האם יש להעביר את יום השואה לצום תשעה באב?

מנחם בגין האמין כי רק איחוד שני ימי האבל ישמר את זיכרון השואה. המתנגדים, לעומת זאת, מחו בתוקף: "האם נהפוך את זכר השואה ל'סניף' של תשעה באב?"

ציור של האומן היהודי-פולני מאוריצי טרבץ', המתאר את חורבן בית המקדש ביום תשעה באב. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

היה זה בסוף שנת 1942, כשביישוב העברי בארץ ישראל החלו להיוודע ממדי האסון המתרחש באירופה. שורדי השואה שהגיעו ארצה החלו לספר על הזוועות שמבצעים המרצחים הנאצים ושותפיהם. שברירי המידע שהגיעו קודם לכן סיפקו תמונה חלקית בלבד, ואילו המידע החדש הציג תמונת מצב מחרידה: היהודים נרצחים בהמוניהם. ביבשת אירופה מתרחש רצח עם. שואה.

היישוב היהודי הנדהם עושה מעשה. קברניטי המדינה שבדרך מתכנסים ב-22 בנובמבר 1942 ומכריזים על יום 2 בדצמבר כיום אבל, צום ותפילות למען האחים היהודים בגולה.

"כאב כזה לא ניתן לביטוי בדברים, אלא בבכי תמרורים וזעקת שבר", הכריז הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג. "אוי מה היה לנו! קמו עלינו זאבי ערב, חיות יער, שדי שחת. הכינו טבח לאחינו ולאחיותנו שבגולה. כמעט אירופה כולה נהפכה לנו לגיא התופת!".

מאות אלפים השתתפו בעצרות ובתפילות ונהגו מנהגי אבלות. קינות נקראו בפי מנהיגי היישוב.

עמודו הפותח של "הארץ", 2 בדצמבר 1942. לחצו כאן לדפדוף בעיתון

ההמשך ידוע.

התאריך 2 בדצמבר לא הוא שנכנס ללוח השנה העברי. בסופו של יום, כ"ז בניסן הוא שהתקבע בשנות ה-50 של המאה הקודמת כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כולנו מכירים את מנהגי היום הזה. צפירה. טקסים. כל אלו הפכו את יום השואה ליום שונה ומיוחד בלוח השנה העברי-ישראלי. אך מנהגיו של היום הזה נותרו ברובם "חילוניים", ומנהגי האבלות המקובלים בימי הצום בלוח השנה העברי לא מתקיימים ביום זה.

אך היו שהתנגדו לכך.

החשש היה שיום השואה המודרני "לא יחזיק". שאם לא יהיה חיבור אמיתי להיסטוריה היהודית, זיכרון השואה יימחה.

"ועדיין ניתן לתקן את המעוות הזה כדי שיתקשר עם יום שיישאר קיים בעתיד היהודי, עם תשעה באב", כתב באומץ פרשן התלמוד והמקרא הרב עדין שטיינזלץ באוגוסט 1973. "להעביר את יום הזיכרון הדתי (יום הקדיש) ליום זה. ועל ידי כך ייקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל-יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון".

הטור של הרב עדין שטיינזלץ שפורסם ב"הארץ", 7 באוגוסט 1973

ארבע שנים אחר כך. מאי 1977. מנחם בגין מנצח בבחירות וב-20 ביוני מתיישב על כיסא ראש הממשלה.

חולפים להם בקושי חודש וחצי, ובגין מכריז על הצעתו: יום הזיכרון לשואה יתקיים בתשעה באב. "אם נזכור בתשעה באב את השואה", אמר בגין במליאת הכנסת, "את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות. זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו, אלא גם בדורות הבאים, על פי המסורת של עמנו, על פי קביעת חכמינו".

ראש הממשלה מנחם בגין, 1977. ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

בגין אף סיפר כי התייעץ בנושא עם הרבנים הראשיים, ולדבריו הם לא התנגדו למהלך.

הצעתו של בגין זכתה לקיתונות של ביקורת. המתנגדים היו רבים. איש איש מסיבותיו.

"זה יטשטש את הייחוד של השואה ויחיש את תהליך השכחה", הזהיר קורא "דבר" אשר גורדון. "כבר מופיעים בעולם ספרים רבים המכחישים את עצם השמדתם של ששת המיליונים. האם במו ידינו נתרום לטשטוש ההיסטוריה האיומה הזאת. האם נהפוך את זכר השואה ואת לימודה ל'סניף' של תשעה באב?"

יהודה טובין, ממנהיגי "השומר הצעיר", אשר הקדיש שנים רבות להנצחת זכר השואה, כתב במאמרו ב"מעריב": "אם נכונים הדברים שיוחסו לרב הראשי בעיתונות, הרי הוא אמר שצריך לאחד את כל הטרגדיות שקרו לעמנו ליום זיכרון אחד 'עד אשר נזכה לראות בנחמת ציון ויום תשעה באב יהפך לששון, לשמחה ולמועדים טובים'… ומיהו בתוכנו המסוגל לעלות על דעתו, שהמיליונים שהושמדו והקורבנות שנפלו בארצנו – יום זיכרונם ייהפך ליום שמחה וששון?"

טור שפורסם ב-8 באוגוסט 1977, המוחה על הכוונה לשנות את מועד יום השואה

ונסיים בקטע מטור שכתב דוד פרח, שהגדיר עצמו "אחד משארית הפליטה": "ברגע שישתלב יום השואה והגבורה ביום תשעה באב, אז אחרי הדור שלנו, לא ישאר זכר מששת מיליונים הורינו, אחיותינו, ילדינו, וקרובינו, שאפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע, שאפרם פוזר בשדות טרבלנקה, בלז'ץ ואושביץ".

בעקבות הביקורות, מחליט בגין לכנס את גדולי החוקרים ואנשי הדת לסבב דיונים במכון ון ליר בירושלים.

בדיונים, שבגין משתתף בהם באופן אישי, הוא שומע התנגדויות רבות ליוזמה מטעמים כאלו ואחרים. בין היתר נשאלת השאלה כיצד בדיוק ילדי ישראל יציינו את יום השואה בתאריכו החדש, כאשר הם נמצאים בביתם בשלהי החופש הגדול…

הסוף ידוע. היוזמה של בגין נעלמה מן העולם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נותר בכ"ז ניסן, וצום תשעה באב ממשיך להיות יום אבל לבית מקדשנו. האם יש סכנה כי יום השואה יישכח בשל היותו מנותק מצומות עם ישראל? או אולי ייחודו של היום הוא שיציל אותו מהשכחה? ימים יגידו.

 

תודה רבה לד"ר יואל רפל על סיועו בהכנת הכתבה

המשכיל שיצא להוכיח את קיומה של הנפש בכלים מדעיים

חיים זליג סלונימסקי היה הראשון בשרשרת מפוארת של משכילים יהודים שביקשו ללמד את עמם מדעים. הכירו את אחד מראשוני כותבי המדע הפופלרי ואת משימתו השאפתנית

"אם נראה איזה כוכב שביט בשמים, שהעולם היהודי בעירות הקטנות התחלו להתירא מפניו, או כשהיה איזה רעד-אדמה או כשבא איזה לקוי-חמה ובלבל את המוחות, מיד היו משליכים את הדאגה הזאת על ראש סלונימסקי. הוא שם כבר יעשה את כל אשר יש לעשות. קודם לכל – אלהים, ואחריו סלונימסקי".

את העדות הזאת סיפק הסופר דוד פרישמן על הממציא, מחבר ספרות מדע פופולרי והעורך של שבועון הצפירה חיים-זליג סלונימסקי. מי היה אותו סלונימסקי? סלונימסקי היה מבין המשכילים הראשונים שחיברו בין תגליות המדע ליהדות. לא היה זה עיסוקו המרכזי, אך היה פועל יוצא של ניסיונו להפיץ את הידע המדעי לבני עמו.

סלונימסקי השתייך לזן חדש של משכילים יהודים, ולמעשה נחשב לאחד מהראשונים שבהם: הפופוליזטורים היהודים, שעמלו לתרגם את הידע המדעי שרכשו עבור קהל קוראי העברית חסר ההשכלה המדעית.

כינויו ברבים היה "הומבאלד העברי" – כשהכוונה היא למדען הגרמני הנודע אלכסנדר פון הומבולדט. כך הוא גם מופיע בגלויה המציגה את דיוקן פניו שהוציאה חברת הלבנון.

"צורת הרב החכם הכולל הומבאלד העברי מו"ה חיים זעליג סלאנימסקי נ"י מו"ל מ"ע הצפירה ומחבר ספרים היקרים בחכמת המדידה והתכונה". אוסף אברהם שבדרון שבספרייה הלאומית

 

סלונימסקי לא ראה כל סתירה בין מדע לדת, ולא חשב שלימוד מדעים ייפגע באמונת הלומדים, להפך. הוא החזיק באמונה שאם יהודים יחשפו לידע המדעי בעברית, לא יצטרכו לרכוש שפות זרות שיובילו אותן ללא ספק להתפקרות. יתרה מכך, סלונימסקי ניסה להראות כי המדע מוכיח את עקרונות האמונה. לשם כך הקדיש כמה מספריו ובהם מציאות הנפש וקיומה חוץ לגוף, מבואר על פי ראיות נכוחות הלקוחות מן בחינות הטבע. תוכלו לקרוא אותו כאן. 

גישתו החדשנית של סלונימסקי מוצגת כבר בהקדמה לספרו. בכל הנוגע לקיומה של הנפש והישארותה לאחר מות הגוף, מודע סלונימסקי כי הוא איננו הראשון העוסק בנושא. הוא כותב כי "על ענין השארת הנפש ונצחיותה נמצאו בעמנו ספרים שונים יקרי ערך, מהם המפורסמים אשר הלכו על דרכי העיון והמחקר עפ"י הקישי ההגיון, והמה לא יתכנו רק לחכמי לב אשר נסו ללכת באלה". בצד הספרים לחכמים בלבד ישנם "… ספרי המוסר והיראה הנמצאים אתנו למרבה, ומספיקים רק לתמימי לב האמונים על ברכי התורה והאמונה מנעוריהם".

פנייתו של סלונימסקי "אל הקורא"

 

סלונימסקי מתאר מצב היסטורי המזכיר את תקופתו של הרמב"ם. אך אם הרמב"ם נאלץ ליישב בין האסטרולוגיה הערבית ובין האמונה היהודית בבריאת העולם, סלונימסקי לקח על עצמו למנוע את התפקרות הצעירים היהודים מעול הדת בשל גילויי המהפכה המדעית. המצב המיוחד בו שרויים יהודי אירופה המוקפים בתגליות ובידע המדעי שאין להם יכולת גישה אליו לרוב, הביא לכך שרבים מהצעירים אינם מקבלים עוד את הכתוב בספרי העיון התורני מחד, או את ספרי המוסר מאידך: "כיום רבים בבני עמנו אשר ספרי אלה ואלה בלתי נכון לפניהם לפשט עקמומיות שבלב, והמה האנשים אשר טעמו מעט מיערת דבש ההשכלה בקצה המטה אשר בידם, אבל לא נכנסו בפרדס החכמה עצמה להשלים ידיעתם בענינים אלה."

צעירים אלו "מן ההשכלה כבר למדו להטיל ספק בכל דבר בלתי נוסד בשכל," אך עדיין, בשל מחסור בהכשרה מדעית מעשית "ואל החכמה עצמה לא הגיעו". לטענת סלונימסקי, תפקידו הוא לסייע להם לברר את האמת, וליישב בין האמונה למדע: "… אשר תעוז להם לברר האמת על מכונו ולהעמיד האמונה על בוריה – ולמלא חפץ רבים כאלו המבקשים להרגיע את לבבם בדברים המאשרים את הנפש". לשם כך הוציא את ספרו, שמביא "הוכחות" לכך שאין סתירה בין המדע והדת היהודית. וכך אמר: "הוצאתי כיום את המחברת הזאת, המבארת אמיתת מציאות הנפש ונצחיותה, על אופן קל ונאות עפ"י ראיות נכוחות מן הטבע, אשר בהם ינוח לבב כל מבקש ודורש אמת החפץ לחזק מוסדות האמונה בקרבו".

הטיעונים שבהם משתמש סלונימסקי בספרו, לקוחים מעולם הפיזיקה. הטיעון הראשון בספר מתבסס על חוק שימור המסה הקובע כי מסה במערכת חומרים אינה יכולה להופיע או להיעלם, אלא רק לשנות צורה ולכן כך גם הנפש לא נעלמת עם מות הגוף. ולכן, אם חלקי הגוף אינם מתכלים אלא משתנים, הנפש – שהיא יסודית וראשונית מהגוף – ודאי איננה מתכלה: " כי איך יתכן שהנפש השולטת ומנהגת את הגוף תגרע בסגולתה מן יסודי הגוף בעצמו?"

"כל אשר עשה ה' בששת ימי בראשית וברא ברוח פיו כל צבא הברואים, העמידם לעד לעולם, חק נתן להם לא יעברו מן המציאות כל ימי השמים על הארץ", פרק ראשון בספרו של סלונימסקי

 

בפרק השני משווה סלונימסקי את הנפש לאור – איכות בלתי נראית שהשפעתה על העולם עצומה. אך היא איננה חלק מהגופים הגשמיים – כפי שהצבע הירוק של העלה איננו רק ממנו, אלא מקורו במשחק של האור. כאן מסתמך סלונימסקי על גילויי מדע האופטיקה, וכמובן ממהר להשליך את המסקנות על מציאות הנפש: "ענין האור ופעולותיו על הגופים שהראנו פה יכול להיות דוגמא קרובה בטבע אל משפט הנפש וקיומה חוץ לגוף… כי אם לא היה ביכלתנו לדעת ע"פ בחינות ונסיונות רבות היות האור ענין נפר במציאות בלעדי הגופים המאירים, והצבעים אינם רק השתנות חלקי האור מקצתם, הלא היינו מאמינים האור והצבע הם עצמיים לגופים…". ולכן, כמו שהאור נפרד מהעצם הגשמי, כך גם הנפש מהגוף: "הגוף הוא האמצעי אשר על ידו נדע שנמצא עמו דבר מה המחיה אותו, וזולת הגוף היה נעלם מאתנו, ולכן כאשר יושבת הגוף מדוע לא יתכן שתשאר הנפש עומדת בפני עצמה?"

"רוב בני האדם ההולכים ובאים על שוק החיים בעולם הזה, הם טרודים בחבלי הזמן כל ימי מגוריהם בארץ מבלי פנות בלבבם על כל המעשה אשר עשה מראש ועד סוף!", פרק שני בספרו של סלונימסקי

 

משביסס את השפעתם של כוחות לא גשמיים על הטבע בפרק השני, קובע סלומינסקי בפרק השלישי קביעה מרחיקת לכת – כוחות הטבע הם למעשה רוחות אלוהיות: "אנחנו אמנם מורגלים בלשוננו לקרותם בשם "כחות הטבע", אבל מי ומה המה כחות הטבע ההנה? אם לא רוחות אלקיים המתפשטים ועוברים מעולם הרוחני בעולם החמרי להחיות תבל ומלואה!"

"אם באמת יפלא בעינינו ענין הנפש ומשכנה בתוך הגוף, כי מציאות עצם רוחני נפרד הבא בברית עם גוף חמרי לפעול גדולות ונפלאות על ידו, הוא דבר בלתי מצוייר ומקובל בדעת". מתוך הפרק השלישי

 

ומהם כוחות הטבע שמסמן סלומינסקי בספרו: אלו הם "יסודי האור והחום, העלעקטרי [חשמל], והמאגנעטי [המגנטי]". מה עומד מאחורי כוחות האלה – זהו הפער שעליו תהה ההוגה היהודי בן המאה ה-19, ועליו כתב: "הכחות המשתתפים האלו הם מתדמים לנו כמו נפש חיונית אחת בעלת כחות שונים, אשר היסוד בעצמו ואיך הוא מתקן פעולותיו הוא רחוק ונעלם מאתנו".

אפשר שכיום טיעונים מן הסוג הזה משכנעים פחות את המוח המדעי והקטגוריה של חומר רוחני היא לא קטגוריה מקובלת במדע המודרני (וספק אם רווחת ומקובלת אז), אך קשה להתעלם מהתפקיד המרכזי שהיה לסלונימסקי ולממשיכי דרכו בהפצת הידע המדעי החדש. עיתונו הצפירה פירסם מדור שלם בשם "יעדיעות העולם והטבע", בו הופיעו מאמרים על חידושים טכנולוגיים, על אסטרונומיה, על תופעות פיזיקליות וכימיות שונות, ועל עולם החי והצומח. הסופר והרופא י.ל. קצנלסון העיד שבזכות ספריו של סלונימסקי, אבל בייחוד בזכות הצפירה, הוא ורבים בני דורו נדחפו "מהשולחן אשר על יד התנור בית המדרש אל העולם הגדול, אל עולם המדעים". רבים מהפופוליזטורים היהודים הרגישו חובה ליישב בין המדע החדש לדתם העתיקה, מלאכה שהדורות הבאים של המדענים והמחנכים היהודיים לא ירגישו מחוייבים לה בהכרח.

 

לקריאה נוספת

יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, האל המדעי: מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19: בין ידע ותמונת יקום חדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד (2011)

הצצה ל"ספר הרזים": כך מלאכי עליון ימלאו את מבוקשכם

בשנת 1963 התגלתה באוניברסיטת קיימברידג' יצירה יהודית עתיקה המלמדת כיצד תגרמו למלאכים לבצע את רצונכם

מלאכים בכתב יד יהודי-תימני המכיל את "ספר הרזים", המאה ה-19. כתב היד שמור באוסף ביל גרוס

לכולנו יש משאלות לב, למשל להירפא מכל מחלה, לדעת מה צפוי לנו בעתיד או "להכניס אהבת איש בלב אישה" שמוצאת חן בעינינו. את כל זאת ועוד מבטיח להגשים עבורנו "ספר הרזים", חיבור יהודי עתיק יומין. למרות שמו המסתורי, הוראותיו ברורות מאוד. מעיון בדפיו מסתבר שכל משאלותיכם יוכלו להתגשם אם רק תלמדו לפנות נכון למלאכים.

באחד מימי יוני 1963 נתקל חוקר התלמוד מרדכי מרגליות בצרור דפים פגומים ומטושטשים השמורים באוסף גניזת קהיר ע"ש טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'. בין רשימות של שמות מלאכים מצא מרגליות משאלה מוזרה: נוסחה שבאמצעותה הבטיח המחבר לקוראיו לנצח במרוץ סוסים, כך שהסוסים הנבחרים יהיו "קלים כרוח ולא תקדמם רגל כל חיה". כיצד? כל שעל המהמר לעשות הוא להצטייד בטס של כסף, לכתוב עליו "שמות הסוסים ושמות המלאכים ושם השרים שעליהם" ולאמור: "משביע אני עליכם מלאכי מרוצה הרצים בין הכוכבים שתאזרו כח וחיל את הסוסים…". לאחר מכן המחבר מנחה את המבקש: "קח את הטס וטמנהו במירוץ שאתה מבקש לזכות".

"אם בקשת להריץ סוסים בלא כוחם ולא יכשלו במרוצתם ויהיו קלים כרוח…", הרקיע השלישי, שורות 43-35. מתוך אוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'

המשאלה המשונה הפתיעה את חוקר גניזת קהיר. מדוע יטריח אדם את מלאכי עליון בעבור משאלה כה פעוטה? המשאלות הנוספות שנחשפו ליד משאלה זו שכנעו את מרגליות כי גילה שריד של ספר מאגי, מורה דרך לפעולות כישוף הנעזרות בכוחם של מלאכים.

"אלה שמות מלאכי מחנה השנית המשרתים את תיגרה: אכסתר מרסום ברכיב כמשו אשטיב כריתאל…", מחנה ב, הרקיע הראשון. מתוך אוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'

בספריית הבודליאנה שבאוניברסיטת אוקספורד נמצא קלף שעליו כתוב קטע הפתיחה של הספר, וממנו עולה כי מדובר בשיחה בין נוח למלאך רזיאל. "זה ספר מספרי הרזים שנתן לנוח… מפי רזיאל המלאך", נכתב בקטע. כך זכה הספר לשמו, "ספר הרזים".

"זה ספר מספרי הרזים שנתן לנוח בן למך בן מתושלח בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם, מפי רזיאל המלאך בשנת ביאתו לתבה לפני כניסתו…". שריד מהגניזה בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

"ספר הרזים" יצא לאור במהדורה מדעית בשנת תשכ"ז (1967-1966) עם הערותיו של מרגליות. בספר מתוארים שבעת הרקיעים שמעל הארץ ומחנות המלאכים היושבים בכל רקיע. מחבר הספר מונה את שמות ראשי המחנות ושמות כל המלאכים כולם – מאות רבות של שמות, וכן מספר על תפקידיהם ומעשיהם, על מה המלאכים ממונים ומהן הפעולות, ההקטרות, המתנות וההשבעות הדרושות כדי להפעילם שיעשו רצון המבקשים.

ודאי שיצירה המתיימרת לפרוש בפני הקורא את מבנה העולמות העליונים מספקת לו ידע קוסמי חשוב, אבל – כפי שהמחבר מדגיש בכל עמוד ועמוד – "ספר הרזים" מלמד ידע מאגי מעשי שבעזרתו יוכל המבקש להגשים את משאלותיו. מה אפשר לבקש ממלאכי כל רקיע? לכאורה נדמה שכל דבר שבו חפץ אדם מן היישוב, גם זה הלוקה בשיגעון גדלות. המשאלות נעות מ"לתת אהבת איש בלב אישה", דרך ריפוי מחלות, גירוש רוחות ופתרון חלומות וחזיונות, ועד ידיעת עתידות, הרצת סוסים והפיכת אדם לרואה ואינו נראה.

מלאכי הרקיע הראשון, למשל, נחלקים לשבעה מחנות שונים. המחנה הראשון הוא המשרת את שר המלאכים אורפניאל, ויושבים בו המלאכים האחראים על הרפואה:

אם בקשת לעשות דבר לרפואה עמוד בשעה ראשונה או בשנייה בלילה וקח בידך מור ולבונה והוא נתון על גחלי אש לשם המלאך המושל על מחנה הראשונה הנקרא אורפניאל ואמור שם שבעים ושנים המלאכים המשרתים לפניו שבע פעמים ואמור כן: מבקש אני פ' ב' פ' [פלוני בן פלוני] מלפניך שתצליח על ידי רפואה שלפ' בר פ' וכל אשר תבקש יתרפא אם בכתב ואם בשאילה, וטהר עצמך מכל טומאה ונקה בשרך מכל זימה ואז תצליח.

אל מול מחנה זה, ובאותו הרקיע ממש (הרקיע הראשון כאמור), נמצאים מלאכי המחנה השני, המשרתים את שר המלאכים תיגרה. שם השר מרמז על תחום אחריותו:

אלה המלאכים המלאים אף וחימה וממונים על כל דבר קרב ומלחמת ונכונים להצר ולענות עד מות לאיש ואין בם רחמים כי אם ליקום ולהפרע ממי שנמסר בידם. ואם ביקשתה לשלחם על שונאך או על בעל חובך או להפוך אנייה או להפיל חומה בצורה או לכל עסק אויביך להשחית ולהרע, בין שתרצה להגלותו ובין להפילו במיטה ובין להכהות מאור עיניו בין להאסירו ברגליו בין להצר לו לכל דבר, קח בידך מים מן שבעה מעיינות בשבעה לחודש בשבע שעות ביום בשבע נבלי חרש שלא נכנסו באור ואל תערבם ביחד אלה עם אלה ותניחם תחת הכוכבים ז' לילות ובלילה השביעית קח לך פיאלין של זכוכית לשם אויביך ושפוך המים לתוכה ושבור כלי החרס והשלך לארבע רוחות השמים ותאמר כן כנגד ארבע רוחות: ההגרית החונה ברוח מזרח, שרוכית החונה ברוח צפון, עולפה החונה ברוח מערב, כרדי החונה ברוח דרום, קבלו נא מידי בעת הזאת שאני משליך לכם לשם פלוני ב' פלוני לשבור עצמותיו ולכתת כל איבריו ולשבור גאון עוזו כשבירת נבלי החרש…

אף על פי שלא שרד נוסח שלם של היצירה, תפיסת העולם המשתקפת ב"ספר הרזים" (ושבעת הרקיעים שמעליו) מגובשת ובהירה גם בימינו. ככל שמתקדם המחבר בתיאור הרקיעים, כך מגלה הקורא כי הולכת ופוחתת יכולתו להשביע כוחות עליונים בדרכים מאגיות. ברקיעים הנמוכים מרוכזים המלאכים שחשיבותם פחותה יחסית, ומהם האדם יכול לבקש את משאלותיו האישיות. רק למלאכים האלה האדם יכול לגרום לציית. לעומתם, אין לאדם שום יכולת השפעה על המלאכים ברקיעים העליונים ביותר. כלומר הקרבה לאל מפחיתה את היכולת המאגית.

וזוהי פתיחת תיאור הרקיע השביעי, העליון מכול:

והרקיע השביעי כלו אור שבעתים ומאורו יבהיקו כל המעונות ובו כסא הכבוד נכון על ארבע חיות כבוד. ובו אוצרות חיים ואוצרות נפשות ואין חקר ותכלית למאור הגדול אשר בו ומאור הממולא תאיר כל הארץ ומלאכים אחוזים בעמודי אור ואורם כאור נוגה ולא יכבה כי עיניהם כניצוצי ברק ומעמדם על גפי אור ומפארים באימה ליושב בכסא הכבוד. כי הוא לבדו יושב במעון קדשו, דורש משפט ומפלס צדק שופט באמונה ומדבר בצדקה, ולפניו ספרי אש פתוחים ומלפניו נהרי אש מושכים ומשאתו יגורו אילים ומשאגתו ירופפו עמודים ומקולו ינועו אמות הסיפים וחיילותיו עומדים לפניו ולא ישורו דמותו כי הוא נסתר מכל עין ואין מי יראנו וחי. דמותו מכל נעלמה ודמות כל ממנו לא נסתרה.

בצד האמונה במלאכים, מאז ומתמיד התקיים ביהדות גם פחד מפני סגידה להם והפיכתם ממתווכים בין האדם לאל למעין אלים קטנים בעצמם. לא רק ש"ספר הרזים" אינו משכך פחד זה, הוא אף מעצים אותו. זאת הוא עושה באמצעות תפילה יחידה במינה בנוף הספרות היהודית: התפילה להליוס, אל השמש היווני. במסגרת תיאור הרקיע הרביעי מובאת בספר תפילה ביוונית – המנון לאל השמש על-פי נוסח התפילות להליוס שבספרות המאגית היוונית.

"אם בקשתה לראות את השמש ביום יושב במרכבה ועולה, השמר והזהר והטהר שבעה ימים מכל מאכל ומכל משתה ומכל דבר טומאה…", הרקיעי הרביעי. מתוך אוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'

פנייה למלאכים, תיאור שבעת הרקיעים, נוסחאות המזכירות את הפפירוסים המאגיים היווניים מן המאות הראשונות לספירה – כל אלו מחזקים את השאלה המסקרנת: מי חיבר את "ספר הרזים"? שמו של המחבר לא ידוע לנו כמו גם תקופת הכתיבה. מרגליות משער שהיצירה חוברה בארץ ישראל לאחר המאה השלישית לספירה בעיר שבה חיו יהודים ויוונים. אבל כאמור זו רק השערה. כך או כך מוסכם על החוקרים ש"ספר הרזים" מספק הצצה לא רק לשבעת הרקיעים שמעלינו, אלא גם – ובעיקר – לעולם היהודי-יווני שהתקיים לפני כיבושי האסלאם.

 

לקריאה נוספת

ספר הרזים: הוא ספר כשפים מתקופת התלמוד / יוצא לאור על פי שרידי גניזה עם מבואות והערות בידי מרדכי מרגליות, קרן יהודה ליב ומיני אפשטיין, תשכ"ז

יוסף דן, אנגלולוגיה, קוסמולוגיה ומאגיה – ספר הרזים, בתוך "תולדות תורת הסוד העברית בעת העתיקה", כרך ג', פרק שלושים ואחד, הוצאת מרכז שז"ר, תשס"ט

המראות והקולות מהר סיני: איורים של מתן תורה לאורך הדורות

אמנים רבים ציירו לאורך השנים את מעמד הר סיני. אמנים יהודים ואמנים נוצרים, בתוך הגדות או על מפות העולם, אמנים טובים וטובים פחות... כאן תראו כמה איורים כאלו שליקטנו מאוספי הספרייה הלאומית

משה על הר סיני ממפה הולנדית מן המאה ה-17. מתוך אוסף אמיר כהנוביץ, הספרייה הלאומית

"וכל העם רואים את הקולות…" כך מתואר מתן תורה בהר סיני בספר "שמות", פרק כ'.

מה זה אומר? איך ניתן לראות קולות? איך הם נראים?

כמו כל שאלה יהודית טובה, השאלות האלו קיבלו תשובות מעניינות ולפעמים בלתי צפויות במשך הדורות.

יש שטענו שממש ראו את האותיות של עשרת הדברות עפות באוויר.

כרזת קק"ל, 1960 לערך. מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

אחרים הסבירו שבשעה גורלית זו עם ישראל היה במצב תודעתי אחר שבו כל החושים התאחדו לחוש אחד. פרשנים נוספים דחו את שני ההסברים האלה לטובת משהו קצת יותר רציונלי: מדובר במטפורה, הם אמרו. בדיוק כמו שלפעמים "מריחים פחד", או כשבאנגלית אומרים לפעמים "אני רואה" כדי לציין שמשהו מובן, כך גם בני ישראל "ראו" את מצוות וחוקי התורה.

בכל זאת, בהינתן חוסר הבהירות של המילים הללו, די ברור למה – לאורך הדורות – אומנים שרצו לצייר את מעמד הר סיני בחרו במונחים ודימויים שהיו קצת יותר קלים להמחשה. לכבוד חג השבועות – חג מתן תורה – להלן כמה דימויים נבחרים מאוספי הספרייה הלאומית מהנשגב ועד המגוחך.

בואו נתחיל עם הנשגב…

המחזור האיטלקי המדהים הזה מהמאה ה-15 מראה את משה על הר סיני מקבל ספר תורה משמים. צריכים לתת קרדיט לאמן על כך שממש התאמץ להראות את הצלילים ותקיעות השופר המוזכרות בטקסט המקורי!

מחזור מנהג רומה, שנת 1450 לערך. מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו על הדימוי להגדלה

פחות צבעוני (ופחות יהודי) – הוא הדימוי הבא שמגיע מאחד הספרים המודפסים הראשונים ששילב דימויים וטקסטים. ליבר כרוניקארום, שיצא לאור בשנת 1493 בנירנברג, הוא אנציקלופדיה היסטורית שהודפסה בלטינית ואחר כך בגרמנית.

למרות שיהודים לא ממש נוהגים לצייר את ה' (בלשון המעטה), לאומנים הנוצרים שיצרו את יצירה הזו היה פחות אכפת. הם לא חששו להראות את אלוהים בכבודו ובעצמו נותן את עשרת הדברות למשה. כמו בהרבה יצירות אמנות אחרות שמתארות את משה מאותה תקופה, גם כאן הוא בעל קרניים, כתוצאה מתרגום מוטעה של הטקסט העברי המקורי.

שימו לב גם שיש סתירה די ניכרת מהטקסט המקורי: בציור בני ישראל מחכים די בסבלנות לקבלת התורה.

עמוד 114 של ליבר כרוניקארום, נירנברג, שנת 1493. מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו על הדימוי להגדלה

ביצירה שערך מיסיונר ישועי במאה ה-18, התערבבו קצת הזמנים. ישו הצלוב מוצג ממש ליד משה בהר סיני! כמו כן, הסתכלו על המדרגות העולות להר. משה בן השמונים בוודאי היה שמח להשתמש בהן!

חריטה מאת כריסטיאן דיטל המופיע ב-דר ניו וולט-בוט, אוגסבורג וגראץ, שנת 1732. מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו על הדימוי להגדלה

בדימוי דומה, שהודפס ברוסיה בשנת 1821, אנו רואים את ה' נותן במו ידיו את עשרות הדברות לידי משה… ממש כך:

 "נוף המייצג את הר סיני…", סנט פטרסבורג, שנת 1821.  מאוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית

לא רואים את ידי ה' בציור הבא, שהודפס בוונציה במאה ה-16, אבל למשה יש קרניים יפות וגם "בוטקה" נעים לבלות בו 40 לילה ויום!

משה מקבל את התורה במפה לטינית שהודפסה בוונציה בשנת 1569.  מאוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית

משה על הר סיני מככב באינספור מפות נוצריות, לפעמים כמיקום במפה עצמה ולעתים כקישוט לצדו של המפה. בדוגמאות הבאות תוכלו לראות שהדימויים שוכפלו מדי פעם או הועתקו בין מפות שתורגמו לשפות שונות.

לחצו על הקישורים בתיאורי הדימויים כדי לראות את המקור ולנסות לאתר את משה בעצמכם!

מפה מתוך ביבלייה הולנדית, שנת 1600 לערך. מאוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית

דימויים של משה והר סיני במפה שהודפסה באמשטרדם בשנת 1677. אוסף אמיר כהנוביץ, אוסף הדיגיטלי של הספרייה הלאומית

 

משה מקבל את התורה במפה בשפה הצרפתית שהודפסה באמשטרדם בשנת 1704. אוסף אמיר כהנוביץ, אוסף הדיגיטלי של הספרייה הלאומית

 

משה מקבל את התורה במפה גרמנית שהודפסה בהולנד, 1716. מאוסף אמיר כהנוביץ, הספרייה הלאומית.

ועכשיו לכמה ציורים שצוירו על ידי אמנים יהודיים.

הנה עשרת הדברות על הר סיני, בלי משה בכלל, שסביר להניח שלא צויר ממניעים דתיים של יוצר המפה או של הלקוחות הפוטנציאליים שלו:

"ארץ הקדושה וגבולותיה מסודרת על ידי יהוסף שווארץ מפלאס", ווירצבורג, שנת 1829.  מאוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית

למרות שיש מפות יהודיות, כמו זאת של יהוסף שווארץ לעיל, מקור נפוץ יותר לציורים ודימויים של משה והר סיני הן הגדות של פסח.

בדימוי הבא, פרי ידיו של אומן יהודי מפורסם בשם משולם זימל בן משה, אנו רואים גדר סביב הר סיני המוזכר בטקסט המקראי. הסצנה "השטעטלית" נראית קצת כמו משהו שנלקח מהופעה של "כנר על הגג"‎, לא?

הגדה של פסח מווינה עם ציורים של משולם זימל בן משה משנת 1719. מאוספי הספרייה הלאומית

ציור דומה, בו משה מוסתר מעין הצופים כי הוא מוקף בעננים, מופיע ביצירה של אומן יהודי ידוע אחר, יוסף בן דוד מליפניק. הציורים של משולם ויוסף (בנוסך לעוד אחד שתראו בהמשך) ככל הנראה מבוססים על הגדת אמשטרדם, הנדפס בשנת 1695.

הגדה של פסח מדרמשטט עם ציורים של יוסף בן דוד משנת 1733. מאוספי הספרייה הלאומית

ועכשיו, האיור שחיכיתם לו (או שלא…). מרחוק הוא נראה די דומה למה שראינו כבר. דימוי סביר של משה במעמד הר סיני:

הגדה מאמשטרדם, שנת 1769. מאוספי הספרייה הלאומית

אבל ככל שמתקרבים… רואים שמשהו לא בסדר פה…

עם כל הכבוד לילדים, הציור הזה – שמופיע בכתב יד בן מאות שנים שערכו לא יסולא בפז – נראה כמו… אולי… יצירה מכיתה ב'?!

אולי זהו דיוקן עצמי של תלמיד בית ספר יסודי זועם שקורע את שיעורי הבית שלו?

האם משהו השתבש בדרך?

הילד של המאייר התערב במלאכה כשאבא לא הסתכל?

הצבע אזל?

סגנון "פוסט-מודרני" לפני שהיה בכלל "מודרני"?

ניסיון שיקום אמנות כושל?

לעולם לא נדע, אבל אולי –  כמו הקולות בהר סיני, כל יצירת אמנות טובה וכל טקסט יהודי – על כל אחד ואחת מאתנו לפרש את מעמד הר סיני הזה בדרכו הייחודית שלו ושלה.

חג שבועות שמח!

רוב תודות לד"ר יואל פינקלמן, לד"ר סטפן ליט ולאיילת רובין על עזרתם.