הזיכרון הראשון שלי מיום כיפור: בית כנסת קטן וזנוח, בלב שכונה חילונית, מפוצץ באנשים. אני ושאר הילדים של השכונה נדחקים בכניסה, כולם עדיין מזיעים ועם קסדות של אופניים. הנשים המבוגרות שקועות לגמרי בתפילה, החברה שלי מחזיקה ביד תפוח מחכה לשמוע את השופר כדי לתת בו ביס. ואני? לי אין מושג מה קורה פה. למה בעצם כולנו דחוקים שם, מתוחים, מחכים לשמוע שופר?
בשנים שעברו מאז, ביליתי את יום כיפור בשלל קהילות, ביקרתי בבתי כנסת שונים ומשונים, וניסיתי למצוא תשובה לשאלה הפשוטה – מה הסיפור של היום הזה? ולמה כולם מתייחסים אליו כל כך ברצינות? הנה המסקנות.
אז נתחיל מההתחלה?
פתחו תנ"ך. ספר ויקרא. מספרים שבחודש השביעי (בשלב הזה מתחילים את הספירה בניסן, כן?), ביום העשירי לחודש יש חג שבו צריך 'להתענות' ולהקריב איזה קורבן. כמו בשבת, גם מלאכות לא אמורים לעשות. והפואנטה? "לכפר עלינו".
יום כיפור מופיע בשם שלו בעוד מקום אחד וחוץ מזה יש לנו גם תיאור עקיף יותר שלו. בספר ויקרא אהרן מקבל תכנית עבודה שלמה לטקסים שמתקיימים בבית המקדש. בסוף הפירוט יש גם הבהרה שכל זה מתייחס לעשור לחודש השביעי.
אז מה בתכנית העבודה?
הכהן הגדול מתחיל בהקרבת פר. אחר כך הוא לוקח שני שעירי עיזים. אחד הוא שולח להישחט ועל השני הוא מניח את ידיו ומתוודה על כל העוונות של בני ישראל. מיד אחרי זה, מישהו שנקרא "איש עִתִּי" לוקח את השעיר ומוליך אותו מרחק של 12 ק"מ מירושלים למקום נחמד במדבר יהודה שנקרא עזאזל. שם הוא מתקרב למצוק, זורק את השעיר ומחכה לראות שהוא התפרק לחתיכות. אבל השיא של היום הוא הרגע שבו הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים – אותו חלל פנימי במקדש שאסור להיכנס אליו כל השנה. שם הוא מקטיר קטורת, ומשפריץ דם מבעלי החיים שהוא הקריב קודם, על הכפורת – המכסה של ארון הברית.
נשמע פרימיטיבי? הגיוני, הפעם האחרונה שבה התקיים הטקס הזה הייתה לפני קרוב ל-2,000 שנה.
אבל מעניין לשים לב מה קורה עם הקהל בזמן הזה. רוב העם לא נמצא באזור. אנשים צמים, אבל זהו פחות או יותר. גם מי שנמצא במקדש רק מסתכל בציפייה לראות שכל הטקסים עוברים כמו שצריך והכהן יוצא מקודש הקודשים בשלום.
הכפרה היא של כל העם והיא תלויה בטקסים שקורים במקדש.
אז מה עושים אם באופן תאורטי… היפותטי… נניח שבית המקדש… נחרב? ב-70 לספירה, נדרשנו בדיוק לשאלה הזו. מה עושים עם יום כיפור? איך העם יעבור את תהליך הכפרה שהוא צריך לעבור? כשהרומאים החריבו את ירושלים היהדות כולה עברה מהפכה וגם יום כיפור. אז עכשיו בואו נראה איך נראה כיפור של אחרי החורבן.
המקום: בית כנסת
הדמות שמובילה את העסק: החזן
הטקס המדוקדק של הכהן? הוא כבר לא קורה, אבל כולם ממלמלים פיוט שמתאר את סדר עבודת הכהן הגדול במקדש.
ומה עם הכפרה, מי אחראי לה עכשיו? ובכן, העם. במקום לצפות מהצד, כל אדם ואדם נדרש להיות אחראי לכפרה של עצמו. עכשיו שמעבודת הכהן נשאר רק זכרון עמום, אלמנטים חדשים של היום תופסים יותר ויותר מקום.
פתאום יום כיפור הוא לא רק יום של כפרת עוונות. פתאום הוא ~יום הדין~. יום שבו בשמיים נקבע מי יחיה ומי ימות. פתאום צריך לבקש סליחה על כל עבירה שבין אדם לחברו. פתאום מתחילים להרחיב את המושג של חשבון נפש. והתענית שמופיעה בספר ויקרא? היא כבר לא סתם צום. זו הזדמנות להפוך למלאך ליום אחד. כל נדרי, התפילה שפותחת את תפילת יום כיפור, היא גם המשך של אותו רעיון. כל נדרי הוא במקור טקסט כמעט משפטי, שבו הציבור מקבל 'פטור' מכל ההתחייבויות שהוא התחייב אליהן במהלך השנה. אבל באווירה הזו של יום כיפור מרומם ומרוחק מהיומיום, הפטור הזה מקבל משמעות של התחדשות רוחנית מוחלטת.
יום כיפור לא רק הולך לכיוונים יותר מופשטים, הוא גם מתרחב. כשיום כיפור מתנתק מהמקדש, התכנים שלו הולכים ומתחברים לאלה של ראש השנה. במקור שני החגים מנותקים, ועכשיו יש לנו פתאום עשרת ימי תשובה שהופכים אותם לרצף שיום כיפור הוא השיא שלו.
עכשיו הוא כבר מתחיל להיראות כמו מה שראיתי שם בבית הכנסת של השכונה. אבל האמת היא, שגם כשאני מבינה את ההיסטוריה של יום כיפור, עדיין לא לגמרי ברור על מה היום הזה. לאחרונה דיברתי על זה עם ד"ר יובל בלנקובסקי, חוקר תלמוד ואיש חכם בצורה יוצאת דופן. התשובה שלו הפתיעה אותי.
"אני חושב", הוא אמר, "שהסיפור האמיתי של יום כיפור זה היכולת לשכתב את העבר". במקום שבנאדם ייתקע לנצח עם הדברים הפחות מוצלחים שהוא עשה, הוא יכול לספר לעצמו סיפור חדש. עכשיו ביום כיפור הוא כבר לא איזה עבריין, הוא סוג של מלאך. וכל הטעויות שהוא עשה? זו הייתה מעידה חד פעמית. הפלא של היום הזה הוא שבמובן מסוים זה עובד. גם ההיסטוריה האישית שלנו היא מה שאנחנו מספרים, ואת הסיפור אפשר לכתוב, לשכתב ולספר מחדש בכל מיני דרכים.
