פורים בצל מגפה: פירוש למגילת אסתר במקום משלוח מנות

ממקום גלותו בשידלוב, עיר שבה "כמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה", חיבר הרמ"א ספר על מגילת אסתר, ושלח אותו כמשלוח מנות לאביו

סיפורה של יהדות פולין במאה ה־16 עטור שגשוג. בתקופה זו נהנים היהודים ממידה מסוימת של אוטונומיה בתחומי הכלכלה, החברה והרוח, וחירות זו מובילה לפריחה תורנית אדירה.רבני פולין בתקופה זו עומדים במרכזה של התרחשות תרבותית מהפכנית ומשאירים מאחוריהם אלפי עמודים של ספרות הלכתית – טקסטים הנחשבים עד היום לספרות יסודית בתחומה. ומי שהיה לראש חבורה זו הוא רבי משה איסרליש (להלן הרמ"א), אשר קנה לו מקום מכובד בין גדולי הפוסקים באשכנז בזכות ההערות שכתב על הספר "שולחן ערוך". הערותיו של הרמ"א, המכונות "המפה", תרמו לזכייתו של ה"שולחן ערוך" במעמד קנוני, דבר ששינה את פני עולם ההלכה – מן הספרות ההלכתית ועד הפרקטיקה שלה.

הרמ"א היה איש קרקוב. הוא נולד בקרקוב, שימש רב קהילה וראש ישיבה בה, ואף נפטר ונקבר בעיר. אך בעיצומה של תקופה משגשגת זו, מצא עצמו הרמ"א שוהה בכפר נידח, כמאה קילומטרים צפון־מזרחית לעיר מולדתו.

הנסיבות לשהייה זו מצערות. בין השנים 1557-1542 התמודדו תושבי קרקוב עם שלושה גלים של מגפה, אשר במהלכם נספו כשני אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. הגל האמצעי – והחמור מביניהם – גבה בין היתר את חייה של אשת הרמ"א, וייתכן שזו הסיבה להחלטתו לנוס מפני הגל האחרון. בחורף של 1556 הרמ"א עקר את רגליו ועשה את דרכו לעיר שידלוב.
וכך כתב הרמ"א על ימיו בשידלוב:

ואני משה בן… ישראל… הנקרא משה איסרליש מקראקא, הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירינו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עפוש האויר, לא עלינו. והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלוב – מקום אשר אין תאנה וגפן, וכמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה. עיר אשר במסכנות תאכל בה לחם, ועץ אין בה להסכך בו.

געגועי הרמ"א לקרקוב ניכרים. שידלוב מתגלה בתור מקום זר וקשוח, עם גישה מצומצמת למאכל ומשקה. התנאים המאתגרים, בצירוף אי-הוודאות סביב המגפה, מתחילים לחלחל ולהשפיע על מצב רוחו של הרמ"א. חומרת המצב מתגלה במיוחד לקראת חג הפורים הקרב ובא:

ולא יכלנו לקיים ימי הפורים במשתה ושמחה, להסיר יגון ואנחה. אמרתי – אקומה ואשמח במפעלי… כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ונתתי לבי לתור ולדרוש כוונת המגילה…

הרמ"א הבין שחג הפורים השנה יקבל צורה חדשה. שמחת החג לא תושג באמצעות סעודת מצווה ומשתה יין, ובטח שלא תבוא מעצמה. לכן החליט הרמ"א להפיק שמחה מתוך עמלה של תורה, והתיישב ללמוד את מגילת אסתר בעיון קפדני. מאמציו עלו יפה, ומתוך עיון זה נולד הספר הראשון פרי עטו – "מחיר יין על מגילת אסתר" – אשר מתוך ההקדמה שלו נלקחו הציטוטים דלעיל.

 

העיסוק האינטלקטואלי במגילה מאפשר לרמ"א להגיע לחג הפורים בשמחה ובטוב לבב. אך מסתבר שהחיבור החדש שימש לקיום מצווה נוספת ממצוות החג. על כך אנו למדים מהקולופון (הערת הסיום) של הספר, אקרוסטיכון קצר המשמש חתימה של המחבר על יצירתו:

מה שראיתי לפרש בזו המגילה / בעזר בורא תהילה / יתעלה שמו לדור דורים.

שלחתי בימי פורים למנה / לאבי ישראל ראש עדת מי מנה / הוא גבור בגבורים.

הרוצה לבחון דברי צריך ללמוד טבעיות ואלהיות המחקר / הוא כדור בכדורים.

 

באופן יצירתי למדי שלח הרמ"א לאביו עותק של הספר בתור משלוח מנות. כפי שמעיד החיבור, היינות והמטעמים שמהם מורכב משלוח המנות הקונבנציונלי נחשבו בשידלוב ליקרי המציאות, ובמקומם שלח הרמ"א אל אביו עותק של "מחיר יין", פרי ביכורו.

הספר זכה לפופולריות רבה תוך פרק זמן קצר והובא לדפוס שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1559. עד אז המגפה כבר חלפה, והרמ"א חזר להתגורר בעיר מולדתו קרקוב.

חדש בספרייה: אחת ממגילות אסתר הקדומות והנדירות ביותר בעולם

המגילה, הכתובה על עור, היא אחת העדויות הבודדות והראשונות לקהילת יהדות ספרד ופורטוגל בימי הביניים

בעיתוי חגיגי במיוחד – לכבוד חג פורים – קיבלה הספרייה הלאומית תרומה חשובה ונדירה: מגילת אסתר ספרדית הכתובה על עור בכתב יד המיוחס לקהילת יהדות ספרד מהמאה ה-15.

כתב היד של המגילה מתוארך לשנים שבין 1460-1470, תקופה קצרה לפני גירוש היהודים מספרד ופורטוגל בשנת 1492 וכן בשנת 1497. בתקופת הגירוש אולצו היהודים להשאיר את מרבית נכסיהם בספרד ופורטוגל ולמסור את רכושם למלכי המדינות. מסיבה זו רק מעט מאוד כתבי יד שרדו את תקופת אנוסי ספרד והמגורשים והמגילה נחשבת לאחת ממגילות אסתר היחידות שהשתמרו מאז ימי הביניים.

טקסט המגילה נכתב בדיו חום על גבי עור (גוויל, בלשונם של סופרי סת"ם) בכתב סופרים שאופייני ליהדות ספרד של ימי הביניים. בעמודה הראשונה, לפני תחילת המגילה עצמה, רשומות הברכות שמברכים לפני ואחרי קריאת המגילה בפורים. רשימה זו מלמדת על יעודה ותפקידה הקהילתי של המגילה, שהוקראה ככל הנראה בפני הציבור במהלך חג הפורים בחצי-האי האיברי במחצית השנייה של המאה ה 15.

המגילה היא עדות נדירה וחשובה במיוחד לתרבות החומרית העשירה של היהודים בספרד ופורטוגל. המגילה היא אחת העתיקות בין מגילות אסתר בעולם בכלל, ואחת מתוך מספר קטן מאד של מגילות מהמאה ה-15 שנשארו מהתקופה שלפני גירוש ספרד/

יצויין כי למרות ניסיונות מחקריים לגלות היכן נשמרה המגילה לאורך 500 השנים, ההיסטוריה של המגילה לוטה בערפל ואין שום עדות עם איזו משפחה ולאיזו מדינה הובאה המגילה לאחר הגירוש.

כתב היד נתרם לספרייה ע"י מייקל יסלזון ומשפחתו, שממשיכים את מורשתו של אביו של מייקל, לודוויג יסלזון ז"ל שהיה יושב הראש המייסד של "הוועד הבינלאומי של הספרייה הלאומית" ותרם במשך עשרות שנים לאוצרות הספרייה הלאומית. תרומה חשובה זו מסייעת לספרייה לשמר ולהנגיש לציבור בארץ ובעולם את המורשת התרבותית המפוארת של יהדות ספרד בתקופת ימי הביניים.

לצפייה במגילה הנדירה

עצים מאל"ף ועד תי"ו – מפיוטי ט"ו בשבט

הפייטנים הקדומים עיטרו ביצירותיהם כמעט כל שבת או מועד, והיו שכתבו פיוטים אפילו לימות החול, אבל דווקא לכבוד ט"ו בשבט בדרך כלל לא כתבו פיוטים.

נטיעות בט"ו בשבט, 1954. צלם: אדגר הירשביין. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

נכדיי אוהבים חידונים אלפבתיים. מילים מפרשת השבוע בכל אותיות האלפבית (חידון 'א"ת פ"ש'), מושגים הקשורים לחגים השונים בסדר אלפביתי וכדומה. לקראת ט"ו בשבט חשבתי לשמח אותם בחידון אלפביתי על עצים – והתחלתי להכין רשימה: אפרסק, ברוש, גויאבה, דובדבן וכו'. ואז נזכרתי שאינני ראשונה: רשימת אלפביתית של עצים כבר הכין לקראת ט"ו בשבט לפני כאלף שנים פייטן שיצירותיו נתגלו בגניזה הקהירית, והוא חותם את שמו 'יהודה הלוי ברבי הלל'.

יצירות של יהודה הלוי בר הלל התגלו לראשונה בידי חוקר הגניזה מנחם זולאי ז"ל, והוא פרסם כמה מהן במאמר שהופיע בשנת תשט"ז (ארץ-ישראל ד, עמ' 138–141; נדפס שנית בספרו: ארץ-ישראל ופיוטיה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 198–213), וכותרתו: 'ר' יהודה הלוי שאינו ר' יהודה הלוי', כלומר: אדם ששמו 'יהודה הלוי', אבל אין הוא המשורר הספרדי המפורסם ר' יהודה הלוי (בן שמואל), אלא יהודה הלוי אחר, כנראה קדום יותר, שפעל בארץ-ישראל או בסביבתה. אבל ההפתעה הגדולה במאמר לא הייתה שמו של הפייטן אלא ייעודן של כמה מיצירותיו: הוא כתב פיוטים מפוארים דווקא לכבוד ט"ו בשבט.

ברוש הרצל במושבה מוצא, 1912. צלם: ליאו קאהן, הוצאה לאור: מקס יופה, 'יודישע צייטונג', וינה. ארכיון יד בן צבי

 

הפייטנים הקדומים עיטרו ביצירותיהם כמעט כל שבת או מועד, והיו שכתבו פיוטים אפילו לימות החול, אבל דווקא לכבוד ט"ו בשבט בדרך כלל לא כתבו פיוטים. נראה שיום זה, שעיקר משמעותו הלכתית-טכנית (תאריך קובע בחישוב שנות הפרי לעניין דיני ערלה, מעשרות ושמיטה), לא נחשב יום חג אצל בני ארץ ישראל בתקופה הביזנטית או המוסלמית הקדומה, ומשום כך לא הרגישו הפייטנים צורך לציין את ייחודו בפיוטיהם. על רקע זה בולט ייחודו של יהודה הלוי בר הלל: מלבד יצירותיו, נמצא בגניזה הקהירית רק עוד פיוט אחד לט"ו בשבט, החתום 'אברהם' (נדפס בידי א"מ הברמן, טורי ישורון ט [תשכ"ז], עמ' 13–14).

הפיוטים לט"ו בשבט של יהודה הלוי בר הלל (וגם זה של אברהם) הם מסוג קרובות הי"ח. 'קרובה' היא פיוט לתפילת העמידה, ו'קרובת י"ח' – פיוט לעמידה של יום חול, המביא שמונה עשרה חטיבות שיר, כנגד שמונה עשרה הברכות שבה (בני ארץ ישראל שימרו את המסגרת של שמונה עשרה ברכות בלבד בעמידה גם לאחר הוספת ברכת המינים, ולשם כך איחדו את ברכת 'בונה ירושלים' עם 'צמח דוד').

לידינו הגיעו שתי קרובות י"ח של ר' יהודה הלוי לט"ו בשבט. האחת בנויה בדרך מסובכת: המילים 'ראש שנה לאילן' משולבות בה בכל חטיבת שיר, אך לא כרצף: כל טור ראשון נפתח ב'ראש'; כל טור שני – ב'שנה'; והשלישי נפתח ב'לאילן'. בנוסף, בטור השני נזכר תמיד אחד מחודשי השנה, ובשלישי – מזלו של אותו חודש. עם סיום רשימת שנים עשר החודשים והמזלות נותרו לפייטן עוד שש חטיבות, והוא משלב בהן את שמות שבעת כוכבי הלכת (צדק ונוגה מופיעים יחד, כדי שהרשימה תסתיים במחרוזת השמונה עשרה), ובמקביל גם את שמות החגים. הטור הרביעי נפתח במילה 'בצדק' ואחריה נזכר שמו של אחד מהאבות או מגדולי האומה (שלושת האבות, שנים עשר השבטים, משה, אהרן ופינחס). הטור החמישי והאחרון הוא סיומת מקראית – קטע של פסוק, ובו לשון מעין הברכה המתפייטת. הנה דרך משל החטיבה הפותחת את הפיוט ומפייטת את ברכת מגן אברהם:

רֹאשׁ      אִמְרָתְךָ אֱמֶת בְּמַלְּלָךְ

שָׁנָה      תְּיַיקֵּר מֵרֹאשׁ חֳדָשִׁים בְּשׂוֹבַע כִּלְכּוּלָךְ

לָאִילָן    תַּתְרִיף בְּטָלֶה עָלֵיהוּ בְּחַתְּלָךְ

בְּצֶדֶק    אָב הִבְטַחְתּוֹ בְּמִילּוּלָךְ

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ

ביאור: 1 ראש אמרתך אמת: על פי תהילים קיט, קס ('ראש דברך אמת'), והפייטן שינה את 'דברך' ל'אמרתך' לצורך האקרוסטיכון.   2 שנה תייקר: תברך ותכבד את השנה בשפע תבואה. מראש חדשים: רמז לחודש ניסן, הנחשב כתחילת השנה. בשובע כלכולך: כשתכלכל את הבריות בשפע ותביא שבע לעולם.   3 לאילן תתריף: את האילן תרפא ותחזק ('תתריף' – פועל שנגזר מ'תרופה'). בטלה: שם המזל. עליהו בחתלך: כשתעטוף כל עלה ברפואתך.   4–5 בצדק … מגן לך: בזכות צדקתו של אברהם שהבטחת לו 'אנכי מגן לך' (בראשית טו, א). ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.

וכך ממשיך הפייטן לאורך כל שמונה עשרה חטיבות הפיוט.

כ"י קיימברידג' T-S NS 233.6. קרע מהקרובה 'אדר נזלי ישע', בנוסח קצת שונה מהנוסח שהובא בפנים. באדיבות הנהלת ספריית האוניברסיטה בקיימברידג'.

 

 

הקרובה השנייה פשוטה יותר. המילים 'בראש שנה לאילן' באות בה ברצף בראש כל טור שלישי, ואין בה מילות קבע נוספות או קישוטים סבוכים אחרים. החטיבות בה קצרות יותר, בנות ארבעה טורים, וגם בה כל טור רביעי הוא פסוק הרומז לברכה. בקרובה זו מופיע 'חידון העצים': כל טור שני פותח בה בשם של עץ. וכך לשון המחרוזת הראשונה:

אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַׁע תַּזִּיל לַהֲמוֹנַיי

אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻודָּנַיי

בְּרֹאשׁ שָׁנָה לָאִילָן / אַמֵּץ אֱמוּנַיי

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ

ביאור: 1 אדר נזלי ישע: נוזלים אדירים, שפע של גשמים, שיושיע את הארץ; וייתכן שהפייטן מכוון גם לגשמים וגם למים כסמל לישועה. להמוניי: להמון ישראל.   2 למעודניי: לישראל שיזכו להתעדן בפירות האילנות.   3 אמוניי: כינוי נוסף לישראל, המאמינים בה'.   4 כי שמש ומגן יי: תהילים פד, יב, ולשון 'מגן' רומז לברכת 'מגן אברהם'.

עצי זית על הר הזיתים, בכניסה לעיר העתיקה בירושלים. מתוך הספר:'A descriptive geography and brief historical sketch of', הוצאה 1850 (הדפסה מחודשת), אוסף סידני מ. אדלשטיין להיסטוריה של המדע, הספרייה הלאומית

 

השורה השנייה מתחילה ב'אגוז' – עץ שתחילתו אל"ף. האם הצליח הפייטן למצוא שמות עצים גם ביתר האותיות? ובכן, מאל"ף ועד חי"ת לא הייתה לו בעיה, והוא מזכיר ברוש, גפן, דלב, הדס, ורד, זית וחרוב. אבל באות טי"ת הוא נתקע: עץ הטבק עדיין לא היה ידוע (למזלם), וגם הטיליה עדיין לא חדרה לעברית. יהודה הלוי בר הלל נאלץ אפוא לוותר על שם של עץ, והסתפק בבקשת 'טִיף בְּרָכָה', גשמי ברכה. וכיוון שהותרה הרצועה, גם באות יו"ד הוא הסתפק ב'יְבוּלִים', ובכ"ף הזכיר 'כֶּרֶם', שאומנם איננו עץ בודד אבל הוא בהחלט שייך לעולם העצים. בהמשך הוא חוזר לשמות העצים, ומזכיר את הלוז, את עצי הבשמים מור ונרד, ובאות סמ"ך – סמדר, שאומנם איננו עץ, אבל הוא פרי (ענבים) בראשית התפתחותו. באות עי"ן היו לפניו כמה אפשרויות: בתורה נזכר הערמון (בראשית ל, לז), שאיננו הפרי שאנחנו מכנים היום בשם זה (על פי התרגומים הארמיים הקדומים, זה שמו העברי של הדולב), וגם ענבים יכלו לבוא בחשבון. אבל השורה השנייה במחרוזת האות עי"ן פותחת במילים: 'עָרְבָה מִנְחָה' (על פי מלאכי ג, ד). נראה שב'עָרְבָה', שהוא לשון נעימות, ביקש הפייטן לרמוז גם לעץ העֲרָבָה. בדומה ל'כרם' שבאות כ"ף, באות פ"א מופיע 'פַּרְדֵּס'. אות זו היא האות השבע עשרה, וכזכור יש בפיוט רק שמונה עשרה מחרוזות, כנגד שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה. משום כך במחרוזת האחרונה הוא ניסה להשלים את כל האותיות שנותרו לו, פתח אותה ב'צִמְחֵי אִילָנוֹת', ואחר כך הזכיר גם קיקיון, גם רימון וגם שקמים. לאחר השקמים, במקום עץ הפותח בתי"ו (כגון תמר, תאנה, תדהר או תאשור) מופיעה המילה 'ושירוק', ואם אין זה שיבוש אולי יצר הפייטן את הצורה 'שֵׂירוּק' במשמע של 'שורקה', ענף הגפן. על עץ באות תי"ו נראה שהוא ויתר.

פיוטנו יסייע אפוא לחיבור החידון לילדים רק באופן חלקי. מאז ימי הפייטן התעשרה העברית וחדרו לתוכה עוד מילים. מסתבר שהקוראים היום ימצאו שמות עצים גם באותיות שבהן לא הצליח יהודה הלוי בר הלל להכניס שמות קדומים של עצים לפיוטו. נסו…

תולעת השמיר שבנתה את בית המקדש

האם ייתכן שתולעת קטנה הייתה מעורבת בבניית מקדש שלמה?

1

האיור מתוך ספר בית המקדש שיצרו המלומדים הצרפתים שארל שיפיה וז'ורז' פרו

בספר מלכים מופיע תיאור מדויק של בניין בית המקדש; מידות הבית, קורות הארזים והברושים שציפו את הקירות, הקישוטים והפיתוחים המוזהבים ושני הכרובים שעמדו כנף אל כנף מעל ארון הברית. בתיאור תהליך הבנייה מופיע פסוק אחד, מפתיע אולי: "וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ–אֶבֶן-שְׁלֵמָה מַסָּע, נִבְנָה; וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א', ו', ז').

תיאור זה מעורר תמיהה – כיצד נאמר שלא נעשה שימוש בפטישים, גרזנים וכלי ברזל לסיתות אבני בית המקדש, בעוד שנכתב במקרא כי אבניו היו אבנים מסותתות, אבני גזית. חז"ל ניגשו להבהיר את הסוגיה. הסבר אחד שנתנו כמעט מתבקש מהכתוב: לדעתם האבנים סותתו במקום אחר והוסעו לאחר מכן להר הבית, אל אתר הבנייה. גם ספר מלכים מחזק את הסברה הזו: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת–אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א', ה', ל"א).

אך עיקר ענייננו הוא בהסבר החלופי שהציעו חז"ל; הסברה שלפיה האבנים סותתו בעזרת דבר-מה הנקרא "שמיר". אותו שמיר אמנם מופיע במקרא, אך טיבו לא מוסבר די צרכו. בספר יחזקאל למשל (יחזקאל ג', ט'), נכתב כי הוא חזק מאבן צור. אפילו ירמיהו (ירמיה י"ז, א') פותח נבואה באמרו "חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל–בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". מהאזכורים הללו ברור שמדובר בחומר חזק מאוד.

בספרות התלמודית נמסר מידע נוסף על אותו שמיר מסתורי. כך למשל במסכת אבות מסופר כי השמיר הוא אחד מעשרה דברים שנבראו ב"ערב שבת בין השמשות", רגע לפני תום מעשה בראשית. לאותם ברואים שנוצרו במועד הזה יש אופי חידתי, וכך גם לשמיר שבכוחו לסתת אבנים. גם במסכת סוטה (דף מח, עמ"ב) מוסבר כי בעזרת השמיר סותתו גם אבני החושן שנבקעו מאליהן "כתאנה זו שנבקעת בימי החמה". שם נכתב בנוסף שבגלל שאין דבר העומד בפני כוחו של השמיר, הוא נשמר כרוך בצמר בתוך קופסת עופרת מלאה בסובין של שעורה.

1
דגם בית המקדש מתוך ספר צילומי דגמים של המקדש שנתרם לספרייה הלאומית בשנות השלושים.

סיפור האגדה המפורט ביותר שסובב סביב השמיר, מופיע בתלמוד (מסכת גיטין, דף סח, עמ"א). השמיר הדרוש לבניית בית המקדש הוא מניע העלילה באגדה הידועה "שלמה המלך ואשמדאי"; על פי האגדה, פנה שלמה המלך אל חכמיו ושאל אותם כיצד יוכל לסתת את אבני המקדש ללא גרזן ומקבת. אלו סיפרו לו על השמיר המופלא אך לא ידעו לומר היכן ניתן למצוא אותו. גם כשקיבץ המלך שדים ורוחות, לא ידעו לומר לו היכן טמון השמיר, אך טענו שאולי מלך השדים, אשמדאי, יודע את התשובה. שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע, שר צבאו, שהצליח להתגבר על אשמדאי ולהביא אותו אל ארמון המלך. אשמדאי גילה לשלמה כי השמיר נמצא בידי שר הים ונשמר מכל משמר על ידי תרנגול הבר. שלמה שולח שוב את אחד מעבדיו שמצליח לגבור על תרנגול הבר ולגנוב את השמיר. האגדה עוד נמשכת ופרטיה מרובים, וניתן לקרוא גרסה שלה כאן ("כל אגדות ישראל", ישראל בנימין לבנר, הוצאת "תושיה").

1
קטע מן האגדה על שלמה המלך ואשמדאי. מתוך "כל אגדות ישראל", י.ב. לבנר.

רש"י פירש שאותו תרנגול בר הוא הדוכיפת, שהפך עם השנים למוטיב ידוע באגדות שלמה המלך. בפירוש שנוגע יותר לענייננו העלה רש"י את האפשרות שהשמיר אינו חומר דומם או אבן, כפי שאפשר לקרוא בחלק מגרסאות האגדה, אלא יצור חי – תולעת. לא ברור על מה התבסס רש"י בפרשנותו זו, אך הצירוף "תולעת השמיר" התקבע, והתגלגל גם עד כתביו של מנדלי מוכר ספרים, שמציין את השמיר כאחד היצורים המופלאים שבנימין השלישי יוצא לחפש במסעותיו.

1
איור לאגדה על שלמה המלך ואשמדאי. המאייר: י. אפטר. מתוך הספר "שלמה המלך – אגדה כתובה ביד ח.נ. ביאליק", 1923, פרנקפורט.

הפרשנים, אם כן, לא קובעים באופן חד משמעי האם השמיר הוא יצור חי או רק מין אבן בעלת כוחות פלאיים. לעומת זאת, על סמך התלמוד (מסכת סוטה, דף מח, עמ"ב) קבעו כולם כי משנחרב בית המקדש, בטל השמיר מהעולם ואינו קיים עוד. אולם לפני כשנה וחצי, גילה צוות חוקרים בפיליפינים מין תולעת שחוצבת תעלות באבן גיר. הגיר היא כמובן אבן רכה יחסית, אך אולי, בסופו של דבר, הרעיון שקיימת תולעת שחוצבת אבנים אינו מופרך כל כך.