כתב היד של המגילה מתוארך לשנים שבין 1460-1470, תקופה קצרה לפני גירוש היהודים מספרד ופורטוגל בשנת 1492 וכן בשנת 1497. בתקופת הגירוש אולצו היהודים להשאיר את מרבית נכסיהם בספרד ופורטוגל ולמסור את רכושם למלכי המדינות. מסיבה זו רק מעט מאוד כתבי יד שרדו את תקופת אנוסי ספרד והמגורשים והמגילה נחשבת לאחת ממגילות אסתר היחידות שהשתמרו מאז ימי הביניים.
טקסט המגילה נכתב בדיו חום על גבי עור (גוויל, בלשונם של סופרי סת"ם) בכתב סופרים שאופייני ליהדות ספרד של ימי הביניים. בעמודה הראשונה, לפני תחילת המגילה עצמה, רשומות הברכות שמברכים לפני ואחרי קריאת המגילה בפורים. רשימה זו מלמדת על יעודה ותפקידה הקהילתי של המגילה, שהוקראה ככל הנראה בפני הציבור במהלך חג הפורים בחצי-האי האיברי במחצית השנייה של המאה ה 15.
המגילה היא עדות נדירה וחשובה במיוחד לתרבות החומרית העשירה של היהודים בספרד ופורטוגל. המגילה היא אחת העתיקות בין מגילות אסתר בעולם בכלל, ואחת מתוך מספר קטן מאד של מגילות מהמאה ה-15 שנשארו מהתקופה שלפני גירוש ספרד/
יצויין כי למרות ניסיונות מחקריים לגלות היכן נשמרה המגילה לאורך 500 השנים, ההיסטוריה של המגילה לוטה בערפל ואין שום עדות עם איזו משפחה ולאיזו מדינה הובאה המגילה לאחר הגירוש.
כתב היד נתרם לספרייה ע"י מייקל יסלזון ומשפחתו, שממשיכים את מורשתו של אביו של מייקל, לודוויג יסלזון ז"ל שהיה יושב הראש המייסד של "הוועד הבינלאומי של הספרייה הלאומית" ותרם במשך עשרות שנים לאוצרות הספרייה הלאומית. תרומה חשובה זו מסייעת לספרייה לשמר ולהנגיש לציבור בארץ ובעולם את המורשת התרבותית המפוארת של יהדות ספרד בתקופת ימי הביניים.
בספר מלכים מופיע תיאור מדויק של בניין בית המקדש; מידות הבית, קורות הארזים והברושים שציפו את הקירות, הקישוטים והפיתוחים המוזהבים ושני הכרובים שעמדו כנף אל כנף מעל ארון הברית. בתיאור תהליך הבנייה מופיע פסוק אחד, מפתיע אולי: "וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ–אֶבֶן-שְׁלֵמָה מַסָּע, נִבְנָה; וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א', ו', ז').
תיאור זה מעורר תמיהה – כיצד נאמר שלא נעשה שימוש בפטישים, גרזנים וכלי ברזל לסיתות אבני בית המקדש, בעוד שנכתב במקרא כי אבניו היו אבנים מסותתות, אבני גזית. חז"ל ניגשו להבהיר את הסוגיה. הסבר אחד שנתנו כמעט מתבקש מהכתוב: לדעתם האבנים סותתו במקום אחר והוסעו לאחר מכן להר הבית, אל אתר הבנייה. גם ספר מלכים מחזק את הסברה הזו: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת–אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א', ה', ל"א).
אך עיקר ענייננו הוא בהסבר החלופי שהציעו חז"ל; הסברה שלפיה האבנים סותתו בעזרת דבר-מה הנקרא "שמיר". אותו שמיר אמנם מופיע במקרא, אך טיבו לא מוסבר די צרכו. בספר יחזקאל למשל (יחזקאל ג', ט'), נכתב כי הוא חזק מאבן צור. אפילו ירמיהו (ירמיה י"ז, א') פותח נבואה באמרו "חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל–בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". מהאזכורים הללו ברור שמדובר בחומר חזק מאוד.
בספרות התלמודית נמסר מידע נוסף על אותו שמיר מסתורי. כך למשל במסכת אבות מסופר כי השמיר הוא אחד מעשרה דברים שנבראו ב"ערב שבת בין השמשות", רגע לפני תום מעשה בראשית. לאותם ברואים שנוצרו במועד הזה יש אופי חידתי, וכך גם לשמיר שבכוחו לסתת אבנים. גם במסכת סוטה (דף מח, עמ"ב) מוסבר כי בעזרת השמיר סותתו גם אבני החושן שנבקעו מאליהן "כתאנה זו שנבקעת בימי החמה". שם נכתב בנוסף שבגלל שאין דבר העומד בפני כוחו של השמיר, הוא נשמר כרוך בצמר בתוך קופסת עופרת מלאה בסובין של שעורה.
דגם בית המקדש מתוך ספר צילומי דגמים של המקדש שנתרם לספרייה הלאומית בשנות השלושים.
סיפור האגדה המפורט ביותר שסובב סביב השמיר, מופיע בתלמוד (מסכת גיטין, דף סח, עמ"א). השמיר הדרוש לבניית בית המקדש הוא מניע העלילה באגדה הידועה "שלמה המלך ואשמדאי"; על פי האגדה, פנה שלמה המלך אל חכמיו ושאל אותם כיצד יוכל לסתת את אבני המקדש ללא גרזן ומקבת. אלו סיפרו לו על השמיר המופלא אך לא ידעו לומר היכן ניתן למצוא אותו. גם כשקיבץ המלך שדים ורוחות, לא ידעו לומר לו היכן טמון השמיר, אך טענו שאולי מלך השדים, אשמדאי, יודע את התשובה. שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע, שר צבאו, שהצליח להתגבר על אשמדאי ולהביא אותו אל ארמון המלך. אשמדאי גילה לשלמה כי השמיר נמצא בידי שר הים ונשמר מכל משמר על ידי תרנגול הבר. שלמה שולח שוב את אחד מעבדיו שמצליח לגבור על תרנגול הבר ולגנוב את השמיר. האגדה עוד נמשכת ופרטיה מרובים, וניתן לקרוא גרסה שלה כאן ("כל אגדות ישראל", ישראל בנימין לבנר, הוצאת "תושיה").
קטע מן האגדה על שלמה המלך ואשמדאי. מתוך "כל אגדות ישראל", י.ב. לבנר.
רש"י פירש שאותו תרנגול בר הוא הדוכיפת, שהפך עם השנים למוטיב ידוע באגדות שלמה המלך. בפירוש שנוגע יותר לענייננו העלה רש"י את האפשרות שהשמיר אינו חומר דומם או אבן, כפי שאפשר לקרוא בחלק מגרסאות האגדה, אלא יצור חי – תולעת. לא ברור על מה התבסס רש"י בפרשנותו זו, אך הצירוף "תולעת השמיר" התקבע, והתגלגל גם עד כתביו של מנדלי מוכר ספרים, שמציין את השמיר כאחד היצורים המופלאים שבנימין השלישי יוצא לחפש במסעותיו.
הפרשנים, אם כן, לא קובעים באופן חד משמעי האם השמיר הוא יצור חי או רק מין אבן בעלת כוחות פלאיים. לעומת זאת, על סמך התלמוד (מסכת סוטה, דף מח, עמ"ב) קבעו כולם כי משנחרב בית המקדש, בטל השמיר מהעולם ואינו קיים עוד. אולם לפני כשנה וחצי, גילה צוות חוקרים בפיליפינים מין תולעת שחוצבת תעלות באבן גיר. הגיר היא כמובן אבן רכה יחסית, אך אולי, בסופו של דבר, הרעיון שקיימת תולעת שחוצבת אבנים אינו מופרך כל כך.
מנורת בית המקדש בכתבי-יד קבליים
ספרות הקבלה חיפשה סמלים עתיקים להביע באמצעותם את חידושיה הנועזים: היא מצאה את מבוקשה במנורה.
אילן הספירות, המנורה, כלי המשכן וסולמו של יעקב אבינו, המאה ה-14, ספריית המדינה הרוסית (Ms. Guenzburg 82)
האם קני המנורה הם סמל לעשר הספירות בקבלה? כך לפחות חשבו (כמה מ)המקובלים.
כמו כל המחדשים היהודים לפניהם, אימצו המקובלים את הסמלים העתיקים ביותר של היהדות כדי להעביר את חידושיהם הנועזים, במקרה הזה – את המנורה. לשמחתנו, יש לכך עשרות עדויות מאוירות בכתבי-יד ובדפוס.
פנקס ברכות ותפילות, פיורדא, תצ"ח (1738). הספרייה הלאומית של ישראל ( Ms. Yah. Heb. 143)
מה היה מקומה של המנורה עבור המקובלים? במאמרו "בינה, הספירה השמינית: המנורה בקבלה" מציע משה אידל שתי פרשנויות שמיימיות למנורה. את אחת התשובות פיתח המקובל הקסטיליאני ר' יוסף ג'יקטיליה. ג'יקטיליה ראה במנורה סמל לשבעת כוכבי הלכת: "כי המנורה כולה זהר טהור ואמנם כי הנרות תמצאם מכוונים להאיר כמו ששבעה כוכבי לכת מכוונים להאיר והרי שבעה נרות מכוונים כנגד שבעה כוכבי לכת".
שבעת קני המנורה היו שבעת כוכבי הלכת לפי ג'יקטיליה, החומרים ממנה הייתה עשויה המנורה בבית המקדש – זהב, כסף ונחושת – היו רמז לשלושת העולמות – העליון, האמצעי והתחתון: "הרי לך מבואר סוד המנורה" (ספר גנת אגוז, ירושלים תשמ"ט, עמ' רסט).
שערי אורה, יוסף ג'יקטיליה, 1485-90, ספרד, הספרייה הלאומית של צרפת (Ms. Oratoire 71)
פרשנות אחרת, משפיעה ונפוצה מפרשנות הכוכבים היא המנורה כסמל לכוחות העליונים או לתכונות של האל, הן הספירות. כבר בראשית ימי הקבלה סיפק רבי אשר בן דוד, מקובל שחי במחצית הראשונה של המאה ה-13 בפרובנס, את הפתרון לבעיה. בנרות המנורה "רמוזות שבע קצוות" – הן שבע הספירות התחתונות.
שבעת הקנים של המנורה התפרשו כשבע הספירות התחתונות, המתחלקות לשתי שלשות. במרכזן עומדת ספירת תפארת, היא נר השמש, הקו האמצעי המחבר ביניהן. אם ג'יקטיליה התמקד בחומרים שמהן עשויה המנורה, המקובלים שפירשו את המנורה כסמל לספירות התמקדו בחומר המדליק את הנרות – בשמן. השמן והאור של המנורה סיפקו פתרון לשאלה הגדולה של הקבלה: איך מיישבים את קיומו של האל האחד עם עשר הספירות של המקובלים?
עסיס רימונים, שמואל גליקו, המאות ה-16 וה-17, ספריית המדינה של רוסיה (M.s guenzburg 170)
בעת העתיקה הייתה המנורה סימן וסמל לנוכחות האלהית – השכינה השורה על המקדש, ודרכו על ישראל כולה. התורה הקבלית מפרידה בין האל הנסתר – הוא האינסוף – ובין תכונותיו וכוחותיו הנגלים בעולם – הן עשר הספירות הנאצלות מן האינסוף. השמן הנשפך על שבעת הקנים והאור הדולק הם, כדברי אידל, "השפע הנובע מאין-סוף, שנקלט על ידי הקו האמצעי אשר מחלק אותם בין שש הספירות, או הקצוות."
בשולחן ערוך קבע ר' יוסף קארו הלכה: "צריך ליזהר שלא ילך יחיד בשעות הצהריים משום שקטב מרירי שולט". מיהו אותו קטב מרירי? ואיך הוא מאיים על היחיד ההולך לבדו בחוץ?
חכמי התלמוד סירבו להתייחס אל המקרא כאל ספר היסטוריה. הפסוקים המרכיבים את הטקסט המקראי ודאי מספרים על אירועי העבר של תקופת המקרא, אבל עבור חכמינו היו פסוקים אלו גם בגדר מציאות חיה. על ידי מדרש הפסוקים פתחו חכמים את הטקסט המקראי לרווחה, וגילו תחום אפל ומסוכן השמור לדמויות על-טבעיות – מלאכים מגינים ומזיקים, מפלצות אימתניות ושדים רעים דוגמת קֶטֶב מְרִירִי.
את השם קטב מרירי לא המציאו חכמינו. ארבע פעמים מוזכרת המילה 'קטב' במקרא, ופעם אחת בצירוף שיפותח בספרות החז"לית – קטב מרירי.
בשלוש מארבעת הופעתיו של הספק שד, ספק כוח אלהי הזה מצוות קטב לרעות חולות אחרות. בדברים (לב, כ"ג-כ"ד) נקשר הקטב במילה המפורשת לרוב כמחלה או מגיפה, רֶשֶׁף. וכך נכתב: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר".
בפיוט תהלים צא (א-ו) מבטיח האל לשמור את האדם מסכנות רבות. כאן מונגד הקטב הפוגע בצהריים לדֶּבֶר הפוגע בלילה: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (…) לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם."
בהושע (יג, יד) מצוות שוב הקטב עם הדבר, וגם עם המוות והשאול. נראה שמדובר בארבעה כוחות שהאל מטיל על עם ישראל על שחטא בעבודת אלהים אחרים: "מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי".
על דמותו המסתורית והלא מוגדרת של קטב המקראי הרחיבו חכמים. הם קבעו לו תפקיד ברור וצורה מוגדרת ומפלצתית. במדרש איכה רבה מתארים ר' וחנן וריש לקיש את מראה דמותו של קטב מרירי: "ר' יוחנן אמר: [כלו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות. וריש לקיש אמר:] עין אחד קבוע לו על לבו וכל מי שהוא רואה אותו הוא נופל ומת. ומעשה בחסיד שראה אותו ונפל ומת".
כיוון שמדובר בדמות איומה וקטלנית ביקשו חכמים ליישב בין הכתוב המקראי על הופעתו. מתי תוקף הקטב? האם ב"ישוד צהרים" או שמא "באופל יהלוך?" הפשרה שהגיעו אליה היא שמסבירה את נוהגו המשונה של קטב להימנע מהשמש וללכת אך ורק בצל.
מדרש תנחומא (נשא כג) הולך וממקד לחוששים את זמן פעילותו של קטב מרירי. ושוב מוסיף ריש לקיש לעסוק בדמותו ההרסנית של קטב. ריש לקיש דורש את "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" של תהלים, וקובע כי "זה קטב מרירי, שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם, בין אדם ובין בהמה ובין חיה. כיצד עשוי? ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצאה בתוך מצחו והוא עשוי אפסיין. ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב בצהריים, לפיכך "מקטב ישוד צהרים"."
תמונת הדמות העולה מתוך מדרש זה וממדרשים נוספים היא של מפלצת בעלת קרניים ושיער פרוע הממיתה במבט. קטב מזכיר לנו דמות מיתולוגית ידועה בהרבה: המדוזה במיתולוגיה היוונית. אבל אם מדוזה פועלת בכל ימות השנה, קטב מרירי מגביל את עצמו לתקופה מסוימת.
מדוזה מאת הצייר האיטלקי קאראווג'ו, אחרי 1590
אבל גם הדיוק בזמנים שבה שולט קטב – ימי בין המצרים – לא הצליח לעצור את פיצול הדמויות. ובצד קטב מרירי נולדה מפלצת חדשה, או לפחות – כך הובנה הדמות של קטב במסכת פסחים (קיא ע"ב): "קטב מרירי, שני קטב היו, אחד [הבא] לפני הצהרים ואחד אחר הצהרים". שני הקטבים הם קטב מרירי, הפוגע לפני הצהריים, וקטב ישוד, הפוגע אחרי הצהריים.
פסחים קיא ע"א, New York, Jewish Theological Seminary – Rab. 1623
מבולבלים? רוצים להישאר בטוחים מהשפעותיו המזיקות של קטב? עצה שלנו: עקבו אחרי הנחיות משרד הבריאות ופשוט הישארו בבית.
הציור הנפלא בראשית הכתבה צויר בידי שרית עברני, ופורסם באישורה. בדקו את עבודותיה של שרית כאן.
לקריאה נוספת
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט
Judit M. Blair, De-demonising the Old Testament: an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible, Tubingen: Mohr Siebeck, 2009.
