בתמונה: משה שרת (אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית), והשיר שכתב (מכון גנזים – אגודת הסופרים)
לא קל להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.
גיוס תרומות, השגת נשק, יחסי חוץ של מדינה שרק קמה. הכל נפל על משה שרתוק שלנו.
20 במאי, 1952. שרת טס לארצות הברית לחודש ימים. מסע ארוך ומתיש שכלל עשרות אירועי צדקה למען ישראל, ופגישה עם בכירים בניו יורק ובוושינגטון.
"קול העם", 15 במאי 1952
בין פגישה לפגישה, אירוע לאירוע, תחנונים לנשק וכספים, מתפנה שר החוץ גם לחדש כמה מילים בשפה העברית. תודה לך שרת על המילים "תחולה" ו"תקרית"!.
"הארץ", 20 ביולי 1952
שרת, שמגיע סוף סוף ארצה בחודש יולי (אחרי שהספיק לקפוץ בדרך חזור גם לסיבוב באירופה), רוצה בעיקר דבר אחד. לישון. ולכן הוא סוגר חופשה עם משפחתו באחוזת "בית דניאל" בזכרון יעקב.
בית דניאל בזכרון יעקב. צילום: גילה גלעד, פיקיוויקי
אפילו עיתוני התקופה מדווחים על החופשה הצפויה של שר החוץ המותש.
"חרות", 21 ביולי 1952
ואז, קורה הדבר הנורא מכל (טוב אולי לא הנורא מכל, אבל בהחלט לא נעים). ממש בעיצומה של החופשה של השר, באישון ליל, שרת לא מצליח להירדם.
הסיבה: השכנות שלו לבית הנופש פשוט לא מפסיקות לפטפט ולצחקק בקול רם. הנה הלכה חופשתו של השר התשוש.
אך אין רע בלי טוב!
לפנות בוקר של ה-24 ביולי, הוא ממציא בו במקום שיר המתאר את ייסוריו. אחותו של שרת, הגברת עדה גולומב, רושמת בקפדנות את מילות השיר הנפלא, ומסמך חביב זה מתגלה לו במקרה בארכיון גנזים בזכות תושייתה של מתנדבת המכון כרמית שגיא.
עכשיו רק נותר להמציא לשיר לחן מקורי.
שכנותי הכוהנות בהיכל המנגינה, אל תשמיעו קול ענות עת השר אחוז שינה.
הוא נדד לקצה תבל וחזר עייף מאד. נתחלפו לו יום וליל ושנתו הרחיקה נדוד.
לעת בוקר כי נרדם וביקש לנום בשקט – מקהלה של שיח רם מפיכן פרצה שוקקת.
צחוק אישה שופע גיל מה ירנין לבו של גבר אם הוא ער; אותו הצליל כשישן – אך שוד ושבר!
עוד לבוקר רק אחד, קורתנו משותפת. אנא שיחו, אך בלאט כשתנומה אותי עוטפת.
משה שרת. 24 ביולי, 1952
השיר של שרת בכתב ידה של עדה גולומב. מכון גנזים – אגודת הסופרים
