מנחם בגין האמין כי רק איחוד שני ימי האבל ישמר את זיכרון השואה. המתנגדים, לעומת זאת, מחו בתוקף: "האם נהפוך את זכר השואה ל'סניף' של תשעה באב?"
היה זה בסוף שנת 1942, כשביישוב העברי בארץ ישראל החלו להיוודע ממדי האסון המתרחש באירופה. שורדי השואה שהגיעו ארצה החלו לספר על הזוועות שמבצעים המרצחים הנאצים ושותפיהם. שברירי המידע שהגיעו קודם לכן סיפקו תמונה חלקית בלבד, ואילו המידע החדש הציג תמונת מצב מחרידה: היהודים נרצחים בהמוניהם. ביבשת אירופה מתרחש רצח עם. שואה.
היישוב היהודי הנדהם עושה מעשה. קברניטי המדינה שבדרך מתכנסים ב-22 בנובמבר 1942 ומכריזים על יום 2 בדצמבר כיום אבל, צום ותפילות למען האחים היהודים בגולה.
"כאב כזה לא ניתן לביטוי בדברים, אלא בבכי תמרורים וזעקת שבר", הכריז הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג. "אוי מה היה לנו! קמו עלינו זאבי ערב, חיות יער, שדי שחת. הכינו טבח לאחינו ולאחיותנו שבגולה. כמעט אירופה כולה נהפכה לנו לגיא התופת!".
מאות אלפים השתתפו בעצרות ובתפילות ונהגו מנהגי אבלות. קינות נקראו בפי מנהיגי היישוב.
ההמשך ידוע.
התאריך 2 בדצמבר לא הוא שנכנס ללוח השנה העברי. בסופו של יום, כ"ז בניסן הוא שהתקבע בשנות ה-50 של המאה הקודמת כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.
כולנו מכירים את מנהגי היום הזה. צפירה. טקסים. כל אלו הפכו את יום השואה ליום שונה ומיוחד בלוח השנה העברי-ישראלי. אך מנהגיו של היום הזה נותרו ברובם "חילוניים", ומנהגי האבלות המקובלים בימי הצום בלוח השנה העברי לא מתקיימים ביום זה.
אך היו שהתנגדו לכך.
החשש היה שיום השואה המודרני "לא יחזיק". שאם לא יהיה חיבור אמיתי להיסטוריה היהודית, זיכרון השואה יימחה.
"ועדיין ניתן לתקן את המעוות הזה כדי שיתקשר עם יום שיישאר קיים בעתיד היהודי, עם תשעה באב", כתב באומץ פרשן התלמוד והמקרא הרב עדין שטיינזלץ באוגוסט 1973. "להעביר את יום הזיכרון הדתי (יום הקדיש) ליום זה. ועל ידי כך ייקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל-יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון".
ארבע שנים אחר כך. מאי 1977. מנחם בגין מנצח בבחירות וב-20 ביוני מתיישב על כיסא ראש הממשלה.
חולפים להם בקושי חודש וחצי, ובגין מכריז על הצעתו: יום הזיכרון לשואה יתקיים בתשעה באב. "אם נזכור בתשעה באב את השואה", אמר בגין במליאת הכנסת, "את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות. זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו, אלא גם בדורות הבאים, על פי המסורת של עמנו, על פי קביעת חכמינו".
בגין אף סיפר כי התייעץ בנושא עם הרבנים הראשיים, ולדבריו הם לא התנגדו למהלך.
הצעתו של בגין זכתה לקיתונות של ביקורת. המתנגדים היו רבים. איש איש מסיבותיו.
"זה יטשטש את הייחוד של השואה ויחיש את תהליך השכחה", הזהיר קורא "דבר" אשר גורדון. "כבר מופיעים בעולם ספרים רבים המכחישים את עצם השמדתם של ששת המיליונים. האם במו ידינו נתרום לטשטוש ההיסטוריה האיומה הזאת. האם נהפוך את זכר השואה ואת לימודה ל'סניף' של תשעה באב?"
יהודה טובין, ממנהיגי "השומר הצעיר", אשר הקדיש שנים רבות להנצחת זכר השואה, כתב במאמרו ב"מעריב": "אם נכונים הדברים שיוחסו לרב הראשי בעיתונות, הרי הוא אמר שצריך לאחד את כל הטרגדיות שקרו לעמנו ליום זיכרון אחד 'עד אשר נזכה לראות בנחמת ציון ויום תשעה באב יהפך לששון, לשמחה ולמועדים טובים'… ומיהו בתוכנו המסוגל לעלות על דעתו, שהמיליונים שהושמדו והקורבנות שנפלו בארצנו – יום זיכרונם ייהפך ליום שמחה וששון?"
ונסיים בקטע מטור שכתב דוד פרח, שהגדיר עצמו "אחד משארית הפליטה": "ברגע שישתלב יום השואה והגבורה ביום תשעה באב, אז אחרי הדור שלנו, לא ישאר זכר מששת מיליונים הורינו, אחיותינו, ילדינו, וקרובינו, שאפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע, שאפרם פוזר בשדות טרבלנקה, בלז'ץ ואושביץ".
בעקבות הביקורות, מחליט בגין לכנס את גדולי החוקרים ואנשי הדת לסבב דיונים במכון ון ליר בירושלים.
בדיונים, שבגין משתתף בהם באופן אישי, הוא שומע התנגדויות רבות ליוזמה מטעמים כאלו ואחרים. בין היתר נשאלת השאלה כיצד בדיוק ילדי ישראל יציינו את יום השואה בתאריכו החדש, כאשר הם נמצאים בביתם בשלהי החופש הגדול…
הסוף ידוע. היוזמה של בגין נעלמה מן העולם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נותר בכ"ז ניסן, וצום תשעה באב ממשיך להיות יום אבל לבית מקדשנו. האם יש סכנה כי יום השואה יישכח בשל היותו מנותק מצומות עם ישראל? או אולי ייחודו של היום הוא שיציל אותו מהשכחה? ימים יגידו.
תודה רבה לד"ר יואל רפל על סיועו בהכנת הכתבה
תגובות על כתבה זו