ספרי הדפוס הראשונים בשפה העברית, בשלהי המאה ה-15, היו ברובם ספרי לימוד, אולם מדפיס חלוצי אחד החליט ללכת לכיוון אחר ולהדפיס ספרי תפילה. שמו היה ר' משולם קוזי, והוא הצליח להקים בית דפוס קטן בעיירה קטנה איטלקית בשם Piove di Sacco.

הוא חקק בספרים אותיות אשכנזיות מרהיבות ביופיין, וחשב להוציא לאור ספרים רבים, אך בסופו של דבר, בית הדפוס שלו הוציא שני ספרים בלבד – ארבעה טורים וסדר סליחות על פי מנהג אשכנז. ספר הסליחות הזה הוא למעשה ספר התפילה העברי הראשון שהודפס אי פעם, בסביבות שנת 1475.

ומה שעוד מיוחד בספר הזה הוא מקומן המרכזי של נשים בו, דבר שאינו שכיח במאה ה 15. ככל הנראה אישתו של משולם לקחה חלק בהוצאה לאור של הספר. אנחנו יודעים שר' משולם הלך לעולמו תוך כדי העבודה על הוצאת ה"טור" לאור, ואלמנתו דבורה השלימה את העבודה. כיוון שתאריך הדפוס המדויק של אותו ספר הסליחות אינו ברור, ייתכן מאד שאת סיום העבודה על ספר הסליחות השלימה דבורה. גם אם הסליחות יצא לפני הטור, ברור שדבורה הכירה את מלאכת הדפוס, וסביר להניח שעזרה לבעלה במהלך חייו.

בנוסף, בעותק של הספר ששמור בספרייה הלאומית, יש עדות לכך שהוא היה בשימושן של לפחות שתי נשים אשכנזיות נוספות, שהחזיקו בו והתפללו בו, ואף השאירו עדויות כתובות על הבעלות שלהן על הספר. בעמוד הראשון של הספר נמצא משפט מפורט, פרי עטה של "מרת אסתר בת ר' אשר", שנכתב ככל הנראה סמוך להוצאה של הספר לאור: "לעולם יחתום בעל הספר שמו על סיפור כדי שלא יבא אחד מן השוק ויערער עליו ויאמר שלי הוא", היא מסכמת בכתב קליגרפי מקצועי, אולי אפילו כתב ידה.

בסוף הספר ישנה עדות כתובה של אישה נוספת, כמה מאות שנים לאחר מכן. היא חותמת על הספר כך: "ליפהייט בת ר' אשר שליט".

לא יודע לנו דבר על שתי נשים אלו, אך ככל הנראה אמירת הסליחות לפני ראש השנה ויום כיפור הייתה חשובה להן במיוחד. כפי שניתן לראות, הצנזור הנוצרי עבד למחוק משפטים שלעגו או התפלמסו עם הנצרות, אך בשוליים רואים את עבודתן של חזנים ומתפללים יהודים שהוסיפו את המילים שנמחקו בכתב יד בשולי הספר.

ספרות האגדה היהודית מלאה בסיפורים על מלאכים, שדים, נביאים ותנאים עם יכולות מופלאות. לפעמים מופיעה באגדה גם חיה מופלאה, ולפעמים מספרים גם היכן ניתן למצוא אותה.

אחת מהחיות המופלאות האלה היא תרנגול הבר. כבר סיפרנו כאן בבלוג על השמיר, שפרשנים מסוימים חשבו אותו לתולעת. תרנגול הבר קשור ישירות לאותו סיפור. וכך מספר התלמוד הבבלי על התרנגול: השמיר היה חומר פלאי שביכולתו לחתוך אבנים. קיומו מספק הסבר לתיאור מתוך ספר מלכים, לפיו לא נשמעו קולות סיתות אבנים על הר הבית בזמן בניית בית המקדש. על פי האגדה על השמיר, הוא הוחזק בידי שר הים שהפקיד על שמירתו את תרנגול הבר. תרנגול הבר היה לוקח את השמיר ומעופף מעל האדמה. במקומות בהם לא מצא יישובים, השליך את השמיר, שביקע את האדמה ואילו התרנגול, מצידו, שתל זרעים בסדקים. שלמה המלך שנצרך לשמיר לשם בניית בית המקדש, שלח את שר צבאו, בניהו בן יהוידע, שהערים על התרנגול: הוא כיסה את קינו של תרנגול הבר בזכוכית. כשראה תרנגול הבר כי אינו יכול להגיע אל אפרוחיו, הביא את השמיר וניסה לבקע באמצעותו את הזכוכית. או אז לכד אותו בניהו, ולקח את השמיר מתחת ידיו. חלקו של תרנגול הבר בסיפור מסתיים בעצב, כשהוא מגלה שהשמיר נגנב וששבועתו להגן עליו הופרה, ועל כן הוא חונק את עצמו ומת.

תרנגול הבר מוזכר באגדה נוספת יחד עם שלמה המלך, וגם בה הוא מניע עלילה שעוד רבות יסופר בה. המלך החכם שידע לדבר בשפת החיות כינס פעם את כל חיות העולם לפניו, ורק תרנגול הבר לא התייצב. כעס מאוד המלך וביקש להעניש את תרנגול הבר, ואף להקריבו קורבן. אך כשהגיע התרנגול בסופו של דבר, הביא במקורו בשורות חשובות: "הסתכלתי וראיתי מדינה אחת, עיר קיטור שמה בארץ מזרח. עפרה יקר מזהב וכספה בחוצות כזבל ואילנות מבראשית שם נטועים…" (מתוך "ספר האגדה", שכינסו ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי). על פי הסיפור הזה, תרנגול הבר הוא הוא זה שהביא לידיעת המלך שלמה את קיומה של ממלכת שבא. אחר כך היה התרנגול גם השליח ששלח שלמה כדי להזמין את מלכת שבא לבקרו. סיפור המלך שלמה ומלכת שבא היה קרקע פוריה לעוד סיפורים רבים שעסקו בשניים.

כבר במסכת חולין של התלמוד הבבלי, מזהים את תרנגול הבר שלנו עם ציפור שבוודאי מוכרת הרבה יותר לקהל הקוראים המודרני – הדוכיפת. מאוחר יותר, גם רש"י זיהה את תרנגול הבר עם אותה ציפור, ואף הבהיר שזוהי הדוכיפת שאנו מכירים היום בעזרת שמה הלועזי. הדוכיפת נפוצה מאוד בארץ ישראל, ואתם ודאי מכירים אותה: גודלה כגודל צוצלת, גופה חום בהיר, כנפיה וזנבה מפוספסים בשחור ולבן, ועל ראשה ציצת נוצות נהדרת.

ציצית הנוצות הזו, או הכרבולת של תרנגול הבר אם תרצו, עומדת במרכז אגדה נוספת שמחברת בין הדוכיפת לבין שלמה המלך. בספר "ויהי היום" מאת חיים נחמן ביאליק, מופיעה אגדה יפהפייה שמנסה להסביר כיצד קיבלה הדוכיפת שלנו את אותה ציצת נוצות בולטת. האגדה נקראת "מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה", והיא מבוססת ככל הנראה על מקור ערבי. התפאורה היא העיר תדמור, נווה המדבר שבנה שלמה המלך ובו ביקש לנפוש. וכך מספרת האגדה: באחד ממסעותיו של שלמה המלך לתדמור, לשם נהג לטוס על גב נשר, קפחה השמש הלוהטת על ראשו והוא התעלף מן החום. עדת דוכיפתים שהייתה במקרה בקרבת מקום שמה לב למצוקתו, הצמידה כנף אל כנף, וטסה מעל ראשו של המלך התשוש, סוככות בינו לבין השמש היוקדת. הצל השיב את רוחו של שלמה המלך ולאות תודה פנה אל מלך הדוכיפתים ושאל מה ירצו לקבל בתמורה. המלך הדוכיפת ביקש לענוד לכל הדוכיפתים עטרת זהב על ראשם. שלמה הזהיר את הדוכיפת מפני הבקשה הזו, אך התרצה ומילא את מבוקשו. בהמשך הסיפור – כפי שאולי אפשר לדמיין – עטרת הזהב הופכת את הדוכיפתים ליעד מבוקש עבור ציידים וכל מי שרוצה להתעשר. דוכיפתים רבים נופלים בפח, נלכדים ונהרגים. ביגונו, שב מלך הדוכיפתים אל המלך שלמה, שעל אף שהזהיר את הדוכיפת מראש, מסכים לשנות את רוע הגזירה. שלמה הופך את עטרת הזהב לציצת נוצות יפה על ראשן של כל הדוכיפתיות מעתה ועד עולם.

ביאליק ככל הנראה אהב את הדוכיפת במיוחד, משום שהוא שילב את דמותה הפלאית גם בשיר פרי עטו, "בין נהר פרת ונהר חידקל". האווירה בשיר אגדתית וגם הדוכיפת בשיר היא זו שהגיעה היישר מן האגדות. לא ננתח כאן את השיר הארוך, אך הפרת והחידקל מרמזים על גן העדן התנ"כי, והדוכיפת בשיר נשלחת על ידי נערה יהודיה למצוא לה בן זוג. הדוכיפת הקסומה מסוגלת אפילו לדבר והיא עונה במין לחש קסמים: "רִיפַת, דִיפַת ומוֹרִיפַת". הדימוי של דוכיפת מוזהבת מופיע עוד בתרגומים לשירים מיידיש וגם בשירו של יורם טהרלב, "עץ האלון". זהו כנראה עיבוד של מוטיב טווס הזהב שהיה נפוץ בשירי עם ביידיש – ואולי גם בו עוד נעסוק פעם.

אז אולי זה הקשר המלכותי ההדוק שראינו בין הדוכיפת לשלמה המלך, אולי זה המראה הבולט, אולי השם המיוחד, או כל הסיבות גם יחד; מה שלא תהיה התשובה, בשנת 2008 זכתה הדוכיפת במשאל עם שנערך לרגל שנת ה-60 למדינה, והפך אותה לציפור הלאומית של ישראל. היא גברה על ציפורים נפוצות אחרות כדוגמת הבולבול, הסיקסק והפשוש, ואפילו זכתה לבול מיוחד עם דמותה. המתנגדים לבחירתה הזכירו שהדוכיפת נוהגת להפריש חומר מסריח מאוד כהגנה נגד טורפים, אך דבר לא עמד בדרכה בדרך לניצחון – ולאור האגדות היפות בהן היא (או מקבילהּ תרנגול הבר) מככבת – גם אנחנו תומכים.

רוצות/ים להוסיף מידע על הכתוב בכתבה? כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.