"הזהו אדם? נכתב מייד לאחר המאורעות המתוארים בו", סיפר הסופר פרימו לוי בריאיון שנערך שנים לאחר פרסום הספר שהוציא את שמו למרחוק – הספר שחשף בגוף ראשון ובקול צלול את זוועות השואה. "Se questo è un uomo" הוא שמו המקורי של הספר, שנכתב באיטלקית. אך לוי כינה את הספר גם "בני הראשון", בן שהתקשה להוציא לאוויר העולם מכיוון שהעולם עדיין לא היה מוכן לכך וכנראה גם לא רצה לשמוע.
לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית בטורינו שבאיטליה. ב־1941 סיים בהצטיינות תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת טורינו. ב־1943 כבשו הנאצים את צפון איטליה, ולוי, אז כימאי בן 24, הצטרף לקבוצת פרטיזנים. לאחר תקופה קצרה הם נלכדו, ולוי נשלח למחנה המעצר ליהודים פוסולי שליד העיר מודנה. בפברואר 1944 הוא גורש משם עם 650 יהודים נוספים, והם הובלו במשך חמישה ימים בקרונות משא דחוסים לאושוויץ שבפולין. לוי הוגדר ככשיר לעבודה, על זרועו קועקע מספר אסיר, והוא נשלח לעבודות פרך במחנה בונה מונוביץ (אושוויץ III).
11 חודשים שרד פרימו לוי במחנה ההשמדה אושוויץ. בספרו הזהו אדם? הוא מתעד בבהירות מצמררת את חייו מרגע המעצר ועד שחרורו של מחנה אושוויץ בידי הסובייטים ב־27 בינואר 1945.
הזהו אדם? הוא סיפור על הישרדות כמעט מקרית. את הישרדותו של לוי במקום שבו נספו כמיליון יהודים הוא ייחס לצירוף של נסיבות ואירועים הרי גורל. ראשית, לוי מצא חבר ומגן במקום לא צפוי: לורנצו פרונה, פועל איטלקי שהועסק במחנה, הבריח ללוי מדי יום מנת אוכל שנוספה למנה הזעומה שהוקצבה לאסירים. על פועלו להצלת לוי הוכר פרונה ב־1998 (לאחר מותו) כחסיד אומות העולם. נוסף על כך לאחר תקופה של עבודות פרך הועבר לוי לשמש כימאי במעבדה שבמחנה. וכך נחלץ מהעבודה הפיזית בקור המקפיא ובעינויים, ובמקום זאת שהה במעבדה מחוממת. ולבסוף, זמן קצר לפני הפינוי הכפוי של המחנה עם התקרבות הצבא האדום ממזרח, לוי חלה ואושפז במרפאת המחנה. במנוסתם החפוזה הותירו הנאצים את האסירים החולים לבדם, ובהם גם לוי, בעוד יתר האסירים פונו מהמחנה בצעדת המוות. 80 אחוזים מהאסירים ששרדו עד אז מצאו את מותם בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. את לורנצו לא ראה לוי שוב. עם שחרור המחנה יצא לוי למסע ארוך ומפרך שנמשך תשעה חודשים עד שחזר לבית משפחתו בטורינו.
האמירה של לוי שספרו נכתב מייד אחרי המאורעות מקפלת בתוכה סיפור מורכב הרבה יותר. בהזהו אדם? אנחנו קוראים שכבר במעבדה החל לוי לשרבט זיכרונות ותיעוד ראשוני מתוך התופת. אך הוא נאלץ להיפטר מהתיעוד כי ידע שאם ייתפס עם הפתקים הללו ייגזר דינו למוות.
רק במהדורה השנייה והסופית של הזהו אדם?, שיצאה לאור בשנת 1958, הוסיף לוי כיתוב שמבהיר היכן נכתב הספר: "אביליאנה – טורינו, דצמבר 1945 – ינואר 1947". ובזכות הסיפור "כרום" בקובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, שפרסם לוי בשנת 1975, אנחנו לומדים על התנאים שבהם נכתבו זיכרונותיו מאושוויץ – במשרד קטן ורועש במפעל הכימי שבו עבד בעוד עובדים חולפים ובאים ללא הפסקה. מעניין לגלות שהפרק האחרון של הזהו אדם?, הטרי ביותר בזיכרונו, הוא שנכתב ראשון. למעשה לא הייתה ללוי כל כוונה לחבר ספר, אלא שהזיכרונות שעלו על הכתב התגבשו לסיפור כרונולוגי.
כיום, 75 שנים לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, אין מחלוקת שמדובר באחת העדויות העמוקות והחשובות ביותר מתוך אימת השואה, ובוודאי מהמוקדמות שבהן. אבל כשלוי ביקש לפרסם את הספר לראשונה, הוא נתקל בסדרת סירובים. סאגת ההוצאה לאור של הספר נשמעת בימינו כמעט בלתי נתפסת.
הזהו אדם? כבר היה מוכן לפרסום בתחילת 1947. לאחר ששתי הוצאות כבר דחו אותו, פנה לוי להוצאה הגדולה אינאודי (Einaudi) שבטורינו. אך גם היא החליטה לוותר. אחרי מותו של לוי סיפרה הסופרת האיטלקייה־יהודייה נטליה גינזבורג, ששימשה עורכת בהוצאת אינאודי, על הטעות הנוראה שעשתה כשוויתרה על הספר 40 שנה קודם לכן.
בהיעדר הוצאה שתפרסם את ספרו, החל לוי לשלוח פרקים ממנו לעיתונות, ותוך חודשים ספורים הודפסו שלושה פרקים בשני עיתונים מקומיים באיטליה. לבסוף הספר ראה אור בזכות התערבותה של אנה מריה, אחותו של פרימו לוי. היא שלחה את כתב היד להיסטוריון אלסנדרו גלנטה גרונה, וזה העביר אותו עם המלצה חמה לחברו פרנצ'סקו דה סילבה, מנהל הוצאת ספרים קטנה, גם היא בטורינו.
דה סילבה הוא שהעניק לספר את שמו על בסיס אמרה שציטט לוי וכתב כפתיח לספרו (אפיגרף). דה סילבה פרסם את יצירת המופת בת 198 העמודים ב־11 באוקטובר 1947. לוי התבקש לחבר כמה משפטים עבור הפמפלט שיציג את ספרו לציבור, וכך כתב בו:
ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה. המסר הנובע ממנו הוא מסר של שלום: אנשים ששונאים מפירים את חוקי ההיגיון לפני שהם מפירים את עקרונות המוסר.
נראה היה שהשילוב של מוציא לאור חריף ומוכשר כדה סילבה ומחויבותו של סופר מתחיל חדור תחושת שליחות ישבור את חומת השתיקה שהחלה מתגבשת סביב השואה. אך בפועל הודפסה מהדורה מצומצמת שכללה 2,500 עותקים בלבד של הזהו אדם?, ומתוכם נמכרו רק כ־1,500. אומנם הספר זכה לביקורת חיובית, אך עדיין לא הפך לרב מכר. בשנת 1958 הוא יצא במהדורה מורחבת ובעריכה מחודשת בהוצאת אינאודי, אותה הוצאה שדחתה את לוי עשור קודם לכן. הספר המעודכן זכה להצלחה רבה וגם תורגם לשפות נוספות. עד היום העדות הישירה ועוצמת הכתיבה של לוי מעוררות עניין מתמשך בזיכרונותיו של אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ.
באפריל 1987 נהרג לוי בנפילה מחלון דירתו בטורינו. לבקשתו, נחקק על מצבתו מספר האסיר שלו באושוויץ. רק שנה לאחר מותו, בשנת 1988, יצאה לאור לראשונה מהדורה עברית של ספרו הזהו אדם?. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד.
בשנת 2018 הוצגה במרכז פרימו לוי בטורינו תערוכה שהוקדשה כולה למהדורה הראשונה והמצומצמת של הספר, שפורסמה בשנת 1947. בבדיקה שנערכה אז אותרו כ־80 עותקים בלבד ברחבי העולם, הנמצאים בידי ספריות ואוספים פרטיים. במרכז פרימו לוי הוחלט לבצע סקר מקיף ולתעד כל מהדורה ששרדה. משמח לדעת שכעת עותק מהמהדורה הראשונה נמצא גם בידי הספרייה הלאומית, וזאת בזכות תרומתו של אספן הספרים תומר דרור.
על חשיבות מסירת עותק מהמהדורה המקורית של הזהו אדם? מרחיב אוצר אוסף יהדות בספרייה, ד"ר יואל פינקלמן: "מייד אחרי השואה פרימו לוי התחיל לדבר על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? מלמדת אותנו על הרצון של הניצולים להנציח את הזיכרונות שלהם כדי לשכך, ולו במעט, את הכאב האינסופי של האירועים. פעמים רבות סופר שמתקשה לפרסם את יצירתו מתגלה לאחר מכן כיוצר אומן בעל השפעה רחבה. המהדורה הראשונה של הזהו אדם? של פרימו לוי מוכיחה עד כמה אסור לשפוט יוצר על בסיס ההתקבלות המיידית שלו".
