כולנו חווינו זאת. זה יכול לקרות בכל מקום: בשיעור בבית הספר, בקורס בצבא או מול המחשב בעבודה. העפעפיים נעשים כבדים, העיניים מאדימות. ואתה, המתעקש להישאר ער, נסחף עמוק אל עולם השינה.
אנחנו מכירים טריקים שונים להישאר ערניים בזמני עפיצות: בליל הסדר הבטיחו מתנות שוות למי שימצא את האפיקומן. בצבא לימדו אותנו להרים רגל בזמן שיעור ארוך כדי שהנחיתה תעיר אותנו אם נירדם. בעבודה הורגלנו לפקוח עיניים ממש רחב אחרי ארוחת הצוהריים או פשוט לוותר על הפחמימה הנחשקת במזנון. מתפללים בבתי הכנסת נקטו שיטה מעניינת לשמור על ערנות, בעיקר בשבתות וחגים. המתפללים העבירו ביניהם קופסה, לרוב עשויה כסף, ובתוכה אבקת טבק להרחה כתמריץ לשמור על הערנות והריכוז. קופסאות הרחה רבות שמורות באוסף משפחת גרוס, ועתה אפשר לצפות בהן ב"אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית.
על החשיבות והשכיחות של הקופסאות הללו אנחנו למדים מהתפוצה שלהן בקהילות שונות. בעיר הנמל אסואירה שבמרוקו יוצרו קופסאות הרחה למרבית קהילות צפון אפריקה. הקופסאות ממרוקו יוצרו לרוב מכסף. אך לעיתים יוצרו קופסאות ממתכת זולה יותר דוגמת פליז, כמו הקופסה בצילום שלפנינו.
קופסת הפליז הזו הייתה שייכת לאדם פרטי, כפי שאפשר ללמוד מהחריטה של שם הבעלים ושם היוצר על מכסה הקופסה. במרכז המכסה נכתב "ע"ה יצחק אדהאן", ומסביב נחקקו המילים: "הצעיר שלום המ' יפרח [דהיינו המכונה יפרח] הי"ו יום ב' בש' ר"ח שבט שנת תשי"א".
נדירות אף יותר היו קופסאות הרחה עשויות זהב. אחת מהן היא הקופסה הזו, שנוצרה בשנת 1925 לערך. ראשי התיבות של הבעלים (AB) חקוקות במרכזה.
העיטורים על קופסאות ההרחה מבהירים לנו שמדובר בחפצים שנקשרו לקריאה ולתפילה בבתי הכנסת. דוגמה מובהקת לכך היא קופסה נוספת ממרוקו. הקופסה עוצבה בצורת ספר, ועליה נחרטו סמלי מגן דוד ולוחות הברית. גם היא יוצרה באסואירה שבמרוקו. בדומה למרבית הקופסאות ממרוקו גם קופסה זו עשויה כסף.
הקופסאות של שלמה יפרח ושל AB אינן היחידות שעליהן נחרטו שמות הבעלים. אומנם את השם שלמה יפרח אנחנו לא מזהים, אך אפשר להניח שהיה מאמין הדוק וישר דרך. עם זאת, מתברר שגם דמויות הלכתיות מוכרות נזקקו לא פעם לעזרה בשמירה על הריכוז.
מי שבקיא בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית יזהה את שמו של הרב אליהו משה פאניז'יל, שהיה הראשון לציון – הוא הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל. פאניז'יל כיהן כשנה עד שהודח מתפקידו לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908. ייתכן שקופסה זו, שנוצרה בלוב, נשלחה לרב מקהילת יהודי לוב כשי לרגל מינויו לראשון לציון. על הקופסה נחרטו המילים: "אמפניזל ס"ט" [אליהו משה פאניז'יל] ו"שמשון והאריה".
גם בבבתי כנסת באירופה השתמשו בקופסאות הרחה. נוסף על הקופסאות מצפון אפריקה שמורות באוסף גרוס גם כמה ממרכז אירופה. דוגמה אחת היא הקופסה שצילומה מוצג כאן, שמקורה בגרמניה. חברת לזרוס פוזן הייתה היצרנית המרכזית של חפצי יודאיקה עבור יהדות גרמניה מסוף המאה התשע-עשרה ועד השואה. הכיתוב על קופסה זו הוא ברכת השלום המקובלת בשבת בין דוברי היידיש: "גוטען שבת". הקופסה מתוארכת לתחילת המאה העשרים. מדובר בפריט נדיר יחסית בקרב יהדות גרמניה.
מראשית המאה העשרים בערך עשה מנהג הרחת הטבק עלייה לארץ ישראל, ומספר קופסאות הרחה מארץ ישראל שמורות באוסף גרוס. כמה מהן נוצרו בבית הספר לאומנויות בצלאל, דוגמת הקופסה הזו משנות העשרים של המאה הקודמת. במרכז הקופסה נחרט ציור של כיפת הסלע.
בקופסאות ההרחה מארץ ישראל נחרטו מראות הארץ, בייחוד מירושלים.
האם הציורים המעטרים את קופסאות ההרחה מסמלים יותר ממה שנדמה במבט ראשון? האם משמעותם עמוקה יותר מאזכור מתבקש או סממן יהודי שנוספו כדי לצאת ידי חובה? לא ברור. בחסידות כמו בחסידות, מצאו המריחים (כמו גם המעשנים) צידוק מיסטי למנהג. הם ראו בעישון ובהרחה מקבילה לקטורת, ומכאן שעבורם הייתה זו דרך להתקשרות עם העולמות העליונים. רבות נכתב על כך בהקשר של הלולקע – המקטרת החסידית. קופסאות ההרחה עדיין ראויות למחקר מעמיק.
דוגמה לקופסת הרחה חסידית היא הקופסה שלפנינו, שנוצרה לזכר גדליה בן מרדכי שמלקס, רבה הראשי של פשמישל שבפולין. בפנים הקופסה נכתב: "לזכרון מן מה"ו הרב הגאון ר' גדלי' שמעלקס ז"ל".
כל הצילומים בכתבה הם מתוך "האינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית.
