כולנו חווינו זאת. זה יכול לקרות בכל מקום: בשיעור בבית הספר, בקורס בצבא או מול המחשב בעבודה. העפעפיים נעשים כבדים, העיניים מאדימות. ואתה, המתעקש להישאר ער, נסחף עמוק אל עולם השינה.

אנחנו מכירים טריקים שונים להישאר ערניים בזמני עפיצות: בליל הסדר הבטיחו מתנות שוות למי שימצא את האפיקומן. בצבא לימדו אותנו להרים רגל בזמן שיעור ארוך כדי שהנחיתה תעיר אותנו אם נירדם. בעבודה הורגלנו לפקוח עיניים ממש רחב אחרי ארוחת הצוהריים או פשוט לוותר על הפחמימה הנחשקת במזנון. מתפללים בבתי הכנסת נקטו שיטה מעניינת לשמור על ערנות, בעיקר בשבתות וחגים. המתפללים העבירו ביניהם קופסה, לרוב עשויה כסף, ובתוכה אבקת טבק להרחה כתמריץ לשמור על הערנות והריכוז. קופסאות הרחה רבות שמורות באוסף משפחת גרוס, ועתה אפשר לצפות בהן ב"אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית.

על החשיבות והשכיחות של הקופסאות הללו אנחנו למדים מהתפוצה שלהן בקהילות שונות. בעיר הנמל אסואירה שבמרוקו יוצרו קופסאות הרחה למרבית קהילות צפון אפריקה. הקופסאות ממרוקו יוצרו לרוב מכסף. אך לעיתים יוצרו קופסאות ממתכת זולה יותר דוגמת פליז, כמו הקופסה בצילום שלפנינו.

קופסת הפליז הזו הייתה שייכת לאדם פרטי, כפי שאפשר ללמוד מהחריטה של שם הבעלים ושם היוצר על מכסה הקופסה. במרכז המכסה נכתב "ע"ה יצחק אדהאן", ומסביב נחקקו המילים: "הצעיר שלום המ' יפרח [דהיינו המכונה יפרח] הי"ו יום ב' בש' ר"ח שבט שנת תשי"א".

 

נדירות אף יותר היו קופסאות הרחה עשויות זהב. אחת מהן היא הקופסה הזו, שנוצרה בשנת 1925 לערך. ראשי התיבות של הבעלים (AB) חקוקות במרכזה.

 

העיטורים על קופסאות ההרחה מבהירים לנו שמדובר בחפצים שנקשרו לקריאה ולתפילה בבתי הכנסת. דוגמה מובהקת לכך היא קופסה נוספת ממרוקו. הקופסה עוצבה בצורת ספר, ועליה נחרטו סמלי מגן דוד ולוחות הברית. גם היא יוצרה באסואירה שבמרוקו. בדומה למרבית הקופסאות ממרוקו גם קופסה זו עשויה כסף.

 

הקופסאות של שלמה יפרח ושל AB אינן היחידות שעליהן נחרטו שמות הבעלים. אומנם את השם שלמה יפרח אנחנו לא מזהים, אך אפשר להניח שהיה מאמין הדוק וישר דרך. עם זאת, מתברר שגם דמויות הלכתיות מוכרות נזקקו לא פעם לעזרה בשמירה על הריכוז.

מי שבקיא בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית יזהה את שמו של הרב אליהו משה פאניז'יל, שהיה הראשון לציון – הוא הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל. פאניז'יל כיהן כשנה עד שהודח מתפקידו לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908. ייתכן שקופסה זו, שנוצרה בלוב, נשלחה לרב מקהילת יהודי לוב כשי לרגל מינויו לראשון לציון. על הקופסה נחרטו המילים: "אמפניזל ס"ט" [אליהו משה פאניז'יל] ו"שמשון והאריה".

 

גם בבבתי כנסת באירופה השתמשו בקופסאות הרחה. נוסף על הקופסאות מצפון אפריקה שמורות באוסף גרוס גם כמה ממרכז אירופה. דוגמה אחת היא הקופסה שצילומה מוצג כאן, שמקורה בגרמניה. חברת לזרוס פוזן הייתה היצרנית המרכזית של חפצי יודאיקה עבור יהדות גרמניה מסוף המאה התשע-עשרה ועד השואה. הכיתוב על קופסה זו הוא ברכת השלום המקובלת בשבת בין דוברי היידיש: "גוטען שבת". הקופסה מתוארכת לתחילת המאה העשרים. מדובר בפריט נדיר יחסית בקרב יהדות גרמניה.

 

מראשית המאה העשרים בערך עשה מנהג הרחת הטבק עלייה לארץ ישראל, ומספר קופסאות הרחה מארץ ישראל שמורות באוסף גרוס. כמה מהן נוצרו בבית הספר לאומנויות בצלאל, דוגמת הקופסה הזו משנות העשרים של המאה הקודמת. במרכז הקופסה נחרט ציור של כיפת הסלע.

 

בקופסאות ההרחה מארץ ישראל נחרטו מראות הארץ, בייחוד מירושלים.

 

האם הציורים המעטרים את קופסאות ההרחה מסמלים יותר ממה שנדמה במבט ראשון? האם משמעותם עמוקה יותר מאזכור מתבקש או סממן יהודי שנוספו כדי לצאת ידי חובה? לא ברור. בחסידות כמו בחסידות, מצאו המריחים (כמו גם המעשנים) צידוק מיסטי למנהג. הם ראו בעישון ובהרחה מקבילה לקטורת, ומכאן שעבורם הייתה זו דרך להתקשרות עם העולמות העליונים. רבות נכתב על כך בהקשר של הלולקע – המקטרת החסידית. קופסאות ההרחה עדיין ראויות למחקר מעמיק.

דוגמה לקופסת הרחה חסידית היא הקופסה שלפנינו, שנוצרה לזכר גדליה בן מרדכי שמלקס, רבה הראשי של פשמישל שבפולין. בפנים הקופסה נכתב: "לזכרון מן מה"ו הרב הגאון ר' גדלי' שמעלקס ז"ל".

 

כל הצילומים בכתבה הם מתוך "האינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית.

כתב: פרופ' יוסף שיטרית

 

השיר המעניין אותנו כאן מעלה את דימויי חג הפסח וחג הסוכות, טקסיהם, מנהגיהם והתנהלותם כפי שהתעצבו בקהילות מרוקו במשך הדורות דרך התנצחות אלגורית בין שני החגים. על פי אחד המקורות השיר נכתב בידי מסעוד בנון כנראה בסוף המאה ה-18. השיר כתוב בערבית יהודית ונושא כותרות שונות, כמו 'קצת פסח וסוכה' [=סיפור פסח וסוכות] או 'מדארבת פסח וסוכה' [=מריבת פסח וסוכות]. הוא היה נפוץ ביותר בקהילות יהודי מרוקו השונות — הן הקהילות דוברות הערבית היהודית הן הקהילות דוברות הספרדית היהודית שבצפון. במאה ה-20 הוא זכה להדפסות חוזרות בקזבלנקה ובפאס.

 

 

 

העלילה

השיר שלפנינו שייך לתת-הסוגה הנקראת 'קצה' בשירת ה'קצידה' במרוקו והכוללת שירים בעלי ממד אירועי-סיפורי. ביסוד העלילה עומדות יוהרתו ושחצנותו הבלתי כבושות של פסח. הוא מתגרה בסוכה המסכנה, מתקיף אותה, מאיים עליה ומשמיץ אותה על לא עוול בכפה. למרות שזו ניסתה לפייס אותו ולהרגיע אותו, מזגו הסוער והגאוותן של פסח אינו נותן לו להירגע אלא להפך הוא הולך וגובר. גם הסוכה מחליטה לא להישאר חייבת לבן מחלוקתה ומצהירה שאין היא פוחדת מפניו. פסח רואה בכך התגרות כלפיו ומתנפל בשצף קצף על יריבתו. הוא משפיל אותה לעיני הנוכחים תוך תיאור הדלות של המבנה הרעוע המוקדש לה ודלות הטקסים המתנהלים בה. הוא מתגאה בעושרו ומעלה על נס את סימני הפאר וההדר המייחדים אותו כחג החרות ואת טקסיו המשפחתיים בליל הסדר וקריאת ההגדה. בלית ברירה, הסוכה נאלצת להגן על כבודה ולהחזיר לפסח מלחמה שערה בכליו הוא. אחרי ששמעה את התקפתו חסרת הרסן היא מסגלת את תכסיסי הפולמוס שלו ומטיחה בו את כל המצוקות הנפשיות והכספיות ואת כל העוולות שהוא גורם לבני הקהילה.

חג הפסח קשה בייחוד לחסרי האמצעים ולאומללים שביניהם, הנאלצים לעמוד מתוך מצוקתם בהוצאותיו הרבות. הסוכה מעלה על נס את גבורתם, תושייתם ומוכנותם לקרב של שני בניה ושתי בנותיה, שהם ארבעת המינים; היא בטוחה שיידעו להגן עליה מפני זדונו של פסח. בניה הם ההדס והלולב או כף התמר, ובנותיה הן הערבה והאתרוג על פי שמו של זה האחרון בערבית יהודית 'טרונזא'. לבסוף הסוכה מתארת את כל ההנאות הקולינריות והשפע הרב במוצרי השדה והבהמה הכשרה שמאפיינים אותה ומאפשרים לכולם לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולאורחים להתארח בלא היסוסים ובלא בושת פנים. היא מעמתת רווחה זאת עם הצער והכאבים שגורמות המצות שנאפו בבתים והתייבשו חיש מהר לרמה של אבנים. היא כה משוכנעת בצדקת טענותיה עד שהיא מבקשת מן הנוכחים לשמש שופטים בינה ובין בן ריבה ולפסוק איזה חג עדיף עליהם ועל הקהילה. אלה מצדיקים את דבריה, ולא נשאר לפסח אלא להודות בפזיזותו ובשחצנותו ולבקש סליחה מן הסוכה על התקפתו חסרת השחר. עם ניצחונה המוחץ של הסוכה לא נשאר ליתר החגים, שבועות ושמחת תורה, אלא להשלים בין שני הניצים ולהזכיר להם שמבחינת הקהילה שניהם שווים באותה המידה. הפולמוס מסתיים אם כך בדברי סליחה ופיוס והסדר מוחזר על כנו.

 

הדמויות

עם כל הממד הסטראוטיפי של דמויות כה צפויות ושקופות כמו החגים פסח וסוכות, אין הן פועלות בשיר כשתי מריונטות בידי הפעלולן-המספר. להפך, התנהגויותיהן משתנות מתחילת השיר לסופו. בתחילת השיר, פסח מצטייר בדמות גבר 'מאצ'ואיסטי', שחצן ורברבן, נוח לכעוס וממהר להפעיל את נחת זרועו כלפי כל מי שהוא מחשיב אותו לנחות ולבזוי. לעומתו הסוכה מוצגת בדמות אישה מסכנה וכנועה המוכנה אף למחול על כבודה המועט מפני גדולתו ויוקרתו של פסח שהכתיר את עצמו כאדון וכמלך על כל החגים.

הראשונה המשנה את תדמיתה ותכונותיה היא הסוכה. היא מבינה שכדי לשרוד עליה להפעיל תוקפנות נגד תוקפנות. היא משילה מעליה את סטיגמת הפחדנות המלווה אותה ומעזה להתמודד עם פסח על פי התנאים שהוא עצמו קבע, היינו בדרך הפולמוס וההכפשה. לשם כך היא מתחזקת בגבורתם של בניה ובנותיה, שיידעו לרוץ להגנתה בשעת הצורך, ומטיחה ביריבה השחצן את כל העוולות שהוא גורם לבני הקהילה. היא מטיחה במישרין בפסח את מסכת ה'פשעים' וההצקות שהוא אחראי להם ואת העינויים שהחוגגים מתענים בהם בגלל צרכיו הרבים, האוכל הדל והמצות שמכינים בבית והמסוכנות לבריאות הקטנים והגדולים כאחד. לעומת זאת היא מעלה על נס את השפע והרווחה שהיא מענגת בהם את החוגגים ואינה שוכחת להשוות זאת למחסור ולדכדוך המאפיינים את פסח. התקפתה המוחצת מאלצת את פסח לחזור בו מעוינותו, לבקש סליחה על תוקפנותו חסרת היסוד ולהודות בעליונותה של הסוכה.

יצוין כאן שציור דמות מורכבת זו של הסוכה לא היה אפשרי אלמלא נשא המונח 'סוכה' בערבית יהודית שתי משמעויות שונות, האחת במובן של מבנה ארעי הבנוי לרוב מקני סוף והשנייה חג הסוכות עצמו; כידוע שתי משמעויות אלה נפרדות במקורות העבריים – הסוכה מצד אחד וסוכות מצד שני.

אשר לפסח הוא מצטייר בשיר לא רק כיהיר וכשחצן המוכן אלי קרב, שהוא בעצמו מחליט עליו, אלא גם כאדם כעסן ורגזן הנתון לסערות נפש בלתי נשלטות; הנוכחים מודעים לכבודו וליוקרתו ומנסים בכל כוחם להרגיעו. הוא בטוח בעצמו ומשוכנע שהאל בחר בו מכל החגים, ולכן הוא מזדעזע מן החוצפה שבדברי הסוכה המעזה לעמוד מולו על כבודה ומאיים להרוס אותה אם לא תסתלק מעל פניו. את איומו אין הוא מוציא לפועל אך הוא פותח בהתקפה מוחצת נגד הסוכה שהוא רואה בה את יריבתו המעיבה על יוקרתו ועליונותו. הוא מתאר בזלזול את החומרים הזולים שמהם בנויה הסוכה ומתפאר בפאר המייחד את הבתים בתקופת חג הפסח ובהדר שבטקסי החג שלפני קריאת ההגדה ואחריה. לתגובה הניצחת והחריפה במיוחד של יריבתו הוא לבטח לא ציפה. לכן הוא נשאר המום מדבריה ונאלץ להודות בפזיזותו ובשחצנותו ולבקש ממנה סליחה על התנהגותו האלימה כלפיה לאחר שהכיר בעליונותה.

 

משמעויות  פסיכולוגיות וחברתיות־תרבותיות  של השיר

שני החגים הארוכים פסח וסוכות היו שני זמנים של חסד עבור הקהילות שניתקו אותן כל פעם למשך יותר משבוע מחיי השגרה של ימי השנה ואילצו אותן לנהל את חייהן ברמה שונה ובתנאים שונים. חוויות החגים שחזרו על עצמן בצורה כה אינטנסיבית כל שנה באותו תאריך במשך עשרות דורות הפכו את רישומיהם של חגי ישראל בנפשות החוגגים ובתרבות הקהילתית לממשויות חברתיות עצמאיות בעלות נוכחות מנטלית משלהן הנושאות משמעות אנושית ותרבותית שמעבר לטקסים ולהתנהגויות המייחדים כל חג וחג ומעבר למקורותיו הדתיים וההיסטוריים. עבור החוגג היהודי, החג הוא קודם לכול חריגה מן היומיום ומפעולות החולין. אולם מימוש כל הכרוך בו — טקסיו ותנאיהם, מנהגיו הכלליים והפרטיים, מלבושיו ומטעמיו המיוחדים — דורש הכנות מאומצות מן המשפחות ומציב אילוצים לא מעטים, ובמיוחד הוצאה כספית שמעבר לתקציב המשפחתי הרגיל, שהיה מצומצם בלאו הכי משום דלותם של רוב גדול מבני הקהילה. אין ספק בכך, שחוויות החג מפתחות רגשות התעלות מעל לשיגרה ואף תחושה של הוד והדר בטקסים מסוימים, כמו עריכת הסדר בפסח למשל.

 

בו בזמן החג מציב בפני המשפחה החוגגת מכלול של פעולות, של החלטות, של אילוצים, של תסכולים ושל ערכים המכניסים אותה ללחצים רבים, בראש ובראשונה לחצים כספיים המופעלים על ראש המשפחה כדי שיעמוד בכבוד במילוי צורכי החג, אך באותה המידה גם לחצים פיסיים ופסיכולוגיים המופעלים על עקרת הבית דרך ההכנות המדוקדקות והתובעניות של טקסי החג, חפציו, מצרכיו וארוחותיו. כך למשל, לא כל הפתגמים הערביים-היהודיים שהיו בפי נשים יהודיות במרוקו ועניינם פסח קושרים שבחים לחג, אלא להפך. פתגם אחד אומר בתרגום קרוב למקור: "לא נאכל את המצה עד שנהפוך לעלה נידף" (בגלל המאמצים הפיזיים הכרוכים בניקיון ובהכנת המצרכים של החג); פתגם שני שהוא דו-משמעי מוסיף: "פסח חג המרור / חג המחסור".

רישום מנטאלי זה של החגים הביא גם ליצירת מעין היררכיה חברתית ותרבותית המדרגת את החגים בתודעה הקהילתית על פי המאמצים הכלליים שתובע כל חג וחג ועל פי מהות הטקסים והמשמעויות הכרוכים בו, וממקמת אותם זה ביחס לזה. בראש הסולם, עומד בלא כל ספק פסח, שהוא אמנם חג החרות אך הוצאותיו מרובות, הכנותיו ארוכות ומדוקדקות. טקסיו המפוארים ומצרכיו המיוחדים, אסור שיהיה בהם ספק חמץ כלשהו.

בגולה, פסח נמשך שמונה ימים וחג הסוכות תשעה ימים. גם בחג זה החל בסתיו מתקיימים טקסים מיוחדים, ובמיוחד בניית הסוכה והכנת ה"לולב", היינו ארבעת המינים עבור התפילות בבית הכנסת. לכן הוא יכול לשמש בר תחרות לפסח, כאשר לזכותו עומדים יתרונות משלו הנובעים מהעדר המגבלות שמטיל פסח על בן הקהילה בענייני חמץ ומצה. שלישי בסולם מנטאלי זה הוא חג השבועות, שאינו שווה משקל לשני הרְגָלִים הראשונים משום שהוא נמשך (בגולה) יומיים בלבד וטקסיו המשפחתיים מועטים ביחס. לכן בשיר על מריבת פסח וסוכות הוא משמש כמשכין שלום בסוף הקטטה בין שני הניצים ומצהיר עליהם כעל שווים בזכויותיהם וביתרונותיהם.

 

 

 

לקריאה נוספת

יוסף שיטרית, "היררכיית החגים ודמיונותיהם בקהילות יהודיות מסורתיות: מבנים פואטיים ולשוניים בשיר התנצחות בין פסח לסוכות בערבית של יהודי מרוקו מן המאה ה־18" בתוך: מלכה מוצ'ניק וצבי סדן (עורכים), מחקרים בעברית החדשה ובלשונות היהודים מוגשים לאורה (רודריג) שורצולד, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 579-558.

 

תוכלו להאזין לשיר המלא בעמוד השער 'השיר על מריבת פסח וסוכות'

 

בונוס: מילות השיר בערבית-יהודית המקורית ובצירוף תרגום עברי

ערך, ההדיר ותירגם פרופ' יוסף שיטרית

 

1. אנא יא לזוואד גֿאדי לחרק'א* / ולגּית עמי פסח בזוהד ודרגּא;

וסייפֿו פֿידו גֿאדי לסוכּה, / ודנא יהדמהא בלפֿיסאני.

[=הלכתי, הו אנשים טובים, בדרכי למרוץ הסוסים, נתקלתי בדוד פסח מלא מרץ וגבורה;

חרבו שלופה בידו, הולך לסוכה בכוונה להרוס אותה בקרדומו.]

*לחרק'א: מרוץ סוסים בליווי יריות באוויר מרובים ישנים הנפוץ במרוקו; המשחק מכונה היום 'פנטזיה'.

 

2. אזראת וכּלמתו בכּלאם לדיד: / לאהּ, יא פסח, בן עמי לעיד,

דראב בידיךּ לא תדראב בלחדיד; / מא תהדם אסוכּה, יא פֿרך לגֿזלאני.

[=רצה הסוכה לקראתו ופנתה אליו במתק לשון: בבקשה ממך, הו בן דודי פסח,

הכה בידך אל תכה בברזל שבידך; אל תהרוס את הסוכה, הו עופר איילים.]

 

3. קבדנא פסח וגּליס ותכּא, / וקאלהום: שמעו מני, יא זמאעא למבארכּא,

אנא כּא נדעי ליכּום אסוכּה, / פֿכֿמסתאס פֿתשרי תחתאז תזיני.

[=אחזנו בפסח, הוא התיישב ונשען לרווחה. אמר לנוכחים: הקשיבו לי, קהל מבורך,

אני מגיש לפניכם תלונה נגד הסוכה, בחמישה עשר בתשרי היא חייבת להתייצב לפניי.]

 

4. פֿלחין אסוכּה כּאנית מחתאלא / ועלא לכֿסום כּאנית עוואלא.

קאלית: למות כּאיינא ועלאס נזיד אדלא, / נסבאר לפסח יזי יעאיירני?

[=למועד הנקוב הסוכה המתינה ובאה מוכנה היטב למלחמה.

אמרה: סופנו למות ולמה להוסיף על כך השפלה, לסבול את פסח והשמצותיו?"

 

5. קאלתלו אס ביני וביניךּ, יא וולד בן עמי? / פסח איסמיךּ וסוכּה איסמי.

עלאס כּא תפֿדאח ביא? מא בית סי תקאדי תחסמני, / קדאם אנאס תזי תעאיירני?

[=אמרה לו: מה לי ולך, אתה בן דודי? פסח שמך וסוכה שמי.

למה אתה גורם לי בושות? עוד לא סיימת לבייש אותי, להשמיץ אותי ליד אנשים?]

 

6. נפֿקאע עמי פסח וקאם בזהאלא, / קאלהא, סיר עני יא האדיךּ למהבולא,

סאעייא ודלילא, גֿר נוואלא / דלקסאב ולחטיב ועוואד לערבאני.

[=התעצב דוד פסח, קם בסערה ואמר לה: הסתלקי מעל פניי, משוגעת אחת,

קבצנית בזויה, כולך סוכת קני סוף וענפים ובדי ערבה.]

 

7. כּיף יטרא פֿיךּ, יא סוכה, אילא תעאנדני / וואנא על לעייאד רבי פֿדלני?

אסיר ולהיבא ליא יוואתיני. / פסח [הוא] לה', ישראל סמאווני.

[=למה את מצפה, הו סוכה, כשאת מתגרה בי, שעה שמכל החגים האל העדיף אותי?

יופי ויוקרה יאים לי. "פסח הוא לה'", קראו לי בני ישראל.]

 

8. אלביות מזווקין ולפֿראסאת מתלוקין; / כּיסאן נקיין וסמאייע מסעולין;

באנו ישראל קבל סהאר מחתאלין, / כּביר וסגֿיר עשיר ועני.

[=הבתים מקושטים והמצעים פרושים; הכוסות נקיות והנרות דולקים

בני ישראל מלפני חודש מוכנים, גדול כקטן, עשיר ועני.]

 

9. כּתורית באבוניז מעא רהוט אריחאן / ונעאת כֿודאר סופֿאר וחומאר;

אנוואר לבוייאד אליאסמין ולכֿילי ולזהאר; / אלרייאח טאייבא ולקלב אמהני.

[=זרי בבונג וסוגי הדס, פרחים ירוקים, צהובים ואדומים;

פרחים לבנים, יסמין, סיגליות ופרחי הדר; ניחוחות נעימים והנאה בלב.]

 

10. איסאסרא יזיוו ידורו באין למידא, / ובסאווט לדיד יקראוו להגדה

וויקולו: אמן, לקאביל יכּון האגדא. / וויפֿרחו ביא לכּול בזמיע נסוואני.

[=הילדים מסתובבים ליד שולחן החג, ובקול נעים קוראים את ההגדה

ואומרים: יהא רצון שכך יהיה בחג הבא. וכולם שמחים הודות לי ובכללם הנשים.]

 

11. תמא יחדרו ארבעה דלכוסות, / ווידא יחב יסרוב מייא פֿיידו ארשות.

לכּרפּס ולמרור ותלאתא דלמצות / מעלומין; תפֿהים לוולי ותאני.

[=שם שותים את ארבע הכוסות, ואם ירצה לשתות מאה כוסות הרשות נתונה לו.

כרפס, מרור ושלוש מצות ידועים לכול; הכוונה לכך, בלילה הראשון והשני.]

 

12. טיפֿור חרוסת פֿי וואסט למידא, / דראע מסווי וקדאמו בידא.

יקסאם למצה וויסעד סעודה, / יקרא להלל וויבקא מהני.

[=צלחת החרוסת באמצע השולחן,  וכן חתיכת זרוע צלויה ולידה ביצה.

הוא חוצה את המצה ואוכל את הסעודה, קורא את ההלל ונהנה.]

 

13. אסבאני ומחארים תמא מנזלין, / ומכֿאדיד די ברוכּאדו עלאס יתכּיוו מוזודין;

אסראב ומאחיא ולחאם אסמין; / ונאס כּלהום קלבהום מהני.

[=צעיפים ושטיחים שמה פרושים, וכן מונחות כריות מבד ברוקד להישען עליהן;

יין ומאחיה ובשר שמן; וכולם רווים נחת.]

 

14. חסים, יא סוכה, וסיר פֿחאליךּ, / לאמא נזבד סיפֿי ונהדים רכּאניךּ,

נכּסיף קסאביךּ ונסעיל עוואדיךּ, / נבדאר ונפֿסיד אוראק לערבאני.

[=בושי לך, סוכה, והסתלקי לך, שלא אשלוף את חרבי ואהרוס את פינותייך,

אחשוף את קני הסוף ואשרוף את ענפייך, אפזר ואשמיד את עלי הערבה שלך.]

 

15. קאדא פסח וסדיר כּלאמו. / קפֿזית סוכה וזאת קדאמו.

זרא שבועות הווא בן עמו / באס יעמיל שלום באיין כֿוואני.

[=רק השלים פסח את דבריו, וסוכה קפצה ובאה למולו.

רץ שבועות בן דודו כדי לעשות שלום בין אחיי.]

 

16. קאלתלו: אידא נתין ראזל אנא אולייא; / נכֿאפ מניך לא תקטעלי אודנייא?

ענדי אולאדי רבי ידוומהום עלייא, / מא יכֿליוו עליא חתא דלמאני.

[=אמרה לו: אם אתה גבר אני אישה, האם עליי לפחד שתחתוך לי את האוזניים?

יש לי בנים, שהאל ישמור לי אותם, שלא ייתנו שיעשו לי רע.]

 

17. פֿי וולאדי וואחיד וויסמו אריחאן, / האייא כֿאלי פסח בן אטחאן,

כּא יזי גֿר יסבעהום לכּסיפא וקוות למחאן; / תסבאע ותקול: ראה זוע זאני[!]*. / ותקול איזאני

[=בין ילדיי יש אחד ושמו הדס, הו דודי פסח בן הטוחן,

הוא מוכן להשביע אותם חרפה ומצוקות; אתה תשבע ממנו ותגיד אני רוצה עוד.]

*חל כאן שיבוש בטקסט, שכן בכל יתר הגרסאות של השיר הנוסח הוא: 'ותקול איזאני' [=ותגיד די לי].

 

18. ענדי וולד וואחיד גֿנדור ומזאהיד; / מן דון כֿוואנו הווא חארס וסדיד

לאבס להנד ומחזים בלחדיד, / ואיסמו אלולב פֿי כּול בלדאני.

[=יש לי בן גיבור ורב כוח; מבין אחיו הוא השקדן והחזק.

הוא לבוש פלדה וחגור בברזל, ושמו הוא לולב בכל הקהילות.]

 

19. מזייאן וכּייס וסבעאן רדאעא, / כּביר וקאייד וסיך רבאעא;

וגֿר נעייטלו יגֿיתני פֿי סאעא; / והווא כּברו אלאהּ רחמאני.

[=טוב לב וחכם, שבע חלב אם, רב חשיבות, מוביל וראש החבורה.

רק אני קוראת לו ותיכף הוא בא; האל הרחמן הוא שהרים אותו לגדולה.]

 

20. בנתי אוחדא איסמהא לערבה, / פֿידיהא לקאווס ופֿיה נסאבא;

וגֿר נעייטלהא תזיני מזרובא; / תדראב לטראפֿ ותעאווד לוסטאני.

[=אחת מבנותיי קוראים לה ערבה, בידה היא אוחזת קשת וחץ.

רק אני קוראת לה והיא באה במרוצה; היא מכה בקצוות ואחר כך בתווך.]

 

21. בנתי אוכֿרא ענדי מזייאנא; / באהיא ומסרארא כֿלקהא מולאנא.

אלקהל לכּול ביהא פֿרחאנא; / וטרונזא איסמהא פֿי כּול בלדאני.

[=בתי השנייה טובת לב; יפהפייה ורבת קסם ברא אותה האל.

כל הקהל שבע רצון ממנה; אתרוג קוראים לה בכל הקהילות.]

 

22. לילאה, יא חודאר, יא זמאעית ארבאח, / כּאן מא תדחיוו מן עליא האד בן טראח.

אלכּבאר וסגֿאר מא פֿיהומסי מן ירתאח; / תנפֿכֿו ידיהום מן כּתורית טביך לפֿוטראני.

[=אתם עדים, הנוכחים, חבורה מוצלחת, שמא תסלקו מעליי בן נחתום זה.

גדולים וקטנים לא מצאו בו מנוחה; ידיהם נפוחות מאפיית המצות.]

 

23. מן קבל סהאר וכּתר ונאס מוחתאלא, / עלא יתר פסח נאס מהוולא.

רזאל יפֿתסו ונסא דלילא, / ידוורו אלוואני וקדור לפֿוכֿראני.

[=לפני חודש ויותר כולם חסרי מנוח, בגלל הלכות פסח כולם נסערים.

הגברים מתרוצצים והנשים מותשות; הם מטפלים בכלים ובסיריהחרס.]

 

24. שמעו, יא לזוואד, מא טרא בוואחד למסכּין: / מסא זאב סי קמאח ורפֿדו בדין;

זאבו פֿטריק וטאחלו פֿטין, / קאל: יא רבי, מסאלי כֿסראני.

[=שמעו, אנשי החסד, מה קרה לעני אחד: הוא הביא חיטים שקנה בהקפה,

סחב אותן ובדרך התפזרו לו בבוץ, נאנח: הו אלי, הלכו לי לאיבוד.]

 

25. וואחד כֿאה כּאן ענדו סי קמאח פֿלגֿרארא, / טאחתלו עליהּ אסתא וזאדתלו לקטרא.

קאל: יא רבי, מסאלי כֿסארא; / ומסא דגֿיא ורמאהּ פֿלווידאני.

[=אח שלו היו לו חיטים במרתף, ירד עליהן גשם ודלפו עליהן טיפות.

נאנח: הו אלי, הלכו לי לאיבוד; הוא מיהר לזרוק אותם לנהר.]

 

26. וואחד לעגּוזא סארפֿא ומסכּינא / סראת לפסח זדאדא סמינא,

טבכֿתהא וזברית לקמאח פֿלמסראנא; / מסאת ורמאתהא לענד לכּלבאני.

[=אישה זקנה רבת שנים וענייה קנתה לפסח תרנגולת שמנה,

בישלה אותה ומצאה במעיה גרעיני חיטה; הלכה וזרקה אותה לכלבים.]

 

27. אדנאת כּא תבכּי ותסבאר פֿליסאסרא; / אנסמאעית לעיטא זאת כּא תזרי אזארא.

קאלתלהא: יא ווילי! חרמתלי לקדירא; / קום יא חנא תגֿרמהאלי, האייא סאני.

[=בכתה ובכתה וניחמה את ילדיה; צעקתה נשמעה והשכנה אצה רצה.

אמרה לה: אבוי לי! הסיר אסור לאכילה; רחמי ותני לי מה לאכול, אישה יקרה.]

 

28. קאלתלו: סיר עני, יא האדאךּ ן' למפֿסוד, / גֿר תחסאר ותדייאק אנתין זמיע ליהוד.

פֿחאל סי תמנייאם אוו תסעוד / וליהוד יסיחו בזוע רעבאני.

[=אמרה לו: הסתלק מעל פניי, אתה בן המושחת; אתה רק מצר ומעיק על כל היהודים.

שמונה או תשעה ימים היהודים צועקים מרעב.]

 

29. אלכּבאר יקולו: פֿמנא נכּסאר; / אלמרדעאת יציחו: לחליב אתכֿסאר.

אדרארי גֿר יבכּיוו בקוות תעסאר; / לפֿטיר ולמצות הליךּ סבייאני.

[=הגדולים אומרים: פינו נשבר המיניקות צועקות: החלב נגמר.

והילדים רק בוכים מעצירות; המצות אסון הן לקטנים.]

 

30. וכּיף יא פסח תזי תעאיירני, / וואנא על לעייאד רבי פֿדלני?

אסיר ולהיבא לייא יוואתיני; / ונאס כּלהום קלבהום מהני.

[=איך אתה פסח מעז להשמיץ אותי, שעה שמעל החגים האל הרים אותי?

היופי והיוקרה יאים לי; וכולם רחב ליבם.]

 

31. אלפֿוואכּי אלכּול קלבהום יטיבו; / קוות לפירות ליא יזיבו.

ודי כֿסיך פֿי סאעא תסיבו, / סווא מן קרבאני סווא מן בעדאני.

[=הפירות היבשים סועדים את לבו של כל אחד; את מרבית הפרות אליי מביאים.

וכל מה שחסר לך מיד אתה מוצא אותו, אם מקרוב או מרחוק.]

 

32. אלמכֿאזין אלכּול בלכֿיר מעמרא, / ולכּתיר באקי מרמי עלא ברא;

סיר ותזיב באטל בלא ביע ובלא סרא; / מא תדפֿאע פֿיהום חתא פֿלסאני.

[=כל המחסנים מלאים כל טוב, ומוצרים נשארים ברובם בחוץ;

לך וקח חינם בלא משא ומתן; אינך משלם עליהם פרוטה.]

 

33. פֿי אסוכה מא יחסמסי אלחביב מן לחביב: / אדאר מעמרא בזראע אוו בזביב.

מן זא יאכּול בעיד וקריב, / ואלא פֿיהא חתא חסמאני.

[=בחג הסוכות אין איש מתבייש בחברו: הבית מלא בגרעינים או בצימוקים.

כל מי שבא מרחוק או מקרוב מוזמן לאכול, בלא שתשרה עליו כל בושה.]

 

34. אדאר מעמרא בסראב ובמאחיא*, / וקוות מן לגּאווז וכּתורית לפֿאכּייא.

ונאס כּלהום קלובהא מהנייא; / כֿלסו דינהום יום אלגֿפֿראני.

[=הבית מלא ביין ובמאחיה, בשפע אגוזים ומיני פרות יבשים.

וכולם הלב שלהם רחב, הם פרעו את חובם ביום כיפור.]

*מאחיא: משקה אלכוהולי שיהודי מרוקו ייצרו אותו מזיקוק תאנים, תמרים, רמונים, חלות שעווה או דובדבנים.

 

35. לילאה יא לזוואד מא תסהדו גֿר בלחאק: / אמא כֿיר כּאן אנא אוו האד בן למסתאק?

תדכֿול ותזבר האדיךּ רגֿיפא פֿטבאק, / תכֿרוז ותקול: אח! עייאוו סנאני!

[=אני משביעה אתכם, הו אנשי החסד, העידו נא ואמרו אמת: מי טוב יותר? האם אני או בן מורעב זה?

אתה נכנס ומוצא מצה זאת בקערה, וכשאתה יוצא אתה אומר: רפו השיניים שלי.]

 

36. אלוואקת די פסח מחסור ויאבס, / ורקאק מחסובין על דרארי מעביס;

לוזאהּ פֿרחאן ולקלב מעכּיס / ומגֿייאר הווא בכּתורית אדייאני.

[=בפסח הכול עצור ויבש, והמצות נחשבות מזיקות לילדים;

הפנים צוהלים אך הלב עצוב, מצער גודל החובות.]

 

37. פֿסוכה כּולסי טאייב ונעמאן וכֿדאר —/ אלכּרמוס ולעינב וספרזיל ונווא ותמאר.

אסראב ומאחיא כּיף למא כּא ינהמאר / תאכּול ותסרוב בלא חסמאני.

[=בסוכות הכול בשל, רענן וירוק — תאנים, ענבים, חבושים, אגוזים ותמרים.

היין והמאחיה כמים נשפכים; אתה אוכל ושותה בלא בושה.]

 

38. יזיינוני בקוות אטרונז ורמאן, / אלפֿראסאת מכֿבעין מן זמאן לזמאן.

אלקלוב ולוזוהּ כּיפ לברהמאן; / בכּתורית לכֿיר אנאס קלובהא פֿרחאני.

[=מייפים אותי בשפע אתרוגים ורימונים, המצעים נשמרים לעת זאת.

הלבבות והפנים זוהרים כאבן האודם; מרוב שפע לב האנשים שמח.]

 

39. בכּתורית אטביך וקוות אנעמא, / אנאס כּלהום פּסוכה מלמומא.

ווידא נתי תזיד, יא פסח, סי כּלמא / מא תקול פֿיהא גֿר לכּדבאני.

[=מרוב בישולים ושפע המטעמים כולם בסוכה נאספים.

ואם תוסיף, אתה פסח, עוד מילה לא תגיד בה אלא שקר.]

 

40. אדהיס פסח ונתליף פֿכּלאמו; / ועמיל ידו עלא פֿמו.

קאמו האדוךּ לזוואד די כּאנו קדאמו / קאלולו, לחאק די קאלתליך, יא פֿריך לגֿזלאני.

[=פסח נשאר המום ודיבורו התבלבל לו; הוא שם ידו על פיו.

קמו בני החסד שהיו לידו ואמרו לו: היא אמרה לך דברי אמת, אתה עופר האיילים.]

 

41. בלחאק נתין מליח והיא מליחא; / נתין דייאק והיא שמחה.

נתין חירות והייא סרחא; / יפֿרחו ביכּום פֿי כּול בלדאני.

[=אבל אתה טוב והיא טובה; אתה מחסור והיא שמחה.

אתה החרות והיא החיים הנוחים; בכם נוהגים לשמוח בכל הקהילות.]

 

42. קאם פסח וכּסאר דגֿיא ראסו; / קאלהא: אנא הווא דאסר.

אסמחלי וקלביךּ עליא מא תכֿסיר; / ארפֿדני פי חסביךּ נתין זוד מני.

[=קם פסח והרכין מהר את ראשו; אמר לה: אני השחצן.

סלחי לי ואל תתעצבי; התחשבי בי, את ראויה ממני.]

 

43. קאלתלו אסוכה: יא פסח אלחקיקי, / נתין הווא כֿוייא סקיקי.

שלוש רגלים קאל לאהּ אלפֿוקי; / נתין פֿי מכּאניךּ וואנא פֿי מכּאני.

[=אמרה לו הסוכה: הו פסח של אמת, אתה אחי מאבי ומאמי.

שלושה חגים הם, אמר האל העליון; אתה במקומך ואני במקומי.]

 

44. ונתין מן זמאן כּונית קריבי, / וליום יא בן עמי כֿסרתלי קלבי.

דאבא סמחתליךּ, ראךּ נתין חביבי; / רמי אלגֿייאר וכּון מהני.

[=ואתה מזה זמן רב היית קרובי, אך היום העצבת אותי.

סלחתי לך כעת, הרי אתה ידידי; סלק את הצער והיה שמח.]

 

45. קאמו האדוךּ לזוואד יא חודארא, / וזאבו שבועות מעא שמחת התורה;

ונזמעו כּלהום, יא חודארא, / וסלחוהום דגֿיא ומסאוו פֿרחאני.

[=קמו בני החסד שהיו נוכחים והביאו שבועות עם שמחת— תורה;

נאספו כולם, אתם הנוכחים, השלימו ביניהם מהר ויצאו בשמחה.]

 

46. כּולו וסרבו ועמלו אלגּלסא, / יא ישראל אלזמאעא אלמקדשא;

ונמסיוו כּלנא זאמעין ארזאל מעא נסא / ולבנאת וזמיע קוות טפֿלאני.

[=אכלו ושתו וערכו מסיבה, אתם בני ישראל הקהילה הקדושה;

ונעלה כולנו גברים ונשים, בנות וכל הילדים.]

 

47. טלבו מן לאהּ, יא האד אלזמאעא, / אלמהברין* ירדהום לטאעא.

יזיב אילנא אלמשיח ונמסיוו פֿי סאעא / ונטלעו כּולנא אלזמיע אלבלדאני.

ונדכּרו איסם אלאהּ אלווחדאני.

[=התפללו לאל, הו בני הקהילה, שיחזיר למוטב את בעלי האמצעים.

יביא לנו את המשיח, נצא במהרה ונעלה כולנו מכל הקהילות,

ונזכיר את שם האל האחד.]

*למהברין: בעלי גוף שמן, כאן במובן של בעלי אמצעים שאינם מקפידים על שמירת כל המצוות.

 

לקריאה נוספת באתר הספרייה

צפו בכתב היד המלא, קראו את התעתיק והאזינו להקלטה