דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם נשלחים לארץ זרה, מתבקשים לפתוח גן ילדים עברי לילדי הקהילה היהודית, ובוקר אחד מגלים שהגן שפתחתם – הפך לבסיס אימונים של המוסד ונפתח בו סניף של המחתרת היהודית. נשמע כמו סיפור מסרט אקשן? אולי, אבל מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, וזה למעשה רק קצה הקרחון. את מה שהצנזורה אישרה לפרסם, סיפרה הגיבורה של הסיפור: ממש לקראת סוף שנת 2022 התפרסם לראשונה ספרה של יהודית יחזקאלי (גלילי), "שליחות גורלית", ובו היא מספרת על החוויות הבלתי־יאמנו שעברה במרוקו.
בשנת 1954 נשלחה יהודית גלילי למרוקו מטעם מחלקת התרבות והחינוך של הסוכנות היהודית. המשימה שלה הייתה פשוטה: להקים גן ילדים ישראלי־עברי במרוקו וללמד עברית באולפן. באותה תקופה עבדה גלילי בתור מורה במעברת הרטוב אותה עזרה להקים, ויום אחד, בעודה ממתינה לרכבת שתחזיר אותה לביתה בירושלים, סיפר לה אחד מחבריה שבסוכנות מחפשים מורים לשליחות במרוקו. יהודית, שכדי להבין איפה נמצאת קזבלנקה הייתה צריכה לפתוח אטלס, לא נרתעה – ובעידוד חבריה החליטה לקחת על עצמה את המשימה. לאחר שעברה את הראיונות ואת כל מסלול הקבלה, מצאה את עצמה בתפקיד רשמי במרוקו בשנת 1954, והיא רק בת 24.
גלילי, ילדית 1930, נולדה בטבריה וגדלה בנשר. בנעוריה השתתפה בפעילות הנוער העובד והלומד וכן הייתה בגדנ"ע. בטרם נשלחה למרוקו, הספיקה להשתתף בהכשרת מ"כים של הפלמ"ח, לחמה במבצעים ונפצעה בקרב על חיפה. במאי 1948 הצטרפה לחטיבת הראל ועסקה בליווי והדרכת שיירות.
המשימה: להקים גן ילדים ציוני במרוקו
משימתה של יהודית, לפחות בהתחלה, הייתה תמצית העשייה הציונית בחו"ל באותה תקופה: לעניין ולקרב לארץ את יהודי מרוקו, בני המעמד הבינוני והעליון, שהתרחקו מהרעיון הציוני וממדינת ישראל. יהדות מרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. היהודים המשכילים והאמידים נהגו לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך צרפתיים ולא לבתי ספר ציוניים כמו אליאנס ומוסדות דומים לו. חלק גדול מאוכלוסייה זו, שהיה לה ריכוז גדול מאוד בקזבלנקה (לשם נשלחה יהודית) כלל לא שקל את רעיון העלייה למדינת ישראל. באותה תקופה מרוקו עדיין הייתה "מדינת חסות" לא עצמאית, תחת "פרוטקטורט" של המשטר הצרפתי הקולוניאלי – שעמד להסתיים. למרות מספר אירועים אלימים (כמו הפוגרומים בערים אוג'דה וג'ראדה שארעו אחרי הכרזת העצמאות הישראלית) היו יהודי מרוקו במצב נוח יחסית תחת המשטר הצרפתי, אולם מדינת ישראל ידעה שלא לעולם חוסן – ושלחה שליחים לקרב את יהודי מרוקו לרעיון הציוני, לכל מקרה שלא יהיה.
בשנה הראשונה של שליחותה עמלה יהודית על הקמת גן ילדים עברי בקזבלנקה, ולצדו אולפן ללימוד עברית. בגן לימדו עברית וזו הייתה השפה בה התנהלו הלימודים, שנוהלו על-ידי יהודית והסייעת ציפורה, יהודיה מקומית שדיברה עברית. הגן פעל באותה מתכונת בה פעלו הגנים העבריים בארץ ולפי אותה תוכנית לימודים. הילדים הגיעו לגן בהסעות מיוחדות והציוד נתרם על ידי גופים ציוניים במדינת ישראל ועל ידי הג'וינט. הגן הוקם בווילה יוקרתית ברובע הצרפתי בקזבלנקה והותקנו בו מגורים עבור יהודית, שתוך כדי עבודה יצרה קשרים עם הורי הילדים בקהילה המקומית, אשר בעתיד יוכחו כמועילים מאוד. לימים, חלק מההורים ששלחו את ילדיהם ללמוד בגן – גויסו בעצמם ל"מסגרת" – המחתרת היהודית במרוקו. כבר בשנת 1954 נשלחו נציגים של שירות הבטחון הישראלי למרוקו, ובראשם אל"מ שלמה חביליו, כדי להעריך את מצב היהודים במדינה. מרוקו חתרה לעבר עצמאות, והיהודים – שמעמדם השתפר בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי – היו צריכים להיערך מחדש לשינוי המתקרב. למעשה, גם שליחותה המקורית של יהודית גלילי הייתה ברקע הדברים, שכן עידוד עלייה היה אחת הדרכים הרשמיות של ישראל להתמודד עם המצב.
לאחר שנה של עבודה, יצאה יהודית לחופשה קצרה. כשחזרה, המצב במדינה החמיר מאוד. כבר לפני כן הסולטאן מוחמד החמישי הוגלה, הייתה הפיכה במצרים וכל האזור הפך לא יציב. מדינת ישראל העריכה כי מרוקו תצטרף לקו האנטי־ישראלי שהנהיגו מדינות ערב, ונוצר חשש לחיי קרוב ל-200,000 יהודי מרוקו שעוד נותרו במדינה. המוסד האיץ את הקמת "המסגרת", המחתרת היהודית במרוקו, ותאים שונים של הארגון החלו להיפתח בחשאי במדינה. אחד מהם נפתח ממש בתוך גן הילדים שהקימה יהודית גלילי. ה-16 בנובמבר 1955, יום חזרתו של מלך מרוקו לארצו, היה נקודת מפנה עבור יהודית. המחתרת באותה תקופה עסקה במציאת כיסוי, היטמעות בין שליחי הסוכנות להם היה "הכשר" רשמי להיות במדינה, וגיוס מקומיים לשורותיה. כך, כאשר חזרה יהודית מהחופשה הקצרה אליה יצאה, גילתה כי הגן השוכן בווילה – גויס לצרכים אחרים.
יהודית גלילי, כינוי המחתרת: "נורה"
"כאשר עליתי בגרם המדרגות לחדרי, שמעתי קולות מוזרים שבקעו מהקומה השנייה (…). חשבתי להסתלק במהירות, אך הצלילים שהגיעו לאוזני היו צלילי השפה העברית. נרגעתי. נדהמתי לגלות שם אנשים בלתי-מוכרים, ואני חושבת שהם נבהלו יותר ממני… הם היו אמורים להיות שליחים 'סודיים' במידור מוחלט, הגיעו בהתגנבות יחידים למרוקו ואיש אינו יודע על קיומם כאן, ופתאום הם מתגלים ביחד לפני ישראלית אלמונית…". כך שחזרה יהודית גלילי בזכרונותיה את המפגש הראשון עם אנשי המחתרת היהודית במרוקו. שלמה יחזקאלי, מנהיג התא ולימים בעלה של יהודית, היה הראשון שהתעשת, הזמין אותה לשבת והחל בתחקיר לאחר שהציג את עצמו בקצרה. "עניתי על כל השאלות כמו ילדה טובה, ולבסוף פקעה סבלנותי. בטון כועס שאינו משתמע לשתי פנים פתחתי ושאלתי, מה החקירות האלה? מי אתם? באיזו רשות נכנסתם לגן? אני גרה כאן וזה הגן שלי!", כתבה יהודית על אותה פגישה. לאחר הבעת העמדה ההחלטית הזו המתח נשבר, ובסופה מצאה את עצמה יהודית מגויסת למחתרת היהודית במרוקו. היא הסכימה להצטרף על אף שכלל לא ידעה במה מדובר, אחרי שגילתה שחברי המחתרת יודעים עליה הכל בלי שתצטרך להגיד אף מילה.
כבר באותה פגישה אליה יהודית התפרצה ללא כוונת תחילה, החליטו אנשי "המסגרת" לקבע את משכנם במבנה גן הילדים בקזבלנקה. כך הפך גן הילדים למפקדה זמנית של המחתרת היהודית במרוקו. מרתף הגן הוכשר והוכן להפוך להיות סליק הנשק הראשון של ההתארגנות היהודית, ובהמשך הוא שימש גם מקום אימונים, אזור פירוק והרכבה של כלי נשק ואמצעי לחימה, וכן כמקום פגישות חשאיות בו הושבעו מגויסים חדשים. אנשי המוסד התחזו לשליחי סוכנות, וכך הפך הגוף הציוני המוכר למעורב עמוקות בפעילות המוסד. יהודית, בתור שליחה "עם תעודות", הפכה לנכס עבור המחתרת. תפקידה בתור גננת אפשר לה להיות בקשר עם מקומיים – מהורי הילדים בגן ועד לתלמידים באולפן, להקשיב לשיחות של אחרים ולהבין הלך רוח, והכי חשוב – למצוא מגויסים פוטנציאליים. יהודית למדה לכתוב בדיו סמוי ולהכין סליקים לנשק, אומנה בשיטות שונות של איסוף חומרים ומידע, ואף קיבלה כינוי מחתרת – "נורה". מלבד המיומנויות שצוינו, יהודית שימשה גם כבלדרית וקשרית בין קבוצות שונות, ולבסוף – גם החלה לזייף דרכונים ליהודים שרצו לברוח ממרוקו.
גן ילדים ומפקדת המחתרת היהודית
איך זה עבד בפועל? לדוגמה, כרמלה, יונה ובתם אורלי – שני אנשי מוסד ובתם – הגיעו למרוקו בכיסוי של שליחי הסוכנות והשתקעו בקזבלנקה. הבת אורלי נקלטה בגן של יהודית, מה שסיפק כיסוי מושלם לשיחות בין יהודית לבין הזוג. בבקרים, כשהביאה כרמלה את בתה לגן, הייתה משאירה אצל יהודית חבילות ומכתבים מסווגים, אותם יהודית העבירה הלאה בתור הבלדרית. יונה היה סגנו של שלמה יחזקאלי, מפקד המסגרת, והתעסק בקליטת נשק, הסלקתו ואימונים בשימוש בו. כמו כן היה מומחה ביצירת מעטפות כפולות בעלות תוכן מוסתר. בעת שהיה מגיע לגן עסק ביצירת סליקים שונים בתוך שטח הווילה, למשל בעציץ הגדול בקדמת הווילה בו יצר חלל מוסתר והחביא בו ידיעות. הסליקים שימשו להצפנת הודעות והחבאת נשק. במקביל, הפכה יהודית למרגלת בפני עצמה: כל שיחה עם הורי הגן הפכה למקור מידע שהועבר לאנשי המסגרת. בין תלמידות האולפן היו נערות ונשים שעבדו במשרדים ממשלתיים או אצל פקידים בכירים במוסדות שונים, וגם הן לעתים גויסו לאיסוף מידע. הגן שימש כמוקד לשליחת רכוש של משפחות יהודיות שלא יכלו לקחת אותו איתן, הייתה בו רשת אלחוט בין מרוקו וצרפת, חוליות שלא ידעו אחת על השנייה התאמנו בו, ולבסוף – גם אזורים שונים בתוכו ננעלו ונפתחו רק למשמע הסיסמה הנכונה. חשוב גם לזכור שלאורך כל הפעילות הזו, הגן המשיך לפעול כרגיל.
בתחילת חודש יוני 1956 התקבלה החלטה בקרב השלטונות במרוקו לצמצם את הפעילות הציונית במדינה. עד לסגירתו הסופית המשיך גן הילדים של יהודית גלילי לפעול בתפוסה מלאה ולשמש מרכז פעילות של "המסגרת". לאחר סגירתו עברה המחתרת היהודית לפעול באזורים אחרים וממקומות שונים. יהודית גלילי לא עזבה את מרוקו, אלא המשיכה בעבודתה במחנה העולים "מזאגאן" ליד קזבלנקה, עד שנאלצה לעזוב. לאחר מכן המשיכה גם ממרסיי בעבודה מחתרתית למען יהדות מרוקו.
לימים התחתנה עם שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" במרוקו שאותו פגשה לראשונה באותו יום גורלי. יחד הם המשיכו לעסוק בפעילות בטחונית, מודיעינית וציבורית ישראלית בפריז, בין השנים 1964-1960. בהמשך התגוררו גם באפריקה בתפקיד רשמי, ולבסוף חזרו לארץ. יהודית עסקה בחינוך, הוראה וכתיבה, ובמקביל לפעילותה החינוכית עסקה בציור, פיסול, כתיבת ספרים ויצירת סרטים. היא פרסמה תשעה ספרים, עשרות כתבות ותערוכות, וגם שלושה סרטים. לאורך חייה זכתה בפרסים רבים, ויחד עם שלמה גלילי הביאה שלושה ילדים לעולם והקימה משפחה בישראל. ספרה האחרון, "שליחות גורלית", מספר על שליחותה במרוקו ושימש כמקור לכתבה זו. הספר זמין לקריאה באינטרנט.
התמונות בכתבה הן חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
