נכדיי אוהבים חידונים אלפבתיים. מילים מפרשת השבוע בכל אותיות האלפבית (חידון 'א"ת פ"ש'), מושגים הקשורים לחגים השונים בסדר אלפביתי וכדומה. לקראת ט"ו בשבט חשבתי לשמח אותם בחידון אלפביתי על עצים – והתחלתי להכין רשימה: אפרסק, ברוש, גויאבה, דובדבן וכו'. ואז נזכרתי שאינני ראשונה: רשימת אלפביתית של עצים כבר הכין לקראת ט"ו בשבט לפני כאלף שנים פייטן שיצירותיו נתגלו בגניזה הקהירית, והוא חותם את שמו 'יהודה הלוי ברבי הלל'.

יצירות של יהודה הלוי בר הלל התגלו לראשונה בידי חוקר הגניזה מנחם זולאי ז"ל, והוא פרסם כמה מהן במאמר שהופיע בשנת תשט"ז (ארץ-ישראל ד, עמ' 138–141; נדפס שנית בספרו: ארץ-ישראל ופיוטיה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 198–213), וכותרתו: 'ר' יהודה הלוי שאינו ר' יהודה הלוי', כלומר: אדם ששמו 'יהודה הלוי', אבל אין הוא המשורר הספרדי המפורסם ר' יהודה הלוי (בן שמואל), אלא יהודה הלוי אחר, כנראה קדום יותר, שפעל בארץ-ישראל או בסביבתה. אבל ההפתעה הגדולה במאמר לא הייתה שמו של הפייטן אלא ייעודן של כמה מיצירותיו: הוא כתב פיוטים מפוארים דווקא לכבוד ט"ו בשבט.

 

הפייטנים הקדומים עיטרו ביצירותיהם כמעט כל שבת או מועד, והיו שכתבו פיוטים אפילו לימות החול, אבל דווקא לכבוד ט"ו בשבט בדרך כלל לא כתבו פיוטים. נראה שיום זה, שעיקר משמעותו הלכתית-טכנית (תאריך קובע בחישוב שנות הפרי לעניין דיני ערלה, מעשרות ושמיטה), לא נחשב יום חג אצל בני ארץ ישראל בתקופה הביזנטית או המוסלמית הקדומה, ומשום כך לא הרגישו הפייטנים צורך לציין את ייחודו בפיוטיהם. על רקע זה בולט ייחודו של יהודה הלוי בר הלל: מלבד יצירותיו, נמצא בגניזה הקהירית רק עוד פיוט אחד לט"ו בשבט, החתום 'אברהם' (נדפס בידי א"מ הברמן, טורי ישורון ט [תשכ"ז], עמ' 13–14).

הפיוטים לט"ו בשבט של יהודה הלוי בר הלל (וגם זה של אברהם) הם מסוג קרובות הי"ח. 'קרובה' היא פיוט לתפילת העמידה, ו'קרובת י"ח' – פיוט לעמידה של יום חול, המביא שמונה עשרה חטיבות שיר, כנגד שמונה עשרה הברכות שבה (בני ארץ ישראל שימרו את המסגרת של שמונה עשרה ברכות בלבד בעמידה גם לאחר הוספת ברכת המינים, ולשם כך איחדו את ברכת 'בונה ירושלים' עם 'צמח דוד').

לידינו הגיעו שתי קרובות י"ח של ר' יהודה הלוי לט"ו בשבט. האחת בנויה בדרך מסובכת: המילים 'ראש שנה לאילן' משולבות בה בכל חטיבת שיר, אך לא כרצף: כל טור ראשון נפתח ב'ראש'; כל טור שני – ב'שנה'; והשלישי נפתח ב'לאילן'. בנוסף, בטור השני נזכר תמיד אחד מחודשי השנה, ובשלישי – מזלו של אותו חודש. עם סיום רשימת שנים עשר החודשים והמזלות נותרו לפייטן עוד שש חטיבות, והוא משלב בהן את שמות שבעת כוכבי הלכת (צדק ונוגה מופיעים יחד, כדי שהרשימה תסתיים במחרוזת השמונה עשרה), ובמקביל גם את שמות החגים. הטור הרביעי נפתח במילה 'בצדק' ואחריה נזכר שמו של אחד מהאבות או מגדולי האומה (שלושת האבות, שנים עשר השבטים, משה, אהרן ופינחס). הטור החמישי והאחרון הוא סיומת מקראית – קטע של פסוק, ובו לשון מעין הברכה המתפייטת. הנה דרך משל החטיבה הפותחת את הפיוט ומפייטת את ברכת מגן אברהם:

רֹאשׁ      אִמְרָתְךָ אֱמֶת בְּמַלְּלָךְ

שָׁנָה      תְּיַיקֵּר מֵרֹאשׁ חֳדָשִׁים בְּשׂוֹבַע כִּלְכּוּלָךְ

לָאִילָן    תַּתְרִיף בְּטָלֶה עָלֵיהוּ בְּחַתְּלָךְ

בְּצֶדֶק    אָב הִבְטַחְתּוֹ בְּמִילּוּלָךְ

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ

ביאור: 1 ראש אמרתך אמת: על פי תהילים קיט, קס ('ראש דברך אמת'), והפייטן שינה את 'דברך' ל'אמרתך' לצורך האקרוסטיכון.   2 שנה תייקר: תברך ותכבד את השנה בשפע תבואה. מראש חדשים: רמז לחודש ניסן, הנחשב כתחילת השנה. בשובע כלכולך: כשתכלכל את הבריות בשפע ותביא שבע לעולם.   3 לאילן תתריף: את האילן תרפא ותחזק ('תתריף' – פועל שנגזר מ'תרופה'). בטלה: שם המזל. עליהו בחתלך: כשתעטוף כל עלה ברפואתך.   4–5 בצדק … מגן לך: בזכות צדקתו של אברהם שהבטחת לו 'אנכי מגן לך' (בראשית טו, א). ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.

וכך ממשיך הפייטן לאורך כל שמונה עשרה חטיבות הפיוט.

 

 

הקרובה השנייה פשוטה יותר. המילים 'בראש שנה לאילן' באות בה ברצף בראש כל טור שלישי, ואין בה מילות קבע נוספות או קישוטים סבוכים אחרים. החטיבות בה קצרות יותר, בנות ארבעה טורים, וגם בה כל טור רביעי הוא פסוק הרומז לברכה. בקרובה זו מופיע 'חידון העצים': כל טור שני פותח בה בשם של עץ. וכך לשון המחרוזת הראשונה:

אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַׁע תַּזִּיל לַהֲמוֹנַיי

אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻודָּנַיי

בְּרֹאשׁ שָׁנָה לָאִילָן / אַמֵּץ אֱמוּנַיי

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ

ביאור: 1 אדר נזלי ישע: נוזלים אדירים, שפע של גשמים, שיושיע את הארץ; וייתכן שהפייטן מכוון גם לגשמים וגם למים כסמל לישועה. להמוניי: להמון ישראל.   2 למעודניי: לישראל שיזכו להתעדן בפירות האילנות.   3 אמוניי: כינוי נוסף לישראל, המאמינים בה'.   4 כי שמש ומגן יי: תהילים פד, יב, ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.

 

השורה השנייה מתחילה ב'אגוז' – עץ שתחילתו אל"ף. האם הצליח הפייטן למצוא שמות עצים גם ביתר האותיות? ובכן, מאל"ף ועד חי"ת לא הייתה לו בעיה, והוא מזכיר ברוש, גפן, דלב, הדס, ורד, זית וחרוב. אבל באות טי"ת הוא נתקע: עץ הטבק עדיין לא היה ידוע (למזלם), וגם הטיליה עדיין לא חדרה לעברית. יהודה הלוי בר הלל נאלץ אפוא לוותר על שם של עץ, והסתפק בבקשת 'טִיף בְּרָכָה', גשמי ברכה. וכיוון שהותרה הרצועה, גם באות יו"ד הוא הסתפק ב'יְבוּלִים', ובכ"ף הזכיר 'כֶּרֶם', שאומנם איננו עץ בודד אבל הוא בהחלט שייך לעולם העצים. בהמשך הוא חוזר לשמות העצים, ומזכיר את הלוז, את עצי הבשמים מור ונרד, ובאות סמ"ך – סמדר, שאומנם איננו עץ, אבל הוא פרי (ענבים) בראשית התפתחותו. באות עי"ן היו לפניו כמה אפשרויות: בתורה נזכר הערמון (בראשית ל, לז), שאיננו הפרי שאנחנו מכנים היום בשם זה (על פי התרגומים הארמיים הקדומים, זה שמו העברי של הדולב), וגם ענבים יכלו לבוא בחשבון. אבל השורה השנייה במחרוזת האות עי"ן פותחת במילים: 'עָרְבָה מִנְחָה' (על פי מלאכי ג, ד). נראה שב'עָרְבָה', שהוא לשון נעימות, ביקש הפייטן לרמוז גם לעץ העֲרָבָה. בדומה ל'כרם' שבאות כ"ף, באות פ"א מופיע 'פַּרְדֵּס'. אות זו היא האות השבע עשרה, וכזכור יש בפיוט רק שמונה עשרה מחרוזות, כנגד שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה. משום כך במחרוזת האחרונה הוא ניסה להשלים את כל האותיות שנותרו לו, פתח אותה ב'צִמְחֵי אִילָנוֹת', ואחר כך הזכיר גם קיקיון, גם רימון וגם שקמים. לאחר השקמים, במקום עץ הפותח בתי"ו (כגון תמר, תאנה, תדהר או תאשור) מופיעה המילה 'ושירוק', ואם אין זה שיבוש אולי יצר הפייטן את הצורה 'שֵׂירוּק' במשמע של 'שורקה', ענף הגפן. על עץ באות תי"ו נראה שהוא ויתר.

פיוטנו יסייע אפוא לחיבור החידון לילדים רק באופן חלקי. מאז ימי הפייטן התעשרה העברית וחדרו לתוכה עוד מילים. מסתבר שהקוראים היום ימצאו שמות עצים גם באותיות שבהן לא הצליח יהודה הלוי בר הלל להכניס שמות קדומים של עצים לפיוטו. נסו…

בספר מלכים מופיע תיאור מדויק של בניין בית המקדש; מידות הבית, קורות הארזים והברושים שציפו את הקירות, הקישוטים והפיתוחים המוזהבים ושני הכרובים שעמדו כנף אל כנף מעל ארון הברית. בתיאור תהליך הבנייה מופיע פסוק אחד, מפתיע אולי: "וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ–אֶבֶן-שְׁלֵמָה מַסָּע, נִבְנָה; וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א', ו', ז').

תיאור זה מעורר תמיהה – כיצד נאמר שלא נעשה שימוש בפטישים, גרזנים וכלי ברזל לסיתות אבני בית המקדש, בעוד שנכתב במקרא כי אבניו היו אבנים מסותתות, אבני גזית. חז"ל ניגשו להבהיר את הסוגיה. הסבר אחד שנתנו כמעט מתבקש מהכתוב: לדעתם האבנים סותתו במקום אחר והוסעו לאחר מכן להר הבית, אל אתר הבנייה. גם ספר מלכים מחזק את הסברה הזו: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת–אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א', ה', ל"א).

אך עיקר ענייננו הוא בהסבר החלופי שהציעו חז"ל; הסברה שלפיה האבנים סותתו בעזרת דבר-מה הנקרא "שמיר". אותו שמיר אמנם מופיע במקרא, אך טיבו לא מוסבר די צרכו. בספר יחזקאל למשל (יחזקאל ג', ט'), נכתב כי הוא חזק מאבן צור. אפילו ירמיהו (ירמיה י"ז, א') פותח נבואה באמרו "חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל–בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". מהאזכורים הללו ברור שמדובר בחומר חזק מאוד.

בספרות התלמודית נמסר מידע נוסף על אותו שמיר מסתורי. כך למשל במסכת אבות מסופר כי השמיר הוא אחד מעשרה דברים שנבראו ב"ערב שבת בין השמשות", רגע לפני תום מעשה בראשית. לאותם ברואים שנוצרו במועד הזה יש אופי חידתי, וכך גם לשמיר שבכוחו לסתת אבנים. גם במסכת סוטה (דף מח, עמ"ב) מוסבר כי בעזרת השמיר סותתו גם אבני החושן שנבקעו מאליהן "כתאנה זו שנבקעת בימי החמה". שם נכתב בנוסף שבגלל שאין דבר העומד בפני כוחו של השמיר, הוא נשמר כרוך בצמר בתוך קופסת עופרת מלאה בסובין של שעורה.

סיפור האגדה המפורט ביותר שסובב סביב השמיר, מופיע בתלמוד (מסכת גיטין, דף סח, עמ"א). השמיר הדרוש לבניית בית המקדש הוא מניע העלילה באגדה הידועה "שלמה המלך ואשמדאי"; על פי האגדה, פנה שלמה המלך אל חכמיו ושאל אותם כיצד יוכל לסתת את אבני המקדש ללא גרזן ומקבת. אלו סיפרו לו על השמיר המופלא אך לא ידעו לומר היכן ניתן למצוא אותו. גם כשקיבץ המלך שדים ורוחות, לא ידעו לומר לו היכן טמון השמיר, אך טענו שאולי מלך השדים, אשמדאי, יודע את התשובה. שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע, שר צבאו, שהצליח להתגבר על אשמדאי ולהביא אותו אל ארמון המלך. אשמדאי גילה לשלמה כי השמיר נמצא בידי שר הים ונשמר מכל משמר על ידי תרנגול הבר. שלמה שולח שוב את אחד מעבדיו שמצליח לגבור על תרנגול הבר ולגנוב את השמיר. האגדה עוד נמשכת ופרטיה מרובים, וניתן לקרוא גרסה שלה כאן ("כל אגדות ישראל", ישראל בנימין לבנר, הוצאת "תושיה").

רש"י פירש שאותו תרנגול בר הוא הדוכיפת, שהפך עם השנים למוטיב ידוע באגדות שלמה המלך. בפירוש שנוגע יותר לענייננו העלה רש"י את האפשרות שהשמיר אינו חומר דומם או אבן, כפי שאפשר לקרוא בחלק מגרסאות האגדה, אלא יצור חי – תולעת. לא ברור על מה התבסס רש"י בפרשנותו זו, אך הצירוף "תולעת השמיר" התקבע, והתגלגל גם עד כתביו של מנדלי מוכר ספרים, שמציין את השמיר כאחד היצורים המופלאים שבנימין השלישי יוצא לחפש במסעותיו.

הפרשנים, אם כן, לא קובעים באופן חד משמעי האם השמיר הוא יצור חי או רק מין אבן בעלת כוחות פלאיים. לעומת זאת, על סמך התלמוד (מסכת סוטה, דף מח, עמ"ב) קבעו כולם כי משנחרב בית המקדש, בטל השמיר מהעולם ואינו קיים עוד. אולם לפני כשנה וחצי, גילה צוות חוקרים בפיליפינים מין תולעת שחוצבת תעלות באבן גיר. הגיר היא כמובן אבן רכה יחסית, אך אולי, בסופו של דבר, הרעיון שקיימת תולעת שחוצבת אבנים אינו מופרך כל כך.