"אם נראה איזה כוכב שביט בשמים, שהעולם היהודי בעירות הקטנות התחלו להתירא מפניו, או כשהיה איזה רעד-אדמה או כשבא איזה לקוי-חמה ובלבל את המוחות, מיד היו משליכים את הדאגה הזאת על ראש סלונימסקי. הוא שם כבר יעשה את כל אשר יש לעשות. קודם לכל – אלהים, ואחריו סלונימסקי".
את העדות הזאת סיפק הסופר דוד פרישמן על הממציא, מחבר ספרות מדע פופולרי והעורך של שבועון הצפירה חיים-זליג סלונימסקי. מי היה אותו סלונימסקי? סלונימסקי היה מבין המשכילים הראשונים שחיברו בין תגליות המדע ליהדות. לא היה זה עיסוקו המרכזי, אך היה פועל יוצא של ניסיונו להפיץ את הידע המדעי לבני עמו.
סלונימסקי השתייך לזן חדש של משכילים יהודים, ולמעשה נחשב לאחד מהראשונים שבהם: הפופוליזטורים היהודים, שעמלו לתרגם את הידע המדעי שרכשו עבור קהל קוראי העברית חסר ההשכלה המדעית.
כינויו ברבים היה "הומבאלד העברי" – כשהכוונה היא למדען הגרמני הנודע אלכסנדר פון הומבולדט. כך הוא גם מופיע בגלויה המציגה את דיוקן פניו שהוציאה חברת הלבנון.
סלונימסקי לא ראה כל סתירה בין מדע לדת, ולא חשב שלימוד מדעים ייפגע באמונת הלומדים, להפך. הוא החזיק באמונה שאם יהודים יחשפו לידע המדעי בעברית, לא יצטרכו לרכוש שפות זרות שיובילו אותן ללא ספק להתפקרות. יתרה מכך, סלונימסקי ניסה להראות כי המדע מוכיח את עקרונות האמונה. לשם כך הקדיש כמה מספריו ובהם מציאות הנפש וקיומה חוץ לגוף, מבואר על פי ראיות נכוחות הלקוחות מן בחינות הטבע. תוכלו לקרוא אותו כאן.
גישתו החדשנית של סלונימסקי מוצגת כבר בהקדמה לספרו. בכל הנוגע לקיומה של הנפש והישארותה לאחר מות הגוף, מודע סלונימסקי כי הוא איננו הראשון העוסק בנושא. הוא כותב כי "על ענין השארת הנפש ונצחיותה נמצאו בעמנו ספרים שונים יקרי ערך, מהם המפורסמים אשר הלכו על דרכי העיון והמחקר עפ"י הקישי ההגיון, והמה לא יתכנו רק לחכמי לב אשר נסו ללכת באלה". בצד הספרים לחכמים בלבד ישנם "… ספרי המוסר והיראה הנמצאים אתנו למרבה, ומספיקים רק לתמימי לב האמונים על ברכי התורה והאמונה מנעוריהם".
סלונימסקי מתאר מצב היסטורי המזכיר את תקופתו של הרמב"ם. אך אם הרמב"ם נאלץ ליישב בין האסטרולוגיה הערבית ובין האמונה היהודית בבריאת העולם, סלונימסקי לקח על עצמו למנוע את התפקרות הצעירים היהודים מעול הדת בשל גילויי המהפכה המדעית. המצב המיוחד בו שרויים יהודי אירופה המוקפים בתגליות ובידע המדעי שאין להם יכולת גישה אליו לרוב, הביא לכך שרבים מהצעירים אינם מקבלים עוד את הכתוב בספרי העיון התורני מחד, או את ספרי המוסר מאידך: "כיום רבים בבני עמנו אשר ספרי אלה ואלה בלתי נכון לפניהם לפשט עקמומיות שבלב, והמה האנשים אשר טעמו מעט מיערת דבש ההשכלה בקצה המטה אשר בידם, אבל לא נכנסו בפרדס החכמה עצמה להשלים ידיעתם בענינים אלה."
צעירים אלו "מן ההשכלה כבר למדו להטיל ספק בכל דבר בלתי נוסד בשכל," אך עדיין, בשל מחסור בהכשרה מדעית מעשית "ואל החכמה עצמה לא הגיעו". לטענת סלונימסקי, תפקידו הוא לסייע להם לברר את האמת, וליישב בין האמונה למדע: "… אשר תעוז להם לברר האמת על מכונו ולהעמיד האמונה על בוריה – ולמלא חפץ רבים כאלו המבקשים להרגיע את לבבם בדברים המאשרים את הנפש". לשם כך הוציא את ספרו, שמביא "הוכחות" לכך שאין סתירה בין המדע והדת היהודית. וכך אמר: "הוצאתי כיום את המחברת הזאת, המבארת אמיתת מציאות הנפש ונצחיותה, על אופן קל ונאות עפ"י ראיות נכוחות מן הטבע, אשר בהם ינוח לבב כל מבקש ודורש אמת החפץ לחזק מוסדות האמונה בקרבו".
הטיעונים שבהם משתמש סלונימסקי בספרו, לקוחים מעולם הפיזיקה. הטיעון הראשון בספר מתבסס על חוק שימור המסה הקובע כי מסה במערכת חומרים אינה יכולה להופיע או להיעלם, אלא רק לשנות צורה ולכן כך גם הנפש לא נעלמת עם מות הגוף. ולכן, אם חלקי הגוף אינם מתכלים אלא משתנים, הנפש – שהיא יסודית וראשונית מהגוף – ודאי איננה מתכלה: " כי איך יתכן שהנפש השולטת ומנהגת את הגוף תגרע בסגולתה מן יסודי הגוף בעצמו?"
בפרק השני משווה סלונימסקי את הנפש לאור – איכות בלתי נראית שהשפעתה על העולם עצומה. אך היא איננה חלק מהגופים הגשמיים – כפי שהצבע הירוק של העלה איננו רק ממנו, אלא מקורו במשחק של האור. כאן מסתמך סלונימסקי על גילויי מדע האופטיקה, וכמובן ממהר להשליך את המסקנות על מציאות הנפש: "ענין האור ופעולותיו על הגופים שהראנו פה יכול להיות דוגמא קרובה בטבע אל משפט הנפש וקיומה חוץ לגוף… כי אם לא היה ביכלתנו לדעת ע"פ בחינות ונסיונות רבות היות האור ענין נפר במציאות בלעדי הגופים המאירים, והצבעים אינם רק השתנות חלקי האור מקצתם, הלא היינו מאמינים האור והצבע הם עצמיים לגופים…". ולכן, כמו שהאור נפרד מהעצם הגשמי, כך גם הנפש מהגוף: "הגוף הוא האמצעי אשר על ידו נדע שנמצא עמו דבר מה המחיה אותו, וזולת הגוף היה נעלם מאתנו, ולכן כאשר יושבת הגוף מדוע לא יתכן שתשאר הנפש עומדת בפני עצמה?"
משביסס את השפעתם של כוחות לא גשמיים על הטבע בפרק השני, קובע סלומינסקי בפרק השלישי קביעה מרחיקת לכת – כוחות הטבע הם למעשה רוחות אלוהיות: "אנחנו אמנם מורגלים בלשוננו לקרותם בשם "כחות הטבע", אבל מי ומה המה כחות הטבע ההנה? אם לא רוחות אלקיים המתפשטים ועוברים מעולם הרוחני בעולם החמרי להחיות תבל ומלואה!"
ומהם כוחות הטבע שמסמן סלומינסקי בספרו: אלו הם "יסודי האור והחום, העלעקטרי [חשמל], והמאגנעטי [המגנטי]". מה עומד מאחורי כוחות האלה – זהו הפער שעליו תהה ההוגה היהודי בן המאה ה-19, ועליו כתב: "הכחות המשתתפים האלו הם מתדמים לנו כמו נפש חיונית אחת בעלת כחות שונים, אשר היסוד בעצמו ואיך הוא מתקן פעולותיו הוא רחוק ונעלם מאתנו".
אפשר שכיום טיעונים מן הסוג הזה משכנעים פחות את המוח המדעי והקטגוריה של חומר רוחני היא לא קטגוריה מקובלת במדע המודרני (וספק אם רווחת ומקובלת אז), אך קשה להתעלם מהתפקיד המרכזי שהיה לסלונימסקי ולממשיכי דרכו בהפצת הידע המדעי החדש. עיתונו הצפירה פירסם מדור שלם בשם "יעדיעות העולם והטבע", בו הופיעו מאמרים על חידושים טכנולוגיים, על אסטרונומיה, על תופעות פיזיקליות וכימיות שונות, ועל עולם החי והצומח. הסופר והרופא י.ל. קצנלסון העיד שבזכות ספריו של סלונימסקי, אבל בייחוד בזכות הצפירה, הוא ורבים בני דורו נדחפו "מהשולחן אשר על יד התנור בית המדרש אל העולם הגדול, אל עולם המדעים". רבים מהפופוליזטורים היהודים הרגישו חובה ליישב בין המדע החדש לדתם העתיקה, מלאכה שהדורות הבאים של המדענים והמחנכים היהודיים לא ירגישו מחוייבים לה בהכרח.
לקריאה נוספת
יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, האל המדעי: מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19: בין ידע ותמונת יקום חדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד (2011)
