"אם המנזרים" נגד "מגדל בבל" במלחמת העולם השנייה

מנזר מונטה קסינו, שכונה "אם המנזרים" בהיותו הראשון שהוקם במערב אירופה, נמצא במיקום אסטרטגי ביותר. הגבעה שהוא שוכן עליה שולטת על הדרך מצפון איטליה לרומא. בחודשים ינואר עד מאי 1944 התחוללו במקום קרבות עזים, בהם נטלו חלק חיילים מעשרות לאומים שונים במדי בעלות הברית, ומולם חיילים גרמנים, אוסטרים ואיטלקים. המערכה הסתיימה עם נסיגת הגרמנים, לאחר הבקעת "קו גוסטב", בסוף מאי 1944.

חיילים פולנים בהריסות מנזר מונטה קסינו. צילום: Melchior Wańkowicz

מנזר מונטה קסינו, שהוקם במאה ה6 לסה"נ, הוא העתיק במנזרי מערב אירופה. המנזר הוקם על ידי בנדיקטוס (ברוך) מנורסיה, מייסד מסדר הבנדיקטינים הקרוי על שמו, והוא גם קבור שם לצד אחותו הנזירה סכולסטיקה. התקנון שקבע בנדיקטוס שימש כאב טיפוס למסדרים אחרים, מה שהביא לכינוי של מונטה קסינו: "אם המנזרים".

במשך השנים הצטברו במנזר אוצרות אמנות רבים. במהלך מלחמת העולם השנייה הועברו אליו למשמרת גם יצירות רבות מהמוזיאון בנאפולי. הגרמנים ארגנו העברה של חלק מיצירות האמנות לקריית הוטיקן, וכן למנזרים נוספים באיטליה. מבצע פינוי היצירות עורר מחלוקות בין קציני הכוח הגרמני שהיה אחראי לשינוע, למשל בשאלה לאן לפנות אותן ומי יהיו המלווים. זאת בעיקר בשל הכוונה להעביר חלק מהיצירות אל מי שעל שמו נקראה הדיביזיה שלהם. כי על אזור מונטה קסינו שלטה דיביזיית הרמן גרינג, שהיה ידוע לשמצה במנהגו "לאמץ" יצירות אמנות גזולות מהאזורים שנכבשו.

בין כתבי היד העבריים בקטלוג הספריה הלאומית ניתן למצוא סריקה של כתב יד מעניין השמור כיום במנזר מונטה קסינו. זהו פלימפססט, כתב יד שנכתב על גבי כתב יד קדום יותר. במקרה שלנו זהו ספר תהילים לטיני, שנכתב על כתב יד עברי מהמאה ה13 של הלכות הרי"ף למסכת עירובין.

במלחמת העולם השנייה נפגע המנזר בהפצצה אווירית של בעלות הברית, לאחר כישלון התקפות רבות מן הקרקע שבהן ניסו בעלות הברית לכובשו מידי הגרמנים ששלטו באזור. ההפצצה בוצעה בלחץ דעת הקהל, בעיקר בארצות הברית, וזאת למרות המודעות לחשיבותו בעולם הנוצרי ולניסיונות של הוטיקן למנוע את הרס המנזר. עד היום ניטש ויכוח בין החוקרים האם היו לגרמנים עמדות בתחומי המנזר – למרות שאין חולק על כך שמחוץ לחומות ובחסותן היו עמדות תצפית ומקלעים גרמניות.

לאחר המלחמה שוקם המנזר, והוחזרו אליו רוב אוצרות האמנות והתרבות שפונו במלחמה.

המערכה על מונטה קסינו גבתה מחיר דמים נורא: מעל 54,000 הרוגים לכוחות בעלות הברית, וכ20,000 הרוגים למדינות הציר. על המהלכים האסטרטגיים, השיקולים הטקטיים וההחלטות הצבאיות של הצדדים הלוחמים התפרסמו מחקרים רבים. אני רוצה להתמקד בהיבט האישי והאנושי, שהיתה לו השפעה רבה על מהלך המערכה.

כוחות בעלות הברית שהשתתפו בקרבות במונטה קסינו כללו אנשים ממדינות שונות ובני לאומים רבים: אמריקנים – כולל יפנים אזרחי ארה"ב, בריטים- אנגלים, אוסטרלים, ניו זילנדים (כולל מאורים), כוחות הודיים – כולל פנג'אבים וגורקה (אנשי הרים מנפאל). בחיל המשלוח הצרפתי היו, לצד חיילים צרפתיים (אירופאים) גם חיילים מרוקנים, אלג'ירים, ותוניסאים. לצידם לחמו פולנים, מתנדבים איטלקיים, מתנדבים מצ'כוסלובקיה, מברית המועצות והארצות הבלטיות השונות, וחיילים ברזילאים. וכמובן – חיילים יהודים, בין אם בצבא אנדרס הפולני, בצבא הבריטי או חיילים מארה"ב.

"הניו-זילנדים הגבוהים והגרמיים, שהגיעו מן הקצה השני של העולם, תרמו עכשיו את מבטאם הבולט לבליל הלשונות שהתבטא בצעקות ובקללות. אחד מקציניהם תיאר את כניסתו לעולם הרב-לאומי של הארמיה החמישית:

'כשנסענו במעלה כביש מס' 6, כמעט דורדרנו לתעלה על ידי נהגים כושים-אמריקאים. שוטר צבאי הודי הזהיר אותנו לבל נבזבז זמן בפינה של סאן ויטורה, שמעליה עקפנו גדוד אלג'ירי עם קצינים צרפתים. חלפנו על פני שדה של רגימנט בריטי, כמה מאות חיילי חי"ר אמריקאים שעבדו בדרך, והגענו למפקדת הקורפוס מאחורי שני גנרלים ברזילאים. בחדר הראשון שמעתי להפתעתי שיפנים השתלטו על הטירה'." (מונטה קאסינו, עמ' 143-144)

נראה שהקצין המדובר הוא גנרל-מיור סר הווארד קיפנברגר, שתיאור דומה מופיע בספרו האוטוביוגרפי "בריגדיר הרגלים". בספר הוא מסביר שה"יפנים" הם חיילים אמריקנים ממוצא יפני…

יאן אייבנשוץ היה יהודי ששירת בצבא הפולני של אנדרס, ב"דיוויזיה השלישית של רובאי הקרפטים". תיאוריו מאפשרים הצצה אל חיי החיילים ותחושותיהם במלחמה על הדרך לרומא:

"במשך החודשים הראשונים גיליתי שהמאפיין את היחידות שלנו הוא מאמץ פיסי ועייפות, החששות מסכנות היוו רק מרכיב משני. לחשוב שרושם זה קיבלתי תוך כדי שירותי בארמיה השמינית הבריטית המודרנית, שיחידתנו היוותה חלק ממנה ושלרשותה עמדו כמויות עצומות של שירותים ואמצעי תחבורה. למרות זאת, בקו החזית הצטרכנו כמעט תמיד להגיע ליעדנו ברגל, בצעדנו בשבילים קשים למעבר, תוך נשיאת חימוש כבד." ("שביתי פלוגת צנחנים גרמנים", עמ' 112).

וכך אייבנשוץ מתאר את ההגעה למונטה קאסינו, מתוך הפרק נסיעה אל הגהינום:

"הנה אנחנו בזירת מונטה קסינו מול עמדת מפתח של קו ההגנה הגרמני שנקרא גוסטב. כאן בנובמבר 1943, הצליחו הגרמנים לעצור את המתקפה של הארמיה החמישית האמריקנית ואחר כך בזה אחר זה את המתקפות של האנגלים, הניו-זילנדים, ההודים, יחידות דרום-אפריקניות, צרפתיות (שכללו אלג'יראים, מרוקנים ואיטלקים) תוך גרימת אבידות כבדות באנשים וציוד. לכל אלה לא הועילו ההפצצות הכבדות של מאות מפציצים, שהפכו את המנזר הבנדקטיני המפורסם שעל ההר לעיי חורבות.

עכשיו הגיע תורנו לתקוף את מונטה קסינו.

ההתקרבות לקו החזית החלה ב-27 באפריל – יום אביב נאה-הדור. טיפסנו ברגל בשביל תלול, שגם ג'יפים יכלו לעבור בו, עד לנקודה מסוימת. השביל הוביל אל גבעה שהיתה ממוקמת בין המנזר לבין פסגת הר קאירו שגובהו היה מעל 1,500 מטר ושממנה שלטו הגרמנים על כל הסביבה ודרכי הגישה. העצים שגדלו כאן נהפכו כבר לשלדים שחורים ערומים, אך האדמה כולה היתה מכוסה במרבדים של פרגים אדומים, קשה לתאר ניגוד גדול יותר". (עמ' 113)
יאן אייבנשוץ וחבריו נשארו במונטה קסינו עד חודש מאי 1944, עד כיבוש המנזר.

"בלילה של ה-17במאי הכל היה מוכן להלום בגרמנים ולהכריעם…

זמן קצר לפני עלות השחר קיבלנו פקודה לתפוש את המנזר, שהיה מצדו השני של העמק. היה עלינו לתפוס עמדות היערכות חדשות… רק בסביבות 10 בבוקר הבחנו בתנועה ליד חורבות המנזר. זמן קצר לאחר מכן ראינו את הדגל הלבן אדום מתנוסס מעליו. השמענו קריאות הקלה ושמחה.

זה קרה ב-18 במאי, יום הולדתי ה-24.

…במאמץ משותף של הארמיות החמישית והשמינית נפרץ לבסוף 'קו גוסטב' והגרמנים מצאו את עצמם בנסיגה.

שבועיים מאוחר יותר ב-4 ביוני 1944 נכנסו כוחות בעלות הברית לרומא ושחררו את העיר מהגרמנים" (שם, עמ' 114-115).

כ-1000 חיילים פולנים קבורים בבית הקברות במונטה קסינו, ובין המצבות כ-20 מעוטרות במגן דוד.

\היה גם חייל פולני אחד, יוצא דופן, שזכה על חלקו בקרב בצל"ש והעלאה בדרגה מטוראי לרב"ט. וויטק – דוב חום סורי שנקנה כקמע יחידתי, ובהמשך גויס באופן רשמי לפלוגת אספקת הארטילריה הפולנית ה-22 בצבא אנדרס. וויטק הדוב חיקה את חבריו ליחידה, ובגלל כוחו הרב הרים לבדו ארגז תחמושת לתותחים שנדרשו 4 חיילים לשאתו. בקרב במונטה קסינו הצטיין וויטק בסחיבת התחמושת תחת אש, בכמות הרבה של פגזים שהעביר ובמהירות בה סיפק אותם, ולכן זכה בצל"ש ובהעלאה בדרגה. וויטק הונצח בתג היחידה, ובמאי 2019 נחנך פסל שלו באיטליה, בכיכר בעיירה מונטה קסינו.

איוריו של חייל הבריגדה היהודית יהודה הררי בספרון "סביב אירופה על חוד העפרון" משקפים גם הם את הקשיים שחוו הלוחמים בקרבות לפריצת הדרך לרומא.

קרב מונטה קסינו הוביל גם לכתיבת אחת מהיצירות הקנוניות של המדע הבדיוני המודרני. וולטר מייקל מילר הבן שירת במלחמת העולם השניה בחיל האוויר האמריקני, כתותחן מוטס. הוא השתתף בהפצצת מנזר מונטה קסינו, וסיפר שחוויה זו השפיעה על כל חייו ויצירתו. "הימנון ללייבוביץ", הדיסטופיה זוכת פרס ״הוגו״ שפרסם בשנת 1959, נחשבת בעיני רבים כאחת היצירות המכוננות של ספרות ספקולטיבית העוסקת בעולם לאחר קטסטרופה או אירוע אפוקליפטי. זהו הספר היחיד שפרסם בחייו (לצד סיפורים קצרים) ובו מתואר עולם לאחר שואה גרעינית, שבו הנזירים הקתוליים הם משמרי הידע וערכי התרבות של האנושות.

מורשת הקרב של המערכה על מונטה קסינו נמשכת עד ימינו. לדוגמה – להקת המטאל השבדית Sabaton, ששיריה עוסקים בהיסטוריה צבאית מתקופות שונות, קראה לשיר על הקרב במונטה קסינו Union (השיר נמצא באלבום " The Art Of War.". בקליפ הרשמי ובפרק על ניתוח הקרב אפשר לראות צילומים וקטעי סרטים מהמערכה):

Mile after mile our march carries on
No army may stop our approach
Fight side by side
Many nations unite
At the shadow of Monte Cassino
We fight and die together
As we head for the valley of death
Destiny calls
We'll not surrender or fail

To arms!
Under one banner
As a unit we stand and united we fall
As one! Fighting together
Bringing the end to the slaughter
Winds are changing
head on north

וזו אכן הנקודה העיקרית שמתבלטת – בכל זיכרונות הלוחמים במערכה, ובכל הניתוחים הצבאיים – שיתוף הפעולה בין חיילים מכל קצות העולם. יחידות מצבאות עם תורות קרב שונות, שפות זרות זו לזו ואפילו מסורות של יחסי קצינים/חוגרים מנוגדות בתכלית. אבל המטרה המשותפת של הכנעת האויב הנאצי גישרה על הפערים, והביאה לניצחון במערכה על מונטה קסינו ועל פתיחת הדרך לרומא.

מקורות וכותרים לקריאה נוספת:

• 990025922960205171 פלימפססט הלכות הרי"ף ממונטה קסינו
• אייבנשוץ, יאן: "שביתי פלוגת צנחנים גרמנים". בתוך: "עדות", 13: 112-119, 1996
• בן אריה, כתריאל. מערכת קסינו. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – פקולטה למדעי הרוח – בית הספר להיסטוריה, 1978
• הפגוד, דוד. מונטה קאסינו. תל אביב: מערכות, תשנ"א
• הררי, יהודה. סביב אירופה על חוד העפרון (מיומנו המצוייר של חייל ארצישראלי). בריסל: דפוס החיל, תש"ו
• מג'דלני, פרד. קאסינו : דיוקנה של מערכה. ישראל: מערכות, תשנ"א
• מג'דלני, פרד. הפטרול / המנזר. ישראל: מערכות, תשכ"ב
• מילר, וולטר מ, הבן. הימנון ללייבוביץ. תל אביב: אודיסאה, 2003
• קיפנברגר, הוורד. בריגדיר הרגלים . תל אביב: מערכות, תשכ"ד.

• Military Washington: Center of .Cassino to the Alps . Ernest F. Fisher,. History, United States Army 1977
• Blumenson, Martin. Bloody River : prelude to the battle of Cassino. London: Allen & Unwin, 1970..

גן הילדים שהפך למפקדת המוסד במרוקו

יהודית גלילי הגיעה בשנת 1954 למרוקו, במסגרת שליחות של הסוכנות היהודית | היא הקימה גן ילדים, אולפן ורשת של קשרים עם יהודי קזבלנקה | יום אחד היא גילתה קבוצת גברים זרים בווילה בה היה הגן, והופתעה לגלות: הם מדברים עברית | כך גויסה יהודית ל"מסגרת", המחתרת היהודית במרוקו | בבוקר גננת, בערב סוכנת - זה סיפור אמיתי, לא סרט ריגול

שיר אהרון ברם | 01.02.23

הגננת יהודית יחזקאלי גלילי (משמאל) בחגיגות חג החנוכה בגן הילדים העברי הראשון, קזבלנקה, מרוקו.

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם נשלחים לארץ זרה, מתבקשים לפתוח גן ילדים עברי לילדי הקהילה היהודית, ובוקר אחד מגלים שהגן שפתחתם – הפך לבסיס אימונים של המוסד ונפתח בו סניף של המחתרת היהודית. נשמע כמו סיפור מסרט אקשן? אולי, אבל מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, וזה למעשה רק קצה הקרחון. את מה שהצנזורה אישרה לפרסם, סיפרה הגיבורה של הסיפור: ממש לקראת סוף שנת 2022 התפרסם לראשונה ספרה של יהודית יחזקאלי (גלילי), "שליחות גורלית", ובו היא מספרת על החוויות הבלתי־יאמנו שעברה במרוקו.

בשנת 1954 נשלחה יהודית גלילי למרוקו מטעם מחלקת התרבות והחינוך של הסוכנות היהודית. המשימה שלה הייתה פשוטה: להקים גן ילדים ישראלי־עברי במרוקו וללמד עברית באולפן. באותה תקופה עבדה גלילי בתור מורה במעברת הרטוב אותה עזרה להקים, ויום אחד, בעודה ממתינה לרכבת שתחזיר אותה לביתה בירושלים, סיפר לה אחד מחבריה שבסוכנות מחפשים מורים לשליחות במרוקו. יהודית, שכדי להבין איפה נמצאת קזבלנקה הייתה צריכה לפתוח אטלס, לא נרתעה – ובעידוד חבריה החליטה לקחת על עצמה את המשימה. לאחר שעברה את הראיונות ואת כל מסלול הקבלה, מצאה את עצמה בתפקיד רשמי במרוקו בשנת 1954, והיא רק בת 24.

גלילי, ילדית 1930, נולדה בטבריה וגדלה בנשר. בנעוריה השתתפה בפעילות הנוער העובד והלומד וכן הייתה בגדנ"ע. בטרם נשלחה למרוקו, הספיקה להשתתף בהכשרת מ"כים של הפלמ"ח, לחמה במבצעים ונפצעה בקרב על חיפה. במאי 1948 הצטרפה לחטיבת הראל ועסקה בליווי והדרכת שיירות.

יהודית גלילי (לימים יחזקאלי) מתאמנת בנשק באימוני הפלמ"ח.

אימוני חברי הפלמ"ח בחציית מקווה מים.יהודית גלילי יחזקאלי יושבת על כתף של אחד מהאנשים

המשימה: להקים גן ילדים ציוני במרוקו

משימתה של יהודית, לפחות בהתחלה, הייתה תמצית העשייה הציונית בחו"ל באותה תקופה: לעניין ולקרב לארץ את יהודי מרוקו, בני המעמד הבינוני והעליון, שהתרחקו מהרעיון הציוני וממדינת ישראל. יהדות מרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. היהודים המשכילים והאמידים נהגו לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך צרפתיים ולא לבתי ספר ציוניים כמו אליאנס ומוסדות דומים לו. חלק גדול מאוכלוסייה זו, שהיה לה ריכוז גדול מאוד בקזבלנקה (לשם נשלחה יהודית) כלל לא שקל את רעיון העלייה למדינת ישראל. באותה תקופה מרוקו עדיין הייתה "מדינת חסות" לא עצמאית, תחת "פרוטקטורט" של המשטר הצרפתי הקולוניאלי – שעמד להסתיים. למרות מספר אירועים אלימים (כמו הפוגרומים בערים אוג'דה וג'ראדה שארעו אחרי הכרזת העצמאות הישראלית) היו יהודי מרוקו במצב נוח יחסית תחת המשטר הצרפתי, אולם מדינת ישראל ידעה שלא לעולם חוסן – ושלחה שליחים לקרב את יהודי מרוקו לרעיון הציוני, לכל מקרה שלא יהיה.

בשנה הראשונה של שליחותה עמלה יהודית על הקמת גן ילדים עברי בקזבלנקה, ולצדו אולפן ללימוד עברית. בגן לימדו עברית וזו הייתה השפה בה התנהלו הלימודים, שנוהלו על-ידי יהודית והסייעת ציפורה, יהודיה מקומית שדיברה עברית. הגן פעל באותה מתכונת בה פעלו הגנים העבריים בארץ ולפי אותה תוכנית לימודים. הילדים הגיעו לגן בהסעות מיוחדות והציוד נתרם על ידי גופים ציוניים במדינת ישראל ועל ידי הג'וינט. הגן הוקם בווילה יוקרתית ברובע הצרפתי בקזבלנקה והותקנו בו מגורים עבור יהודית, שתוך כדי עבודה יצרה קשרים עם הורי הילדים בקהילה המקומית, אשר בעתיד יוכחו כמועילים מאוד. לימים, חלק מההורים ששלחו את ילדיהם ללמוד בגן – גויסו בעצמם ל"מסגרת" – המחתרת היהודית במרוקו. כבר בשנת 1954 נשלחו נציגים של שירות הבטחון הישראלי למרוקו, ובראשם אל"מ שלמה חביליו, כדי להעריך את מצב היהודים במדינה. מרוקו חתרה לעבר עצמאות, והיהודים – שמעמדם השתפר בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי – היו צריכים להיערך מחדש לשינוי המתקרב. למעשה, גם שליחותה המקורית של יהודית גלילי הייתה ברקע הדברים, שכן עידוד עלייה היה אחת הדרכים הרשמיות של ישראל להתמודד עם המצב.

תמונת מחזור של גן הילדים בחג הפורים, יהודית גלילי-יחזקאלי (שורה שנייה ראשונה מימין), נשר.

לאחר שנה של עבודה, יצאה יהודית לחופשה קצרה. כשחזרה, המצב במדינה החמיר מאוד. כבר לפני כן הסולטאן מוחמד החמישי הוגלה, הייתה הפיכה במצרים וכל האזור הפך לא יציב. מדינת ישראל העריכה כי מרוקו תצטרף לקו האנטי־ישראלי שהנהיגו מדינות ערב, ונוצר חשש לחיי קרוב ל-200,000 יהודי מרוקו שעוד נותרו במדינה. המוסד האיץ את הקמת "המסגרת", המחתרת היהודית במרוקו, ותאים שונים של הארגון החלו להיפתח בחשאי במדינה. אחד מהם נפתח ממש בתוך גן הילדים שהקימה יהודית גלילי. ה-16 בנובמבר 1955, יום חזרתו של מלך מרוקו לארצו, היה נקודת מפנה עבור יהודית. המחתרת באותה תקופה עסקה במציאת כיסוי, היטמעות בין שליחי הסוכנות להם היה "הכשר" רשמי להיות במדינה, וגיוס מקומיים לשורותיה. כך, כאשר חזרה יהודית מהחופשה הקצרה אליה יצאה, גילתה כי הגן השוכן בווילה – גויס לצרכים אחרים.

המלך מוחמד החמישי ובנו מולאי חסן בשובם מהגלות במדגסקר מובל ברכב ובליווי פרשים, רחובות קזבלנקה, מרוקו. צילום: יהודית גלילי

יהודית גלילי, כינוי המחתרת: "נורה"

"כאשר עליתי בגרם המדרגות לחדרי, שמעתי קולות מוזרים שבקעו מהקומה השנייה (…). חשבתי להסתלק במהירות, אך הצלילים שהגיעו לאוזני היו צלילי השפה העברית. נרגעתי. נדהמתי לגלות שם אנשים בלתי-מוכרים, ואני חושבת שהם נבהלו יותר ממני… הם היו אמורים להיות שליחים 'סודיים' במידור מוחלט, הגיעו בהתגנבות יחידים למרוקו ואיש אינו יודע על קיומם כאן, ופתאום הם מתגלים ביחד לפני ישראלית אלמונית…". כך שחזרה יהודית גלילי בזכרונותיה את המפגש הראשון עם אנשי המחתרת היהודית במרוקו. שלמה יחזקאלי, מנהיג התא ולימים בעלה של יהודית, היה הראשון שהתעשת, הזמין אותה לשבת והחל בתחקיר לאחר שהציג את עצמו בקצרה. "עניתי על כל השאלות כמו ילדה טובה, ולבסוף פקעה סבלנותי. בטון כועס שאינו משתמע לשתי פנים פתחתי ושאלתי, מה החקירות האלה? מי אתם? באיזו רשות נכנסתם לגן? אני גרה כאן וזה הגן שלי!", כתבה יהודית על אותה פגישה. לאחר הבעת העמדה ההחלטית הזו המתח נשבר, ובסופה מצאה את עצמה יהודית מגויסת למחתרת היהודית במרוקו. היא הסכימה להצטרף על אף שכלל לא ידעה במה מדובר, אחרי שגילתה שחברי המחתרת יודעים עליה הכל בלי שתצטרך להגיד אף מילה.

ילדה נותנת תרומת לקופסה הכחולה של קרן קימת לישראל, גן הילדים העברי, קזבלנקה, מרוקו. במרכז הגננת יהודית יחזקאלי גלילי. ילדי הגן מחופשים בחג פורים.

כבר באותה פגישה אליה יהודית התפרצה ללא כוונת תחילה, החליטו אנשי "המסגרת" לקבע את משכנם במבנה גן הילדים בקזבלנקה. כך הפך גן הילדים למפקדה זמנית של המחתרת היהודית במרוקו. מרתף הגן הוכשר והוכן להפוך להיות סליק הנשק הראשון של ההתארגנות היהודית, ובהמשך הוא שימש גם מקום אימונים, אזור פירוק והרכבה של כלי נשק ואמצעי לחימה, וכן כמקום פגישות חשאיות בו הושבעו מגויסים חדשים. אנשי המוסד התחזו לשליחי סוכנות, וכך הפך הגוף הציוני המוכר למעורב עמוקות בפעילות המוסד. יהודית, בתור שליחה "עם תעודות", הפכה לנכס עבור המחתרת. תפקידה בתור גננת אפשר לה להיות בקשר עם מקומיים – מהורי הילדים בגן ועד לתלמידים באולפן, להקשיב לשיחות של אחרים ולהבין הלך רוח, והכי חשוב – למצוא מגויסים פוטנציאליים. יהודית למדה לכתוב בדיו סמוי ולהכין סליקים לנשק, אומנה בשיטות שונות של איסוף חומרים ומידע, ואף קיבלה כינוי מחתרת – "נורה". מלבד המיומנויות שצוינו, יהודית שימשה גם כבלדרית וקשרית בין קבוצות שונות, ולבסוף – גם החלה לזייף דרכונים ליהודים שרצו לברוח ממרוקו.

הגננת יהודית יחזקאלי גלילי וילדי הגן העברי הראשון מחופשים בחג פורים, קזבלנקה, מרוקו

גן ילדים ומפקדת המחתרת היהודית

איך זה עבד בפועל? לדוגמה, כרמלה, יונה ובתם אורלי – שני אנשי מוסד ובתם – הגיעו למרוקו בכיסוי של שליחי הסוכנות והשתקעו בקזבלנקה. הבת אורלי נקלטה בגן של יהודית, מה שסיפק כיסוי מושלם לשיחות בין יהודית לבין הזוג. בבקרים, כשהביאה כרמלה את בתה לגן, הייתה משאירה אצל יהודית חבילות ומכתבים מסווגים, אותם יהודית העבירה הלאה בתור הבלדרית. יונה היה סגנו של שלמה יחזקאלי, מפקד המסגרת, והתעסק בקליטת נשק, הסלקתו ואימונים בשימוש בו. כמו כן היה מומחה ביצירת מעטפות כפולות בעלות תוכן מוסתר. בעת שהיה מגיע לגן עסק ביצירת סליקים שונים בתוך שטח הווילה, למשל בעציץ הגדול בקדמת הווילה בו יצר חלל מוסתר והחביא בו ידיעות. הסליקים שימשו להצפנת הודעות והחבאת נשק. במקביל, הפכה יהודית למרגלת בפני עצמה: כל שיחה עם הורי הגן הפכה למקור מידע שהועבר לאנשי המסגרת. בין תלמידות האולפן היו נערות ונשים שעבדו במשרדים ממשלתיים או אצל פקידים בכירים במוסדות שונים, וגם הן לעתים גויסו לאיסוף מידע. הגן שימש כמוקד לשליחת רכוש של משפחות יהודיות שלא יכלו לקחת אותו איתן, הייתה בו רשת אלחוט בין מרוקו וצרפת, חוליות שלא ידעו אחת על השנייה התאמנו בו, ולבסוף – גם אזורים שונים בתוכו ננעלו ונפתחו רק למשמע הסיסמה הנכונה. חשוב גם לזכור שלאורך כל הפעילות הזו, הגן המשיך לפעול כרגיל.

סיפור אהבה. שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" ורעייתו יהודית גלילי אותה גייס למחתרת, בכיתת לימוד שיעורי עברית וחשבון, קזבלנקה, מרוקו

בתחילת חודש יוני 1956 התקבלה החלטה בקרב השלטונות במרוקו לצמצם את הפעילות הציונית במדינה. עד לסגירתו הסופית המשיך גן הילדים של יהודית גלילי לפעול בתפוסה מלאה ולשמש מרכז פעילות של "המסגרת". לאחר סגירתו עברה המחתרת היהודית לפעול באזורים אחרים וממקומות שונים. יהודית גלילי לא עזבה את מרוקו, אלא המשיכה בעבודתה במחנה העולים "מזאגאן" ליד קזבלנקה, עד שנאלצה לעזוב. לאחר מכן המשיכה גם ממרסיי בעבודה מחתרתית למען יהדות מרוקו.

המשיכה בפעילות גם לאחר שגורשה מהמדינה. יהודית יחזקאלי גלילי מקלידה במכונת כתיבה הכנת רשימת עולים בלתי ליגאליים ממרוקו לישראל, מרסיי, צרפת

לימים התחתנה עם שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" במרוקו שאותו פגשה לראשונה באותו יום גורלי. יחד הם המשיכו לעסוק בפעילות בטחונית, מודיעינית וציבורית ישראלית בפריז, בין השנים 1964-1960. בהמשך התגוררו גם באפריקה בתפקיד רשמי, ולבסוף חזרו לארץ. יהודית עסקה בחינוך, הוראה וכתיבה, ובמקביל לפעילותה החינוכית עסקה בציור, פיסול, כתיבת ספרים ויצירת סרטים. היא פרסמה תשעה ספרים, עשרות כתבות ותערוכות, וגם שלושה סרטים. לאורך חייה זכתה בפרסים רבים, ויחד עם שלמה גלילי הביאה שלושה ילדים לעולם והקימה משפחה בישראל. ספרה האחרון, "שליחות גורלית", מספר על שליחותה במרוקו ושימש כמקור לכתבה זו. הספר זמין לקריאה באינטרנט.

כמו בסרט ריגול. יהודית גלילי יחזקאלי (מימין) עם שלמה יחזקאלי בבית קפה, קזבלנקה, מרוקו

התמונות בכתבה הן חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הקדשות והערות: יוסף וייס וגרשם שלום

מה חושפות ההערות הרבות שצירף גרשם שלום לתדפיסי מאמריו של תלמידו?

ד"ר צבי לשם | 31.01.23

גרשם שלום חסידות קבלה

יוסף וייס, תלמידו המובהק של גרשם שלום

על מערכת היחסים המורכבת בין פרופ' גרשם שלום ובין תלמידו האהוב, פרופ' יוסף וייס, כבר נאמר ונכתב רבות. כל המעיין בהתכתבות הענפה ביניהם שראתה אור לפני כעשור שנים מיד יתרשם מעוצמת הקשר האינטלקטואלי והרגשי שנרקם בין השניים במשך כשלושים שנה.

בכתבה זאת ברצוננו להאיר זווית אחרת של הדו-שיח שהתקיים בין המורה והתלמיד. במשך שנים רבות וייס טרח למסור תדפיסים של מאמריו לשלום, במיוחד בשנים הרבות שווייס שהה באנגליה. שלום כדרכו שמר על תדפיסים אלה, שחלקם הגיעו עם הקדשות מעת וייס, ואת חלקם שלום כרך יחד. את אחד מהמאמרים של וייס צילם שלום לעצמו בעותק נוסף מתוך כתב העת המקורי וכרך אותו מחדש עם דף חלק ליד כל דף של טקסט על מנת להשאיר לעצמו מרחב גדול לכתיבת הערות, כמו שהוא עשה עם כמה וכמה ספרים חשובים, כדוגמת ספר הזהר, ועם ספריו של עצמו, בזמן שהכין אותם למהדורות חדשות. את מאמר אחד שווייס עצמו צילם וכרך ככה, שלום אימץ לספרייתו לאחר פטירתו של וייס. על שניהם שלום רשם בכתב עברי מרובע את המידע הביבליוגרפי על עמודי שער שהוא בעצמו יצר. העובדה ששלום עשה כן למאמר של אחד מתלמידיו, היא עוד עדות להערכה העצומה שהרגיש כלפי וייס.

נעיין יחד בכמה מהפריטים הרלבנטיים, לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת המאמרים לאור.

1: מאמרו המוקדם של וייס, "ה'קושיא' בתורת ר' נחמן מברסלב", שנחשב אחד ממאמרי היסוד של וייס על רבי נחמן, יצא לאור בספר "עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאות לו שבעים שנה", ירושלים תש"ח – תשי"ב (הוצאת הספר לאור התעכבה עקב מלחמת השחרור), עמ' 245-291. שלום לא כתב הערות על המאמר בתוך הספר, אבל לקח לעצמו עותק נוסף של וייס שהיה כרוך עם דף חלק ליד כל דף של טקסט, אבל בסופו של דבר גם בעותק זה הוא לא הוסיף הערות.

עמוד השער של "הקושיא" בכתב ידו של שלום, ששלום הוסיף לספרייתו

הערה של וייס על עצמו – על הגיליון עמ' 247 של "הקושיא" (הפניות לספרי ברסלב)

2: מאמר מכונן אחר של וייס בתורת החסידות היה "ראשית צמיחתה של הדרך החסידית" ("ציון" טז' תשי"א, עמ' 46-105). שלום כתב הערות רבות לאורך כל המאמר בתוך "ציון", כולל הצעה לשינוי כותרת המאמר! לטעמו של שלום היה עדיף לקרוא למאמר, "מחשבת חוג המוכיחים ומקומו של הבעש"ט בתוכם".

מאמרו של וייס עם הצעתו של שלום להחליף את הכותרת.

שלום לא הסתפק רק בהערותיו שבתוך "ציון", אלא גם כאן צילם וכרך לעצמו עוד עותק עם דפים חלקים להערותיו. וגם כאן הוסיף עוד משלו.

עמוד השער של "ראשית צמיחתה" בכתב ידו של שלום

הנחתי היא ששלום כתב קודם בתוך המאמר ב"ציון", ולאחר מכן צילם וכרך לעצמו עותק שני, שבו המשיך לרשום את הערותיו. מעניין להשוות בין שני העותקים של שלום ולבדוק מה הוא כתב בכל אחד מהם. לדוגמה בעמ' 75 שלום מתח קו מתחת למילים של וייס, "מכל מקום ברור כי יש היסטוריה ארוכה לרעיון [של ירידת המשיח לתוך הקליפות] מחוץ לגבולות השבתאות ולפניה". לצד שלום רשם "?", וגם שני מילים לועזיות קשות לפיענוח. כנראה שכתוב "ha ha", או אולי "na na", או "no no", או אולי אפילו "nu nu".

"ראשית צמיחתה" עמ' 75, מתוך "ציון". "ha ha"?

כך או כך, נראה ברור ששלום בא לחלוק, אולי מתוך זלזול מסוים, בקביעתו של וייס. אם נשווה את הכתוב למה ששלום רשם בעותק השני שלי, התמונה מתבהרת. שם הוא כותב בהדגשה רבה, "זה אינו "ברור" כלל!" שלום הפריד בין הרעיון הזהרי ובין זה השבתאי, שלדעתו וייס ערבבם יחד שלא בצדק.

"זה אינו 'ברור' כלל". הערת שלום בתוך עותק השני של "ראשית".

במקום אחר (מול עמ' 54) בעותק השני שלום רשם על משפט של וייס, "ר' יעקב יוסף [מפולנוי]…מעז לדרוש על הציטאט שהוא עצמו בדאו מלבו!". על זה מאיר שלום, "כל זה טעות", ומציין שהמקור לדברי רי"י נמצא בספרי זוטא. הוא מסיים "וכבר העמיד על זה חיים ליברמן (בלשון ארסית ללא רסן!)". כוונתו לביביוגראף החב"די המפורסם, הרב חיים ליברמן, שבמאמרו הפולמוסי "כיצד 'חוקרים' חסידות בישראל" (מתוך "אוהל רח"ל" כרך א', ניו יורק תש"מ) עמ' 1-49, תקף את שלום, ובמיוחד את וייס, בחריפות רבה, וציין כמה וכמה טעויות גסות (לדעתו) של וייס.

"כל זה טעות". שלום על עמ' 54 של "ראשית".

3: עוד הערה מעניינת של שלום נרשם בגיליון של מאמרו של וייס, "A Circle of Pneumatics in Pre-Hasidism", שהופיע בכתב העת מלונדון שוייס ערך, The Journal of Jewish Studies V111 (מס 3-4, 1957). עמ' 199-213.

כאן הערתו מתייחס, לא למה שווייס כתב, אלא לחוקר אחר, ושלום מציין שפרופ' אברהם יהושע השל, במאמרו "ר' נחמן מקוסוב, חבירו של הבעש"ט" ("ספר היובל לכבוד צבי וולפסון (כרך ג' עמ' קיג'-קמא'), ירושלים תשכ"ה, היה צריך לצטט מתוך מאמרו של וייס, וכנראה שלא הכירו! (על מאמרו זה של השל שלום לא רשם הערה מקבילה).

"עיין עכשו מאמרו של א. י. השל…שלא יגע כנראה על מציאותו של מחבר זה!"

4: ב1958 פרסם וייס מאמר על "כוונות" בתפילה החסידית המוקדמת. הוא רשם הקדשה לשלום בהתאם, "אחר כוונת הלב הן הן הדברים".

"The Kavvanoth of Prayer in Early Hasidism"' Journal of Jewish Studies Vol. 1X (1958), pp. 163-192.

5: חוץ ממחקריו הרבים על רבי נחמן מברסלב, וייס ידוע גם בעקבות שני מאמריו המכוננים על האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל "מי השלוח". וייס היה הראשון לפרסם מאמר המוקדש כולו לר' מרדכי יוסף. לדברי שלום, בהרצאה שנשא בלונדון לזכרו של וייס,

"Only an exceptional personality such as that of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbitsa could arouse his scholarly interest in the generations after Rabbi Nahman's death."

מאמרו הראשון בתחום היה "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר מאיזביצא", שיצא לאור ב"ספר היובל ליצחק בער", ירושלים תשכ"א, עמ' 447-453. כהקדשה לשלום רשם וייס "כהקדמה להקדמה" ובזה כנראה רצה להודיע לשלום את כוונתו להמשיך את עיסוקו בתורתו של ר' מרדכי יוסף, ושמאמר קצר זה לא היה בבחינת "סוף פסוק". בעותק שקיבל שלום תיקן את שם משפחתו של ר' מרדכי יוסף מ"לרנר" ל"ליינר", אבל לא טרח (אולי לא שם לב) לתקן את שמו הפרטי מ"יוסף מרדכי" ל"מרדכי יוסף". אותו התיקון רשם שלום גם במאמר המקורי בתוך ספר היובל ליצחק בער.

"כהקדמה להקדמה": "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר [!] מאיזביצא", מתוך "ספר היובל ליצחק בער.

6: מאמרו השני של וייס על רבי מרדכי יוסף התפרסם בעקבות הרצאה שנשא בכנס "ארונוס" באסקונה שוויץ שהתקיים באוגוסט-ספטמבר 1963. נושא הכנס היה "אוטופיה", ודן בין היתר בספרים "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. וייס נשא הרצאה על רבי מרדכי יוסף בגרמנית בשם

"Eine Spatjudische Utopie Religioser Freiheit"

("אוטופיה יהודית מאוחרת של חופש דתי"). המאמר הגרמני יצא לאור ב-Eranos Jahrbuch 1963, ושנה אחר מכן כתדפיס שוייס העביר לשלום. יותר מאוחר המאמר גם יצא לאור בתרגום לאנגלית,

"A Late Jewish Utopia of Religious Freedom".

בהקדשה שרשם וייס לשלום בתדפיס הוא רשם "לזכרון ימי אסקונה בשלהי תשכ"ג". שלום היה נוכח באותו כנס בתור מאזין בלבד ולא נאם. לכן אין לו מאמר בספר השנה על "אוטופיות" כמו שיש לווייס.

7: ולסיום, כשנה לפני מותו הטראגי, וייס חיבר מאמר נוסף על רבי נחמן עבור ספר היובל שיצא לאור לכבוד יום הולדתו השבעים של שלום. בתדפיס שהעניק לשלום רשם וייס, "ברכה שלוחה ממרחקים". ניתן להבין את ההקדשה כפשוטה, געגועים מתלמיד השוהה בלונדון עבור מורו הגדול הישב בירושלים. אבל בהתחשב במצב הנפשי המעורער שבו נמצא וייס באותם הימים, אולי ה"מרחקים" מבטאים רובד נוסף, קיומי יותר, געגועים שהם מעבר למרחק הפיזי שבין השנים.

"ברכה שלוחה ממרחקים". "מחקרים בקבלה ותולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום במלאת לו שביעים שנה על-ידי תלמידיו חבריו וידידיו", ירושלים (תשכ"ח), ע' קא-קיג.

בהערה אחת בגיליון של התדפיס, וייס שיפר הסגנון העברי של עצמו בהערת שוליים. במקום "לפני" מחליף וייס ל"עד לאחר" כעברית יותר תקנית.

יוצא שבהקדשה לשלום באחת מיצירותיו האחרונות בחר וייס לבטא את געגועיו למורו הגדול "ממרחקים". וראוי לשים לב שווייס, במאמר על רבי נחמן, שלכאורה נכתב לכבודו של שלום, בחר לפתוח בציטוט מ"ספר השעות" למשורר הגרמני ריינר מריה רילקה, האהוב על שלום. וכך כתב;

היה זה האיש שתמיד שב

כאשר עידן שמסתיים

שואף לסכם את ערכו.

מישהו מרים שוב את כל משקלו

ומשליך אותו לתהום חזהו.

מי הוא האיש שתמיד שב כאשר עידן מסתיים? רבי נחמן, שמת כה צעיר ממחלתו? או שמא וייס עצמו, שצפה שגם זמנו שלו היה קצוב? האם בשלב זה וייס הרגיש צורך "לסכם את ערכו"? האם בקשתו היא להשליך את ה"משקל" הכבד שווייס נשא על עצמו לתוך חזהו של שלום? לא נוכל לדעת, אבל אולי יש כאן "דברים בגו".

לקריאה נוספת

נועם זדוף (עורך), "גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948-1964", ירושלים תשע"ב.

יונתן מאיר, "תיקון הפרודוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט האבוד על ר' נחמן מברסלב", בתוך "כתב עת "מחשבת ישראל" 4 (2022), עמ' 151-206.

Gershom Scholem, "The Neutralization of the Messianic Element in Hasidism", in "The Messianic Idea in Judaism and Other Essays on Jewish Spirituality", New York 1971, p. 177.

David Goldstein (editor), Joseph Weiss, "Studies in Eastern European Jewish Mysticism and Hasidism", London and Portland 1997, pp, 209-248.

תודה לפרופ' דניאל אברמס, פרופ' נועם זדוף, ד"ר סטפן ליט ופרופ' יונתן מאיר על עזרתם בהכנת המאמר.

כך "שאלנו" את מנהג נטיעות ט"ו בשבט מהגויים

איך נולד מנהג הנטיעות בט"ו בשבט? ומי הראשון שבחר לחבר את "יום השנה לאילנות" למנהג המבורך?

נתי גבאי | 29.01.23

היסטוריה ישראלית ט"ו בשבט

"יום העץ הוא חג חילוני שבו יחידים וקבוצות מעודדים לנטוע עצים".

זהו תרגום חופשי מוויקיפדיה לפתיחת הערך על Arbor Day שמצוין בארצות שונות על רחבי הגלובוס. חג סביבתי, החל ברוב מדינות העולם באביב שבו נהוג לנטוע עצים.

הממ…למה זה נשמע לנו מוכר?

אולי כי גם לנו יש יום כזה. הוא נקרא אצלנו "ט"ו בשבט", רק שמשום מה מקיימים אותו בחורף ולא באביב, משונה לא?

ילד וילדה נוטעים שתילי עצים חדשים בחגיגות ט"ו בשבט בארץ ישראל מטעם קרן קימת לישראל. צילום: זלוטן קלוגר. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אז האמת שלא כל כך משונה, כי מנהג הנטיעות הטקסי הוא מנהג חדש מאוד גם אצלנו. אומנם נראה לנו אך טבעי לקיימו ביום השנה לאילנות, אבל האמת היא שלא בפעם הראשונה יש לנו פה בליל של חילוניות ודת, ציונות והשפעות זרות מהעולם, שיחד עם יח"צ מעולה של קק"ל – יצרו לנו מנהג משובח.

אז איך הכל התחיל? נתחיל, איך לא, מההתחלה.

יום העץ

כולנו אוהבים עצים. הם נותנים לנו חמצן, מסלקים מאיתנו פחמן דו חמצני, ובאופן כללי עושים לנו טוב על הנשמה. גם בעולם התחילו להבין שצריך להילחם על העצים. העולם נהיה מתועש, העצים והיערות נכרתים להם במהירות כדי לספק את צורכי האדם, ובמקומות שונים בעולם החלו להתפתח יוזמות שונות להחזיר את הריאות הירוקות לחיינו.

נברסקה הייתה כנראה הראשונה לעשות את זה רשמי, כאשר הכריזה על ה-10 באפריל 1872 כ"יום העץ" שמבסגרתו התבקשו התושבים לנטוע עצים. יותר ממיליון עצים ניטעו באותו יום. המנהג התפשט משם לעוד מקומות רבים ברחבי הגלובוס, וטקסי נטיעות החלו להתקיים בזה אחר זה.

גם בעולם היהודי, ראו את המתרחש, ודיווחו על כך ליהודי הגולה. עיתון "המליץ" שפעל מהאימפריה הרוסית דיווח לקוראיו על "יום העץ" בנברסקה, כמו גם בצרפת. "האמעריקאנים החרוצים", כך דיווח העיתון "בדאגם לבל יאבדו ברבות הימים מעצי היער, שמו אל לבם לתקן את המעוות ולמנות גם את החסרון הזה בדרך מלאכותי".

שבוע חלף, והרעיון קסם כנראה גם ליהודי העולם שביקשו גם הם לאמץ את המנהג בארץ ישראל. ולא לקיימו סתם ביום חול, אלא לקיימו בט"ו בשבט באמצעות תרומות ושליחים בארץ הקודש. וכך מציע "המליץ" לקוראיו: "אף אם עד עתה לא יכולנו להרגיש את השמחה לנטוע אילן על אדמת הקודש, עתה נוכל לעשות כדבר הזה בעצמנו או על ידי שליחים מהוגנים…כי נכונים הם למלאות חפץ כל אחיהם שבחוץ לארץ לנטוע עצים בשבילם, וכמעט כל אחד מישראל ישמח מאוד, כי יהיה לו עץ עושה פרי על הרי יהודה".

דרך אגב, למרות האמור לעיל, יש גם מי שטען שלא "שאלנו" כלל את רעיון הנטיעות מהגויים. יש מי שטען, שעל ידי נטיעות ט"ו בשבט אנחנו למעשה "מחזירים" ו"מחדשים" את המסורת היהודית האבודה. וכך כותב המחנך חיים אריה זוטא, שהציע כבר ב-1906 לקבוע את ט"ו בשבט כחג נטיעת עצים בט"ו בשבט:

"החג הוא שלנו וזמנו בחמישה עשר בשבט – והם (עמי הארצות) החליפוהו ביום אחר ומתפארים, כי להם הוא".

הנוטעים הראשונים בארץ ישראל

אז האם את מנהג הנטיעות לקחנו או החזרנו? זה כנראה לא מאוד משנה. עכשיו רק נשאר להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל.

מי הראשון שקיים טקס נטיעת עצים טקסית בארץ ישראל בט"ו בשבט? יש כמה טוענים לכתר, אך נראה כי אין ויכוח כי טקס הנטיעות הפומבי הראשון בט"ו בשבט התקיים בשנת 1907 בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" בהשתתפות 300 תלמידים. והנה תוך כמה שנים זה כבר הפך למסורת, שבה תלמידי ארץ ישראל יצאו ונטעו עצים בט"ו בשבט.

והנה עדות נדירה לחג הנטיעות של שנת תרע"ט 1919. שקית נייר שחולקה לילד ירושלים לנשיאת פירות ט"ו בשבט במהלך "חג הנטיעות".

השנים חלפו והמנהג רק תפס ותפס. בשלב מסוים קרן קיימת לישראל נכנסה לתמונה, והחג התערבב בצורה מושלמת עם הרעיון הציוני של גאולת הארץ. המשוואה של ט"ו בשבט, ציונות ואהבת הטבע הביאו לנו מנהג משמח שעומד במבחן הזמן כבר עשרות שנים, עם כוכבית אחת גדולה: בארץ ישראל, בניגוד לעולם כולו, ילדי ישראל נוטעים עצים…בחורף.

קק"ל מזמינה את ילדי ישראל לנטוע עץ לכבוד ט"ובשבט. ארכיון יד יערי

הכתבה מבוססת על מאמרו של פרופ' חזקי שוהם 'מן העיר – ומן הכפר?' על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט.