נכדיי אוהבים חידונים אלפבתיים. מילים מפרשת השבוע בכל אותיות האלפבית (חידון 'א"ת פ"ש'), מושגים הקשורים לחגים השונים בסדר אלפביתי וכדומה. לקראת ט"ו בשבט חשבתי לשמח אותם בחידון אלפביתי על עצים – והתחלתי להכין רשימה: אפרסק, ברוש, גויאבה, דובדבן וכו'. ואז נזכרתי שאינני ראשונה: רשימת אלפביתית של עצים כבר הכין לקראת ט"ו בשבט לפני כאלף שנים פייטן שיצירותיו נתגלו בגניזה הקהירית, והוא חותם את שמו 'יהודה הלוי ברבי הלל'.
יצירות של יהודה הלוי בר הלל התגלו לראשונה בידי חוקר הגניזה מנחם זולאי ז"ל, והוא פרסם כמה מהן במאמר שהופיע בשנת תשט"ז (ארץ-ישראל ד, עמ' 138–141; נדפס שנית בספרו: ארץ-ישראל ופיוטיה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 198–213), וכותרתו: 'ר' יהודה הלוי שאינו ר' יהודה הלוי', כלומר: אדם ששמו 'יהודה הלוי', אבל אין הוא המשורר הספרדי המפורסם ר' יהודה הלוי (בן שמואל), אלא יהודה הלוי אחר, כנראה קדום יותר, שפעל בארץ-ישראל או בסביבתה. אבל ההפתעה הגדולה במאמר לא הייתה שמו של הפייטן אלא ייעודן של כמה מיצירותיו: הוא כתב פיוטים מפוארים דווקא לכבוד ט"ו בשבט.
הפייטנים הקדומים עיטרו ביצירותיהם כמעט כל שבת או מועד, והיו שכתבו פיוטים אפילו לימות החול, אבל דווקא לכבוד ט"ו בשבט בדרך כלל לא כתבו פיוטים. נראה שיום זה, שעיקר משמעותו הלכתית-טכנית (תאריך קובע בחישוב שנות הפרי לעניין דיני ערלה, מעשרות ושמיטה), לא נחשב יום חג אצל בני ארץ ישראל בתקופה הביזנטית או המוסלמית הקדומה, ומשום כך לא הרגישו הפייטנים צורך לציין את ייחודו בפיוטיהם. על רקע זה בולט ייחודו של יהודה הלוי בר הלל: מלבד יצירותיו, נמצא בגניזה הקהירית רק עוד פיוט אחד לט"ו בשבט, החתום 'אברהם' (נדפס בידי א"מ הברמן, טורי ישורון ט [תשכ"ז], עמ' 13–14).
הפיוטים לט"ו בשבט של יהודה הלוי בר הלל (וגם זה של אברהם) הם מסוג קרובות הי"ח. 'קרובה' היא פיוט לתפילת העמידה, ו'קרובת י"ח' – פיוט לעמידה של יום חול, המביא שמונה עשרה חטיבות שיר, כנגד שמונה עשרה הברכות שבה (בני ארץ ישראל שימרו את המסגרת של שמונה עשרה ברכות בלבד בעמידה גם לאחר הוספת ברכת המינים, ולשם כך איחדו את ברכת 'בונה ירושלים' עם 'צמח דוד').
לידינו הגיעו שתי קרובות י"ח של ר' יהודה הלוי לט"ו בשבט. האחת בנויה בדרך מסובכת: המילים 'ראש שנה לאילן' משולבות בה בכל חטיבת שיר, אך לא כרצף: כל טור ראשון נפתח ב'ראש'; כל טור שני – ב'שנה'; והשלישי נפתח ב'לאילן'. בנוסף, בטור השני נזכר תמיד אחד מחודשי השנה, ובשלישי – מזלו של אותו חודש. עם סיום רשימת שנים עשר החודשים והמזלות נותרו לפייטן עוד שש חטיבות, והוא משלב בהן את שמות שבעת כוכבי הלכת (צדק ונוגה מופיעים יחד, כדי שהרשימה תסתיים במחרוזת השמונה עשרה), ובמקביל גם את שמות החגים. הטור הרביעי נפתח במילה 'בצדק' ואחריה נזכר שמו של אחד מהאבות או מגדולי האומה (שלושת האבות, שנים עשר השבטים, משה, אהרן ופינחס). הטור החמישי והאחרון הוא סיומת מקראית – קטע של פסוק, ובו לשון מעין הברכה המתפייטת. הנה דרך משל החטיבה הפותחת את הפיוט ומפייטת את ברכת מגן אברהם:
רֹאשׁ אִמְרָתְךָ אֱמֶת בְּמַלְּלָךְ
שָׁנָה תְּיַיקֵּר מֵרֹאשׁ חֳדָשִׁים בְּשׂוֹבַע כִּלְכּוּלָךְ
לָאִילָן תַּתְרִיף בְּטָלֶה עָלֵיהוּ בְּחַתְּלָךְ
בְּצֶדֶק אָב הִבְטַחְתּוֹ בְּמִילּוּלָךְ
אָנֹכִי מָגֵן לָךְ
ביאור: 1 ראש אמרתך אמת: על פי תהילים קיט, קס ('ראש דברך אמת'), והפייטן שינה את 'דברך' ל'אמרתך' לצורך האקרוסטיכון. 2 שנה תייקר: תברך ותכבד את השנה בשפע תבואה. מראש חדשים: רמז לחודש ניסן, הנחשב כתחילת השנה. בשובע כלכולך: כשתכלכל את הבריות בשפע ותביא שבע לעולם. 3 לאילן תתריף: את האילן תרפא ותחזק ('תתריף' – פועל שנגזר מ'תרופה'). בטלה: שם המזל. עליהו בחתלך: כשתעטוף כל עלה ברפואתך. 4–5 בצדק … מגן לך: בזכות צדקתו של אברהם שהבטחת לו 'אנכי מגן לך' (בראשית טו, א). ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.
וכך ממשיך הפייטן לאורך כל שמונה עשרה חטיבות הפיוט.
הקרובה השנייה פשוטה יותר. המילים 'בראש שנה לאילן' באות בה ברצף בראש כל טור שלישי, ואין בה מילות קבע נוספות או קישוטים סבוכים אחרים. החטיבות בה קצרות יותר, בנות ארבעה טורים, וגם בה כל טור רביעי הוא פסוק הרומז לברכה. בקרובה זו מופיע 'חידון העצים': כל טור שני פותח בה בשם של עץ. וכך לשון המחרוזת הראשונה:
אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַׁע תַּזִּיל לַהֲמוֹנַיי
אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻודָּנַיי
בְּרֹאשׁ שָׁנָה לָאִילָן / אַמֵּץ אֱמוּנַיי
כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ
ביאור: 1 אדר נזלי ישע: נוזלים אדירים, שפע של גשמים, שיושיע את הארץ; וייתכן שהפייטן מכוון גם לגשמים וגם למים כסמל לישועה. להמוניי: להמון ישראל. 2 למעודניי: לישראל שיזכו להתעדן בפירות האילנות. 3 אמוניי: כינוי נוסף לישראל, המאמינים בה'. 4 כי שמש ומגן יי: תהילים פד, יב, ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.
השורה השנייה מתחילה ב'אגוז' – עץ שתחילתו אל"ף. האם הצליח הפייטן למצוא שמות עצים גם ביתר האותיות? ובכן, מאל"ף ועד חי"ת לא הייתה לו בעיה, והוא מזכיר ברוש, גפן, דלב, הדס, ורד, זית וחרוב. אבל באות טי"ת הוא נתקע: עץ הטבק עדיין לא היה ידוע (למזלם), וגם הטיליה עדיין לא חדרה לעברית. יהודה הלוי בר הלל נאלץ אפוא לוותר על שם של עץ, והסתפק בבקשת 'טִיף בְּרָכָה', גשמי ברכה. וכיוון שהותרה הרצועה, גם באות יו"ד הוא הסתפק ב'יְבוּלִים', ובכ"ף הזכיר 'כֶּרֶם', שאומנם איננו עץ בודד אבל הוא בהחלט שייך לעולם העצים. בהמשך הוא חוזר לשמות העצים, ומזכיר את הלוז, את עצי הבשמים מור ונרד, ובאות סמ"ך – סמדר, שאומנם איננו עץ, אבל הוא פרי (ענבים) בראשית התפתחותו. באות עי"ן היו לפניו כמה אפשרויות: בתורה נזכר הערמון (בראשית ל, לז), שאיננו הפרי שאנחנו מכנים היום בשם זה (על פי התרגומים הארמיים הקדומים, זה שמו העברי של הדולב), וגם ענבים יכלו לבוא בחשבון. אבל השורה השנייה במחרוזת האות עי"ן פותחת במילים: 'עָרְבָה מִנְחָה' (על פי מלאכי ג, ד). נראה שב'עָרְבָה', שהוא לשון נעימות, ביקש הפייטן לרמוז גם לעץ העֲרָבָה. בדומה ל'כרם' שבאות כ"ף, באות פ"א מופיע 'פַּרְדֵּס'. אות זו היא האות השבע עשרה, וכזכור יש בפיוט רק שמונה עשרה מחרוזות, כנגד שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה. משום כך במחרוזת האחרונה הוא ניסה להשלים את כל האותיות שנותרו לו, פתח אותה ב'צִמְחֵי אִילָנוֹת', ואחר כך הזכיר גם קיקיון, גם רימון וגם שקמים. לאחר השקמים, במקום עץ הפותח בתי"ו (כגון תמר, תאנה, תדהר או תאשור) מופיעה המילה 'ושירוק', ואם אין זה שיבוש אולי יצר הפייטן את הצורה 'שֵׂירוּק' במשמע של 'שורקה', ענף הגפן. על עץ באות תי"ו נראה שהוא ויתר.
פיוטנו יסייע אפוא לחיבור החידון לילדים רק באופן חלקי. מאז ימי הפייטן התעשרה העברית וחדרו לתוכה עוד מילים. מסתבר שהקוראים היום ימצאו שמות עצים גם באותיות שבהן לא הצליח יהודה הלוי בר הלל להכניס שמות קדומים של עצים לפיוטו. נסו…
