במקרים רבים ספרנים מגלים בתוך עטיפות של ספרים עתיקים כריכות או דפים עתיקים יותר ומסקרנים, ששימשו מצע לספרים החדשים יותר. הכתבה שלפנינו מספרת סיפור הפוך, שבו הכריכה החיצונית – המשנית והחדשה – היא־היא הסיפור.

בחודש פברואר 2021 תרם חוקר יהדות מרכז אסיה ד"ר זאב לוין ארבעה ספרים לספרייה הלאומית. לכאורה לא היה ברור מדוע מקומם של שלושה מתוך ארבעת הספרים בספרייה. עטיפות הספרים נראו כשייכות לכרכים של פרסומים סובייטיים, והכותרות על שתיים מהן היו "תולדות ברית המועצות לכיתה י" ו"ספר לימוד פרמקולוגיה". כדי לגלות את התשובה היינו צריכים לפתוח את הכריכות. מתחתיהן התגלו סידורי התפילה.

לקהילת יהודי מרכז אסיה שורשים עתיקים. מהפכת הדפוס הגיעה אליה רק בראשית המאה ה־20, וזאת הודות לכיבוש הרוסי הקולוניאלי. לאחרונה אף הועלה לאתר הספרייה אוסף של העיתון "רחמים" שיצא לאור בראשית המאה ה־20 בעמק פרגנה שבאוזבקיסטן. למרות זאת, ככל הידוע סידורי תפילה לא הודפסו במרכז אסיה אלא הובאו אליה מבחוץ. בני הקהילה נאלצו לייבא אותם ממזרח אירופה או מירושלים. עדות לכך היא שניים מהסידורים שנתרמו לספרייה, שהודפסו בירושלים של המאה ה־19.

לאחר המהפכה הבולשוויקית והקמת ברית המועצות ב־1922 החלו שלטונות המדינה לרדוף מאמינים בני כל הדתות. פעילים דתיים נרדפו, בתי כנסת רבים נסגרו, ספרי תפילה הוחרמו ועל קיום אורח החיים הדתי הוטלו סנקציות רבות. החוקים השונים בדבר קיום חיי דת בברית המועצות ויישומם בפועל השתנו לא אחת לאורך ההיסטוריה הסובייטית. עם זאת, משנות השלושים נאסרה החזקת ספרי דת ברשות הפרט. עד שנות החמישים כבר בוטל האיסור, אך ספרים יהודיים היו מוחרמים מפעם לפעם. אלו שביקשו לשמור את הספרים שהיו ברשותם ולא למסור אותם לשלטונות או להפקידם למשמרת בבתי הכנסת (שגם הם, כאמור, נסגרו לפרקים בפקודת השלטונות), הסתכנו מאוד. זו הסיבה שהסידורים שנתרמו לאחרונה לספרייה הלאומית הוחבאו מאחורי כריכות של ספרים סובייטיים, וכך לא בלטו על מדף הספרים המשפחתי.

בין השנים 2000 ל-2002 היה ד"ר זאב לוין שליח הסוכנות היהודית במרכז אסיה. במסגרת תפקידו ביקר פעמים רבות בערי האזור, ביניהן גם סמרקנד ובוכרה. בעקבות התפרקות ברית המועצות עלו רבים מבני הקהילות היהודיות לישראל או היגרו למדינות אחרות. כיוון שחוקי אוזבקיסטן אוסרים להוציא מן הרפובליקה ללא אישור מיוחד עתיקות (וספרים בכלל), רבים מהעוזבים הפקידו בבתי הכנסת המקומיים את הסידורים העתיקים ששמרו בבתיהם. חלק גדול מהסידורים שהצטברו בגניזות בבתי הכנסת הוטמנו אחר כבוד בבתי העלמין היהודיים. הסידורים שנתרמו לספרייה ניתנו לד"ר לוין למטרות מחקר ושימור על ידי גבאי בתי הכנסת בבוכרה וסמרקנד.

ציינו ששלושה מארבעת הסידורים הוחבאו מאחורי כריכות מזויפות. מדוע הסידור הרביעי מופיע בכריכתו המקורית?

לאחר שנות הרדיפה הקשות בשלהי שלטון סטלין חלה הפשרה מסוימת בראשית כהונתו של מחליפו ניקיטה חרושצ'וב. ככל הנראה בעקבות לחץ שהפעילו שלטונות ארצות הברית, וכדי להציג קבלות על "חופש פולחן דתי" בברית המועצות, ב-1956 התירו השלטונות להוציא לאור סידור תפילה ראשון. הסידור זכה לשם "סידור השלום". בשנה שלאחר מכן גם נפתחה במוסקווה ישיבה ראשונה, "קול יעקב". עם זאת ה"הפשרה" הייתה סמלית בלבד, ושנה אחרי כן כבר חזר המשטר לרדוף פעילים דתיים ולסגור בתי כנסת בערים מרכזיות.

פרופ' דב־בער קוטלרמן מאוניברסיטת בר־אילן סיפר לנו על הרקע להוצאת "סידור השלום": בשנת 1952, לאחר תחילת המלחמה הקרה ובשיאה של רדיפת היהודים בהוראת סטלין, זימנו השלטונות נציגים מכל הדתות והכיתות הדתיות בברית המועצות לכינוס למען השלום. בכינוס, שנערך בעיירה זגורסק (מרכז דתי פרבוסלאבי ליד מוסקווה), נשאו הנציגים נאומים רבים למען שלום עולמי ושלומה של ברית המועצות, מגינת השלום. עם הנוכחים נמנה גם רבה של מוסקווה הרב שלמה שליפר (1957-1889).

בעקבות הכינוס החל הרב שליפר במאמציו לשדל את הרשויות הסובייטיות לאפשר לו לערוך ולהוציא לאור סידור תפילה. הסידור האחרון שראה אור בברית המועצות הודפס בסוף שנות העשרים, ומאז הורגש המחסור. בארבע השנים שבהן נאבק להוצאת הסידור העלה הרב טיעונים מטיעונים שונים, והטיעון ששיכנע לבסוף את הרשויות היה הצורך הבהול בהוצאת סידור "כשר". בשל המחסור החמור בסידורים עד אז העבירו שליחים חשאיים של "נתיב – לשכת הקשר", שהגיעו לברית המועצות בתור תיירים, סידורים ותשמישי דת אחרים שהצליחו להבריח אל המדינה. וגרוע מכך, בשל הביקוש הגבוה החזיקו חלק מהמתפללים בסידורים ישנים מלפני המהפכה, ובהם נכללה תפילה לשלום הצאר וילדיו.

בשנת 1956 ראה אור לראשונה "סידור השלום". הוא הודפס בעשרת אלפים עותקים, ורבע מהם חולקו בין יהודי ברית המועצות. למעשה, פוזרו העותקים ב־74 ערים מרכזיות שבהן התגורר עיקר הציבור היהודי. שאר הסידורים עברו לקרן המתנות, ומשם מצאו את דרכם אל אנשי המפלגה, דיפלומטים יהודים, משלחות רבנים מהמערב ועוד. אחת הדאגות האחרונות בחייו של הרב שליפר הייתה כיצד להוציא את הסידורים מקרן המתנות ולהעבירם אל המתפללים "הפשוטים". הרב נפטר זמן קצר לאחר שהסידור יצא לאור.

כיוון שהסידור הודפס באישור הצנזורה הסובייטית, אפשר להבחין בו במספר פרטים המהווים עדות היסטורית. כבר בכריכת השער נראה שהמו"ל לא השתמש בדפוס עברי אלא בצילום של סידור קיים. אותיות דפוס עברי בוודאי היו קיימות בברית המועצות עד סוף שנות ה־30, אך בשנים 1949-1948 נסגרו כל בתי הדפוס היהודיים, וסידורי הדפוס ביידיש ובעברית פוזרו. מלבד זאת בשער צוין כי הסידור בהוצאת הקהילה הדתית של מוסקווה. זאת למרות שמשנות ה־20 הוגבל מאוד קיומן של קהילות דתיות בברית המועצות, ופעילות בתי הכנסת נשענה על ועדים מקומיים.

בקשתו של הרב שליפר לתרגם את הסידור לרוסית נדחתה על הסף. אולם אפשר לומר שהסידור הותאם במידת מה גם לקורא שאיננו מכיר את הכתב העברי: בעמודים הראשונים מוצגות טבלאות המלמדות את הכתב והניקוד בעברית.

נוסף לכך הסידור הותאם למציאות החיים בברית המועצות: כדי שלא לסתור את "אחוות הפועלים", בתפילת שחרית נכתב "שלא עשני עובד כוכבים" (עמ' 22) במקום "שלא עשני גוי"; בנוסח ההודיה "על הניסים" הושמטה ההודיה על המלחמות (עמ' 71); כדי שלא לפגוע ביום העבודה הסידור חסר את תפילת מנחה; לעומת זאת נוספו לסידור תפילה מיוחדת לשלום הממשלה – ממשלת ברית המועצות כמובן – ותפילה בעד השלום עם הקריאה הנרגשת "אבינו שבשמים! ברך ממשלת סססר מגן השלום בכל העולם ונאמר אמן!" (עמ' 231-230).

מן הסידור הושמטו גם ברכות של סדר ברית מילה, פדיון הבן, חופה וקידושין. ככל הנראה לא מדובר ביד המקרה, שכן המשטר התנגד בתוקף לביצוע ברית מילה ועריכת טקסי נישואין דתיים. לימים הגיע עותק מ"סידור השלום" שערך הרב שליפר לספרייה הלאומית, והוא שמור בה זה שנים.

הסידור הרביעי שהגיע לאחרונה לספרייה מצטרף אל קודמו, הסידור המקורי שערך הרב שליפר. הסידור "החדש" ראה אור בשנת 1968, והוא הוצאה מחודשת של "סידור השלום" שעליה טרח הרב יהודה לייב לוין. ב־1957 נפטר הרב שליפר. במקומו נבחר הרב נתן נטע אולבסקי, ואותו החליף בתום תקופה קצרה הרב יהודה לייב לוין. המהדורה החתומה על שמו של הרב לוין לא מתאפיינת בחידושים נועזים.

"סידור השלום" מדגים לנו שלפעמים מה שחסר במסמך היסטורי יכול ללמד לא פחות ממה שמופיע בו. כך גם הכריכות הסובייטיות לסידורים מלמדות שיעור בדבקות דתית תוך סיכון נפש של יהודים שרצו להחזיק ברשותם ספרים אסורים, אף שיכלו להביא למאסרם אם הספרים היו מתגלים.

תודה לד"ר זאב לוין, לד"ר נתי קנטורוביץ', לד"ר אלכסנדר גורדין ולפרופ' דב-בער קוטלרמן על עזרתם בהכנת הכתבה.

נכדיי אוהבים חידונים אלפבתיים. מילים מפרשת השבוע בכל אותיות האלפבית (חידון 'א"ת פ"ש'), מושגים הקשורים לחגים השונים בסדר אלפביתי וכדומה. לקראת ט"ו בשבט חשבתי לשמח אותם בחידון אלפביתי על עצים – והתחלתי להכין רשימה: אפרסק, ברוש, גויאבה, דובדבן וכו'. ואז נזכרתי שאינני ראשונה: רשימת אלפביתית של עצים כבר הכין לקראת ט"ו בשבט לפני כאלף שנים פייטן שיצירותיו נתגלו בגניזה הקהירית, והוא חותם את שמו 'יהודה הלוי ברבי הלל'.

יצירות של יהודה הלוי בר הלל התגלו לראשונה בידי חוקר הגניזה מנחם זולאי ז"ל, והוא פרסם כמה מהן במאמר שהופיע בשנת תשט"ז (ארץ-ישראל ד, עמ' 138–141; נדפס שנית בספרו: ארץ-ישראל ופיוטיה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 198–213), וכותרתו: 'ר' יהודה הלוי שאינו ר' יהודה הלוי', כלומר: אדם ששמו 'יהודה הלוי', אבל אין הוא המשורר הספרדי המפורסם ר' יהודה הלוי (בן שמואל), אלא יהודה הלוי אחר, כנראה קדום יותר, שפעל בארץ-ישראל או בסביבתה. אבל ההפתעה הגדולה במאמר לא הייתה שמו של הפייטן אלא ייעודן של כמה מיצירותיו: הוא כתב פיוטים מפוארים דווקא לכבוד ט"ו בשבט.

הפייטנים הקדומים עיטרו ביצירותיהם כמעט כל שבת או מועד, והיו שכתבו פיוטים אפילו לימות החול, אבל דווקא לכבוד ט"ו בשבט בדרך כלל לא כתבו פיוטים. נראה שיום זה, שעיקר משמעותו הלכתית-טכנית (תאריך קובע בחישוב שנות הפרי לעניין דיני ערלה, מעשרות ושמיטה), לא נחשב יום חג אצל בני ארץ ישראל בתקופה הביזנטית או המוסלמית הקדומה, ומשום כך לא הרגישו הפייטנים צורך לציין את ייחודו בפיוטיהם. על רקע זה בולט ייחודו של יהודה הלוי בר הלל: מלבד יצירותיו, נמצא בגניזה הקהירית רק עוד פיוט אחד לט"ו בשבט, החתום 'אברהם' (נדפס בידי א"מ הברמן, טורי ישורון ט [תשכ"ז], עמ' 13–14).

הפיוטים לט"ו בשבט של יהודה הלוי בר הלל (וגם זה של אברהם) הם מסוג קרובות הי"ח. 'קרובה' היא פיוט לתפילת העמידה, ו'קרובת י"ח' – פיוט לעמידה של יום חול, המביא שמונה עשרה חטיבות שיר, כנגד שמונה עשרה הברכות שבה (בני ארץ ישראל שימרו את המסגרת של שמונה עשרה ברכות בלבד בעמידה גם לאחר הוספת ברכת המינים, ולשם כך איחדו את ברכת 'בונה ירושלים' עם 'צמח דוד').

לידינו הגיעו שתי קרובות י"ח של ר' יהודה הלוי לט"ו בשבט. האחת בנויה בדרך מסובכת: המילים 'ראש שנה לאילן' משולבות בה בכל חטיבת שיר, אך לא כרצף: כל טור ראשון נפתח ב'ראש'; כל טור שני – ב'שנה'; והשלישי נפתח ב'לאילן'. בנוסף, בטור השני נזכר תמיד אחד מחודשי השנה, ובשלישי – מזלו של אותו חודש. עם סיום רשימת שנים עשר החודשים והמזלות נותרו לפייטן עוד שש חטיבות, והוא משלב בהן את שמות שבעת כוכבי הלכת (צדק ונוגה מופיעים יחד, כדי שהרשימה תסתיים במחרוזת השמונה עשרה), ובמקביל גם את שמות החגים. הטור הרביעי נפתח במילה 'בצדק' ואחריה נזכר שמו של אחד מהאבות או מגדולי האומה (שלושת האבות, שנים עשר השבטים, משה, אהרן ופינחס). הטור החמישי והאחרון הוא סיומת מקראית – קטע של פסוק, ובו לשון מעין הברכה המתפייטת. הנה דרך משל החטיבה הפותחת את הפיוט ומפייטת את ברכת מגן אברהם:

רֹאשׁ      אִמְרָתְךָ אֱמֶת בְּמַלְּלָךְ

שָׁנָה      תְּיַיקֵּר מֵרֹאשׁ חֳדָשִׁים בְּשׂוֹבַע כִּלְכּוּלָךְ

לָאִילָן    תַּתְרִיף בְּטָלֶה עָלֵיהוּ בְּחַתְּלָךְ

בְּצֶדֶק    אָב הִבְטַחְתּוֹ בְּמִילּוּלָךְ

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ

ביאור: 1 ראש אמרתך אמת: על פי תהילים קיט, קס ('ראש דברך אמת'), והפייטן שינה את 'דברך' ל'אמרתך' לצורך האקרוסטיכון.   2 שנה תייקר: תברך ותכבד את השנה בשפע תבואה. מראש חדשים: רמז לחודש ניסן, הנחשב כתחילת השנה. בשובע כלכולך: כשתכלכל את הבריות בשפע ותביא שבע לעולם.   3 לאילן תתריף: את האילן תרפא ותחזק ('תתריף' – פועל שנגזר מ'תרופה'). בטלה: שם המזל. עליהו בחתלך: כשתעטוף כל עלה ברפואתך.   4–5 בצדק … מגן לך: בזכות צדקתו של אברהם שהבטחת לו 'אנכי מגן לך' (בראשית טו, א). ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.

וכך ממשיך הפייטן לאורך כל שמונה עשרה חטיבות הפיוט.

הקרובה השנייה פשוטה יותר. המילים 'בראש שנה לאילן' באות בה ברצף בראש כל טור שלישי, ואין בה מילות קבע נוספות או קישוטים סבוכים אחרים. החטיבות בה קצרות יותר, בנות ארבעה טורים, וגם בה כל טור רביעי הוא פסוק הרומז לברכה. בקרובה זו מופיע 'חידון העצים': כל טור שני פותח בה בשם של עץ. וכך לשון המחרוזת הראשונה:

אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַׁע תַּזִּיל לַהֲמוֹנַיי

אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻודָּנַיי

בְּרֹאשׁ שָׁנָה לָאִילָן / אַמֵּץ אֱמוּנַיי

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ

ביאור: 1 אדר נזלי ישע: נוזלים אדירים, שפע של גשמים, שיושיע את הארץ; וייתכן שהפייטן מכוון גם לגשמים וגם למים כסמל לישועה. להמוניי: להמון ישראל.   2 למעודניי: לישראל שיזכו להתעדן בפירות האילנות.   3 אמוניי: כינוי נוסף לישראל, המאמינים בה'.   4 כי שמש ומגן יי: תהילים פד, יב, ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.

השורה השנייה מתחילה ב'אגוז' – עץ שתחילתו אל"ף. האם הצליח הפייטן למצוא שמות עצים גם ביתר האותיות? ובכן, מאל"ף ועד חי"ת לא הייתה לו בעיה, והוא מזכיר ברוש, גפן, דלב, הדס, ורד, זית וחרוב. אבל באות טי"ת הוא נתקע: עץ הטבק עדיין לא היה ידוע (למזלם), וגם הטיליה עדיין לא חדרה לעברית. יהודה הלוי בר הלל נאלץ אפוא לוותר על שם של עץ, והסתפק בבקשת 'טִיף בְּרָכָה', גשמי ברכה. וכיוון שהותרה הרצועה, גם באות יו"ד הוא הסתפק ב'יְבוּלִים', ובכ"ף הזכיר 'כֶּרֶם', שאומנם איננו עץ בודד אבל הוא בהחלט שייך לעולם העצים. בהמשך הוא חוזר לשמות העצים, ומזכיר את הלוז, את עצי הבשמים מור ונרד, ובאות סמ"ך – סמדר, שאומנם איננו עץ, אבל הוא פרי (ענבים) בראשית התפתחותו. באות עי"ן היו לפניו כמה אפשרויות: בתורה נזכר הערמון (בראשית ל, לז), שאיננו הפרי שאנחנו מכנים היום בשם זה (על פי התרגומים הארמיים הקדומים, זה שמו העברי של הדולב), וגם ענבים יכלו לבוא בחשבון. אבל השורה השנייה במחרוזת האות עי"ן פותחת במילים: 'עָרְבָה מִנְחָה' (על פי מלאכי ג, ד). נראה שב'עָרְבָה', שהוא לשון נעימות, ביקש הפייטן לרמוז גם לעץ העֲרָבָה. בדומה ל'כרם' שבאות כ"ף, באות פ"א מופיע 'פַּרְדֵּס'. אות זו היא האות השבע עשרה, וכזכור יש בפיוט רק שמונה עשרה מחרוזות, כנגד שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה. משום כך במחרוזת האחרונה הוא ניסה להשלים את כל האותיות שנותרו לו, פתח אותה ב'צִמְחֵי אִילָנוֹת', ואחר כך הזכיר גם קיקיון, גם רימון וגם שקמים. לאחר השקמים, במקום עץ הפותח בתי"ו (כגון תמר, תאנה, תדהר או תאשור) מופיעה המילה 'ושירוק', ואם אין זה שיבוש אולי יצר הפייטן את הצורה 'שֵׂירוּק' במשמע של 'שורקה', ענף הגפן. על עץ באות תי"ו נראה שהוא ויתר.

פיוטנו יסייע אפוא לחיבור החידון לילדים רק באופן חלקי. מאז ימי הפייטן התעשרה העברית וחדרו לתוכה עוד מילים. מסתבר שהקוראים היום ימצאו שמות עצים גם באותיות שבהן לא הצליח יהודה הלוי בר הלל להכניס שמות קדומים של עצים לפיוטו. נסו…