מי הפך את אסתר המלכה לקדושה נוצרית?

הם ברחו מספרד לפורטוגל השכנה, אבל אז נאלצו להמשיך לנדוד לעולם החדש שמעבר לאוקיינוס. הם הוטבלו בעל כורחם לנצרות, והוכרחו להתנער מכל סממן שרמז על אמונתם הקודמת והשתייכותם לעם היהודי. אבל הם היו מוכנים לסכן את חייהם כדי להיאחז במשהו. זהו סיפורם של האנוסים שהמציאו קדושה נוצרית שהיא בעצם מלכה יהודית, שתזכיר להם לאן הם שייכים באמת

תמונה ראשית

אסתר המלכה. ציור קיר בוילה קרדוצ'י

ילד קט על ברכיו לרגלי המיטה, 
בין ידיו נח ראשו הבהיר, הקטן,
ששש…ששש… אל תאמרו אף מילה, 
כריסטופר רובין נושא הלילה תפילה 

(מתוך "כשהיינו קטנים", א.א. מילן, בתרגום אסף ברקת)

תפילת הלילה של הילדים הקטנים, עם אצבעותיהם השמנמנות והקטנות הכרוכות זו בזו, שפתם הילדותית והתום הרב שהשתקף דרכה הייתה עבור העולם הנוצרי במשך מאות שנים התמונה המשפחתית האולטימטיבית. בית. יורשים שלא טעמו טעם חטא או אלימות, ותפילה כנה, תמימה, להגנה ושלום. 

אלא שעבור מאות אלפי משפחות תמונת התמימות המתוקה הזו הייתה בעצם נוראה ואיומה, היא כאבה יותר מהאש שאיימו לשרוף בה את גופיהם, היא הייתה הסמל המפחיד ביותר של מה שקרה להם: הידיעה שילדיהם הקטנים יגדלו בלי להכיר את אמונת אבותיהם, בלי לדעת מי הם באמת. 

בשלהי ימי הביניים, רגע לפני גילוי העולם החדש והתפשטותן של האימפריות הקולוניאליות הגדולות, הועמדה בפני יהודי ממלכת ספרד ברירה חד משמעית: עזבו את ספרד או התנצרו. 

Dedupmrg762999420 Ie138704452 Fl138706657
גלויה המתארת קבוצת חיילי אינקוויזיציה ספרדים פורצים אל בית של אנוסים יהודים, אשר ערכו בסתר את ליל הסדר. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית.

הברירה הזו לא נולדה פתאום בחלל ריק – קדמו לה מאות שנים של רדיפת יהודים, סימונם כאזרחים נחותים (סימנים פיזיים כמו איסור על גילוח זקניהם או דרישה לפרטי לבוש בולטים כאלה ואחרים), ודחיקת רגליהם עד להמרת דתם. לא פלא שבספרד הייתה בזמן הגירוש קהילה גדולה מאד של "נוצרים חדשים" – יהודים שמסיבות שונות, תחת איומים או מרצון לשמור על מעמדם ורווחתם הכלכלית, המירו את דתם לנצרות. 

אלא שהספרדים לא קיבלו באהדה את "הנוצרים החדשים" – ה"מראנוס" (חזירים) – שהצליחו איכשהו לשמור על ייחודם ועל עושרם. כשהם מקשיבים להלך הרוחות הכללי, ובטענה שהיהודים שנשארו נאמנים לדתם בגלוי "מקלקלים" אותם ו"משפיעים עליהם לרעה" הוציאו המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה צו מלכותי שדרש מכל היהודים לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים. 

הברירה הייתה נוראית. אל תציירו בעיני רוחכם רילוקיישן שלו לארץ חדשה. היהודים שבחרו לעזוב נאלצו לוותר על כל רכושם ולצאת חסרי כל לדרך שגבתה את חייהם של רבים גם כשעשו אותה בתנאים הטובים ביותר. ספינות רבות שעליהן עלו יהודים הוטבעו, ומי שלא טבע עונה ונטבח. 

ובכל זאת – לפי ההערכות הנמוכות יותר, למעלה מ-100,000 יהודים עזבו את ספרד בגירוש שהוא ככל הנראה המפורסם בהיסטוריה. 

Alhambra Decree
הצו המלכותי המורה על גירוש יהודי ספרד, החתום על ידי מלכי ספרד פרננדו ואיזבלה, 1492.

אבל תלאותיהם בקושי התחילו. מחצית מהגולים עברו לממלכה הסמוכה – פורטוגל. המלך ז'ואאו השני קיבל אותם "בזרועות פתוחות" – תמורת תשלום כופר עצום עבור כל אחד ואחד מהם. 

בכך הפכה פורטוגל למתחרה העיקרית על קשרי המסחר היהודיים מול האימפריה העותמנית, ששליטה – הסולטאן איזיט השני – הכריז כי הוא מקבל בברכה את היהודים ש"בטיפשותו הרבה" מלך ספרד היה מוכן לוותר עליהם. 

בתחילה הוסכם כי הגולים יישבו בפורטוגל שמונה חודשים בלבד, אבל החודשים עברו, היהודים נטמעו בכלכלת המדינה וסייעו לפורטוגלים בפתיחת שערי ערי מסחר רחוקות בהן ישבו יהודים אחרים, והשלטונות בחרו להעלים עין ולאפשר להם להישאר. 

פרדיננד ואיזבלה זעמו. התבססותם של המגורשים קילומטרים ספורים מהגבול הספרדי ברווחה ובביטחון איימה על האחיזה של האינקוויזיציה הספרדית בנוצרים החדשים שבתחומה. 

Francisco Rizi Auto De Fe
טקס אוטו דה פה בפלאצה מיור במדריד, ציור מאת פרנסיסקו ריזי, 1683

ארבע שנים בלבד אחרי הגירוש, הם הגישו את נקמתם: הם הציעו למלך פורטוגל החדש, מנואל הראשון, את בתם האדוקה – שנקראה כמו אימה, איזבלה. התנאי: גירוש מלא של יהודי פורטוגל. המלך מנואל חתם על החוזה, אבל לא היה מעוניין לוותר על יהודי ארצו, שהשפיעו באופן מהותי על כלכלתה של הממלכה שבינתיים הייתה השניה במעלה באי האיברי. 

מאחר ומדובר היה בשלהי ימי הביניים, שעתם הגדולה של המלכים האבסולוטיים, הוא יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו, והפתרון היה פשוט מאוד. יהודי ליסבון שבחרו לא להתנצר נדרשו להתייצב בכיכר העיר, ומשם, כך הובטח להם, יועלו על ספינות למדינות שיבחרו. הבטחות שכאלו, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, הסתיימו באופן אכזרי וטראגי עבור יהודים, אז, וגם מאות שנים לאחר מכן.

מעל ראשי הקהל המצטופף, יצאו כהני הדת למרפסת הצופה על הכיכר, התיזו באצבעותיהם "מים קדושים" לעבר ההמון ובזה גזרו את גורלם. ברגע זה הם הוטבלו לנצרות. עכשיו – אם ירצו לחזור ליהדות או להכריז על אמונתם – מדורת המוקד תחכה להם בעוון מינות ובגידה. 

טקסים דומים בוצעו בשאר ערי פורטוגל, שהפכה תוך זמן קצר מאד לנקיה מיהודים לחלוטין, באופן רשמי. 

Port1 500
עמוד מתוך כתב יד המתאר משפטי האוטו-דה-פה בליסבון השמור הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

היהודים הללו, שעוד יותר מאנוסי ספרד הראשונים לא בחרו להתנצר, חיפשו דרך סודית לשמר את מורשתם מתחת לעיניה הבולשות של האינקוויזיציה. הם ידעו כי לא משנה כמה הם עצמם זוכרים ומאמינים בדתם בליבם – בדור הבא, אצל ילדיהם ואחר כך נכדיהם – אין שום סיכוי שאמונה זו תחזיק מעמד. 

כדי לעשות זאת, הם ניצלו את אחת הפרקטיקות של הכנסייה הקתולית – האפשרות שניתנה לבני העם "לקדש" דמויות שונות ולהפוך אותם או אותן לקדושים וקדושות שמותר לסגוד להם, גם אם עדיין לא קיבלו מעמד רשמי מהכנסייה עצמה. 

וכך נולדה "סנטה אסתר". אסתר הקדושה. 

Esther 1024x640 1
איקונין של "סנטה אסתר" שהיה תלוי בבתי היהודים האנוסים בדרום אמריקה. צילום: רונית טרטמן

לא קשה להבין מדוע נקשרו האנוסים לדמותה של אסתר המלכה דווקא. סיפורה של הנערה היפה והתמימה, שנעקרה בעל כורחה מביתה ומקהילתה לארמון המלך – מקום בו המגילה מספרת לנו כי "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (אסתר, ב', י') – היווה שיקוף למצבם העגום וגם לתקוותם. האם יזכו הם או בניהם להכריז שוב בגלוי, לפני המלך, השרים וכל העם, על השתייכותם לעם היהודי? 

דמותה של סנטה אסתר החלה להיות חלק בלתי נפרד מבתיהם של האנוסים. על הקירות נתלו איקונין שלה. הנשים הדליקו נרות לכבודה. והילדים הקטנים – אלה שאי אפשר היה למסור בידיהם את הסוד המשפחתי הגדול – הם כרעו מידי ערב, ליד המיטה, מצמידים את אצבעותיהם הקטנות זו לזו, מתפללים לסנטה אסתר. שתשמור ותגן עליהם. שתראה להם את הדרך הנכונה. 

זה היה מסוכן, כל סממן שהראה על היאחזות של משפחה כלשהי ביהדותה הביא למשפטי ראווה של האינקוויזיציה שהסתיימו במקרים הקלים במעמד משפיל של "סליחה" ו"חרטה" שהיו כרוכים בייסורים רבים ובעונשים כבדים, אבל במקרים רבים יותר במדורות שריפה שכונו "אוטו דה פה", בהן הועלו על המוקד הנאשמים ובני משפחותיהם. לפי הערכות שונות, עשרות אלפי יהודים הוצאו להורג כך. 

Execution Of Mariana De Carabajal At Mexico 1601. Source From Palacioel Libro Rojo Reprinted In The Jewish Encyclopedia Copy
טקס אוטו דה פה במקסיקו, 1601. מתוך האנציקלופדיה היהודית

עם הזמן, נדדו חלק מהאנוסים לעולם החדש, לארצות שבשליטת ספרד ופורטוגל בדרום אמריקה, שם קיוו (לשווא) שידה הארוכה של האינקוויזיציה לא תשיג אותם. הם הביאו איתם לשם את סנטה אסתר, והקפידו לחגוג את חגה – שהיה מקביל בעצם לחג הפורים היהודי. 

הנשים הן אלה שהיו אחראיות על פסטיבל סנטה אסתר, או כפי שהוא כונה בחלק המקומות "סנטה אסתריקה". 

החג היה מתחיל בשלושה ימי צום – זכר לצום שקבעה אסתר לפני פנייתה למלך אחשוורוש. 

"ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא-כדת וכאשר אבדתי אבדתי". (אסתר, ה', ט"ו-ט"ז)

את הצום הן היו מחלקות ביניהן, כל אשה צמה יום אחד. ואחרי הצום הייתה מגיעה הסעודה. 

במקום חגיגות פומביות שהיו נהוגות בספרד לפני הגירוש, המשפחות חגגו בסעודה קטנה, ביתית, סגורה ומסוכנת. האמהות בישלו עם בנותיהן מתכונים מסורתיים שעברו מפה לאוזן, וניצלו את זמן הבישול והאפייה כדי ללחוש על אוזנן של הבנות הגדולות יותר מסורות נוספות שנגעו לכשרות המזון. 

כאמור, זה היה מסוכן. מאד. 

ב-1643 נתפס במקסיקו צאצא אנוסים בשם גבריאל דה גרנדה. בחקירתו הוא הודה ב"פשעי" המשפחה וסיפר על החג ועל הצום. הוא ובני משפחתו הועלו על המוקד בעוון "התייהדות".

הכנסייה המשיכה לרדוף את משפחות האנוסים, שנאלצו להסתיר את מסורותיהן בדרכים יצירתיות יותר ויותר. אבל האחיזה במסורות הללו הייתה חזקה, ומשפחות שזיכרון יהדותן הלך והתעמעם המשיכו לחגוג לכבוד "סנטה אסתר" מידי שנה בשנה. 

ולא בכדי הם נאחזו בדמותה של  אסתר.

בעיניהם הייתה גם היא אנוסה – אסתר בת אביחיל, אישה שנאלצה להסתיר את עמה ואת אמונתה כדי להציל את חייה, עד שקמה באומץ, למרות בדידותה בארמונו של המלך אחשוורוש, והכריזה על השתייכותה הלאומית והדתית מול המלך ועמו. היא הצילה בכך לא רק את עצמה, אלא גם את עמה. ולא רק בדורה. כמה צאצאי אנוסים הצליחו לשמור על זהותם בזכותה? כמה מהם חזרו בגלוי ליהדות כשהגיעו לארצות שאיפשרו זאת או כשירד כוחה של האינקוויזיציה? אנחנו לא נדע לעולם את המספר המדויק, אבל עוצמת רוחה ועמידתה האיתנה של המלכה שהמליכו עליהם החזיקה מעמד בעולם אחר ובזמן אחר.

"בלילה ההוא נדדה שנת שר החוץ"

" אנא שיחו, אך בלאט כשתנומה אותי עוטפת": שר החוץ התשוש משה שרת בסך הכל רצה לישון. אך שכנותיו לחופשה חשבו אחרת. אז שרת כתב על כך שיר!

832 629 Blog

בתמונה: משה שרת (אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית), והשיר שכתב (מכון גנזים – אגודת הסופרים)

לא קל להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.

גיוס תרומות, השגת נשק, יחסי חוץ של מדינה שרק קמה. הכל נפל על משה שרתוק שלנו.

20 במאי, 1952. שרת טס לארצות הברית לחודש ימים. מסע ארוך ומתיש שכלל עשרות אירועי צדקה למען ישראל, ופגישה עם בכירים בניו יורק ובוושינגטון.

Kol Haam15may1952
"קול העם", 15 במאי 1952

בין פגישה לפגישה, אירוע לאירוע, תחנונים לנשק וכספים, מתפנה שר החוץ גם לחדש כמה מילים בשפה העברית. תודה לך שרת על המילים "תחולה" ו"תקרית"!.

Haaretz20july1952
"הארץ", 20 ביולי 1952

שרת, שמגיע סוף סוף ארצה בחודש יולי (אחרי שהספיק לקפוץ בדרך חזור גם לסיבוב באירופה), רוצה בעיקר דבר אחד. לישון. ולכן הוא סוגר חופשה עם משפחתו באחוזת "בית דניאל" בזכרון יעקב.

Beit Daniel
בית דניאל בזכרון יעקב. צילום: גילה גלעד, פיקיוויקי

אפילו עיתוני התקופה מדווחים על החופשה הצפויה של שר החוץ המותש.

Herut21july1952
"חרות", 21 ביולי 1952

ואז, קורה הדבר הנורא מכל (טוב אולי לא הנורא מכל, אבל בהחלט לא נעים). ממש בעיצומה של החופשה של השר, באישון ליל, שרת לא מצליח להירדם.

הסיבה: השכנות שלו לבית הנופש פשוט לא מפסיקות לפטפט ולצחקק בקול רם. הנה הלכה חופשתו של השר התשוש.

אך אין רע בלי טוב!

לפנות בוקר של ה-24 ביולי, הוא ממציא בו במקום שיר המתאר את ייסוריו. אחותו של שרת, הגברת עדה גולומב, רושמת בקפדנות את מילות השיר הנפלא, ומסמך חביב זה מתגלה לו במקרה בארכיון גנזים בזכות תושייתה של מתנדבת המכון כרמית שגיא.

עכשיו רק נותר להמציא לשיר לחן מקורי.

שכנותי הכוהנות
בהיכל המנגינה,
אל תשמיעו קול ענות
עת השר אחוז שינה.

הוא נדד לקצה תבל
וחזר עייף מאד.
נתחלפו לו יום וליל
ושנתו הרחיקה נדוד.

לעת בוקר כי נרדם
וביקש לנום בשקט –
מקהלה של שיח רם
מפיכן פרצה שוקקת.

צחוק אישה שופע גיל
מה ירנין לבו של גבר
אם הוא ער; אותו הצליל
כשישן – אך שוד ושבר!

עוד לבוקר רק אחד,
קורתנו משותפת.
אנא שיחו, אך בלאט
כשתנומה אותי עוטפת.

משה שרת. 24 ביולי, 1952
משה שרת 2
השיר של שרת בכתב ידה של עדה גולומב. מכון גנזים – אגודת הסופרים

אני, אישה: ג'נט אסימוב מספרת

שניהם כתבו, שניהם היו דוקטורים - היא בפסיכיאטריה, הוא בכימיה. אבל האם מישהו מהקוראים יזהה את שמה של ג'נט אופל אם לא נוסיף לו את שם המשפחה הכה מפורסם שהעניק לה בן זוגה היהודי? ג'נט אופל אסימוב הייתה יד ימינו של אייזק בעלה לאורך כל שנות נישואיהם. היא חלקה איתו קרדיט על לא מעט ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים שכתבה, וערכה רבים מכתביו. אבל למרות שחסתה בצילו, היא הייתה אישה מרשימה ומרתקת שראויה להיזכר בפני עצמה

ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל

ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל

“אחת התשוקות העמוקות ביותר של בני אנוש היא שידעו עליך ושיבינו אותך". 

במשפט הזה פותחת ג'נט אסימוב את האפילוג המאד אישי שהוסיפה לספר שערכה על חייו של בעלה אייזק אסימוב. כשהיא מנסה לתאר את חייו של אייזק, שהיו מלאים ועשירים, היא אולי מספרת לנו משהו קטן גם על עצמה. 

האם הרגישה שהעולם רואה אותה? מבין אותה? 

אם תזינו "ג'נט אסימוב" בקטלוג הספרייה הלאומית, תקבלו רק 2 תוצאות (אחת מהן בכלל באנגלית). ושתיהן קשורות לבעלה. האחת הוא "It's been a good life" – אותו ספר ביוגרפי של אייזק אסימוב שהיא ערכה. השנייה היא ספרון קטן, בעיצוב מיושן, עליו מופיעים שמותיהם זו לצד זה: "ג'נט ואייזק אסימוב – נורבי הרובוט המבולבל". 

עוד נחזור לספרון הזה בהמשך.

Whatsapp Image 2024 03 10 At 07.36.55
נורבי הרובוט המבולבל. הקשר העברי הכמעט יחיד. אם תרצו – תוכלו להזמין את העותק הבודד שנמצא בספרייה הלאומית.

המבחר הזה, כמובן, רחוק מלשקף את היקף או איכות עבודתה הספרותית, שאת רובה בחרו המוציאים לאור בארץ שלא לתרגם. 

ג'נט אופל ג'פסון-אסימוב הייתה דוקטור לרפואה, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הרבה לפני שהתחילה לכתוב. כשכתבה, היא השתמשה לא מעט בכישוריה ובהכשרתה המקצועית, כדי להעלות סוגיות של זהות, הגדרה עצמית ותודעה. 

במאי 1966 פורסם סיפור ראשון פרי עטה, זה היה סיפור מיסתורין קצר שנמכר למגזין "The Saint Mystery". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם רומן המדע הבידיוני הראשון שלה – "הניסוי השני". מאז היא לא הפסיקה לכתוב ולפרסם – רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, אנתולוגיות ומאמרים. 

במקביל לקריירת הכתיבה המתפתחת שלה, היא הייתה עסוקה עד מעל לראש – היא עבדה במשרה מלאה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה, פרסמה מאמרים רפואיים רבים, וגם התאהבה והתחתנה עם בחור לא אלמוני בכלל בשם אייזק אסימוב. 

את אייזק היא פגשה לראשונה בשנת 1956. היא הייתה עדיין מתמחה לפסיכיאטריה בביה"ח בלוויו, והוא כבר היה מפורסם. היא השתתפה בכנס למעריצי מדע בידיוני, וניגשה לקבל חתימה על העותק שלה מהסופר המפורסם, שהתייחס אליה בקרירות. אייזק סבל אז מאבנים בכליות, וג'נט קיבלה את הרושם שהוא אינו אדם נעים. 

הם נפגשו שוב שלוש שנים אחר כך, בסעודה חגיגית לכבוד כותבי מסתורין שאירחה ורוניקה פרקר ג'ונסון. הם ישבו זה לצד זו במהלך הארוחה, והפעם הקליק היה מיידי. 

ג'נט ואייזק שמרו על קשר, למרות שהוא היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה, גרטרוד בלוגרמן – אמם של שני ילדיו. ב-1970 הוא נפרד מאישתו, ועבר לגור יחד עם ג'נט. שלוש שנים לקח הליך הגירושין מגרטרוד, ורק ב-1973, כשהושלם התהליך רשמית, נשא אסימוב את ג'נט לאישה בטקס צנוע בביתם. 

אייזק אסימוב היה יהודי גאה. הוא התעקש, למשל, שבתרגומים העבריים לספריו יצוין השם העברי שלו – יצחק. משום מה המוציאים לאור הישראלים החזיקו מעמד עם "י.אסימוב" על הכריכות רק עד שנות השבעים, ואז עברו כולם להתעלם לחלוטין מבקשתו והוא נשאר בתודעת הקורא הישראלי כ"אייזק אסימוב". לג'נט, לעומתו, היו שורשים מורמונים. אבל החיבור הבין-דתי הזה לא היה עניין מבחינתם – שניהם היו הומניסטים, וטקס הנישואין לא היה דתי אלא התבסס על התרבות האתית.  

כבר מיום שעברו לגור יחד, ג'נט החלה לקחת חלק פעיל ביצירתו של בעלה. היא כתבה מדע בדיוני עוד לפני שהכירה אותו (סיפוריה התפרסמו בעיקר תחת השם "ג'נט או. ג'פסון"), אבל עכשיו היא החלה לשתף פעולה עם אחד היוצרים הפוריים, המקוריים והמפורסמים ביותר בז'אנר. 

תוך כדי שהיא ממשיכה בעבודתה כרופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית, היא ערכה רבות מיצירותיו (כולל ספריו האוטוביוגרפיים), הייתה שותפה לכתיבת מאמרים רבים שלו, והם אף כתבו יחד כמה ספרי עיון. 

Jjjjj
"איך להנות מכתיבה", לא רק מדע בדיוני – אחד מספרי העיון שכתבו ג'נט ואייזק אסימוב ביחד.

אייזק אהב את ג'נט והעריך את כתיבתה ואת דעתה מאד. "מכתבי אלייך הם הטיוטות הראשונות שלי", הוא כתב לה פעם, "…למעשה, זה נפלא ממש שאני יכול להשאיר את זה בידייך, בביטחון ובאמון מלאים". 

אבל גם אם אייזק הרגיש שהיא שותפה ליצירתו, עבור העולם היא נעלמה בצילו הרחב.. הוא היה הכוכב במערכת היחסים הזו. סיפוריה שלה, טובים ככל שהיו, הלכו קצת לאיבוד בתהום הנשיה של ההיסטוריה הספרותית. 

נחזור רגע לספרון הקטן שמצאנו בארכיון שלנו בספרייה הלאומית: הספר האחד הדקיק הזה, 107 עמודים בסך הכל, משקף כנראה יותר מכל את "היעלמותה" של ג'נט מאחורי המסך המפואר שהיה בעלה. 

"נורבי הרובוט המבולבל" היה הספר הראשון בסדרה בת 12 ספרים המגוללים את הרפתקאותיו של רובוט עצמאי אחד – נורבי, והצעיר שזכה להיות לבעלים שלו – ג'ף. זוהי סדרת מדע בדיוני לילדים המלאה בדברים שהיום הפכו לכמעט מובנים מאליהם ביצירה הספרותית והקולנועית לילדים. אז היו אלה עדיין המצאות חדשות, ומגניבות ממש: מעבורות חלל ו"מזנקים" בין-כוכביים, דרקונים עתיקים, חייזרים, מחשבים שמנהלים את הבית, תחבורה מעופפת, ובעיקר – רובוטים שמתעלים על התכנות הבסיסי שלהם ומפתחים אישיות עצמאית. 

אלה סיפורים מצחיקים, קלילים ומושכים שחבל שלא תורגמו לעברית (רק הספר הראשון, כאמור, תורגם). אלא שלאייזק אסימוב, ששמו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים, לא היה כמעט שום קשר אליהם. 

לפי עדותו שלו, אלה היו סיפוריה של ג'נט. לבקשתו של המוציא לאור, אייזק התערב מעט בעריכתם רק  כדי ששמו יופיע על הכריכה – מטעמים שיווקיים בלבד. 

היפרספייס
עטיפת אחד מספריה של ג'נט אסימוב שכן הופיעו תחת שמה – מדע בדיוני קליט לילדים.

אם ג'נט נפגעה או הרגישה פחיתות כבוד בגלל הבקשה הזו, היא לא השאירה תיעוד של הפגיעה הזו. נראה שמערכת היחסים שלה עם אייזק נותרה חזקה ואוהבת. הם ידעו לריב. החיים בבית לא תמיד התנהלו על מי מנוחות, אבל הם לא שמרו טינה והיו מסורים ונאמנים זה לזו. 

ב-1983 עבר אייזק אסימוב ניתוח מעקפים שלכאורה הסתיים בהצלחה, אבל מאותו יום בריאותו החלה להידרדר. הרופאים לא הבינו את הקשר בין מכלול התסמינים שהוא החל לפתח, אבל לג'נט, שהייתה רופאה בעצמה, היה רעיון. היא ביקשה שיבצעו בדיקה לגילוי HIV. 

הרופאים שסבלו מדעות קדומות התנגדו בתחילה לבצע בדיקה למחלה שבאותן שנים נחשבה למקור לבושה נוראית ולבידוד חברתי כמעט מוחלט. אבל היא התעקשה, ותוצאות הבדיקה גילוי שהיא צדקה, למגינת ליבה. אסימוב נדבק בנגיף ממנות דם שקיבל במהלך הניתוח. בזמנו, מדובר היה בגזר דין מוות שכל מה שנותר היה לחכות לראות מתי הוא יתממש. 

ג'נט עזבה את עבודתה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה והקדישה את זמנה לטיפול בבעלה – היא סעדה אותו במיטת חוליו וגם דאגה לעניינים שברוח כמו  הכתיבה המשותפת שלהם, סיום מאמרים שלא הצליח לסיים ועריכת טיוטות ומכתבים כך שיהיו ראויים לדפוס. 

כשנה לפני מותו, הוא כתב את הספר "אסימוב צוחק שוב", ובסיכום כתב היד הוא הוסיף את הדברים הבאים: 

"אני חושש שחיי מגיעים לסוף מסלולם, ואיני מצפה לחיות עוד זמן רב… בחיי הייתה לי ג'נט,  והייתה לי בתי, רובין, ובני, דוד. היה לי מספר גדול של חברים טובים. הייתה לי הכתיבה שלי, והתהילה והכסף שהיא הביאה לי. ולא משנה מה יקרה לי עכשיו, אלה היו חיים טובים."

הוא מת כשג'נט ובתו לצידו. ג'נט נהגה לספר כי המשפט האחרון שאמר היה "גם אני אוהב אותך". 

Isaac And Janet Asimovtaken By Jk Klein Enhanced
ג'נט ואייזק אסימוב. צילום: Jay Kay Klein

אחרי מותו, היא המשיכה הן את עבודתם המשותפת והן את כתיבתה העצמאית. היא חזרה לפרסם רומני מדע בדיוני תחת השם ג'נט או. ג'פסון, אבל לא זנחה את מורשתו של אייזק: במשך תקופה היא כתבה במקומו את טור המדע הפופולרי שלו, ערכה שני ספרים ביוגרפיים מכתביו – שלאחד מהם נתנה את הכותרת "אלה היו חיים טובים" – ואף ערכה, מתוך מכתבים שכתב לה ושברי טיוטות שהשאיר, את המאמר ה-400 שלו ב Fantasy and Science Fiction – "דרך חשיבה". 

היא התעקשה לפרסם, למרות התנגדות רופאיו, את סיבת מותו, ועשתה זאת, גם אם באיחור מה, באפילוג לספר "אלה היו חיים טובים". היא האמינה כי הפרסום יסייע במלחמה בדעות הקדומות, בהילה האפלה ובחוסר המודעות שנילוו למחלה וגבו קורבנות רבים כל כך.

היא נפטרה בעצמה, בשיבה טובה, ב-2019. כשדיווחו על פטירתה מרבית הפרסומים בכלי התקשורת היו על "מותה של אלמנתו של אייזק אסימוב". 

פה ושם, אתרי אינטרנט או מגזיני מדע בדיוני התייחסו גם לכתיבתה העצמאית. באחד מהם, כתב דון קיין כך: 

"ג'נט אסימוב, החצי השני של אחד מהזוגות החשובים ביותר בעולם המדע הבדיוני, עברה למקום שהוא מעבר להבנת בני האנוש". 

מה היה קורה אילו ג'נט אופל ג'פסון לא הייתה הופכת להיות חצי מהזוג הזה? מה היה קורה אם היא לא הייתה פוגשת את אייזק אסימוב? האם הפסדנו עוד אורסולה לה גווין מאחר ולא היה לג'נט אסימוב החופש והמרחב לפתח סגנון ושפה ייחודיים משלה? או שאסימוב היה עבורה מנטור צמוד שהשביח את כתיבתה ופתח בפניה עולם שלם? 

תשובות לשאלות הללו לא נקבל, אבל גם בלעדיהן אפשר לומר שחבל שההיסטוריה לא זוכרת אותה מספיק, וחבל שלא תרגמו יותר ממנה לעברית. היא הייתה כותבת מעולה שידעה לשלב הומור ועלילה קולחת עם שאלות פסיכולוגיות ואנושיות גדולות, ומגיע לה שנכיר גם אותה, ג'נט אופל ג'פסון, ככותבת בזכות עצמה.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

הסופרת שכתבה לפני מאה שנה: "ספרותנו חסרה את השתתפותה של חצי מהאנושות"

מאחורי שם העט המסתורי 'אם כל חי' מתחבאת אישה יוצאת דופן, סופרת ופובליציסטית שהתאהבה בשפה העברית המתחדשת. חוה שפירא הייתה כותבת חלוצית בתקופה בה קולן של נשים כותבות כמעט ולא נשמע, ששילמה מחירים כבדים על בחירתה ללכת אחרי צו ליבה

832 629 Blog

חוה שפירא, פראג, 1929. באדיבות מכון גנזים. מתוך הספר "תלושות ומורדות - סיפורת נשים בספרות התחייה העברית: חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי". מאת הילה שלומית קיגל-לימוני, הוצאת רסלינג, 2016.

מה גרם לאישה משכילה וצעירה לבחור לעצמה את שם העט 'אם כל חי'? יכול להיות שחוה שפירא, שידעה עברית היטב, לא חיבבה את שמה הפרטי על פרשנויותיו. יתכן שלא רצתה להיזכר בנשימה אחת עם דמות תנ"כית שידועה כמי שנכנעה לפיתוי ואכלה מפרי עץ הדעת, ונחשבת כמי שבכך גזרה את גורל בני האדם לחיים מלאים צער ועצב. כשהפכה שפירא לכותבת, בחרה לעצמה שם עט שמייצג דווקא את הזווית הרכה, האנושית והחיובית של חוה: האישה הראשונה, האם היוצרת של כל בני האדם, מי שמבליטה את המשותף לכולנו.

כזו היתה שפירא: מחדשת ומאתגרת את המוכר בעולם המשתנה של אמצע המאה ה-19.

תחילת חייה לא בישרו על העתיד הצפון לה. חוה שפירא נולדה בעיירה סלאוויטה שבאוקראינה ב-1878, לאב בעל עסקים רבים. אך הייתה זו דווקא האם, מנוחה, שהעבירה לבתה את אהבת העברית העמוקה וההיכרות עימה מגיל צעיר. עד כדי כך שבמשפחתם היה נהוג כי כל האחים כותבים מכתבים להוריהם בעברית.

חווה שפירא כנערה צעירה בסלוויטא באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול
חוה שפירא כנערה, סלאוויטה, אוקראינה. באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

חוה נישאה בגיל 17 הצעיר, וכבר לאחר שנתיים ילדה את בנה היחיד, פנחס. כשעברו לגור בוורשה, העיר הגדולה, היא התוודעה לחוג הסופרים העבריים הפעילים בה ויצרה קשרים עם שלום עליכם, דוד פרישמן וי.ל. פרץ.

שפירא בצעירותה. באדיות הספרייה היהודית במונטריאול
חוה שפירא בצעירותה, באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול. (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

נישואיה התפרקו לאחר שנים אחדות, אך היא ידעה שהמחיר שתשלם על כך יהיה כבד, וצדקה. האב לקח את בנה מחזקתה ועיגן אותה במשך שנים עד שזכתה לגט המיוחל ממנו. היא החליטה לצאת ללימודים גבוהים של דוקטורט בפילוסופיה בשוויץ. הדבר הקשה ביותר עבורה היה הריחוק מבנה, פנחס. המרחק ביניהם גבה ממנה מחיר נפשי של ממש. למרות שהייתה מגיעה לבקרו באופן קבוע, הם התאחדו מחדש רק כשהוא כבר בשנות ה-20 לחייו.

תמונה משותפת עם בנה ואחיה
התמונה היחידה הידועה של חוה שפירא עם בנה, פנחס. החיבה ביניהם ניכרת. באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "תלושות ומורדות – סיפורת נשים בספרות התחייה העברית" מאת הילה שלומית קינל-לימוני)

על אף קשיי הפרנסה והבדידות הלוחצת חוה לא אמרה נואש והמשיכה לחפש לעצמה חיים טובים והגשמה עצמית ככותבת בשפה העברית. קובץ הסיפורים הראשון שהוציאה לאור נקרא "קובץ ציורים" (כינוי לסיפורים קצרים). מהעותק שנמצא בספרייה הלאומית למדתי שהוא יצא לאור בשנת 1909 בוורשה, בדפוס אדלשטיין ונמכר במחיר של 30 קופיקות בחנות ששכנה ממול לבית הדפוס.

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.31 1
"קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'. אחד העותקים המצויים בספרייה הלאומית.
Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.31 2
"מוקדש לאמי." באותיות גדולות ובולטות. מתוך "קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'.

את הקובץ הקדישה חוה לאמה. פתח הדבר לספר סיפוריה נפתח במילים נחרצות, שמטעינות את הקובץ הקטן והמרופט במשמעות עזה:

"ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש.

בהכנסי עתה אל חוג זה תקוותי היותר עזה היא שתעוררנה רבות מבנות מיני ללכת בעקבותיי. כל עוד לא תקחנה אלו חלק בה תהיה ספרותנו מדולדלת ומחוסרה גון ידוע.

בכל פעם שאני מתפעלת ומשתוממת על כשרונו הגדול של "מפליא לעשות", של "חודר ללב אישה" הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגוענו אנו, ולפחות בתאור אלה זה צריכות אנו לקחת חלק."

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.32
ההקדמה שמגלה כל כך הרבה, מתוך "קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'.

זו קריאה יוצאת דופן, כמעט יחידה בנוף של אותן ימים – קריאה לנשים נוספות לחבור אליה ולקחת חלק פעיל בשדה היצירה העברית. למרות שעל הכריכה מופיע שם העט 'אם כל חי', היא חותמת בשמה המלא על פתח הדבר לקובץ, ומוסיפה לפניו את הקיצורים: קאנד. פיל. – שמשמעותו ככל הנראה 'סטודנטית (קנדידט) לפילוסופיה'. שנה לאחר מכן תתהדר כבר בתואר אותו הרוויחה בכוחות עצמה – ד"ר.

באותה הקדמה מתייחסת חוה בענווה וברציונליות ליכולות הכתיבה שלה, ומסבירה מדוע החליטה לפרסם את קובץ הסיפורים למרות שלטעמה אינו טוב מספיק:

"יודעת אני שעוד טרם הגעתי למילוי הדרישות שאני בעצמי מציגה להיוצר או יוצרת. קובץ ציורים זה הוא רק ניסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיד את הטפול 'בעצבו ומשושו שברו מאוויו' בידי אחרים."

היא רואה את עצמה, ובצדק כמי שסוללת את דרך חדשה מתוך מחשבה על אלו שיבואו אחריה:

"ובשלחי עתה את "קובץ ציורי" לאור מלאה אני בטחון, כי יקבלוהו כניסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש."

שפירא ספגה לא מעט ביקורת על קובץ סיפוריה. בעיתון "השילוח" פסקו: "הציורים הם, לצערי, בינוניים כולם". למרות הביקורת העזה, מציין כותב הרשימה על ספרה: "ספר עברי, שכתבה אישה, הוא מקרה כל כך יוצר מן הכלל, עד שבכל לב הייתי רוצה לקדם את פניה של בעלת הקובץ הנוכחי, מרת 'אם כל חי' בחבה ובכבוד".

בשנת 1911 מבקרת חוה לראשונה בארץ ישראל יחד עם דוד פרישמן ואף מגיעה לביקור ב"בית הספרים הלאומי", מה שיהפוך לספרייה הלאומית שנים מאוחר יותר, ומגלה שספרה נקרא גם מעבר לים: בדיווח על ביקורה בעיתון "החירות" מסופר ש"הקהל פגש אותם במחיאות כפיים סוערות".

המשך הקריירה הספרותית של חוה שפירא מקרטע, וכולל מספר סיפורים קצרים נוספים וקבצים שנכתבו בהזמנה. במקום להמשיך ולכתוב פרוזה, פנתה חוה לפובליציסטיקה, שאפשרה לה להתפרנס מהכתיבה שהיא כל כך אהבה. היא כתבה לרוב בעברית, השפה האהובה עליה, אך לעיתים גם בעיתונות היידיש. ניתן למצוא מאמרים שלה בנושאים שונים. חלקם עסקו בתיאורים היסטוריים, כמו תיעוד של קונגרס ציוני וחלקם מאמרי דעה, שמתוכם בולטים מאמריה על מעמד ומקום הנשים בעולם הספרות.

גלויה ששלחה חוה שפירא מתוך ארכיון קלוזנר
"שלום רב לידידי היקר מר ד"ר קלוזנר ורעיתו… הקונגרס לא ישביעני רצון כלל". גלויה שכתבה חוה שפירא לד"ר יוסף קלוזנר בירושלים, 13 בספטמבר 1921. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.

במאמר שכותרתו "הקוראה – איה?" שהתפרסם ב-1931 בשבועון"הדאר", שיצא לאור בניו יורק, מעלה שפירא שוב את נושא המחסור בנשים קוראות, מגיבות ופעילות בעולם התרבות של אותם ימים. במאמר היא מתייחסת לתואנות של כותבים בעיתון על כך שהוא אינו מצליח להתקיים בכבוד:

"אלמלי היו לעיתון העברי קוראות לא רק במספר שישנן לעיתונים אחרים, אלא אפילו רק במידה זעומה זו שיש לו קוראים עברים, היה יכול זה להתקיים בהרחבה… ולא רק העיתונות בלבד, אלא הספרות כולה הייתה מתקיימת בהרחבה. כי היכן ראיתם עיתונות או ספרות שתהיה מתקיימת בלי קוראת?

(…) השתתפות לא רק בתור כוח פעיל ויוצר אלא גם השתתפות פסיבית, שאף היא פועלת ומשפיעה – האישה בתור קוראה ותיקה ומתמידה חסרה לגמרי בספרותנו. … הופעה אי טבעית היא… יודעים המשוררים והסופרים למפרע, שהם יוצרים רק לבני מינם. המין השני לא יקרא ולא יכיר את דבריהם אלא אם כן יתורגמו לשפות לועזיות. … אמנם אין להאשים את האשה העברייה בחוסר התעניינות בדברים שבכתב. סבותינו היו קוראות תמידיות.. ואף בדור הבא לא חסרו הקוראות.."

בשנים מאוחרות באדיבות מכון גנזים
חוה שפירא בשנים מאוחרות, באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "תלושות ומורדות – סיפורת נשים בספרות התחייה העברית" מאת הילה שלומית קינל-לימוני)

זוהי כתיבה פובליציסטית מהשורה הראשונה: שפירא קוראת לשינוי בחינוך, להקניית השפה העברית לא רק לגברים – כפי שהיה נהוג בלימוד התורה בחדר במשך דורות ארוכים – אלא גם לנשים. זו הדרך היחידה להבטיח מספיק קוראים וכותבים לעיתונות העברית – לדאוג שיהיו כמה שיותר קוראות וכותבות.

בארכיון הספריה הלאומית שמור אוסף מכתבים שכתבה שפירא אל עורך עיתון "השילוח", פרופ' יוסף קלוזנר. בכתב היד יפהפה, עגול וברור ובניסוח לבבי היא מנסה לפלס את מקומה כאישה כותבת. כשקוראים את מילותיה מתגלה המצוקה בה היא שרויה והתחושה שאופפת אותה, של תלות עמוקה באחרים.

22.3.34 1
"העברים שבפראג חוגגים את יובלי .. והוגד לי שפנו אף אליך בבקשה לשלוח את ברכתך שתקרא בפומבי, אמרתי להם שאליך אכתוב בעצמי: אם יש את נפשך לשלוח את ברכתך לי לעצמי ודאי שהיא יקרה וחשובה עד מאוד".. מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 במרץ 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.

באחד מהם, היא מתארת את עצמה בגילוי לב:

"יגידו מה שיגידו עלי, לשבח או לגנאי, דבר אחד לא יוכלו להכחיש: השפה והספרות העברית הן תוכן חיי, תוך תוכי ונשמת ונשמתי, ואני יכולה לתאר לי חיים בלי אור, מאשר חיים בלעדיהן. ועוד זאת – הרבה והרבה סבלתי וסובלת אני מתוך יחסי זה בסביבה כה זרה לרוחי. ואף על פי כן!"

מתוך מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
מכתב מה 22.4.34 1
"מכתבך הביאני עד לידי דמעות" מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
מכתב מה 22.4.34 2

נוסף על ספריה ומאמריה, הקפידה חוה על כתיבת יומן אישי במשך עשרות שנים, מגיל 22 עד גיל 63.

יומנה האישי הוא זה שחושף את מחשבותיה ורגשותיה בשנים האחרונות לחייה: עם הכיבוש הנאצי את פראג, העיר בה הקימה לעצמה בית נוסף ובה נישאה בשנית, היא מחפשת דרכי מילוט. יש לה מעט נחמה בידיעה שבנה הצליח לברוח מאירופה הבוערת והגיע לחופי ארה"ב בבטחה עם פרוץ המלחמה.

ברשימה האחרונה של יומנה, מיום 21 באוקטובר 1941 היא נפרדת מזהותה כאישה כותבת, ולמעשה מחייה שלה:

"…לא כתבתי עברית עוד כשנתיים ואני נפרדת עכשיו גם מיומן זה ומוסרת אותו לידיים זרות. בני מעבר לים, ואני הולכת, מי יודע לאן? גורל בני עמי גורלי… כל כך קשה להיפרד אפילו מיומן, מנייר שנושם בו רוח חיים מהכתוב בו".

(מתוך עבודת הM.A. של רחל יוקטן, עמ' 15)
דף אחרון ביומנה
באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-28 בפברואר 1943, נרצחה חוה שפירא בטרזינשטט. יש שטענו שהיא התאבדה בביתה כשבוע לפני השילוח למחנה אך מכר מעיירת ילדותה העיד שראה אותה מוכה למוות במחנה בזמן שהגנה על חברה. אולי בכך רק נחסך ממנה הכאב על מותו הטראגי של פנחס בנה: הוא נהרג בתאונת דרכים בארה"ב ב-1957.

יומנה של שפירא הגיע אל אחיה, שהצליח לשרוד את המלחמה והעביר אותו לארכיון גנזים שם הוא שמור עד היום.

שפירא הייתה מבוגרת בכעשור מדבורה בארון ואלישבע ביחובסקי – נשים כותבות נוספות מאותה תקופה, ידועות יותר. שלא כמוה, הן עלו לישראל בסופו של דבר ואולי משום כך נתפרסמו. לא ידוע על קשרים שהיו לה עם נשים אחרות מהמלייה הספרותי, ומכתביה שנשמרו מעידים על כך שהיא נתמכה מקצועית על ידי גברים בלבד. אין ספק שבהיותה חלוצית בתחומה כאישה – לא הייתה לה בחירה רבה.

למרות שנכתבו אודותיה בישראל מאמרים, עבודת MA, וגם שני ספרים, אחד מהם אוסף את כתביה, שמה של חוה שפירא עדיין אינו מוכר לקהל הישראלי. כתבה זו היא ניסיון נוסף להוציא אותה מאלמוניותה ולהניח את עשייתה כלבנה בבניין הכתיבה הנשית העברית שהופכת את תרבותנו לעשירה ומגוונת.

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.27
שני ספרים המאירים את חייה ויצירתה של חוה שפירא: "בהכנסי עתה", ו"תלושות ומורדות", השמורים בספרייה הלאומית.