המשיח לתוך הקליפות] מחוץ לגבולות השבתאות ולפניה". לצד שלום רשם "?", וגם שני מילים לועזיות קשות לפיענוח. כנראה שכתוב "ha ha", או אולי "na na", או "no no", או אולי אפילו "nu nu".

"ראשית צמיחתה" עמ' 75, מתוך "ציון". "ha ha"?

 

כך או כך, נראה ברור ששלום בא לחלוק, אולי מתוך זלזול מסוים, בקביעתו של וייס. אם נשווה את הכתוב למה ששלום רשם בעותק השני שלי, התמונה מתבהרת. שם הוא כותב בהדגשה רבה, "זה אינו "ברור" כלל!" שלום הפריד בין הרעיון הזהרי ובין זה השבתאי, שלדעתו וייס ערבבם יחד שלא בצדק.

"זה אינו 'ברור' כלל". הערת שלום בתוך עותק השני של "ראשית".

 

במקום אחר (מול עמ' 54) בעותק השני שלום רשם על משפט של וייס, "ר' יעקב יוסף [מפולנוי]…מעז לדרוש על הציטאט שהוא עצמו בדאו מלבו!". על זה מאיר שלום, "כל זה טעות", ומציין שהמקור לדברי רי"י נמצא בספרי זוטא. הוא מסיים "וכבר העמיד על זה חיים ליברמן (בלשון ארסית ללא רסן!)". כוונתו לביביוגראף החב"די המפורסם, הרב חיים ליברמן, שבמאמרו הפולמוסי "כיצד 'חוקרים' חסידות בישראל" (מתוך "אוהל רח"ל" כרך א', ניו יורק תש"מ) עמ' 1-49, תקף את שלום, ובמיוחד את וייס, בחריפות רבה, וציין כמה וכמה טעויות גסות (לדעתו) של וייס.

"כל זה טעות". שלום על עמ' 54 של "ראשית".

 

3: עוד הערה מעניינת של שלום נרשם בגיליון של מאמרו של וייס, "A Circle of Pneumatics in Pre-Hasidism", שהופיע בכתב העת מלונדון שוייס ערך, The Journal of Jewish Studies  V111 (מס 3-4, 1957). עמ' 199-213.

כאן הערתו מתייחס, לא למה שווייס כתב, אלא לחוקר אחר, ושלום מציין שפרופ' אברהם יהושע השל, במאמרו "ר' נחמן מקוסוב, חבירו של הבעש"ט" ("ספר היובל לכבוד צבי וולפסון (כרך ג' עמ' קיג'-קמא'), ירושלים תשכ"ה, היה צריך לצטט מתוך מאמרו של וייס, וכנראה שלא הכירו! (על מאמרו זה של השל שלום לא רשם הערה מקבילה).

"עיין עכשו מאמרו של א. י. השל…שלא יגע כנראה על מציאותו של מחבר זה!"

 

4: ב1958 פרסם וייס מאמר על "כוונות" בתפילה החסידית המוקדמת. הוא רשם הקדשה לשלום בהתאם, "אחר כוונת הלב הן הן הדברים".

"The Kavvanoth of Prayer in Early Hasidism"' Journal of Jewish Studies Vol. 1X (1958), pp. 163-192.

 

5: חוץ ממחקריו הרבים על רבי נחמן מברסלב, וייס ידוע גם בעקבות שני מאמריו המכוננים על האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל "מי השלוח". וייס היה הראשון לפרסם מאמר המוקדש כולו לר' מרדכי יוסף. לדברי שלום, בהרצאה שנשא בלונדון לזכרו של וייס,

"Only an exceptional personality such as that of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbitsa could arouse his scholarly interest in the generations after Rabbi Nahman's death."

מאמרו הראשון בתחום היה "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר מאיזביצא", שיצא לאור ב"ספר היובל ליצחק בער", ירושלים תשכ"א, עמ' 447-453. כהקדשה לשלום רשם וייס "כהקדמה להקדמה" ובזה כנראה רצה להודיע לשלום את כוונתו להמשיך את עיסוקו בתורתו של ר' מרדכי יוסף, ושמאמר קצר זה לא היה בבחינת "סוף פסוק". בעותק שקיבל שלום תיקן את שם משפחתו של ר' מרדכי יוסף מ"לרנר" ל"ליינר", אבל לא טרח (אולי לא שם לב) לתקן את שמו הפרטי מ"יוסף מרדכי" ל"מרדכי יוסף". אותו התיקון רשם שלום גם במאמר המקורי בתוך ספר היובל ליצחק בער.

"כהקדמה להקדמה": "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר [!] מאיזביצא", מתוך "ספר היובל ליצחק בער.

6: מאמרו השני של וייס על רבי מרדכי יוסף התפרסם בעקבות הרצאה שנשא בכנס "ארונוס" באסקונה שוויץ שהתקיים באוגוסט-ספטמבר 1963. נושא הכנס היה "אוטופיה", ודן בין היתר בספרים "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. וייס נשא הרצאה על רבי מרדכי יוסף בגרמנית בשם

"Eine Spatjudische Utopie Religioser Freiheit"

 ("אוטופיה יהודית מאוחרת של חופש דתי"). המאמר הגרמני יצא לאור ב-Eranos Jahrbuch 1963, ושנה אחר מכן כתדפיס שוייס העביר לשלום. יותר מאוחר המאמר גם יצא לאור בתרגום לאנגלית,

"A Late Jewish Utopia of Religious Freedom".

בהקדשה שרשם וייס לשלום בתדפיס הוא רשם "לזכרון ימי אסקונה בשלהי תשכ"ג". שלום היה נוכח באותו כנס בתור מאזין בלבד ולא נאם. לכן אין לו מאמר בספר השנה על "אוטופיות" כמו שיש לווייס.

"לזכרון ימי אוקונה"

 

7: ולסיום, כשנה לפני מותו הטראגי, וייס חיבר מאמר נוסף על רבי נחמן עבור ספר היובל שיצא לאור לכבוד יום הולדתו השבעים של שלום. בתדפיס שהעניק לשלום רשם וייס, "ברכה שלוחה ממרחקים". ניתן להבין את ההקדשה כפשוטה, געגועים מתלמיד השוהה בלונדון עבור מורו הגדול הישב בירושלים. אבל בהתחשב במצב הנפשי המעורער שבו נמצא וייס באותם הימים, אולי ה"מרחקים" מבטאים רובד נוסף, קיומי יותר, געגועים שהם מעבר למרחק הפיזי שבין השנים.

"ברכה שלוחה ממרחקים". "מחקרים בקבלה ותולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום במלאת לו שביעים שנה על-ידי תלמידיו חבריו וידידיו", ירושלים (תשכ"ח), ע' קא-קיג.

 

בהערה אחת בגיליון של התדפיס, וייס שיפר הסגנון העברי של עצמו בהערת שוליים. במקום "לפני" מחליף וייס ל"עד לאחר" כעברית יותר תקנית.

"עד לאחר"

 

יוצא שבהקדשה לשלום באחת מיצירותיו האחרונות  בחר וייס לבטא את געגועיו למורו הגדול "ממרחקים". וראוי לשים לב שווייס, במאמר על רבי נחמן, שלכאורה נכתב לכבודו של שלום, בחר לפתוח בציטוט מ"ספר השעות" למשורר הגרמני ריינר מריה רילקה, האהוב על שלום. וכך כתב;

 

היה זה האיש שתמיד שב

כאשר עידן שמסתיים

שואף לסכם את ערכו.

מישהו מרים שוב את כל משקלו

ומשליך אותו לתהום חזהו.

 

מי הוא האיש שתמיד שב כאשר עידן מסתיים? רבי נחמן, שמת כה צעיר ממחלתו? או שמא וייס עצמו, שצפה שגם זמנו שלו היה קצוב? האם בשלב זה  וייס הרגיש צורך "לסכם את ערכו"? האם בקשתו היא להשליך את ה"משקל" הכבד שווייס נשא על עצמו לתוך חזהו של שלום? לא נוכל לדעת, אבל אולי יש כאן  "דברים בגו".

 

 

לקריאה נוספת

נועם זדוף (עורך), "גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948-1964", ירושלים תשע"ב.

יונתן מאיר, "תיקון הפרודוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט האבוד על ר' נחמן מברסלב", בתוך "כתב עת "מחשבת ישראל" 4 (2022), עמ' 151-206.

Gershom Scholem, "The Neutralization of the Messianic Element in Hasidism", in "The Messianic Idea in Judaism and Other Essays on Jewish Spirituality", New York 1971, p. 177.

David Goldstein (editor), Joseph Weiss, "Studies in Eastern European Jewish Mysticism and Hasidism", London and Portland 1997, pp, 209-248.

 

 

 

תודה לפרופ' דניאל אברמס, פרופ' נועם זדוף, ד"ר סטפן ליט ופרופ' יונתן מאיר על עזרתם בהכנת המאמר.

כך "שאלנו" את מנהג נטיעות ט"ו בשבט מהגויים

איך נולד מנהג הנטיעות בט"ו בשבט? ומי הראשון שבחר לחבר את "יום השנה לאילנות" למנהג המבורך?

"יום העץ הוא חג חילוני שבו יחידים וקבוצות מעודדים לנטוע עצים".

זהו תרגום חופשי מוויקיפדיה לפתיחת הערך על Arbor Day שמצוין בארצות שונות על רחבי הגלובוס. חג סביבתי, החל ברוב מדינות העולם באביב שבו נהוג לנטוע עצים.

הממ…למה זה נשמע לנו מוכר?

אולי כי גם לנו יש יום כזה. הוא נקרא אצלנו "ט"ו בשבט", רק שמשום מה מקיימים אותו בחורף ולא באביב, משונה לא?

ילד וילדה נוטעים שתילי עצים חדשים בחגיגות ט"ו בשבט בארץ ישראל מטעם קרן קימת לישראל. צילום: זלוטן קלוגר. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אז האמת שלא כל כך משונה, כי מנהג הנטיעות הטקסי הוא מנהג חדש מאוד גם אצלנו. אומנם נראה לנו אך טבעי לקיימו ביום השנה לאילנות, אבל האמת היא שלא בפעם הראשונה יש לנו פה בליל של חילוניות ודת, ציונות והשפעות זרות מהעולם, שיחד עם יח"צ מעולה של קק"ל – יצרו לנו מנהג משובח.

אז איך הכל התחיל? נתחיל, איך לא, מההתחלה.

יום העץ

כולנו אוהבים עצים. הם נותנים לנו חמצן, מסלקים מאיתנו פחמן דו חמצני, ובאופן כללי עושים לנו טוב על הנשמה. גם בעולם התחילו להבין שצריך להילחם על העצים. העולם נהיה מתועש, העצים והיערות נכרתים להם במהירות כדי לספק את צורכי האדם, ובמקומות שונים בעולם החלו להתפתח יוזמות שונות להחזיר את הריאות הירוקות לחיינו.

נברסקה הייתה כנראה הראשונה לעשות את זה רשמי, כאשר הכריזה על ה-10 באפריל 1872 כ"יום העץ" שמבסגרתו התבקשו התושבים לנטוע עצים. יותר ממיליון עצים ניטעו באותו יום. המנהג התפשט משם לעוד מקומות רבים ברחבי הגלובוס, וטקסי נטיעות החלו להתקיים בזה אחר זה.

גם בעולם היהודי, ראו את המתרחש, ודיווחו על כך ליהודי הגולה. עיתון "המליץ" שפעל מהאימפריה הרוסית דיווח לקוראיו על "יום העץ" בנברסקה, כמו גם בצרפת. "האמעריקאנים החרוצים", כך דיווח העיתון "בדאגם לבל יאבדו ברבות הימים מעצי היער, שמו אל לבם לתקן את המעוות ולמנות גם את החסרון הזה בדרך מלאכותי".

"המליץ". 5 במרץ, 1894

שבוע חלף, והרעיון קסם כנראה גם ליהודי העולם שביקשו גם הם לאמץ את המנהג בארץ ישראל. ולא לקיימו סתם ביום חול, אלא לקיימו בט"ו בשבט באמצעות תרומות ושליחים בארץ הקודש. וכך מציע "המליץ" לקוראיו: "אף אם עד עתה לא יכולנו להרגיש את השמחה לנטוע אילן על אדמת הקודש, עתה נוכל לעשות כדבר הזה בעצמנו או על ידי שליחים מהוגנים…כי נכונים הם למלאות חפץ כל אחיהם שבחוץ לארץ לנטוע עצים בשבילם, וכמעט כל אחד מישראל ישמח מאוד, כי יהיה לו עץ עושה פרי על הרי יהודה".

דרך אגב, למרות האמור לעיל, יש גם מי שטען שלא "שאלנו" כלל את רעיון הנטיעות מהגויים. יש מי שטען, שעל ידי נטיעות ט"ו בשבט אנחנו למעשה "מחזירים" ו"מחדשים" את המסורת היהודית האבודה. וכך כותב המחנך חיים אריה זוטא, שהציע כבר ב-1906 לקבוע את ט"ו בשבט כחג נטיעת עצים בט"ו בשבט:

"החג הוא שלנו וזמנו בחמישה עשר בשבט – והם (עמי הארצות) החליפוהו ביום אחר ומתפארים, כי להם הוא".

"השקפה". 5 בפברואר, 1904

הנוטעים הראשונים בארץ ישראל

אז האם את מנהג הנטיעות לקחנו או החזרנו? זה כנראה לא מאוד משנה. עכשיו רק נשאר להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל.

מי הראשון שקיים טקס נטיעת עצים טקסית בארץ ישראל בט"ו בשבט? יש כמה טוענים לכתר, אך נראה כי אין ויכוח כי טקס הנטיעות הפומבי הראשון בט"ו בשבט התקיים בשנת 1907 בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" בהשתתפות 300 תלמידים. והנה תוך כמה שנים זה כבר הפך למסורת, שבה תלמידי ארץ ישראל יצאו ונטעו עצים בט"ו בשבט.

והנה עדות נדירה לחג הנטיעות של שנת תרע"ט 1919. שקית נייר שחולקה לילד ירושלים לנשיאת פירות ט"ו בשבט במהלך "חג הנטיעות".

השנים חלפו והמנהג רק תפס ותפס. בשלב מסוים קרן קיימת לישראל נכנסה לתמונה, והחג התערבב בצורה מושלמת עם הרעיון הציוני של גאולת הארץ. המשוואה של ט"ו בשבט, ציונות ואהבת הטבע הביאו לנו מנהג משמח שעומד במבחן הזמן כבר עשרות שנים, עם כוכבית אחת גדולה: בארץ ישראל, בניגוד לעולם כולו, ילדי ישראל נוטעים עצים…בחורף.

קק"ל מזמינה את ילדי ישראל לנטוע עץ לכבוד ט"ובשבט. ארכיון יד יערי

הכתבה מבוססת על מאמרו של פרופ' חזקי שוהם 'מן העיר – ומן הכפר?' על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט.

איך מעבירים 3 מיליון ספרים?

כיצד העבירה הספרייה הלאומית את אוספיה מבניין לבניין – פעמיים? מסע מצולם בו מועברים מאות אלפי, ולאחר מכן מיליוני, ספרים, בכל פעם למשכן חדש

המחסן הרובוטי בבניין הספרייה החדש, ולצדו תיעוד העברת ספרים מבניין טרה סנטה לגבעת רם ב-1960. צילומים: יניב לוי־כורם, דוד חריס

ביום חמישי האחרון (10 בינואר, 2023) הסתיימה העברת כל ספרי הספרייה הלאומית ממיקומם הנוכחי למשכנם החדש. 3.6 מיליון ספרים הועברו בתהליך זה, שהוא אבן דרך חשובה לקראת מעבר הספרייה למשכנה החדש בקרית הלאום.

זוהי לא הפעם הראשונה בה אוספי הספרייה הלאומית עוברים ממקום למקום. הספרייה עברה שינויים רבים, הן מבחינת מיקומה והן מבחינת אוספיה באופן מתמיד מאז הקמתה, אך בשתי תקופות מיוחדות ביצעה הספרייה העברה מסיבית כזו של ספרים בין משכן למשכן: בשנת 1960, ובשנת 2022.

העברת הספרים: 1960 מול 2022

ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, נותק הקו להר הצופים, וכך נותק גם הקו לספרייה הלאומית, שנקראה אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" ושכנה שם. בעקבות זאת, פוזרו אוספי הספרייה במיקומים שונים, בהם מתחם טרה סנטה, ספריית בית הכנסת ישורון ברחביה ומספר מקומות נוספים. בשנת 1960 עברה הספרייה מהבניינים השונים בהם שוכנו אוספיה למשכנה הנוכחי בקמפוס גבעת רם. את ההעברה הזו תיעד הצלם דוד חריס בתמונות רבות ומרתקות המראות כיצד עובדי הספרייה פועלים במרץ כדי להעביר כמאות־אלפי ספרים מכל המקומות במקביל, אל הבניין החדש. גם כיום, אנו מתעדים כיום את תהליך העברת הספרים לבניין הספרייה החדש באמצעות צלמים שונים.

 

העמסת ספרים לקראת העברתם לבניין הספרייה בגבעת רם, 1960

 

תחילת העברת הספרים, אוקטובר 2022, צילום: אודי אלפסי

 

כפי שניתן לראות, מדובר במאמץ פיזי לא פשוט: אריזת הספרים, מיונם והעברתם. ב-1960 העמיסו את הספרים באמצעות שקים וחבלים או שכל פועל העביר ארגז לטנדר כפי שניתן לראות מעלה. כיום מעבירים אותם באמצעות מלגזיות ומשאיות (בכל זאת, האוספים רק גדלו).

 

פועלים מוציאים ספרים מבניין טרה סנטה לקראת העברתם לבניין בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס

 

מיון הספרים בבניין החדש, צילום: אלבטרוס

 

מחסן בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בבניין טרה סנטה 1960. צילום: דוד חריס

 

גם תהליך המיון השתנה: בעבר הוא היה ידני לחלוטין, ואילו היום הוא משלב עבודה ידנית ודיגיטלית באמצעות סריקת הברקודים של הספרים:

 

מיון ספרים במחסן הספרייה החדש בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס

 

מיון ספרים בבניין הספרייה החדש, 2022, צילום: אלבטרוס

 

כעת כל הספרים נמצאים במחסן הרובוטי – המחסן החדש של הספרייה. מדובר בחלל גדול במיוחד, בו נמצאים אוספי ספרייה בתוך ארגזים, במדפים על גבי מדפים. בניגוד לנעשה עד כה, מי שמאתר את הספרים אינו.ה עובד.ת המחסן אלא רובוט. הרובוט הוא למעשה עגורן, שיודע לפי ההזמנה שנעשתה איזה ארגז לקחת מאיזו קומה, להעבירו לאזור של עובדי ועובדות המחסן, אשר יודעים.ות בדיוק איזה ספר לשלוף שכן המערכת הממוחשבת כבר מציגה את הספר הרלוונטי בארגז. מה שמעניין עוד יותר הוא שהמחסן הרובוטי, העצום בגודלו, הוא חלל בה לא מעורבת יד אדם. החמצן במחסן נמוך, ולמעשה כמעט כל אוספי הספרייה נמצאים בו, והרובוט יודע בדיוק את מה למצוא.

 

מחסן הספרייה בגבעת רם. צילום: חנן כהן

 

המחסן הרובוטי בבניין הספרייה החדש, 2022. צילום: יניב לוי־כורם

מהתמונות ניתן לראות שהעברת ספרים, בוודאי כשמדובר במאות אלפים ומיליונים, היא תהליך מורכב ומעניין – טכנית וויזואלית כאחד. בין אם אנלוגית או דיגיטלית הספרייה תמיד דאגה לאוספיה ולשלמותם, ושטחי המחסנים רק התרחבו לאורך השנים.

בשנה הקרובה תעבור הספרייה למשכנה החדש, וכאשר נפתח את שערינו כל מיליוני הספרים האלו יהיו זמינים עבורכם ועבורכן, כמו גם שאר אוספי הספרייה.