קופסת הרחה עשויה זהב מווזאן, סביב 1925. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
כולנו חווינו זאת. זה יכול לקרות בכל מקום: בשיעור בבית הספר, בקורס בצבא או מול המחשב בעבודה. העפעפיים נעשים כבדים, העיניים מאדימות. ואתה, המתעקש להישאר ער, נסחף עמוק אל עולם השינה.
אנחנו מכירים טריקים שונים להישאר ערניים בזמני עפיצות: בליל הסדר הבטיחו מתנות שוות למי שימצא את האפיקומן. בצבא לימדו אותנו להרים רגל בזמן שיעור ארוך כדי שהנחיתה תעיר אותנו אם נירדם. בעבודה הורגלנו לפקוח עיניים ממש רחב אחרי ארוחת הצוהריים או פשוט לוותר על הפחמימה הנחשקת במזנון. מתפללים בבתי הכנסת נקטו שיטה מעניינת לשמור על ערנות, בעיקר בשבתות וחגים. המתפללים העבירו ביניהם קופסה, לרוב עשויה כסף, ובתוכה אבקת טבק להרחה כתמריץ לשמור על הערנות והריכוז. קופסאות הרחה רבות שמורות באוסף משפחת גרוס, ועתה אפשר לצפות בהן ב"אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית.
על החשיבות והשכיחות של הקופסאות הללו אנחנו למדים מהתפוצה שלהן בקהילות שונות. בעיר הנמל אסואירה שבמרוקו יוצרו קופסאות הרחה למרבית קהילות צפון אפריקה. הקופסאות ממרוקו יוצרו לרוב מכסף. אך לעיתים יוצרו קופסאות ממתכת זולה יותר דוגמת פליז, כמו הקופסה בצילום שלפנינו.
קופסת הפליז הזו הייתה שייכת לאדם פרטי, כפי שאפשר ללמוד מהחריטה של שם הבעלים ושם היוצר על מכסה הקופסה. במרכז המכסה נכתב "ע"ה יצחק אדהאן", ומסביב נחקקו המילים: "הצעיר שלום המ' יפרח [דהיינו המכונה יפרח] הי"ו יום ב' בש' ר"ח שבט שנת תשי"א".
קופסת הרחה מאסואירה, 1951. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
נדירות אף יותר היו קופסאות הרחה עשויות זהב. אחת מהן היא הקופסה הזו, שנוצרה בשנת 1925 לערך. ראשי התיבות של הבעלים (AB) חקוקות במרכזה.
העיטורים על קופסאות ההרחה מבהירים לנו שמדובר בחפצים שנקשרו לקריאה ולתפילה בבתי הכנסת. דוגמה מובהקת לכך היא קופסה נוספת ממרוקו. הקופסה עוצבה בצורת ספר, ועליה נחרטו סמלי מגן דוד ולוחות הברית. גם היא יוצרה באסואירה שבמרוקו. בדומה למרבית הקופסאות ממרוקו גם קופסה זו עשויה כסף.
קופסת הרחה מאסואירה, סביב 1925. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
הקופסאות של שלמה יפרח ושל AB אינן היחידות שעליהן נחרטו שמות הבעלים. אומנם את השם שלמה יפרח אנחנו לא מזהים, אך אפשר להניח שהיה מאמין הדוק וישר דרך. עם זאת, מתברר שגם דמויות הלכתיות מוכרות נזקקו לא פעם לעזרה בשמירה על הריכוז.
מי שבקיא בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית יזהה את שמו של הרב אליהו משה פאניז'יל, שהיה הראשון לציון – הוא הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל. פאניז'יל כיהן כשנה עד שהודח מתפקידו לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908. ייתכן שקופסה זו, שנוצרה בלוב, נשלחה לרב מקהילת יהודי לוב כשי לרגל מינויו לראשון לציון. על הקופסה נחרטו המילים: "אמפניזל ס"ט" [אליהו משה פאניז'יל] ו"שמשון והאריה".
קופסת ההרחה של אליהו משה פאניז'יל מלוב, תחילת המאה העשרים. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
גם בבבתי כנסת באירופה השתמשו בקופסאות הרחה. נוסף על הקופסאות מצפון אפריקה שמורות באוסף גרוס גם כמה ממרכז אירופה. דוגמה אחת היא הקופסה שצילומה מוצג כאן, שמקורה בגרמניה. חברת לזרוס פוזן הייתה היצרנית המרכזית של חפצי יודאיקה עבור יהדות גרמניה מסוף המאה התשע-עשרה ועד השואה. הכיתוב על קופסה זו הוא ברכת השלום המקובלת בשבת בין דוברי היידיש: "גוטען שבת". הקופסה מתוארכת לתחילת המאה העשרים. מדובר בפריט נדיר יחסית בקרב יהדות גרמניה.
קופסת הרחה מהנאו, סביב 1900. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
מראשית המאה העשרים בערך עשה מנהג הרחת הטבק עלייה לארץ ישראל, ומספר קופסאות הרחה מארץ ישראל שמורות באוסף גרוס. כמה מהן נוצרו בבית הספר לאומנויות בצלאל, דוגמת הקופסה הזו משנות העשרים של המאה הקודמת. במרכז הקופסה נחרט ציור של כיפת הסלע.
קופסת הרחה מירושלים, סביב 1925. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
בקופסאות ההרחה מארץ ישראל נחרטו מראות הארץ, בייחוד מירושלים.
קופסת הרחה מארץ ישראל, תחילת המאה העשרים. אוסף משפחת גרוס, תל אביב
האם הציורים המעטרים את קופסאות ההרחה מסמלים יותר ממה שנדמה במבט ראשון? האם משמעותם עמוקה יותר מאזכור מתבקש או סממן יהודי שנוספו כדי לצאת ידי חובה? לא ברור. בחסידות כמו בחסידות, מצאו המריחים (כמו גם המעשנים) צידוק מיסטי למנהג. הם ראו בעישון ובהרחה מקבילה לקטורת, ומכאן שעבורם הייתה זו דרך להתקשרות עם העולמות העליונים. רבות נכתב על כך בהקשר של הלולקע – המקטרת החסידית. קופסאות ההרחה עדיין ראויות למחקר מעמיק.
דוגמה לקופסת הרחה חסידית היא הקופסה שלפנינו, שנוצרה לזכר גדליה בן מרדכי שמלקס, רבה הראשי של פשמישל שבפולין. בפנים הקופסה נכתב: "לזכרון מן מה"ו הרב הגאון ר' גדלי' שמעלקס ז"ל".
קופסת הרחה חסידית. מוזיאון בעיר ז'שוב (Rzeszów), פולין
יהודי מחזיק את ה׳לולב׳ והאתרוג ומסביבו שלוש בנותיו - באדיבות פאול דהן, בריסל
כתב: פרופ' יוסף שיטרית
השיר המעניין אותנו כאן מעלה את דימויי חג הפסח וחג הסוכות, טקסיהם, מנהגיהם והתנהלותם כפי שהתעצבו בקהילות מרוקו במשך הדורות דרך התנצחות אלגורית בין שני החגים. על פי אחד המקורות השיר נכתב בידי מסעוד בנון כנראה בסוף המאה ה-18. השיר כתוב בערבית יהודית ונושא כותרות שונות, כמו 'קצת פסח וסוכה' [=סיפור פסח וסוכות] או 'מדארבת פסח וסוכה' [=מריבת פסח וסוכות]. הוא היה נפוץ ביותר בקהילות יהודי מרוקו השונות — הן הקהילות דוברות הערבית היהודית הן הקהילות דוברות הספרדית היהודית שבצפון. במאה ה-20 הוא זכה להדפסות חוזרות בקזבלנקה ובפאס.
'קצת אסוכה ומעט פסח', כתב-היד המלא של השיר: כ"י הספרייה הלאומית בירושלים Heb. 5477, דפים קכג, א – קכו, בכתב היד ממכּנאס, המאה הי"ט
העלילה
השיר שלפנינו שייך לתת-הסוגה הנקראת 'קצה' בשירת ה'קצידה' במרוקו והכוללת שירים בעלי ממד אירועי-סיפורי. ביסוד העלילה עומדות יוהרתו ושחצנותו הבלתי כבושות של פסח. הוא מתגרה בסוכה המסכנה, מתקיף אותה, מאיים עליה ומשמיץ אותה על לא עוול בכפה. למרות שזו ניסתה לפייס אותו ולהרגיע אותו, מזגו הסוער והגאוותן של פסח אינו נותן לו להירגע אלא להפך הוא הולך וגובר. גם הסוכה מחליטה לא להישאר חייבת לבן מחלוקתה ומצהירה שאין היא פוחדת מפניו. פסח רואה בכך התגרות כלפיו ומתנפל בשצף קצף על יריבתו. הוא משפיל אותה לעיני הנוכחים תוך תיאור הדלות של המבנה הרעוע המוקדש לה ודלות הטקסים המתנהלים בה. הוא מתגאה בעושרו ומעלה על נס את סימני הפאר וההדר המייחדים אותו כחג החרות ואת טקסיו המשפחתיים בליל הסדר וקריאת ההגדה. בלית ברירה, הסוכה נאלצת להגן על כבודה ולהחזיר לפסח מלחמה שערה בכליו הוא. אחרי ששמעה את התקפתו חסרת הרסן היא מסגלת את תכסיסי הפולמוס שלו ומטיחה בו את כל המצוקות הנפשיות והכספיות ואת כל העוולות שהוא גורם לבני הקהילה.
חג הפסח קשה בייחוד לחסרי האמצעים ולאומללים שביניהם, הנאלצים לעמוד מתוך מצוקתם בהוצאותיו הרבות. הסוכה מעלה על נס את גבורתם, תושייתם ומוכנותם לקרב של שני בניה ושתי בנותיה, שהם ארבעת המינים; היא בטוחה שיידעו להגן עליה מפני זדונו של פסח. בניה הם ההדס והלולב או כף התמר, ובנותיה הן הערבה והאתרוג על פי שמו של זה האחרון בערבית יהודית 'טרונזא'. לבסוף הסוכה מתארת את כל ההנאות הקולינריות והשפע הרב במוצרי השדה והבהמה הכשרה שמאפיינים אותה ומאפשרים לכולם לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולאורחים להתארח בלא היסוסים ובלא בושת פנים. היא מעמתת רווחה זאת עם הצער והכאבים שגורמות המצות שנאפו בבתים והתייבשו חיש מהר לרמה של אבנים. היא כה משוכנעת בצדקת טענותיה עד שהיא מבקשת מן הנוכחים לשמש שופטים בינה ובין בן ריבה ולפסוק איזה חג עדיף עליהם ועל הקהילה. אלה מצדיקים את דבריה, ולא נשאר לפסח אלא להודות בפזיזותו ובשחצנותו ולבקש סליחה מן הסוכה על התקפתו חסרת השחר. עם ניצחונה המוחץ של הסוכה לא נשאר ליתר החגים, שבועות ושמחת תורה, אלא להשלים בין שני הניצים ולהזכיר להם שמבחינת הקהילה שניהם שווים באותה המידה. הפולמוס מסתיים אם כך בדברי סליחה ופיוס והסדר מוחזר על כנו.
הדמויות
עם כל הממד הסטראוטיפי של דמויות כה צפויות ושקופות כמו החגים פסח וסוכות, אין הן פועלות בשיר כשתי מריונטות בידי הפעלולן-המספר. להפך, התנהגויותיהן משתנות מתחילת השיר לסופו. בתחילת השיר, פסח מצטייר בדמות גבר 'מאצ'ואיסטי', שחצן ורברבן, נוח לכעוס וממהר להפעיל את נחת זרועו כלפי כל מי שהוא מחשיב אותו לנחות ולבזוי. לעומתו הסוכה מוצגת בדמות אישה מסכנה וכנועה המוכנה אף למחול על כבודה המועט מפני גדולתו ויוקרתו של פסח שהכתיר את עצמו כאדון וכמלך על כל החגים.
הראשונה המשנה את תדמיתה ותכונותיה היא הסוכה. היא מבינה שכדי לשרוד עליה להפעיל תוקפנות נגד תוקפנות. היא משילה מעליה את סטיגמת הפחדנות המלווה אותה ומעזה להתמודד עם פסח על פי התנאים שהוא עצמו קבע, היינו בדרך הפולמוס וההכפשה. לשם כך היא מתחזקת בגבורתם של בניה ובנותיה, שיידעו לרוץ להגנתה בשעת הצורך, ומטיחה ביריבה השחצן את כל העוולות שהוא גורם לבני הקהילה. היא מטיחה במישרין בפסח את מסכת ה'פשעים' וההצקות שהוא אחראי להם ואת העינויים שהחוגגים מתענים בהם בגלל צרכיו הרבים, האוכל הדל והמצות שמכינים בבית והמסוכנות לבריאות הקטנים והגדולים כאחד. לעומת זאת היא מעלה על נס את השפע והרווחה שהיא מענגת בהם את החוגגים ואינה שוכחת להשוות זאת למחסור ולדכדוך המאפיינים את פסח. התקפתה המוחצת מאלצת את פסח לחזור בו מעוינותו, לבקש סליחה על תוקפנותו חסרת היסוד ולהודות בעליונותה של הסוכה.
יצוין כאן שציור דמות מורכבת זו של הסוכה לא היה אפשרי אלמלא נשא המונח 'סוכה' בערבית יהודית שתי משמעויות שונות, האחת במובן של מבנה ארעי הבנוי לרוב מקני סוף והשנייה חג הסוכות עצמו; כידוע שתי משמעויות אלה נפרדות במקורות העבריים – הסוכה מצד אחד וסוכות מצד שני.
משפחה יושבת בסוכה בפאס, תחילת המאה ה-20. באדיבות פאול דהן, בריסל [לחצו על התמונה להגדלה]
אשר לפסח הוא מצטייר בשיר לא רק כיהיר וכשחצן המוכן אלי קרב, שהוא בעצמו מחליט עליו, אלא גם כאדם כעסן ורגזן הנתון לסערות נפש בלתי נשלטות; הנוכחים מודעים לכבודו וליוקרתו ומנסים בכל כוחם להרגיעו. הוא בטוח בעצמו ומשוכנע שהאל בחר בו מכל החגים, ולכן הוא מזדעזע מן החוצפה שבדברי הסוכה המעזה לעמוד מולו על כבודה ומאיים להרוס אותה אם לא תסתלק מעל פניו. את איומו אין הוא מוציא לפועל אך הוא פותח בהתקפה מוחצת נגד הסוכה שהוא רואה בה את יריבתו המעיבה על יוקרתו ועליונותו. הוא מתאר בזלזול את החומרים הזולים שמהם בנויה הסוכה ומתפאר בפאר המייחד את הבתים בתקופת חג הפסח ובהדר שבטקסי החג שלפני קריאת ההגדה ואחריה. לתגובה הניצחת והחריפה במיוחד של יריבתו הוא לבטח לא ציפה. לכן הוא נשאר המום מדבריה ונאלץ להודות בפזיזותו ובשחצנותו ולבקש ממנה סליחה על התנהגותו האלימה כלפיה לאחר שהכיר בעליונותה.
מיתקן להכנת מצות עגולות עם חורים, המאה ה-18 – באדיבות פאול דהן, בריסל [לחצו על התמונה להגדלה]
משמעויות פסיכולוגיות וחברתיות־תרבותיות של השיר
שני החגים הארוכים פסח וסוכות היו שני זמנים של חסד עבור הקהילות שניתקו אותן כל פעם למשך יותר משבוע מחיי השגרה של ימי השנה ואילצו אותן לנהל את חייהן ברמה שונה ובתנאים שונים. חוויות החגים שחזרו על עצמן בצורה כה אינטנסיבית כל שנה באותו תאריך במשך עשרות דורות הפכו את רישומיהם של חגי ישראל בנפשות החוגגים ובתרבות הקהילתית לממשויות חברתיות עצמאיות בעלות נוכחות מנטלית משלהן הנושאות משמעות אנושית ותרבותית שמעבר לטקסים ולהתנהגויות המייחדים כל חג וחג ומעבר למקורותיו הדתיים וההיסטוריים. עבור החוגג היהודי, החג הוא קודם לכול חריגה מן היומיום ומפעולות החולין. אולם מימוש כל הכרוך בו — טקסיו ותנאיהם, מנהגיו הכלליים והפרטיים, מלבושיו ומטעמיו המיוחדים — דורש הכנות מאומצות מן המשפחות ומציב אילוצים לא מעטים, ובמיוחד הוצאה כספית שמעבר לתקציב המשפחתי הרגיל, שהיה מצומצם בלאו הכי משום דלותם של רוב גדול מבני הקהילה. אין ספק בכך, שחוויות החג מפתחות רגשות התעלות מעל לשיגרה ואף תחושה של הוד והדר בטקסים מסוימים, כמו עריכת הסדר בפסח למשל.
קערה של פסח מכסף עם מקומות חרוטים, המאה ה-20 – באדיבות פאול דהן, בריסל
בו בזמן החג מציב בפני המשפחה החוגגת מכלול של פעולות, של החלטות, של אילוצים, של תסכולים ושל ערכים המכניסים אותה ללחצים רבים, בראש ובראשונה לחצים כספיים המופעלים על ראש המשפחה כדי שיעמוד בכבוד במילוי צורכי החג, אך באותה המידה גם לחצים פיסיים ופסיכולוגיים המופעלים על עקרת הבית דרך ההכנות המדוקדקות והתובעניות של טקסי החג, חפציו, מצרכיו וארוחותיו. כך למשל, לא כל הפתגמים הערביים-היהודיים שהיו בפי נשים יהודיות במרוקו ועניינם פסח קושרים שבחים לחג, אלא להפך. פתגם אחד אומר בתרגום קרוב למקור: "לא נאכל את המצה עד שנהפוך לעלה נידף" (בגלל המאמצים הפיזיים הכרוכים בניקיון ובהכנת המצרכים של החג); פתגם שני שהוא דו-משמעי מוסיף: "פסח חג המרור / חג המחסור".
רישום מנטאלי זה של החגים הביא גם ליצירת מעין היררכיה חברתית ותרבותית המדרגת את החגים בתודעה הקהילתית על פי המאמצים הכלליים שתובע כל חג וחג ועל פי מהות הטקסים והמשמעויות הכרוכים בו, וממקמת אותם זה ביחס לזה. בראש הסולם, עומד בלא כל ספק פסח, שהוא אמנם חג החרות אך הוצאותיו מרובות, הכנותיו ארוכות ומדוקדקות. טקסיו המפוארים ומצרכיו המיוחדים, אסור שיהיה בהם ספק חמץ כלשהו.
בגולה, פסח נמשך שמונה ימים וחג הסוכות תשעה ימים. גם בחג זה החל בסתיו מתקיימים טקסים מיוחדים, ובמיוחד בניית הסוכה והכנת ה"לולב", היינו ארבעת המינים עבור התפילות בבית הכנסת. לכן הוא יכול לשמש בר תחרות לפסח, כאשר לזכותו עומדים יתרונות משלו הנובעים מהעדר המגבלות שמטיל פסח על בן הקהילה בענייני חמץ ומצה. שלישי בסולם מנטאלי זה הוא חג השבועות, שאינו שווה משקל לשני הרְגָלִים הראשונים משום שהוא נמשך (בגולה) יומיים בלבד וטקסיו המשפחתיים מועטים ביחס. לכן בשיר על מריבת פסח וסוכות הוא משמש כמשכין שלום בסוף הקטטה בין שני הניצים ומצהיר עליהם כעל שווים בזכויותיהם וביתרונותיהם.
לקריאה נוספת
יוסף שיטרית, "היררכיית החגים ודמיונותיהם בקהילות יהודיות מסורתיות: מבנים פואטיים ולשוניים בשיר התנצחות בין פסח לסוכות בערבית של יהודי מרוקו מן המאה ה־18" בתוך: מלכה מוצ'ניק וצבי סדן (עורכים), מחקרים בעברית החדשה ובלשונות היהודים מוגשים לאורה (רודריג) שורצולד, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 579-558.
במקרים רבים ספרנים מגלים בתוך עטיפות של ספרים עתיקים כריכות או דפים עתיקים יותר ומסקרנים, ששימשו מצע לספרים החדשים יותר. הכתבה שלפנינו מספרת סיפור הפוך, שבו הכריכה החיצונית – המשנית והחדשה – היא־היא הסיפור.
בחודש פברואר 2021 תרם חוקר יהדות מרכז אסיה ד"ר זאב לוין ארבעה ספרים לספרייה הלאומית. לכאורה לא היה ברור מדוע מקומם של שלושה מתוך ארבעת הספרים בספרייה. עטיפות הספרים נראו כשייכות לכרכים של פרסומים סובייטיים, והכותרות על שתיים מהן היו "תולדות ברית המועצות לכיתה י" ו"ספר לימוד פרמקולוגיה". כדי לגלות את התשובה היינו צריכים לפתוח את הכריכות. מתחתיהן התגלו סידורי התפילה.
ספר לימוד פרמקולוגיה ובתוכו הספר "חוק לישראל"
לקהילת יהודי מרכז אסיה שורשים עתיקים. מהפכת הדפוס הגיעה אליה רק בראשית המאה ה־20, וזאת הודות לכיבוש הרוסי הקולוניאלי. לאחרונה אף הועלה לאתר הספרייה אוסף של העיתון "רחמים" שיצא לאור בראשית המאה ה־20 בעמק פרגנה שבאוזבקיסטן. למרות זאת, ככל הידוע סידורי תפילה לא הודפסו במרכז אסיה אלא הובאו אליה מבחוץ. בני הקהילה נאלצו לייבא אותם ממזרח אירופה או מירושלים. עדות לכך היא שניים מהסידורים שנתרמו לספרייה, שהודפסו בירושלים של המאה ה־19.
לאחר המהפכה הבולשוויקית והקמת ברית המועצות ב־1922 החלו שלטונות המדינה לרדוף מאמינים בני כל הדתות. פעילים דתיים נרדפו, בתי כנסת רבים נסגרו, ספרי תפילה הוחרמו ועל קיום אורח החיים הדתי הוטלו סנקציות רבות. החוקים השונים בדבר קיום חיי דת בברית המועצות ויישומם בפועל השתנו לא אחת לאורך ההיסטוריה הסובייטית. עם זאת, משנות השלושים נאסרה החזקת ספרי דת ברשות הפרט. עד שנות החמישים כבר בוטל האיסור, אך ספרים יהודיים היו מוחרמים מפעם לפעם. אלו שביקשו לשמור את הספרים שהיו ברשותם ולא למסור אותם לשלטונות או להפקידם למשמרת בבתי הכנסת (שגם הם, כאמור, נסגרו לפרקים בפקודת השלטונות), הסתכנו מאוד. זו הסיבה שהסידורים שנתרמו לאחרונה לספרייה הלאומית הוחבאו מאחורי כריכות של ספרים סובייטיים, וכך לא בלטו על מדף הספרים המשפחתי.
סידור נוסף שהוחבא מאחורי כריכה חילונית הוא "אורח חיים", שהסתתר ב"ספר תולדות ברית המועצות לכיתה י"
בין השנים 2000 ל-2002 היה ד"ר זאב לוין שליח הסוכנות היהודית במרכז אסיה. במסגרת תפקידו ביקר פעמים רבות בערי האזור, ביניהן גם סמרקנד ובוכרה. בעקבות התפרקות ברית המועצות עלו רבים מבני הקהילות היהודיות לישראל או היגרו למדינות אחרות. כיוון שחוקי אוזבקיסטן אוסרים להוציא מן הרפובליקה ללא אישור מיוחד עתיקות (וספרים בכלל), רבים מהעוזבים הפקידו בבתי הכנסת המקומיים את הסידורים העתיקים ששמרו בבתיהם. חלק גדול מהסידורים שהצטברו בגניזות בבתי הכנסת הוטמנו אחר כבוד בבתי העלמין היהודיים. הסידורים שנתרמו לספרייה ניתנו לד"ר לוין למטרות מחקר ושימור על ידי גבאי בתי הכנסת בבוכרה וסמרקנד.
ציינו ששלושה מארבעת הסידורים הוחבאו מאחורי כריכות מזויפות. מדוע הסידור הרביעי מופיע בכריכתו המקורית?
לאחר שנות הרדיפה הקשות בשלהי שלטון סטלין חלה הפשרה מסוימת בראשית כהונתו של מחליפו ניקיטה חרושצ'וב. ככל הנראה בעקבות לחץ שהפעילו שלטונות ארצות הברית, וכדי להציג קבלות על "חופש פולחן דתי" בברית המועצות, ב-1956 התירו השלטונות להוציא לאור סידור תפילה ראשון. הסידור זכה לשם "סידור השלום". בשנה שלאחר מכן גם נפתחה במוסקווה ישיבה ראשונה, "קול יעקב". עם זאת ה"הפשרה" הייתה סמלית בלבד, ושנה אחרי כן כבר חזר המשטר לרדוף פעילים דתיים ולסגור בתי כנסת בערים מרכזיות.
פרופ' דב־בער קוטלרמן מאוניברסיטת בר־אילן סיפר לנו על הרקע להוצאת "סידור השלום": בשנת 1952, לאחר תחילת המלחמה הקרה ובשיאה של רדיפת היהודים בהוראת סטלין, זימנו השלטונות נציגים מכל הדתות והכיתות הדתיות בברית המועצות לכינוס למען השלום. בכינוס, שנערך בעיירה זגורסק (מרכז דתי פרבוסלאבי ליד מוסקווה), נשאו הנציגים נאומים רבים למען שלום עולמי ושלומה של ברית המועצות, מגינת השלום. עם הנוכחים נמנה גם רבה של מוסקווה הרב שלמה שליפר (1957-1889).
תפילה בבית הכנסת בסמרקנד, 1992. צילום: מיכאיל חפץ. מתוך: מרכז לאוניד נבלזין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה
בעקבות הכינוס החל הרב שליפר במאמציו לשדל את הרשויות הסובייטיות לאפשר לו לערוך ולהוציא לאור סידור תפילה. הסידור האחרון שראה אור בברית המועצות הודפס בסוף שנות העשרים, ומאז הורגש המחסור. בארבע השנים שבהן נאבק להוצאת הסידור העלה הרב טיעונים מטיעונים שונים, והטיעון ששיכנע לבסוף את הרשויות היה הצורך הבהול בהוצאת סידור "כשר". בשל המחסור החמור בסידורים עד אז העבירו שליחים חשאיים של "נתיב – לשכת הקשר", שהגיעו לברית המועצות בתור תיירים, סידורים ותשמישי דת אחרים שהצליחו להבריח אל המדינה. וגרוע מכך, בשל הביקוש הגבוה החזיקו חלק מהמתפללים בסידורים ישנים מלפני המהפכה, ובהם נכללה תפילה לשלום הצאר וילדיו.
בשנת 1956 ראה אור לראשונה "סידור השלום". הוא הודפס בעשרת אלפים עותקים, ורבע מהם חולקו בין יהודי ברית המועצות. למעשה, פוזרו העותקים ב־74 ערים מרכזיות שבהן התגורר עיקר הציבור היהודי. שאר הסידורים עברו לקרן המתנות, ומשם מצאו את דרכם אל אנשי המפלגה, דיפלומטים יהודים, משלחות רבנים מהמערב ועוד. אחת הדאגות האחרונות בחייו של הרב שליפר הייתה כיצד להוציא את הסידורים מקרן המתנות ולהעבירם אל המתפללים "הפשוטים". הרב נפטר זמן קצר לאחר שהסידור יצא לאור.
"סידור השלום" שערך הרב לוין
כיוון שהסידור הודפס באישור הצנזורה הסובייטית, אפשר להבחין בו במספר פרטים המהווים עדות היסטורית. כבר בכריכת השער נראה שהמו"ל לא השתמש בדפוס עברי אלא בצילום של סידור קיים. אותיות דפוס עברי בוודאי היו קיימות בברית המועצות עד סוף שנות ה־30, אך בשנים 1949-1948 נסגרו כל בתי הדפוס היהודיים, וסידורי הדפוס ביידיש ובעברית פוזרו. מלבד זאת בשער צוין כי הסידור בהוצאת הקהילה הדתית של מוסקווה. זאת למרות שמשנות ה־20 הוגבל מאוד קיומן של קהילות דתיות בברית המועצות, ופעילות בתי הכנסת נשענה על ועדים מקומיים.
בקשתו של הרב שליפר לתרגם את הסידור לרוסית נדחתה על הסף. אולם אפשר לומר שהסידור הותאם במידת מה גם לקורא שאיננו מכיר את הכתב העברי: בעמודים הראשונים מוצגות טבלאות המלמדות את הכתב והניקוד בעברית.
תוכן העניינים של "סידור השלום" במהדורה של הרב לוין
נוסף לכך הסידור הותאם למציאות החיים בברית המועצות: כדי שלא לסתור את "אחוות הפועלים", בתפילת שחרית נכתב "שלא עשני עובד כוכבים" (עמ' 22) במקום "שלא עשני גוי"; בנוסח ההודיה "על הניסים" הושמטה ההודיה על המלחמות (עמ' 71); כדי שלא לפגוע ביום העבודה הסידור חסר את תפילת מנחה; לעומת זאת נוספו לסידור תפילה מיוחדת לשלום הממשלה – ממשלת ברית המועצות כמובן – ותפילה בעד השלום עם הקריאה הנרגשת "אבינו שבשמים! ברך ממשלת סססר מגן השלום בכל העולם ונאמר אמן!" (עמ' 231-230).
מן הסידור הושמטו גם ברכות של סדר ברית מילה, פדיון הבן, חופה וקידושין. ככל הנראה לא מדובר ביד המקרה, שכן המשטר התנגד בתוקף לביצוע ברית מילה ועריכת טקסי נישואין דתיים. לימים הגיע עותק מ"סידור השלום" שערך הרב שליפר לספרייה הלאומית, והוא שמור בה זה שנים.
"אבינו שבשמים! ברך ממשלת סססר מגן השלום בכל העולם ונאמר אמן!"
הסידור הרביעי שהגיע לאחרונה לספרייה מצטרף אל קודמו, הסידור המקורי שערך הרב שליפר. הסידור "החדש" ראה אור בשנת 1968, והוא הוצאה מחודשת של "סידור השלום" שעליה טרח הרב יהודה לייב לוין. ב־1957 נפטר הרב שליפר. במקומו נבחר הרב נתן נטע אולבסקי, ואותו החליף בתום תקופה קצרה הרב יהודה לייב לוין. המהדורה החתומה על שמו של הרב לוין לא מתאפיינת בחידושים נועזים.
עמוד 13. היחיד שנותר מהחלק שנועד לסייע לקורא ללמוד עברית
"סידור השלום" מדגים לנו שלפעמים מה שחסר במסמך היסטורי יכול ללמד לא פחות ממה שמופיע בו. כך גם הכריכות הסובייטיות לסידורים מלמדות שיעור בדבקות דתית תוך סיכון נפש של יהודים שרצו להחזיק ברשותם ספרים אסורים, אף שיכלו להביא למאסרם אם הספרים היו מתגלים.
תודה לד"ר זאב לוין, לד"ר נתי קנטורוביץ', לד"ר אלכסנדר גורדין ולפרופ' דב-בער קוטלרמן על עזרתם בהכנת הכתבה.
פורים בצל מגפה: פירוש למגילת אסתר במקום משלוח מנות
ממקום גלותו בשידלוב, עיר שבה "כמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה", חיבר הרמ"א ספר על מגילת אסתר, ושלח אותו כמשלוח מנות לאביו
סיפורה של יהדות פולין במאה ה־16 עטור שגשוג. בתקופה זו נהנים היהודים ממידה מסוימת של אוטונומיה בתחומי הכלכלה, החברה והרוח, וחירות זו מובילה לפריחה תורנית אדירה.רבני פולין בתקופה זו עומדים במרכזה של התרחשות תרבותית מהפכנית ומשאירים מאחוריהם אלפי עמודים של ספרות הלכתית – טקסטים הנחשבים עד היום לספרות יסודית בתחומה. ומי שהיה לראש חבורה זו הוא רבי משה איסרליש (להלן הרמ"א), אשר קנה לו מקום מכובד בין גדולי הפוסקים באשכנז בזכות ההערות שכתב על הספר "שולחן ערוך". הערותיו של הרמ"א, המכונות "המפה", תרמו לזכייתו של ה"שולחן ערוך" במעמד קנוני, דבר ששינה את פני עולם ההלכה – מן הספרות ההלכתית ועד הפרקטיקה שלה.
הרמ"א היה איש קרקוב. הוא נולד בקרקוב, שימש רב קהילה וראש ישיבה בה, ואף נפטר ונקבר בעיר. אך בעיצומה של תקופה משגשגת זו, מצא עצמו הרמ"א שוהה בכפר נידח, כמאה קילומטרים צפון־מזרחית לעיר מולדתו.
הנסיבות לשהייה זו מצערות. בין השנים 1557-1542 התמודדו תושבי קרקוב עם שלושה גלים של מגפה, אשר במהלכם נספו כשני אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. הגל האמצעי – והחמור מביניהם – גבה בין היתר את חייה של אשת הרמ"א, וייתכן שזו הסיבה להחלטתו לנוס מפני הגל האחרון. בחורף של 1556 הרמ"א עקר את רגליו ועשה את דרכו לעיר שידלוב.
וכך כתב הרמ"א על ימיו בשידלוב:
ואני משה בן… ישראל… הנקרא משה איסרליש מקראקא, הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירינו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עפוש האויר, לא עלינו. והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלוב – מקום אשר אין תאנה וגפן, וכמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה. עיר אשר במסכנות תאכל בה לחם, ועץ אין בה להסכך בו.
געגועי הרמ"א לקרקוב ניכרים. שידלוב מתגלה בתור מקום זר וקשוח, עם גישה מצומצמת למאכל ומשקה. התנאים המאתגרים, בצירוף אי-הוודאות סביב המגפה, מתחילים לחלחל ולהשפיע על מצב רוחו של הרמ"א. חומרת המצב מתגלה במיוחד לקראת חג הפורים הקרב ובא:
ולא יכלנו לקיים ימי הפורים במשתה ושמחה, להסיר יגון ואנחה. אמרתי – אקומה ואשמח במפעלי… כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ונתתי לבי לתור ולדרוש כוונת המגילה…
הרמ"א הבין שחג הפורים השנה יקבל צורה חדשה. שמחת החג לא תושג באמצעות סעודת מצווה ומשתה יין, ובטח שלא תבוא מעצמה. לכן החליט הרמ"א להפיק שמחה מתוך עמלה של תורה, והתיישב ללמוד את מגילת אסתר בעיון קפדני. מאמציו עלו יפה, ומתוך עיון זה נולד הספר הראשון פרי עטו – "מחיר יין על מגילת אסתר" – אשר מתוך ההקדמה שלו נלקחו הציטוטים דלעיל.
העיסוק האינטלקטואלי במגילה מאפשר לרמ"א להגיע לחג הפורים בשמחה ובטוב לבב. אך מסתבר שהחיבור החדש שימש לקיום מצווה נוספת ממצוות החג. על כך אנו למדים מהקולופון (הערת הסיום) של הספר, אקרוסטיכון קצר המשמש חתימה של המחבר על יצירתו:
מה שראיתי לפרש בזו המגילה / בעזר בורא תהילה / יתעלה שמו לדור דורים.
שלחתי בימי פורים למנה / לאבי ישראל ראש עדת מי מנה / הוא גבור בגבורים.
הרוצה לבחון דברי צריך ללמוד טבעיות ואלהיות המחקר / הוא כדור בכדורים.
באופן יצירתי למדי שלח הרמ"א לאביו עותק של הספר בתור משלוח מנות. כפי שמעיד החיבור, היינות והמטעמים שמהם מורכב משלוח המנות הקונבנציונלי נחשבו בשידלוב ליקרי המציאות, ובמקומם שלח הרמ"א אל אביו עותק של "מחיר יין", פרי ביכורו.
הספר זכה לפופולריות רבה תוך פרק זמן קצר והובא לדפוס שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1559. עד אז המגפה כבר חלפה, והרמ"א חזר להתגורר בעיר מולדתו קרקוב.