הקדשות והערות: יוסף וייס וגרשם שלום

מה חושפות ההערות הרבות שצירף גרשם שלום לתדפיסי מאמריו של תלמידו?

יוסף וייס, תלמידו המובהק של גרשם שלום

על מערכת היחסים המורכבת בין פרופ' גרשם שלום ובין תלמידו האהוב, פרופ' יוסף וייס, כבר נאמר ונכתב רבות. כל המעיין בהתכתבות הענפה ביניהם שראתה אור לפני כעשור שנים מיד יתרשם מעוצמת הקשר האינטלקטואלי והרגשי שנרקם בין השניים במשך כשלושים שנה.

בכתבה זאת ברצוננו להאיר זווית אחרת של הדו-שיח שהתקיים בין המורה והתלמיד. במשך שנים רבות וייס טרח למסור תדפיסים של מאמריו לשלום, במיוחד בשנים הרבות שווייס שהה באנגליה. שלום כדרכו שמר על תדפיסים אלה, שחלקם הגיעו עם הקדשות מעת וייס, ואת חלקם שלום כרך יחד. את אחד מהמאמרים של וייס צילם שלום לעצמו בעותק נוסף מתוך כתב העת המקורי וכרך אותו מחדש עם דף חלק ליד כל דף של טקסט על מנת להשאיר לעצמו מרחב גדול לכתיבת הערות, כמו שהוא עשה עם כמה וכמה ספרים חשובים, כדוגמת ספר הזהר, ועם ספריו של עצמו, בזמן שהכין אותם למהדורות חדשות. את מאמר אחד שווייס עצמו צילם וכרך ככה, שלום אימץ לספרייתו לאחר פטירתו של וייס. על שניהם שלום רשם בכתב עברי מרובע את המידע הביבליוגרפי על עמודי שער שהוא בעצמו יצר.  העובדה ששלום עשה כן למאמר של אחד מתלמידיו, היא עוד עדות להערכה העצומה שהרגיש כלפי וייס.

נעיין יחד בכמה מהפריטים הרלבנטיים, לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת המאמרים לאור.

1: מאמרו המוקדם של וייס, "ה'קושיא' בתורת ר' נחמן מברסלב", שנחשב אחד ממאמרי היסוד של וייס על רבי נחמן, יצא לאור בספר "עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאות לו שבעים שנה", ירושלים תש"ח – תשי"ב (הוצאת הספר לאור התעכבה עקב מלחמת השחרור), עמ' 245-291. שלום לא כתב הערות על המאמר בתוך הספר, אבל לקח לעצמו עותק נוסף של וייס שהיה כרוך עם דף חלק ליד כל דף של טקסט, אבל בסופו של דבר גם בעותק זה הוא לא הוסיף הערות.

עמוד השער של "הקושיא" בכתב ידו של שלום, ששלום הוסיף לספרייתו
הערה של וייס על עצמו – על הגיליון עמ' 247 של "הקושיא" (הפניות לספרי ברסלב)

 

2: מאמר מכונן אחר של וייס בתורת החסידות היה "ראשית צמיחתה של הדרך החסידית" ("ציון" טז' תשי"א, עמ' 46-105). שלום כתב הערות רבות לאורך כל המאמר בתוך "ציון", כולל הצעה לשינוי כותרת המאמר! לטעמו של שלום היה עדיף לקרוא למאמר, "מחשבת חוג המוכיחים ומקומו של הבעש"ט בתוכם".

מאמרו של וייס עם הצעתו של שלום להחליף את הכותרת.

 

שלום לא הסתפק רק בהערותיו שבתוך "ציון", אלא גם כאן צילם וכרך לעצמו עוד עותק עם דפים חלקים להערותיו. וגם כאן הוסיף עוד משלו.

עמוד השער של "ראשית צמיחתה" בכתב ידו של שלום

 

הנחתי היא ששלום כתב קודם בתוך המאמר ב"ציון", ולאחר מכן צילם וכרך לעצמו עותק שני, שבו המשיך לרשום את הערותיו. מעניין להשוות בין שני העותקים של שלום ולבדוק מה הוא כתב בכל אחד מהם.  לדוגמה בעמ' 75 שלום מתח קו מתחת למילים של וייס, "מכל מקום ברור כי יש היסטוריה ארוכה לרעיון [של ירידת המשיח לתוך הקליפות] מחוץ לגבולות השבתאות ולפניה". לצד שלום רשם "?", וגם שני מילים לועזיות קשות לפיענוח. כנראה שכתוב "ha ha", או אולי "na na", או "no no", או אולי אפילו "nu nu".

"ראשית צמיחתה" עמ' 75, מתוך "ציון". "ha ha"?

 

כך או כך, נראה ברור ששלום בא לחלוק, אולי מתוך זלזול מסוים, בקביעתו של וייס. אם נשווה את הכתוב למה ששלום רשם בעותק השני שלי, התמונה מתבהרת. שם הוא כותב בהדגשה רבה, "זה אינו "ברור" כלל!" שלום הפריד בין הרעיון הזהרי ובין זה השבתאי, שלדעתו וייס ערבבם יחד שלא בצדק.

"זה אינו 'ברור' כלל". הערת שלום בתוך עותק השני של "ראשית".

 

במקום אחר (מול עמ' 54) בעותק השני שלום רשם על משפט של וייס, "ר' יעקב יוסף [מפולנוי]…מעז לדרוש על הציטאט שהוא עצמו בדאו מלבו!". על זה מאיר שלום, "כל זה טעות", ומציין שהמקור לדברי רי"י נמצא בספרי זוטא. הוא מסיים "וכבר העמיד על זה חיים ליברמן (בלשון ארסית ללא רסן!)". כוונתו לביביוגראף החב"די המפורסם, הרב חיים ליברמן, שבמאמרו הפולמוסי "כיצד 'חוקרים' חסידות בישראל" (מתוך "אוהל רח"ל" כרך א', ניו יורק תש"מ) עמ' 1-49, תקף את שלום, ובמיוחד את וייס, בחריפות רבה, וציין כמה וכמה טעויות גסות (לדעתו) של וייס.

"כל זה טעות". שלום על עמ' 54 של "ראשית".

 

3: עוד הערה מעניינת של שלום נרשם בגיליון של מאמרו של וייס, "A Circle of Pneumatics in Pre-Hasidism", שהופיע בכתב העת מלונדון שוייס ערך, The Journal of Jewish Studies  V111 (מס 3-4, 1957). עמ' 199-213.

כאן הערתו מתייחס, לא למה שווייס כתב, אלא לחוקר אחר, ושלום מציין שפרופ' אברהם יהושע השל, במאמרו "ר' נחמן מקוסוב, חבירו של הבעש"ט" ("ספר היובל לכבוד צבי וולפסון (כרך ג' עמ' קיג'-קמא'), ירושלים תשכ"ה, היה צריך לצטט מתוך מאמרו של וייס, וכנראה שלא הכירו! (על מאמרו זה של השל שלום לא רשם הערה מקבילה).

"עיין עכשו מאמרו של א. י. השל…שלא יגע כנראה על מציאותו של מחבר זה!"

 

4: ב1958 פרסם וייס מאמר על "כוונות" בתפילה החסידית המוקדמת. הוא רשם הקדשה לשלום בהתאם, "אחר כוונת הלב הן הן הדברים".

"The Kavvanoth of Prayer in Early Hasidism"' Journal of Jewish Studies Vol. 1X (1958), pp. 163-192.

 

5: חוץ ממחקריו הרבים על רבי נחמן מברסלב, וייס ידוע גם בעקבות שני מאמריו המכוננים על האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל "מי השלוח". וייס היה הראשון לפרסם מאמר המוקדש כולו לר' מרדכי יוסף. לדברי שלום, בהרצאה שנשא בלונדון לזכרו של וייס,

"Only an exceptional personality such as that of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbitsa could arouse his scholarly interest in the generations after Rabbi Nahman's death."

מאמרו הראשון בתחום היה "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר מאיזביצא", שיצא לאור ב"ספר היובל ליצחק בער", ירושלים תשכ"א, עמ' 447-453. כהקדשה לשלום רשם וייס "כהקדמה להקדמה" ובזה כנראה רצה להודיע לשלום את כוונתו להמשיך את עיסוקו בתורתו של ר' מרדכי יוסף, ושמאמר קצר זה לא היה בבחינת "סוף פסוק". בעותק שקיבל שלום תיקן את שם משפחתו של ר' מרדכי יוסף מ"לרנר" ל"ליינר", אבל לא טרח (אולי לא שם לב) לתקן את שמו הפרטי מ"יוסף מרדכי" ל"מרדכי יוסף". אותו התיקון רשם שלום גם במאמר המקורי בתוך ספר היובל ליצחק בער.

"כהקדמה להקדמה": "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר [!] מאיזביצא", מתוך "ספר היובל ליצחק בער.

6: מאמרו השני של וייס על רבי מרדכי יוסף התפרסם בעקבות הרצאה שנשא בכנס "ארונוס" באסקונה שוויץ שהתקיים באוגוסט-ספטמבר 1963. נושא הכנס היה "אוטופיה", ודן בין היתר בספרים "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. וייס נשא הרצאה על רבי מרדכי יוסף בגרמנית בשם

"Eine Spatjudische Utopie Religioser Freiheit"

 ("אוטופיה יהודית מאוחרת של חופש דתי"). המאמר הגרמני יצא לאור ב-Eranos Jahrbuch 1963, ושנה אחר מכן כתדפיס שוייס העביר לשלום. יותר מאוחר המאמר גם יצא לאור בתרגום לאנגלית,

"A Late Jewish Utopia of Religious Freedom".

בהקדשה שרשם וייס לשלום בתדפיס הוא רשם "לזכרון ימי אסקונה בשלהי תשכ"ג". שלום היה נוכח באותו כנס בתור מאזין בלבד ולא נאם. לכן אין לו מאמר בספר השנה על "אוטופיות" כמו שיש לווייס.

"לזכרון ימי אוקונה"

 

7: ולסיום, כשנה לפני מותו הטראגי, וייס חיבר מאמר נוסף על רבי נחמן עבור ספר היובל שיצא לאור לכבוד יום הולדתו השבעים של שלום. בתדפיס שהעניק לשלום רשם וייס, "ברכה שלוחה ממרחקים". ניתן להבין את ההקדשה כפשוטה, געגועים מתלמיד השוהה בלונדון עבור מורו הגדול הישב בירושלים. אבל בהתחשב במצב הנפשי המעורער שבו נמצא וייס באותם הימים, אולי ה"מרחקים" מבטאים רובד נוסף, קיומי יותר, געגועים שהם מעבר למרחק הפיזי שבין השנים.

"ברכה שלוחה ממרחקים". "מחקרים בקבלה ותולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום במלאת לו שביעים שנה על-ידי תלמידיו חבריו וידידיו", ירושלים (תשכ"ח), ע' קא-קיג.

 

בהערה אחת בגיליון של התדפיס, וייס שיפר הסגנון העברי של עצמו בהערת שוליים. במקום "לפני" מחליף וייס ל"עד לאחר" כעברית יותר תקנית.

"עד לאחר"

 

יוצא שבהקדשה לשלום באחת מיצירותיו האחרונות  בחר וייס לבטא את געגועיו למורו הגדול "ממרחקים". וראוי לשים לב שווייס, במאמר על רבי נחמן, שלכאורה נכתב לכבודו של שלום, בחר לפתוח בציטוט מ"ספר השעות" למשורר הגרמני ריינר מריה רילקה, האהוב על שלום. וכך כתב;

 

היה זה האיש שתמיד שב

כאשר עידן שמסתיים

שואף לסכם את ערכו.

מישהו מרים שוב את כל משקלו

ומשליך אותו לתהום חזהו.

 

מי הוא האיש שתמיד שב כאשר עידן מסתיים? רבי נחמן, שמת כה צעיר ממחלתו? או שמא וייס עצמו, שצפה שגם זמנו שלו היה קצוב? האם בשלב זה  וייס הרגיש צורך "לסכם את ערכו"? האם בקשתו היא להשליך את ה"משקל" הכבד שווייס נשא על עצמו לתוך חזהו של שלום? לא נוכל לדעת, אבל אולי יש כאן  "דברים בגו".

 

 

לקריאה נוספת

נועם זדוף (עורך), "גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948-1964", ירושלים תשע"ב.

יונתן מאיר, "תיקון הפרודוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט האבוד על ר' נחמן מברסלב", בתוך "כתב עת "מחשבת ישראל" 4 (2022), עמ' 151-206.

Gershom Scholem, "The Neutralization of the Messianic Element in Hasidism", in "The Messianic Idea in Judaism and Other Essays on Jewish Spirituality", New York 1971, p. 177.

David Goldstein (editor), Joseph Weiss, "Studies in Eastern European Jewish Mysticism and Hasidism", London and Portland 1997, pp, 209-248.

 

 

 

תודה לפרופ' דניאל אברמס, פרופ' נועם זדוף, ד"ר סטפן ליט ופרופ' יונתן מאיר על עזרתם בהכנת המאמר.

איך מעבירים 3 מיליון ספרים?

כיצד העבירה הספרייה הלאומית את אוספיה מבניין לבניין – פעמיים? מסע מצולם בו מועברים מאות אלפי, ולאחר מכן מיליוני, ספרים, בכל פעם למשכן חדש

המחסן הרובוטי בבניין הספרייה החדש, ולצדו תיעוד העברת ספרים מבניין טרה סנטה לגבעת רם ב-1960. צילומים: יניב לוי־כורם, דוד חריס

ביום חמישי האחרון (10 בינואר, 2023) הסתיימה העברת כל ספרי הספרייה הלאומית ממיקומם הנוכחי למשכנם החדש. 3.6 מיליון ספרים הועברו בתהליך זה, שהוא אבן דרך חשובה לקראת מעבר הספרייה למשכנה החדש בקרית הלאום.

זוהי לא הפעם הראשונה בה אוספי הספרייה הלאומית עוברים ממקום למקום. הספרייה עברה שינויים רבים, הן מבחינת מיקומה והן מבחינת אוספיה באופן מתמיד מאז הקמתה, אך בשתי תקופות מיוחדות ביצעה הספרייה העברה מסיבית כזו של ספרים בין משכן למשכן: בשנת 1960, ובשנת 2022.

העברת הספרים: 1960 מול 2022

ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, נותק הקו להר הצופים, וכך נותק גם הקו לספרייה הלאומית, שנקראה אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" ושכנה שם. בעקבות זאת, פוזרו אוספי הספרייה במיקומים שונים, בהם מתחם טרה סנטה, ספריית בית הכנסת ישורון ברחביה ומספר מקומות נוספים. בשנת 1960 עברה הספרייה מהבניינים השונים בהם שוכנו אוספיה למשכנה הנוכחי בקמפוס גבעת רם. את ההעברה הזו תיעד הצלם דוד חריס בתמונות רבות ומרתקות המראות כיצד עובדי הספרייה פועלים במרץ כדי להעביר כמאות־אלפי ספרים מכל המקומות במקביל, אל הבניין החדש. גם כיום, אנו מתעדים כיום את תהליך העברת הספרים לבניין הספרייה החדש באמצעות צלמים שונים.

 

העמסת ספרים לקראת העברתם לבניין הספרייה בגבעת רם, 1960

 

תחילת העברת הספרים, אוקטובר 2022, צילום: אודי אלפסי

 

כפי שניתן לראות, מדובר במאמץ פיזי לא פשוט: אריזת הספרים, מיונם והעברתם. ב-1960 העמיסו את הספרים באמצעות שקים וחבלים או שכל פועל העביר ארגז לטנדר כפי שניתן לראות מעלה. כיום מעבירים אותם באמצעות מלגזיות ומשאיות (בכל זאת, האוספים רק גדלו).

 

פועלים מוציאים ספרים מבניין טרה סנטה לקראת העברתם לבניין בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס

 

מיון הספרים בבניין החדש, צילום: אלבטרוס

 

מחסן בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בבניין טרה סנטה 1960. צילום: דוד חריס

 

גם תהליך המיון השתנה: בעבר הוא היה ידני לחלוטין, ואילו היום הוא משלב עבודה ידנית ודיגיטלית באמצעות סריקת הברקודים של הספרים:

 

מיון ספרים במחסן הספרייה החדש בגבעת רם, 1960. צילום: דוד חריס

 

מיון ספרים בבניין הספרייה החדש, 2022, צילום: אלבטרוס

 

כעת כל הספרים נמצאים במחסן הרובוטי – המחסן החדש של הספרייה. מדובר בחלל גדול במיוחד, בו נמצאים אוספי ספרייה בתוך ארגזים, במדפים על גבי מדפים. בניגוד לנעשה עד כה, מי שמאתר את הספרים אינו.ה עובד.ת המחסן אלא רובוט. הרובוט הוא למעשה עגורן, שיודע לפי ההזמנה שנעשתה איזה ארגז לקחת מאיזו קומה, להעבירו לאזור של עובדי ועובדות המחסן, אשר יודעים.ות בדיוק איזה ספר לשלוף שכן המערכת הממוחשבת כבר מציגה את הספר הרלוונטי בארגז. מה שמעניין עוד יותר הוא שהמחסן הרובוטי, העצום בגודלו, הוא חלל בה לא מעורבת יד אדם. החמצן במחסן נמוך, ולמעשה כמעט כל אוספי הספרייה נמצאים בו, והרובוט יודע בדיוק את מה למצוא.

 

מחסן הספרייה בגבעת רם. צילום: חנן כהן

 

המחסן הרובוטי בבניין הספרייה החדש, 2022. צילום: יניב לוי־כורם

מהתמונות ניתן לראות שהעברת ספרים, בוודאי כשמדובר במאות אלפים ומיליונים, היא תהליך מורכב ומעניין – טכנית וויזואלית כאחד. בין אם אנלוגית או דיגיטלית הספרייה תמיד דאגה לאוספיה ולשלמותם, ושטחי המחסנים רק התרחבו לאורך השנים.

בשנה הקרובה תעבור הספרייה למשכנה החדש, וכאשר נפתח את שערינו כל מיליוני הספרים האלו יהיו זמינים עבורכם ועבורכן, כמו גם שאר אוספי הספרייה.

החידה שבתוך החידון: מי חיבר את השעשוע לחנוכה?

מי באמת חיבר את ה'שעשועון לנוער' שכבש את לב יהודי מזרח אירופה?

ימי החנוכה היו מאז ומעולם אתגר חינוכי, ומאמצים רבים הושקעו בניסיון למנוע את הפיכתם לימי שחוק וקלות ראש. במקומות רבים באירופה נהגו היהודים לשחק בחנוכה בקלפים ובמשחקי מזל, והיו שראו בכך מעשה שאינו ראוי. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב 'סנגורם של ישראל' כתב על כך בספרו 'קדושת לוי': "היום בעוונותינו הרבים נפרצה פרצה באחינו בית ישראל לשחוק ב'קארטין' [=קלפים], וקל בעיניהם דבר זה. אבל הוו יודעים שבכל 'קארט' יש בודאי קליפה גדולה, אשר לא ראויה להזכירה".

על מנת להלחם במשחקי הקלפים היה צורך בתחליפים מתאימים, שיספקו תעסוקה חינוכית ומהוגנת לבילוי ימי הפגרה. באיטליה למשל רווח העיסוק בפתרון חידות, כפי שכתב פרופסור צבי מלאכי: "החידה האמנותית הייתה מן השעשועים האהובים בקהל המשכילים היהודים באיטליה ובהולנד. השתעשעו בחידות ביומי דפגרא, בהתכנסויות חברתיות בחנוכה […]" (פשר חידות: חמש חידות לחתונה מאיטליה, מחקרים בספרות העברית בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, תל אביב תשס"ג, עמודים 359-377).

דרך נוספת להעסיק את הנוער הייתה חידון חווייתי בהלכות חנוכה. בשנת תשכ"ב הדפיס הרב ישראל יצחק (יש"י) חסידה חוברת בשם "שעשועון לנוער 'נס' חנוכה, מאה ועשר (=נ"ס בגימטריה) שאלות ותשובות בעניני חנוכה". השאלות בחידון מסודרות על סדר א"ב, ובאופן כזה שמאפשר לזהותם על פי ציון מיקומם בסדר השאלות. הנשאל יכול לענות תשובה גם בלי לשמוע את השאלה. את השעשועון מצא חסידה בגנזי אביו "בחוברת בלויה ומטושטשת", וחשב שמדובר בחיבור אנונימי שנועד להעסיק את בני הנוער בימי החנוכה. "מחברו של קונטרס זה הוא אלמוני, והנערים אשר השתעשעו בו העתיקוהו אחד מחברו, ובמשן הזמן עלו בו קמשונים שיבושים וטעויות". מקום כתיבת החוברת אינו ידוע, ואפשר לשער שהיה זה בז'ירארדוב (Żyrardów) עיר הולדתו של חסידה.

 

כמה שנים אחר כך הדפיס אליהו שרגאי חוברת בשם "שעשועי חנוכה, שאלות ותשובות בדיני ועניני חנכה", מבלי לציין את ספרו של יש"י חסידה. שרגאי חשב שהחיבור הזה הוא יצירתו של סבו שרגא פייביל פייבלוביץ', שהיה איש חינוך בעיר צ'נסטוחובה (Częstochowa) בפולין. אולם בבדיקה קלה מתברר כי החומר כאן זהה לספרו של חסידה, למעט שינויים קלים.

 

לאמיתו של דבר שעשועון הנערים הזה כבר נמצא בכתבי יד מהמאה הי"ט. בשערו של כתב-יד מס' 70037 בספריית שוקן נאמר: "ספר שעשועי חנוכה, כולל נ"ס שאלות ותשובות בדיני חנוכה […] נעשה בשנת ילמד"ו בהלכו"ת חנוכ"ה [=תרמ"ב, 1882] לפ"ק, על ידי הצעיר שלמה זאב יכונה וואלף פאצאנאווסקי מפה ק"ק לאדז […] נעתק בשנת [תרנ"א] פה צפת". בסוף ההקדמה כותב שלמה זאב: "וקראתי שם הספר 'שעשועי' חנוכה כי 'שעשועי' במספר קטן עולה כ"ז כמניין שמי שלמה זאב עם הכולל". לפנינו אם כן עדות ברורה כי ש"ז פאצאנאווסקי הוא מחבר השעשועון.

לחצו על התמונה להגדלה

 

אז מי באמת חיבר את החידון לחנוכה, מר 'אנונימי', שרגא פייביל פייבלוביץ', או שלמה זאב וואלף פאצאנאווסקי?

המקור הקדום ביותר שיש בידינו כרגע הוא כתב-יד שנמצא בספריית היברו יוניון קולג' בסינסינטי, ושם נמצא הרמז לחידת המחבר. בשער כתב היד רשום: "צפנת פענח לחנוכה, כולל נ"ס שאלות ותשובות […] נעשה בשנת "למ"ד הלכו"ת חנוכ"ה [=תרכ"ד] לפ"ק". כתב היד מכיל גם חידון דומה לפורים. בכתב היד הזה האותיות הראשונות בכל שורה מובלטות, וכך מתגלה לעינינו אקרוסטיכון בתחילת חלק התשובות: "שמואל ב"מ צבי מקעמפנא". גם בסוף התשובות לפורים יש אקרוסטיכון: "שמואל ב"מ צבי ז"ל". האקרוסטיכון הזה נעלם מעיניהם של אליהו שרגאי ושלמה זאב פאצאנאווסקי, והם נכשלו בגניבה ספרותית מביכה, מי בשוגג ומי במזיד. אצל יש"י חסידה השתבש סדר השורות, והאקרוסטיכון של שם המחבר נפגע ואי אפשר להבחין בו.

 

מחבר השעשועון האמיתי אם כן הוא שמואל בן צבי מהעיר הפולנית קמפנו (Kępno), ששתל את שמו בתוך החיבור. מסתבר שהשעשוע החינוכי המוצלח התחבב על אנשי המקום, והוא הועתק פעמים רבות והחל להתפשט בסביבה. הערים ז'ירארדוב, צ'נסטוחובה ולודז' שבהן הועתק החיבור נמצאות ברדיוס של 200 קילומטר מקמפנו מקום מושבו של המחבר, ועד כה לא ידועים לנו עותקים אחרים ממקומות מרוחקים יותר.

לאחרונה הגיע לצילום בספרייה כתב-יד נוסף של השעשועון לחנוכה, ואף הוא הועתק  בקרבת מקום בעיר ורטה (Warta) השוכנת כשבעים ק"מ צפונית-מזרחית לקמפנו. מעתיק כתב-יד זה לא הסתפק בשאלות ובתשובות שהיו בחיבור המקורי, ועל פי המלצת המחבר הוסיף עליהם חומר רב. שמואל מקמפנו כתב בסוף הקדמתו לחידון: "ואם חפשת ומצאת התחבולה, אז תוכל להרחיב החיבור בשאלות ותשובות הרבה עד מאוד לאלפים ורבבות". ואכן נוספו בכתב היד הזה מאות שאלות ותשובות חדשות, שאינן נמצאות במקורות האחרים של החידון. כמו בחיבור המקורי גם בתוספת החדשה שילב המחבר את שמו בראשי השורות. בסוף חלק התשובות המקורי נוספו כמה שורות, ובראשן: "בנציון חזק המעתיק". בחלק השני של החידון, שכולו חדש, בולט בראשי השורות שבחלק התשובות האקרוסטיכון: "הנרות הללו אנו מדליקים על הנסים … על ידי כהניך הקדושים. בנציון חזק ב' מנחם". המחבר הוא ר' בן-ציון בן מנחם קופלד (1871-1916) בן העיר ורטה שנקראה בפי תושביה היהודים "דווארט", ואת כתב היד שלו הביא אלינו לצילום נכדו הרב בן ציון קופלד איש היישוב מרכז שפירא.

 

 

הרפתקת הסופרת הנעלמת: כששרלוק הולמס יצא לחפש את אגתה כריסטי

בערב דצמבר גשום אחד יצאה אגתה כריסטי מביתה ולא שבה. היעלמותה של מלכת המסתורין החרידה את הממלכה הבריטית כולה, כולל את יוצרו של שרלוק הולמס שלקח חלק מפתיע במבצע החיפוש חסר התקדים

הסופרת אגתה כריסטי וחתימתה

בערב דצמבר גשום אחד, נעלמה אגתה כריסטי, כאילו בלעה אותה האדמה.

בריטניה כולה חרדה לגורלה של הסופרת האהובה, ואלפי מעריצים ומתנדבים השתתפו במבצע החיפוש המקיף ביותר שידעה המשטרה הבריטית עד אז. אחד מהם היה לא אחר מאשר ארתור קונן דויל, שהשתמש באמצעים שיגרמו לכם להרים גבה או שתיים.

זו הייתה יכולה להיות פתיחה אולטימטיבית לסיפור בלש אנגלי הגון. כזה שכריסטי בעצמה, או קונן דויל, היו כותבים בשמחה, אבל מסתבר שהמציאות לפעמים מתעלה על הדמיון.

 

בדצמבר 1926 אגתה כריסטי הייתה כבר סופרת מפורסמת. חודשים ספורים לפני כן יצא לאור ספרה "רצח רוג'ר אקרויד" שהפך אותה לדמות מוערכת בעולם הספרות הבינלאומי, ולא רק זה הבריטי.
חיי הנישואין שלה, לעומת זאת, לא שיקפו את אותה הצלחה.

היא נישאה לארצ'י כריסטי (שאת שמו היא תישא עד יום מותה) ערב מלחמת העולם הראשונה, בחיפזון שאפיין אז טקסי נישואין רבים בכל רחבי היבשת.

העניינים ביניהם החלו להידרדר אחרי המלחמה. ארצ'י חזר ממלחמת החפירות בצרפת ללונדון כקולונל ארצ'יבלד כריסטי, וכגבר טיפוסי לאותה תקופה הוא התקשה להתמודד עם עצמאותה והצלחתה המקצועית של אשתו.

זה לא היה הוגן. למרות שהייתה סופרת מצליחה מאוד, אגתה הייתה מסורה למשפחתה. "לא החשבתי את עצמי כסופרת. אישה נשואה היה מקצוע בפני עצמו. כתיבת ספרים הייתה משהו שעשיתי מהצד", היא אמרה על השנים הללו.

אלא שאותו "משהו שהיא עשתה מהצד" זכה להצלחה מסחררת שקרבה אליה מו"לים וקהל מעריץ, והרחיקה ממנה את בעלה.

 

עטיפת אחת המהדורות הראשונות בעברית
עטיפת אחת המהדורות הראשונות בעברית

 

באותו ערב בו היא נעלמה, סיפר לה בעלה שהוא מאוהב מזה שנתיים באישה אחרת – ננסי ניל, ושהוא רוצה להתגרש. אחרי הנחתת הפצצה הזו, הוא יצא מביתם לבלות את סוף השבוע בחיק המאהבת (שתהפוך בעתיד לאשתו החוקית). כריסטי נשקה לביתה הישנה ויצאה גם היא מהבית.

יצאה, ולא חזרה.

מכוניתה נמצאה למחרת בין מחצבה נטושה לאגם, כשפנסיה דלוקים ומכסה המנוע שלה מורם. בתוכה נמצא תיק נסיעות ובו חפציה האישיים ורישיון נהיגה שפג תוקפו.

בריטניה נעמדה על רגליה האחוריות מרוב דאגה. האם הסופרת האהובה התאבדה? נרצחה? טבעה בתאונה נוראית?

אלפי מתנדבים (ההערכות נעות בין אלפיים ל 15,000), כלבי גישוש ושוטרים יצאו למסע חיפוש חסר תקדים. לראשונה בתולדות המשטרה הבריטית הועלו מטוסים לאוויר כדי לסייע בחיפושים. אך לשווא.

היעלמותה הכתה גלים גם מחוץ לגבולות בריטניה, ודווחה אפילו בעיתונות היהודית ברחבי העולם.
ב"הארץ" הסתפקו בדיווח קצרצר ולקוני משהו, כשהם בוחרים בניסוח עדין ומכובס, כזה שהיה נכנס היום אפילו לעיתונות החרדית:


בפארוועטס ובדער טאג האמריקאים – יידישאים הקדישו לנושא כותרות נאות, ובכללי היו הרבה יותר פטפטנים:

בנקודה זו נכנס לסיפור לא אחר מאשר ארתור קונן דויל, שהצטרף למאמץ המשטרתי.

אלא שבניגוד למצופה ממנו, יוצרו של הבלש הכי מפורסם בהיסטוריה לא העמיד לרשות הסקוטלנד יארד את מוחו החריף או את יכולותיו הלוגיות. הוא התנדב לעזור בכיוון אחר לגמרי.

בערוב ימיו, בתפנית שהייתה זוכה לקיתונות של בוז מצידו של שרלוק, קונן דויל הפך לספיריטואליסט נלהב. הוא האמין בקיומו של העולם שמעבר וביכולתנו לתקשר איתו, בכל ליבו.

 

פיות מפזזות על הדשא, מתוך סדרת תמונות שפורסמו בבריטניה ב 1917. מסופר שקונן דויל ראה בהן הוכחה לקיומן של פיות. רק בשנות השמונים התוודו המצולמות כי הן גזרו תמונות של פיות מספר ילדים והצטלמו איתן. התמונות נמצאות היום במויזאון הבריטי למדע ועיתונות

קונן דויל קיבל מהמשטרה את אחת מכסיותיה של כריסטי שנשארו במכונית הנטושה ולקח אותה למדיום מקומית, בתקווה שזו תאתר את מיקומה בעזרת יכולותיה המאגיות. המדיום לא הצליחה לגלות את מיקומה המדויק של הנעדרת, אבל פסקה בנחרצות: היא בחיים, אינה פגועה פיזית והיא עומדת להימצא בקרוב.

אחרי 11 יום הגיעה ההוכחה המוחצת שקונן דויל חיכה לה: כריסטי אכן נמצאה. מלצר או פקידת קבלה במלון ספא בהרוגייט בו שהתה תחת שם בדוי זיהו אותה, ופנו למשטרה.

 

שרלוק וווטסון, איור של הסראנד לאחד מסיפורי הולמס של ארתור קונן דויל שפורסמו בעיתון זה.
שרלוק וווטסון, איור של הסטראנד לאחד מסיפורי הולמס של ארתור קונן דויל שפורסמו בעיתון זה.

היא נאספה על ידי ארצ'י והשוטרים, בריאה ושלמה ואפילו שפויה, אבל לא סיפקה הסבר מלא להיעלמה.

הגרסה הרשמית (שככל הנראה הופצה על ידי בעלה) הייתה שהיא לקתה במה שמזוהה היום כדיסוציאציה, ולא ידעה מה קורה איתה כל אותו הזמן.

אבל ההסבר הזה, איך לומר, מתקבל על הדעת פחות מהאפשרויות האחרות. האם אגתה כריסטי ביימה את ההעלמות הזו, ואם כן – לאיזו מטרה?

הסבר רשמי מפיה מעולם לא ניתן, ובאוטוביוגרפיה שלה היא מתעלמת לחלוטין מכל האירוע. אבל שנים אחר כך נודע כי באותו ערב, אחרי שנטשה את מכוניתה, היא עלתה על רכבת ללונדון, שם שהתה לילה אחד, כנראה בבית חברה בצ'לסי פארק גרדנס.

הציניקנים ניסו לטעון שמדובר בתעלול יחצני חצוף. מעין "טיזר" משוכלל ליצירה הספרותית הבלשית שלה.

הרומנטיקנים, לעומתם (וכנראה גם שוחרי העיתונות הצהובה, כלומר: כמעט כולם), חשבו אחרת.

האם היה זה ניסיון להביך את בעלה (אותו אכן שלפה המשטרה ממיטתה של ננסי), או גרוע מכך – להפלילו ברצח שלה? האם היא ניסתה לזעזע אותו כדי שיחזור לזרועותיה או שאכן היה מדובר במשבר נפשי של אישה שזה עתה גילתה שדווקא את התעלומה שרחשה בתוך ביתה במשך שנתיים שלמות, היא לא הצליחה לזהות?

לכאורה אפשר להניח ברמה סבירה של ביטחון שהמניעים היו קשורים לאירוע הבגידה, שכן מעבר לתזמון הלא מקרי, מסתבר שהשם הבדוי בו היא נרשמה בבית המלון כלל את שם המשפחה של המאהבת – היא קראה לעצמה "תרזה ניל".

אבל אישור מוחלט כבר לא נקבל. התעלומה הזו, שלא כמו כל אותן מאות תעלומות אותן היא פתרה עבורנו, תישאר כך: פתוחה ומסקרנת. לנצח.

מכאן והלאה חייה של כריסטי נסקו בכיוון אחד. היא נישאה מחדש לארכיאולוג מקס מלוואן שלקח אותה למסעות מרתקים מסביב לעולם וזכתה להצלחה מקצועית חסרת תקדים שאיש גם לא ישחזר אחריה: עד היום רק התנ"ך ושייקספיר הצליחו למכור יותר עותקי-ספרים ממנה.

אגתה כריסטי בחפירה ארכיאולוגית במזרח התיכון עם בעלה השני, מקס מלוואן.

 

ב 1971 הוענק לה תואר אבירות, כך שלמעשה היינו צריכים להקפיד לאורך כל הכתבה הזו להקדים את התואר "דיים" לשמה.

דיים אגתה מרי קלאריסה כריסטי נפטרה ב 12 לינואר, 1976. את סוד קורותיה באותם 11 ימים נעלמים, היא לקחה איתה אל קברה.