"בלילה ההוא נדדה שנת שר החוץ"

" אנא שיחו, אך בלאט כשתנומה אותי עוטפת": שר החוץ התשוש משה שרת בסך הכל רצה לישון. אך שכנותיו לחופשה חשבו אחרת. אז שרת כתב על כך שיר!

832 629 Blog

בתמונה: משה שרת (אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית), והשיר שכתב (מכון גנזים – אגודת הסופרים)

לא קל להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.

גיוס תרומות, השגת נשק, יחסי חוץ של מדינה שרק קמה. הכל נפל על משה שרתוק שלנו.

20 במאי, 1952. שרת טס לארצות הברית לחודש ימים. מסע ארוך ומתיש שכלל עשרות אירועי צדקה למען ישראל, ופגישה עם בכירים בניו יורק ובוושינגטון.

Kol Haam15may1952
"קול העם", 15 במאי 1952

בין פגישה לפגישה, אירוע לאירוע, תחנונים לנשק וכספים, מתפנה שר החוץ גם לחדש כמה מילים בשפה העברית. תודה לך שרת על המילים "תחולה" ו"תקרית"!.

Haaretz20july1952
"הארץ", 20 ביולי 1952

שרת, שמגיע סוף סוף ארצה בחודש יולי (אחרי שהספיק לקפוץ בדרך חזור גם לסיבוב באירופה), רוצה בעיקר דבר אחד. לישון. ולכן הוא סוגר חופשה עם משפחתו באחוזת "בית דניאל" בזכרון יעקב.

Beit Daniel
בית דניאל בזכרון יעקב. צילום: גילה גלעד, פיקיוויקי

אפילו עיתוני התקופה מדווחים על החופשה הצפויה של שר החוץ המותש.

Herut21july1952
"חרות", 21 ביולי 1952

ואז, קורה הדבר הנורא מכל (טוב אולי לא הנורא מכל, אבל בהחלט לא נעים). ממש בעיצומה של החופשה של השר, באישון ליל, שרת לא מצליח להירדם.

הסיבה: השכנות שלו לבית הנופש פשוט לא מפסיקות לפטפט ולצחקק בקול רם. הנה הלכה חופשתו של השר התשוש.

אך אין רע בלי טוב!

לפנות בוקר של ה-24 ביולי, הוא ממציא בו במקום שיר המתאר את ייסוריו. אחותו של שרת, הגברת עדה גולומב, רושמת בקפדנות את מילות השיר הנפלא, ומסמך חביב זה מתגלה לו במקרה בארכיון גנזים בזכות תושייתה של מתנדבת המכון כרמית שגיא.

עכשיו רק נותר להמציא לשיר לחן מקורי.

שכנותי הכוהנות
בהיכל המנגינה,
אל תשמיעו קול ענות
עת השר אחוז שינה.

הוא נדד לקצה תבל
וחזר עייף מאד.
נתחלפו לו יום וליל
ושנתו הרחיקה נדוד.

לעת בוקר כי נרדם
וביקש לנום בשקט –
מקהלה של שיח רם
מפיכן פרצה שוקקת.

צחוק אישה שופע גיל
מה ירנין לבו של גבר
אם הוא ער; אותו הצליל
כשישן – אך שוד ושבר!

עוד לבוקר רק אחד,
קורתנו משותפת.
אנא שיחו, אך בלאט
כשתנומה אותי עוטפת.

משה שרת. 24 ביולי, 1952
משה שרת 2
השיר של שרת בכתב ידה של עדה גולומב. מכון גנזים – אגודת הסופרים

"העברית תובעת את עלבונה": משה שרת נגד הבימה

זה התחיל כמו ביקור רגיל בהצגה, אבל הסתיים קצת אחרת. מה הביא את ראש הממשלה לשעבר לשלוח מכתב בן שישה עמודים להנהלת התיאטרון הלאומי?

צילום ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1960-1959. צילום: ירון מירלין. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי

יושב ראש ממשלה לשעבר וצופה במחזה ישראלי. המחזה, אגב, מבוסס על סרט שובר קופות אמריקאי שהיה בעצמו עיבוד למחזה תיאטרון. מה כבר יכול להשתבש? 

למשה שרת, מסתבר, היה ברור מאד מה השתבש. והוא לא היסס להעלות את דעתו הנחרצת על הכתב. 

בסוף שנת 1959 העלה תיאטרון "הבימה" מחזה שלא היה קשה לחזות את הצלחתו מראש: המחזה, שנקרא בעברית "12 המושבעים", הועלה על במות הארץ רק כשנתיים לאחר שהסרט באותו שם בכיכובו של הנרי פונדה, שבר קופות ברחבי העולם. 

את המחזה ביים במאי התיאטרון אברהם ניניו שעבד שנים ארוכות עם תיאטרון "הבימה", לצד תיאטראות אחרים. על עבודת התרגום הייתה אחראית אשתו, חנה בן-ארי, שהשתמשה בפסבדונים "מ. בן גרשון". 

שער תוכניית ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1959. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-004)

ארכיוניהם האישיים של בני הזוג ניניו מופקדים בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור וזמינים דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית, במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, הארכיון, הספרייה ומחלקת היודאיקה בספריית הרווארד. בארכיונים האלו קיים חומר רב על הפקת "12 המושבעים", כולל פנינת – ביקורת אחת שנספר עליה מיד.

תמונה מתוך ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1960-1959. צילום: ירון מירלין. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-010)

ב"הבימה" השקיעו לא מעט בהפקה ובשיווק המחזה. כרזות צבעוניות צוירו, פרסומות הופיעו בעיתונים, ששלחו במקביל את מבקרי התיאטרון שלהם להצגת הבכורה. 

התוכנייה המהודרת שהופקה עבור ההצגה הציגה לצד תמונות השחקנים את מקביליהם האמריקאים מהסרט הפופולרי, אלא שלא בטוח שהיה בכך צורך שכן משתתפי ההפקה היו ברובם כוכבים עולים, כאלה שכבר היו מפורסמים באותו זמן וכאלה שעמדו להתפרסם מאד בהמשך הדרך. בתמונות אפשר לזהות את שמואל רודנסקי (בתור המושבע התוקפני ביותר), שמוליק סגל, יהושע ברטונוב, אבנר חזקיהו, יהודה אפרוני ועוד שחקן צעיר אחד: יוסי בנאי.

מודעה המציגה את שחקני הסרט "12 המושבעים" לצד שחקני ההצגה בתיאטרון הבימה. תדפיס מתוך "אמנות הקולנוע", לצד פרסום של תיאטרון הבימה, 1959. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-008)

ההצגה רצה גם לאורך שנת 1960, ומשכה לאולמות מגוון רחב של צופים.  

אחד מהצופים האלה היה מנהל הוצאת הספרים "עם עובד" באותה עת – ביקור סביר בהחלט של איש תרבות וספר. אלא שאותו מנהל הוצאת ספרים היה במקרה גם ראש ממשלה ושר חוץ לשעבר, מאדריכלי הקמתה של מדינת ישראל – משה שרת. ההצגה הותירה על שרת רושם רב וכנהוג באותם ימים, הוא הביע את הוקרתו במכתב ששלח לצוות ההצגה. המכתב, בכתב ידו של משה שרת ועל נייר מכתבים הנושא את שמו, נשמר בארכיונם של אברהם ניניו וחנה בן־ארי.

משה שרת בשנת 1956. צילום: אדגר הירשביין. מתוך אוספי ביתמונה, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"זה זמן ועידן לא זכיתי בהתרשמות כה עמוקה מהצגה תיאטרונית כמו זו שנפלה בחלקי עת צפיתי במחזה שלכם. דומני כי גם בבימוי גם במשחק הגיעה 'הבימה' בחזיון זה לאחד משיאיה המבהיקים ביותר"

אך לאחר כשלושה משפטים ההוקרה הפכה לביקורת. שרת עבר לעסוק בנושא שטרד את מנוחתו בעת שצפה בהצגה הנפלאה: מצב העברית שבפי השחקנים.

מתוך מכתבו של משה שרת לצוות ההצגה "12 המושבעים" בתיאטרון הבימה, 22.02.1960. חדי העין ישימו לב לכתובת השולח, מהבית שעוד לא היה אז בית ראש הממשלה. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-014)

חלק מן הבעיות, מסיק שרת במכתבו, נובע מעבודת התרגום, בעוד שלחלק אחר אחראים השחקנים עצמם. האופן שבו הם נוהגים להגות את המילים – שגוי.

זו לא הייתה ביקורת סתמית על איכותו המקצועית של המחזה. הייתה זו נזיפה חריפה ואזהרה אודות ההשפעה הגדולה שיש למחזות ולשחקנים על השפה המדוברת בפי העם. בשנות השישים העברית לא הייתה שפת האם של רבים מהצופים, ושרת חשש מהשפעה קלוקלת שתגיע דווקא מאומניות הבמה.

"אצל כל אומה בת תרבות שפת התיאטרון משמשת מופת לדור כולו, וגם אם מוצג על הבמה מחזה שמשולבת בו שפת ההמון, אין השחקן מסלף נגינתה של מילה ואין הוא פורע לשמצה כללי דקדוק ראשוניים…על אחת כמה וכמה חיוני תפקידו של תיאטרון כמורה־לשון לרבים בקרב אומה כשלנו, אשר טרם למדה לדבר בלשונה כהלכה".

הצצה קטנה ברשימת השיבושים שממלאת את העמודים הבאים במכתב מוכיחה יותר מכל דבר אחר ששרת צדק בחששו: העם אכן למד את השפה בה דיברו השחקנים, וחלק מהביטויים או ההטיות שצרמו אז לאזנו, נכנסו לעברית התקנית המודרנית יותר.  

להלן מספר דוגמאות מתוך המכתב, מהן נראה כי לשרת יש בעיה עם המילה "מספיק" על הטיותיה ושימושיה השונים  (את הפירוט המלא ניתן לראות במכתב הסרוק, כאן):

במקום "מספיק לראות" הנכון הוא "די לראות"

במקום "פרט לך" הנכון הוא "מלבדך"

במקום "אחד אחרי השני" הנכון הוא "זה אחרי זה"

במקום "לפתוח את הפה" הנכון הוא "לפתוח פה" (או פי או פיך) ומוטב מזה "לפצוח פה"

במקום "מה הולך כאן?" הנכון הוא "מה מתרחש כאן?" איזו שפת עילגים מגוחכת בעברית! – קוצר יד משווע בתרגום הניב האנגלי what goes on here

במקום "אולי תפסיק לצעוק" הנכון הוא "אולי תחדל לצעוק" 

במקום "תשע-שלוש" הנכון הוא "תשעה-שלושה" כי גם מושבע גם קול הם זכר ולא נקבה! 

במקום "מאיפה" הנכון הוא "מאין" או "מניין" (או שמא תאמרו גם "לאיפה"?)

במקום "אבא שלך" הנכון הוא "אביך"

במקום "יש מספיק עובדות מסופקות" (נחמד, לא כן?), הנכון הוא "די עובדות מסופקות" 

במקום "בטח" הנכון הוא "בוודאי" או "כמובן"

 

מתוך מכתבו של משה שרת לצוות ההצגה "12 המושבעים" בתיאטרון הבימה, 22.02.1960. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-014)

בהמשך מפרט שרת בעיות בהגייה בין מלעיל ומלרע, מצר על שימוש לא נכון באותיות השימוש או על שיבושם של ניבים. בסיומו של המכתב מוסיף שרת – שבשנות פרישתו מהממשלה עסק רבות בשפה העברית ובחידוש מילים – עוד מנה גדושה של רגשות אשם:

"…כמעט כל השיבושים האלה, השגורים בשפת־דיבורנו הקלוקלת, שימשו נושא להערותיי במסיבת עיתונאים… אשר נתפרסמו ברוב העיתונים, אבל כנראה אין אמנים קוראים עיתונים, וגם אם הם קוראים בהם לפעמים הריהם נוהגים בהם ביטול גמור!"

את המכתב הוא חותם באווירה מפייסת, במילה "מעריצכם".

מתוך מכתבו של משה שרת לצוות ההצגה "12 המושבעים" בתיאטרון הבימה, 22.02.1960. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-014)

נדמה שהנהלת התיאטרון לא התייחסה בזלזול למכתבו של שרת. היא ארגנה פגישה בנושא בהשתתפות השחקנים והבמאי, ומיהרה להדפיס את המכתב במכונת כתיבה ולהפיצו לשחקנים יחד עם ההוראה: "אנו מבקשים מכם לשים לב לכל ההערות והתיקונים עליהם הוא מצביע – ויתקן נא כל משתתף את הטעויות שלו"

מתוך מכתב מטעם הנהלת "הבימה" אל צוות ההצגה "12 המושבעים". בהמשך צורף העתק מכתבו של משה שרת מודפס במכונת כתיבה. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי. (סימול PNiBe-001-017-014)

אין בידינו תשובה לשאלה האם משה שרת היה מוצא שגיאות בעברית גם בהוראה זו. האם מצאתם אתם?

יחד עם זאת, לא כל התגובות למכתב (שדבר שליחתו פורסם בעיתונים) היו חיוביות. ב-13 במרץ 1960, דיווח על המכתב בעיתון "מעריב" יוסף לפיד. ניכר, שהוא לא ראה בעין יפה את ההתעקשות על העברית הנכונה:

"מר שרת שכח פרט אחד: שנים־עשר המושבעים אינם בלשנים, אלא סתם אנשי הרחוב, סוחרים, בעלי בתי־מלאכה, פקידים וכו'. "עמך" אינו מדבר על־פי ספרי הדקדוק – לא באמריקה ולא בישראל. אם רוצה הסופר – והמתרגם – להיות נאמן לחיים, עליו לשבש את לשון דיבורם של גיבורי המחזה – בכוונה תחילה".

 

צילום ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1960-1959. צילום: ירון מירלין. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-010)

 

תוספת קטנה לסיום:

לא רק ראש הממשלה משה שרת ביקר בהצגה הפופולרית. צפה בה גם מי שהיה שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, שכעורך דין ומשפטן היה למחזה לדידו ערך מוסף. כתבת הרכילות מירה אברך לא היססה לדווח על מעשיו של השר, ואף טרחה והביאה מדברים שאמר בעת ביקורו מאחורי הקלעים: "למרות שאני, אישית, משוכנע כי הנאשם הוא אשם, הרי במשפט של ממש הוא היה נהנה מהספק ויוצא חופשי!". על פי הדיווח, רוזן התנגד נחרצות לשיטת המושבעים בנימוקים שלאו דווקא שרדו את מבחן הזמן: "מדינתנו טרם מגובשת די צורכה כדי לסמוך על 12 מושבעים מקרב העם. אולם – אני אישית, הייתי לוחם נגד שיטה זו גם בעוד 20 שנה, בהיותנו עם אחיד ומגובש. בכלל, אני נגד הנהגת שיטת מושבעים!". כאן נקטע, למרבה הצער, הציטוט משום שנשמע האות לפתיחת המערכה השנייה והשר נאלץ לשוב למקומו באולם…

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי, המופקד בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים, זמין דיגיטלית באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, אוניברסיטת חיפה והספרייה הלאומית של ישראל.

ראש עיריית תל אביב ליום אחד

בעצם... לעשרה ימים. איך נבחר משה שלוש לראשות העיר תל אביב, ואיך הודח ממנה?

1

משה שלוש, צילום: רודי וייסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה

כל המטייל בשכונת נווה צדק בתל אביב מכיר ודאי את רחוב שְלוּש החוצה את השכונה. אדם שעל שמו נקרא רחוב כה מרכזי בשכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו, היה ודאי אדם משמעותי בתולדותיה של תל אביב שקמה על החולות מצפון לה. אבל לא על אהרון שְלוּש, יליד צפון אפריקה וממייסדי השכונות הראשונות מחוץ ליפו, באנו לספר כאן – אלא על נכדו, משה שְלוּש. הוא דווקא מונצח פחות בנוף העירוני התל אביבי.

משה שְלוּש היה בן לאותה משפחת שלוש המפורסמת מיפו. כפי שהזכרנו, סבו, אהרן שלוש, היה מראשי העדה הספרדית ביפו. גם אביו, יוסף אליהו שלוש, היה סוחר, ומבכירי העסקנים הציבוריים של תל אביב הצעירה. כך, היה משה שלוש דור שלישי לפעילי ציבור מנכבדי קהילת יהודי המזרח. באופן טבעי, לצד עסקיו בתחום הבניין, פנה גם הוא לקריירה ציבורית. הוא נבחר לראשונה למועצת העיר תל אביב כבר בשנת 1928, ושם נתקל במי שהיה הקפולט למונטגיו שלו, המכבי להפועל, התיסלם לבנזין – ישראל רוקח.

1
אהרן שלוש בסוף המאה ה-19

1
משה שלוש. צילום: רודי וייסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה

משפחת רוקח הייתה גם היא מראשוני שכונת נווה צדק וממקימי תל אביב. שמעון רוקח, אביו של ישראל, היה בן למשפחת חסידים מן היישוב הישן, שהחל לפעול למען יהודי יפו ולמען ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא היה מיוזמי הרעיון להקים את נווה צדק על אדמות שמכר למתיישבים לא אחר מאהרן שלוש. עם זאת, על פי העדויות, השניים ככל הנראה לא חיבבו זה את זה, והקפידו לבנות את בתיהם החדשים והבולטים בשכונה הרחק זה מזה.

נחזור לענייננו. בסתיו 1936, זמן קצר לאחר הבחירות למועצת העיר, נפטר ראש העיר המיתולוגי מאיר דיזנגוף. למעט הפסקה של שלוש שנים, כיהן דיזנגוף כראש העירייה מאז 1922, ועוד לפני כן היה ראש הוועד שניהל את תל אביב לפני שהופרדה מהעיר הגדולה, יפו. כעת, נדרשה מועצת העיר לבחור ראש עיר חדש.

1
שער העיתון "דבר" יום לאחר מותו של מאיר דיזנגוף, ח' בתשרי תרצ"ז, 24 בספטמבר, 1936

שני המועמדים המובילים להחליף את דיזנגוף המיתולוגי היו שני האנשים שהזכרנו קודם. בבחירות האחרונות לעירייה, התמודד משה שלוש במקום השני ברשימתו של דיזנגוף. ישראל רוקח היה סגנו של דיזנגוף מאז 1928. למעשה, רוקח היה האיש החזק בעירייה וממלא מקומו של דיזנגוף, שבשנים האחרונות לחייו היה חולה, והתמקד במאמצים להקים את מוזיאון תל אביב בביתו הישן שבשדרות רוטשילד.

1
ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

דא עקא, שלסיעות הימין שתמכו במועמדותו של רוקח לא היה רוב במועצת העיר בעקבות הבחירות כמה חודשים קודם לכן. יחד עם זאת, הרוב שבו החזיקו סיעות הפועלים יחד עם רשימתו של דיזנגוף הלא-מפלגתית לא היה גדול מאוד. על כן, אולי טבעי הדבר שסיעות השמאל בחרו להציע את מועמדותו של משה שלוש מרשימתו של דיזנגוף, כמועמד פשרה לא מפלגתי, בניסיון לחסום את מועמדותו של ישראל רוקח בכל מחיר.

אך סיעות הימין לא השתכנעו, וסירבו לכל פשרה בנושא. בתום ויכוחים סוערים הועלתה להצבעה ההצעה למנות את משה שלוש לראש העירייה. ב-20 באוקטובר 1936 נבחר שלוש על חודו של קול אחד, ולא לפני שאחד מחברי המועצה תקף את היותו אזרח צרפתי ולא אזרח ארצישראלי, ואת העובדה שבמסגרת תפקידו כקונסול בולגריה בחר להציג את עצמו בשם מוסא במקום השם העברי – משה. אותו חבר מועצה אף האשים את שלוש בכך שאינו דובר עברית.

1
"הקנוניא הצליחה": מתוך עיתון "הבוקר", 21 באוקטובר 1936

עוד באותו הערב הציבה משטרת תל אביב משמר כבוד על ביתו של שלוש, והשוטרים החלו להצדיע לראש עירם החדש. סוף טוב – הכל טוב? לא בדיוק. על אף הודעות תמיכה מסוימות בעיתונים, בגוש הימין לא שקטו על השמרים.  מיד פנו חברי גוש הימין אל מושל המחוז הבריטי שעל פי החוק היה צריך לאשר את בחירתו של ראש עיר חדש, יחד עם הנציב העליון. הם הדגישו את העובדה כי המועצה נחלקה בהצבעה על זהות ראש העיר. הם טענו ששלוש בעל האזרחות הצרפתית לא יתחשב באינטרסים הבריטיים, ושמועות ברחוב טענו שההתנגדות למינויו הייתה אפילו על רקע מוצאו הספרדי. הפנייה לשלטונות המנדט עוררה סערה אף היא, בבחינת מעשה שלא ייעשה – כיצד זה מערבים את הממשל הזר בעניינים פנימיים של היישוב היהודי?

1
מתוך העיתון "דבר", 1 בנובמבר 1936

אבל הסערה כבר לא עזרה למשה שלוש. למרות הפגנות נגד התערבות ממשלת המנדט, ולמרות הצעת אי אמון במינוי שעברה במועצת העיר – הודיעו השלטונות הבריטיים על מינויו של ישראל רוקח לראש עיריית תל אביב החדש. חודשים אחר כך עוד סערו הרוחות בתל אביב, אך הפור נפל. לא זאת אף זאת, רוקח שימש כך ראש עיר במשך 14 שנים – עד שהתמודד לראשונה בבחירות דמוקרטיות בשנת 1950, רק אחרי קום מדינת ישראל.

משה שלוש המשיך לכהן במועצת העיר, ואף היה סגנו של רוקח. לצד זאת, היה בעל מקום של כבוד בפעילויות נוספות ביישוב: הוא היה ממייסדי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, פעל שנים רבות בתנועת "מכבי" והיה שותף בהקמת "אגודת יורדי הים זבולון", שעסקה בחינוך ימאים צעירים. ישראל רוקח, כאמור, היה ראש עיריית תל אביב עד 1953, אז מונה לתפקיד שר הפנים. בתפקיד החליף אותו חיים לבנון, שב-1955 התמודד על ראשות העיר מול לא אחרת מאשר גולדה מאיר – אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

 

לקריאה נוספת

אילן שחורי, ראש עיר ליום אחד – פרשת בחירתו והדחתו של משה שלוש, באתר "תל אביב שלי"

נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959

 

כתבות נוספות

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון

ושבו ספרים לגבולם: ספרי התורה הגולים חוזרים לתל אביב!

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

תאונת הדרכים הקטלנית שזעזעה את היישוב

דב הוז היה מבכירי "ההגנה", סגן ראש עיריית תל אביב, ובכיר בתנועת העבודה הישראלית. סיפורה של תאונת הדרכים שקטעה את הקריירה המפוארת

1

מתוך אוסף ביתמונה, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האבל והתדהמה היו כבדים. עמודי העיתונים הראשונים התמלאו במסגרות שחורות עבות כמנהג הימים ההם ובכותרות בולטות: "אבל כבד לישוב", "אסון מר". 6 בני אדם נהרגו בתאונת דרכים קשה בכביש חיפה-תל אביב הישן. ברור מדובר באסון קשה, אך זהותם של הנספים הקפיצה את הסיפור לעמודים הראשונים.

במכונית נהג דב הוז, מבכירי תנועת העבודה הישראלית של אותם ימים, חבר במפקדה הארצית של ארגון "ההגנה" וסגן ראש עיריית תל אביב. יחד איתו היו בה גם אשתו, רבקה הוז (שהייתה אחותו של משה שרת), בתו בת ה-12 תרצה, וחברים ובני משפחה נוספים: הגיסה, צביה שרתוק, אחותו של הוז, חוה בורודובסקי ובתה אורה, וחברם הטוב יצחק בן יעקב.

1
שער עיתון "דבר", 30 בדצמבר 1940.

ב-29 בדצמבר 1940 היה הוז בדרכו חזרה משהות בדגניה, מקום מושבו של בן יעקב. על הדרך ביצע גם שליחות חשובה בשם היישוב. הוא ביקר את מ"ג אסירי "ההגנה" שהיו כלואים בכלא עכו. לאחר-מכן אסף את בני משפחתו מקיבוץ גינוסר והם יצאו דרומה. לא רחוק מצומת בית ליד סטה הוז ממסלולו והתנגש בעוצמה בקיר בטון לצד הדרך. הוז, צביה שרתוק ויצחק בן יעקב נהרגו במקום. רבקה ותרצה הוז, חוה ואורה בורודובסקי, נפצעו קשה ופונו לבית החולים. שתי הנערות הצעירות ורבקה הוז נפטרו כולן שם מקץ שעה. רק חוה בורודובסקי שרדה את התאונה הקשה.

1
המכונית המרוסקת בזירת התאונה. מתוך אוסף ביתמונה, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

העיתונים שדיווחו על האירוע לא בחלו בתיאורים מפורטים וקשים מאוד. "כה חזקה וקטלנית הייתה החבטה, מכוח מהירות המכונית, שכל החלק הקדמי של המכונית נדחס כולו ולנוסעים קרה אשר קרה. הבאים למקום ראו את המכונית למטה ליד הגשר. תוכה וקירותיה, אף חלונותיה, כוסו דם ומוח. הנוסעים רוסקו. המכונית נשארה עומדת במקום. רק אחוריה נטו ימינה וחלקה הקדמי דחוס" (מתוך "דבר", 30 בדצמבר 1940). העיתונים לא הסתפקו בדיווח על התאונה בלבד, ודאי לא בעיתון "דבר", שייצג את תנועת העבודה. שם הדגישו את פועלו הנרחב של הוז בשירות היישוב היהודי בארץ ישראל.

1
דב הוז (מימין) בסמוך לדאון של חברת "אווירון". מתוך אוסף ביתמונה, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הוז נולד ברוסיה ב-1894, בנו של זוג מורים שלימדו עברית עוד ברוסיה. כשעלו לארץ אמו ניהלה פנסיון ביפו. דב היה בן המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה בתל-אביב. יחד איתו למדו שם גם משה שרת ואליהו גולומב. שלושת החברים מבית הספר התיכון הפכו לאחר מכן גם לקרובי משפחה של ממש, לאחר שגולומב והוז נשאו לנשים את אחיותיו של משה שרת, עדה ורבקה. שרת מצידו התחתן עם ציפורה מאירוב, אחותו של שאול אביגור, גם הוא מבכירי "ההגנה" וגם הוא חבר קרוב. ביחד כונו ארבעת החברים הקרובים "ארבעת הגיסים". אמרה ידועה מהתקופה ייחסה את תקומת ישראל למעשי "הניסים והגיסים".

1
האנדרטה שהוקמה לזכרם של דב הוז ובני משפחתו שנספו בתאונה בסמוך לצומת פרדסיה של היום. צילום: רודי ויסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה, הספרייה הלאומית

כפעיל ציבור עסק הוז רוב הזמן בפעילות בטחונית ומדינית. הוא היה ממייסדי "ההגנה" ומראשיה, ממקימי מפלגת "אחדות העבודה" ולאחר מכן מבכירי מפא"י. הוא היה חבר הוועד הלאומי, סגן ראש עיריית תל אביב וגם נשלח על ידי הסוכנות היהודית לשלל שליחויות מדיניות. יחד עם חברו יצחק בן יעקב הקים הוז את חברת "אווירון", שהייתה הניסיון הראשון של היישוב העברי להקים תעשיית תעופה: החברה רכשה מטוסים קלים, הטיסה נוסעים בטיסות פנימיות קצרות, ובעיקר דאגה להכשיר טייסים. למעשה, שימשה החברה כיסוי לניסיון בניית כוחו האווירי של היישוב היהודי.

"אינני חושש לומר: אתה משאיר את תנועתנו, את היישוב בארץ, ואף את התנועה הציונית – לקראת שעות הכרעה חמורות – ללא חליפין", הספיד ברל כצנלסון, עורך העיתון "דבר". כל הקריירה המפוארת הזאת נקטעה באבחה אחת באותה תאונה מזעזעת, ואת המשכה אפשר היום רק לדמיין.