"עוד לא תמו כל פלאייך": פרידה מיורם טהרלב

"ריחה וצבעיה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של כל אדם. נוף מולדתי שלי הוא ריח הכפרים ופעמון העדרים". הסיפור מאחורי השיר שכמו מלווה אותנו מאז ומתמיד

אַרצֵנוּ הַקּטַנְטֹנֶת, אַרצֵנוּ הַיָּפָה
מוֹלֶדֶת בּלי כֻּתֹּנֶת, מוֹלֶדֶת יְחֵפָה
קַבּלינִי אֶל שׁירַיִך, כַּלָּה יְפֵהפיָּה
פּתחי לי שׁעָרַיִך אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָהּ.

בּצֵל עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, הַרחֵק מֵאוֹר חַמָּה
יַחדָּו נַכֶּה פֹּה שֹׁרֶשׁ אֶל לֵב הָאֲדָמָה
אֶל מַעַיְנוֹת הַזֹּהַר, אֶל בּאֵרוֹת הַתֹּם
מוֹלֶדֶת ללא תֹּאַר וְצוֹעֲנִי יָתוֹם.

עוֹד לא תַּמּוּ כָּל פּלָאַיךִ
עוֹד הַזֶּמֶר לוֹ שָׁט
עוֹד לבּי מַכֶּה עם לַיִל
וְלוֹחֵשׁ לָך בַּלָּאט:
אַתּ לי, רַק אַתּ הָאַחַת
אַתּ לי אַתּ, אֵם וּבַת
אַתּ לי אַתּ הַמּעַט
הַמּעַט שֶׁנּוֹתַר

נָביאָה בּבגָדֵינוּ אֶת רֵיחַ הַכּפָרים
בּפַעֲמוֹן לבֵּנוּ יַכּוּ הָעֲדָרים,
יֶשׁנָהּ דּמָמָה רוֹגַעַת
וְקֶרֶן אוֹר יָפָה,
וּלאוֹרָהּ נִפסָעָה בּרֶגֶל יְחֵפָה.

(מילים: יורם טהרלב. לחן: רמי קלינשטיין)

כמה שירים אפשר לכתוב על ארץ קטנטונת?

זה מתחיל אי שם בשנות הארבעים, כששמואל פישר מחבר את מילות השיר "ארצנו הקטנטונת" עבור אחת התוכניות של תיאטרון הבידור התל-אביבי, "לי-לה-לו". הנריק (צבי) גולד-זהבי מלחין את השיר. השנה היא 1943 וארצנו איננה רק קטנטונת, היא אפילו עדיין לא זכתה בעצמאותה.

זהו הפזמון החוזר של השיר "ארצנו הקטנטונת":

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

היום "ארצנו הקטנטונת" הוא כבר שיר מעט נשכח. במהלך השנים הוא זכה לביצועים רבים – כולל ביצוע של יפה ירקוני ואחר של ציפי שביט, למרות שהביצוע המקורי של מינה ברן נחשב לאבוד.

יש כותבים השואבים מניסיון חיים, ויש השואבים השראה מן השירים. הפזמונאי הגדול יורם טהרלב שאב משניהם, והשיר "ארצנו הקטנטונת" הוליד אצלו שני שירים שונים. האחד נקרא בשם השיר המקורי, "ארצנו הקטנטונת" אותו הלחין וביצע יגאל בשן. השני הוא המוכר והאהוב שביניהם, "עוד לא תמו כל פלאייך".

יורם טהרלב ליווה את המדינה בשיריו. לאורך קריירה מפוארת שנפרשה על פני שבעה עשורים חיבר מאות של שירים. זה מה שהיה לפזמונאי הגדול להגיד על שירו הנפלא:

"[זהו] שיר אהבה לנופיה של ארץ ישראל, פותח בציטוט מתוך שיר ישן שאני עצמי גדלתי עליו: "ארצנו הקטנטונת", שיר שהושר בשנות הארבעים. בשיר אני מביא מעין-ציטוט של פסוק מתהילים: פתחי לי שעריך, אבוא בם אודה יה. בתהילים כתוב: פיתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה. הציטוט הזה, כמו הציטוט "קום והתהלך בארץ", שייכים לסגנון הכתיבה של הדור שלי, דור התנ"ך. גם לשיר זה חודר נוף הקיבוץ וזיכרונו של אבא שלי, שהיה רועה-צאן: נביאה בבגדינו את ריח הכפרים/ בפעמון לבנו יכו העדרים…".

טהרלב שאב השראה כפולה – מהנוף המוזיקלי של ילדותו אבל לא פחות – מהנוף הפיזי. על הילדות בקיבוץ יגור שהיוותה גם היא השראה חשובה לשיר "עוד לא תמו כל פלאייך" סיפר:

ריחה וצבעיה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של כל אדם. נוף מולדתי שלי הוא ריח הכפרים ופעמון העדרים. בילדותי היה אבי רועה צאן, והיה לוקח אותי אתו אל שדות המרעה, שם ראיתי איך נולדים טלאים וגדיים.

(מתוך החוברת "60 שרים, ישראל חוגגת 60 שנה" בהוצאת משרד החינוך)

 

יורם טהרלב עם הוריו, מתוך האתר של טהרלב

השיר, שכתב טהרלב והלחין רמי קליינשטיין, ראה אור לראשונה בביצוע להקת פיקוד הצפון ב-1984. ב-1996 כלל אותו רמי קלינשטיין באלבום האוסף שלו. מאז זכה לביצועים שונים בטקסים ובימי עצמאות, כולל דואט חגיגי עבור יום העצמאות ה-70 למדינה, דואט של קלינשטיין עם ישי לוי בשנת 2018.

בשיר "ארצנו הקטנטונת" הומשלה ארץ ישראל לאמא אוהבת. היחסים שמדמיין טהרלב ב"עוד לא תמו כל פלאייך" אינטימיים אף יותר – בבתי השיר הארץ היא אישה אהובה שעליה הולך צועני יתום ("קַבּלינִי אֶל שׁירַיִך, כַּלָּה יְפֵהפיָּה. פּתחי לי שׁעָרַיִך אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָהּ"). בפזמון היא חוזרת להיות אם, ואף בת. המתח היפה כל כך בשירו של טהרלב הוא המתח של הדאגה והאהבה, אבל גם החרדה והפחד. נופיה של הארץ הקטנטונת ממלאים אותו בהתפעמות אבל גם בחשש גדול. האם הם הולכים ונעלמים?

השיר נכתב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהארץ הקטנה התקרבה בצעדי ענק לגיל 40. בהתחשב במקור השיר של טהרלב, ובחוויות נעוריו הכפריות, מה הפלא שהמבט הוא נוסטלגי? זאת הסיבה שהוא ממהר להבהיר למושא שירו שעוד לא תמו כל פלאייך. ספק אם זה יקרה אי פעם.

ב-6 בינואר 2022 הלך יורם טהרלב לעולמו. יהי זכרו ברוך.

הביצוע המקורי של להקת פיקוד צפון. הסולנית היא יסמין גמליאל:

כך התגלה מחדש סיפור אבוד של הסופרת הראשונה בעברית

סיפורה העלום של שרה פייגה פונר נמצא בזכות העתקה לכתב עברי מזרחי מיאנינה שביוון

שרה פייגה פוֹנֶר לבית מיינקין (זאגר, 1854–פיטסבורג, 1937) הייתה ככל הידוע האישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית. בין השנים 1881 ו-1903 פרסמה רומן, שני סיפורים היסטוריים-לאומיים וקובץ זיכרונות על עיר ילדותה דווינסק בלטביה. לצד כתביה העבריים, פונר פרסמה גם נובלה ביידיש בשם "דער פרויען בונט" (מרד הנשים) אותה הדפיסה בעצמה, ללא תאריך, אך בציון כתובתו של המדפיס בלונדון. על שערו של "דער פרויען בונט" מתנוססת רשימת פרסומיה העבריים של הסופרת, הכוללת בנוסף לארבעת ספריה הידועים, סיפור נוסף בשם "תלדות השל"ה הקדוש". סיפור זה, שלפי כותרתו עסק ברב ישעיהו הלוי הורוביץ המכונה "השל"ה" על שם חיבורו "שני לוחות הברית", לא היה בנמצא. ההנחה המחקרית הייתה שהסופרת הדפיסה אותו בעצמה, בדומה לנובלה ביידיש.

 

זאת – עד שבנובמבר 2021 הגיע למחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית בירושלים כתב יד שמקורו ביאנינה שביוון, בכתב עברי מזרחי. בכתב היד נמצאו שלוש העתקות: האחת נושאת בכותרת "על דבר מנין השנים" וכוללת ויכוח בין יוסף הלוי מלונדון ומנשה גראסבערג מטרסטינה (במחוז ביאליסטוק בפולין); השנייה כוללת סיפור על חרם דרבנו גרשֺם ללא שם המחבר, והשלישית נושאת בכותרת "השל"ה הקדוש" ומיוחסת ל"שרה פייגה פאנער".

ד"ר יעקב פוקס ממחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית שקיבל לידיו את כתב היד מיאנינה, חיפש מידע על שרה פייגה פונר ויצר עמי קשר כמי שכתבה עליה עבודת דוקטורט. התגלית שימחה אותי מאוד, אך לא יכולתי לקרוא את הסיפור כיוון שאינני בקיאה בכתב עברי מזרחי. קיוויתי למצוא את המקור ממנו נעשתה ההעתקה. בכתב היד צוין ששלוש ההעתקות נעשו מתוך "היהודי". חיפוש בקטלוג כתבי העת של הספרייה הלאומית העלה את הסברה שהכוונה לעיתון "היהודי: מכתב-עתי עוסק בכל עניני היהודים והיהדות בכל הארצות", שיצא לאור בלונדון בין השנים 1897–1913 בעריכתו של יצחק סובלסקי. מיקומו הגאוגרפי של העיתון ותקופתו התאימו לפרטיה הביוגרפיים של פונר, שבמהלך העשור הראשון של המאה העשרים היגרה מלודז' ללונדון, התגוררה בה תקופה מסוימת וב-1909 היגרה לארצות-הברית עם בנה נוח.

 

כתב העת "היהודי" נמצא בספריה הלאומית, אך אינו נכלל עדיין בפרויקט עיתונות יהודית היסטורית. לפיכך לא ניתן היה לאתר בו את הצירוף "השל"ה הקדוש" או "שרה פייגה פאנער" באמצעות חיפוש פשוט. היה עלי לערוך חיפוש ידני בעיתון, עמוד אחר עמוד. התחלתי את החיפוש בשנת 1905, השנה שלהערכתי בה או לאחריה הגיעה פונר ללונדון, בעקבות הפרעות שהתחוללו בלודז' לאחר מהפכת הנפל הפולנית נגד השלטון הרוסי. תחילה מצאתי את הוויכוח על מניין השנים בין יוסף הלוי ומנשה גראסבערג שהחל בסוף 1906 ונמשך לתוך 1907. אחריו נמצא  הסיפור "חרם דרבנו גרשם", שהתגלה כתרגום מגרמנית של סיפורו של מרקוס להמן, שנעשה בידי אהרון ליב ביסקא. לבסוף, איתרתי את הסיפור "השל"ה הקדוש" שהופיע בחמישה המשכים במהלך 1907.

מתוך החלק הראשון של "השל"ה הקדוש"

 

תוכנו של "השל"ה הקדוש" משתלב היטב בתהליכי השינויים הניכרים בכתיבתה של שרה פייגה פונר – מרומן משכילי המטיף להתערות בחברה האירופית ותרבותה לסיפורים היסטוריים-לאומיים ברוח התחייה ועד לזיכרונות ילדות על חיי היומיום בקהילה היהודית המסורתית במזרח אירופה. בחירתה של הסופרת להתמקד ברב ומקובל אשכנזי, שעלה לארץ ישראל ונקבר בה, מאששת את חזרתה של הסופרת לאדיקות הדתית שאפיינה את משפחתה בילדותה, ואת התקרבותה לציונות הדתית ברוח תנועת "המזרחי".

החיפוש אחר סיפורה של פונר הסתיים בסגירת מעגל נעימה כאשר מצאתי שתי מודעות שהופיעו ב"היהודי" בראשית 1908, ובהן הודיעה שרה פייגה פונר שהדפיסה את חלקו הראשון של סיפור ביידיש בשם "דער פרויען בונט", אותו היא מציעה למכירה מכתובתה בלונדון. ב-1909 היגרה פונר כאמור לארצות-הברית, ולא נמצאו מודעות נוספות בעיתון על החוברות הבאות של הסיפור.

 

תודתי נתונה לד"ר יעקב פוקס ולכל מי שהשתתפו במציאת כתב היד מיאנינה ושליחתו לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית. הודות לעבודתם הנאמנה התווסף סיפור חדש לקורפוס כתביה העבריים של הסופרת העברית הראשונה. החיפוש אחר כתבים עלומים אחרים של שרה פייגה פונר עדיין נמשך. בראשם עומד חלקו השני של הרומן "אהבת ישרים" שלא הודפס מחוסר אמצעים, ולאחריו סיפור היסטורי על ר' יצחק אברבנאל וכן סיפורים נוספים ביידיש.

 

למידע על שרה פייגה פונר ראו לקסיקון הספרות העברית החדשה

 

 

כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה: עכשיו באתר הספרייה הלאומית

אחד מאוספי כתבי היד החשובים בעולם זמין כעת לקהל הרחב בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פגישה במדבר.

החוקר הצעיר המתין בחרדה מסוימת לקראת המפגש. היה עליו לנהל משא ומתן, וסיכויי הצלחתו נראו בעיניו קלושים למדיי. בינתיים, לפחות, היה יכול להתרשם מסביבתו המדברית.

היו אלה שנות ה-60 המאוחרות, ומלאכי בית-אריה עמד בראש מחלקת כתבי היד של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הוא נשלח לחצי האי סיני כדי לנהל משא ומתן עם הארכיבישוף היווני האורתודוקסי המקומי. בית הספרים (כיום הספרייה הלאומית) היה מעוניין לקבל אישור מיוחד לצלם במיקרופילם את כתבי היד השמורים במנזר סנטה קתרינה, שם המתין עכשיו מלאכי. כתבי היד שרדו מאות שנים באתר המבודד, אך הפסימיות של בית-אריה הייתה קשורה דווקא באירועים שהתרחשו רק זמן קצר לפניכן.

חצי האי סיני נכבש על ידי צה"ל שנה קודם לכן, במלחמת ששת הימים. הנזירים של סנטה קתרינה הורגלו לחיות תחת שלטון מצרי והתייחסו בחשדנות מסוימת לחיילי צה"ל שסיירו בפסגות ובעמקים המדבריים שמסביב. קשה היה לדעת אם ייענו לבקשתה של הספרייה הישראלית.

במשך כיומיים, שוטט בית-אריה בשטחיו העתיקים של המנזר, עד אשר הארכיבישוף פורפיריוס השלישי מכנסיית הר סיני הגיע לבסוף מקהיר. מלאכי זומן אליו במהרה והשניים יצאו לדרך במכוניתו של הכומר, נוסעים לנווה מדבר סמוך. חששו של בית-אריה, כך התברר, לא היה מוצדק. המשא ומתן שהחל כבר באותה נסיעה, התנהל ברוח טובה. הארכיבישוף, כך נודע במהרה למלאכי, למד עברית, והיה פתוח לרעיון של שיתוף פעולה עם אקדמאים ישראלים. תוך זמן קצר, נעתר להצעתה של הספרייה.

השניים עלו על טיסה לנמל התעופה שדה דב שבתל אביב, ובית-אריה מצא עצמו מובל ללימוזינה הפרטית של הארכיבישוף. במהלך הנסיעה לירושלים, נקב פורפיריוס השלישי במחיר עבור מילוי העסקה: סט שלם של כתבי התלמוד בשפה האנגלית. הכתבים נמצאו במהרה והחוזה נחתם כדין.

***

מנזר סנטה קתרינה מכיל את הספרייה הפעילה העתיקה בעולם. זו מוסתרת מאחורי חומות אדירות המתנשאות גבוה מעל אותם מבקרים המצליחים להגיע אל מיקומו המבודד של המנזר.

הנזירים של סנטה קתרינה לוקחים את נדריהם ברצינות. החיים במקום כה מבודד אינם מתאימים לאנשים חסרי אמונה, מסוג זה או אחר. המנזר נבנה בדרום חצי האי סיני, מוקף בנופי מדבר הרריים דרמטיים. על פי המסורת הנוצרית, הוא יושב למרגלותיו של הר חורב – המקום בו משה קיבל את התורה. יש הסבורים אפילו כי המנזר מחזיק ומטפח את הסנה הבוער המקורי, בכבודו ובעצמו.

מנזר סנטה קתרינה, מבט מבפנים, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

קיסר האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס הראשון, בנה את מנזר סנטה קתרינה, והמלאכה הושלמה בשנת 565 לספירה. במשך יותר ממילניום וחצי, צברה ספריית המנזר את אחד האוספים המפורסמים בעולם של קודקסים וכתבי יד מוקדמים. אוספי הספרייה מכילים כ-3,400 כתבי יד, בהם מגוון רחב של טקסטים נוצריים. הללו כוללים ספרי תנ"ך מוקדמים, שירה דתית ומוסיקה כנסייתית, כתבים של אבות הכנסייה השונים וספרות נזירית מגוונת. לצד זאת, ניתן למצוא בספרייה גם קלאסיקות יווניות, תכתובות, כתבים בנושאי דקדוק, תרגילי חשבון, יצירות רטוריות, טקסטים היסטוריוגרפיים וכתבים חילוניים אחרים.

כתב יד מ-1504, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

אף שרובם המכריע של כתבי היד נכתבו בשפה היוונית (המנזר הוא חלק מהכנסייה היוונית האורתודוכסית), הספרייה מכילה גם טקסטים בערבית, סורית, גרוזינית ואף שפות שאינן בשימוש עוד, כמו ארמית-פלסטינית-נוצרית ואלבנית-קווקזית. כתבי היד העתיקים ביותר המצויים במנזר מתוארכים למאה השלישית לספירה. כל העבודות הללו נשתמרו בעיקר בזכות מיקומו המבודד של המנזר, ביצוריו המרשימים (חומותיו של יוסטיניאנוס מתנשאות לגובה 11 מטר), וכן האקלים המדברי היבש.

אולם לאחרונה קיימת סיבה לדאגה. אף-על-פי שההיסטוריה הותירה את מנזר סנטה קתרינה ברובו ללא פגע, בשנים האחרונות ישנה תסיסה מחודשת בחצי האי סיני, עם כניסתו של ארגון דאעש לאזור והתקוממותו נגד הצבא המצרי באזורים הצפוניים יותר. ב-2017, במתקפה של דאעש על מוצב שליד המנזר, נהרג שוטר אחד ושלושה אנשי ביטחון נוספים נפצעו.

 

גולגולותיהם של נזירים בסנטה קתרינה, 1975. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

זו אחת הסיבות למאמץ המחודש לשמר את אוצרותיו ההיסטוריים של מנזר סנטה קתרינה, על ידי תיעוד וסריקה דיגיטליים של תכניו. תיעוד זה יבטיח את הישרדות גוף הידע העתיק הזה, על מורשתו התרבותית שלא תסולא בפז. הספרייה הלאומית לוקחת חלק במאמץ הרב-לאומי הזה.

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את חצי האי סיני – שטח שעליו הייתה עתידה לשלוט במשך יותר מעשור. זמן קצר לאחר המלחמה, ד"ר בתיה באיאר, מנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית באותו הזמן, החלה להתעניין באוסף כתבי היד שבסנטה קתרינה. באיאר התמחתה בחקר כלי נגינה מוקדמים והבינה כי כתבי היד של המנזר הכילו מידע רב ערך בנושא זה. עד מהרה, ניסחה הצעה רשמית לפיה יש לשמר כמחצית מהטקסטים שבסנטה קתרינה במיקרופילם. "רצוי שהצוות שיישלח יהיה עד כמה שיותר קטן", כתבה בהצעתה, "מכונת מיקרופילם אחת וצלם אחד, עם אפשרות להרחבת הצוות במידת הצורך, אם וכאשר התנאים יבשילו".

חלקים מתוך כתב היד "חיי הקדושים", מאת יואניקיוס, המאה ה-17. מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית

בשלב זה, כמחצית מאוספי המנזר כבר צולמו במיקרופילם על ידי צוות שנשלח מטעם ספריית הקונגרס ב-1950. בעקבות המשא ומתן המוצלח שקיים מלאכי בית-אריה, צוות ישראלי נשלח ב-1968 כדי להשלים את הפרויקט ולצלם את אוספי המנזר הנותרים – כתבי יד שנכתבו במאה ה-12 ואילך.

הנוף הדרמטי מסביב למנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ישראל וייזר, לשעבר עובד הספרייה הלאומית שלקח חלק בפרויקט ושמאז הלך לעולמו, סיפר כי הצוות עבד ארבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע (לא כולל שבת וראשון) במשך כשלושה חודשים, אז הוחלף בצוות אחר. בית-אריה ציין כי תהליך זה נמשך כשנתיים. לפי וייזר, שעות הפנאי הרבות במוצב המדברי המבודד עברו בשעמום יחסי ("הם אכלו אבנים!" הוא נזכר). העבודה על הפרויקט היתה קשה והמשתתפים נאלצו להסתדר ללא אספקת חשמל קבועה. גנרטורים של צה"ל הובאו כדי להקל על העבודה, והמכשירים הושארו לאחר מכן כדי לשמש את הנזירים במקום.

אוסף כתבי היד במנזר סנטה קתרינה, מתוך חומר שצולם בצבע בשנות השבעים המוקדמות על ידי ז'אק סוזנה:

 

במסגרת התחקיר שערכנו עבור הכתבה, נודע לנו כי עובד נוסף של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, הקולנוען והצלם ז'אק סוזנה, תיעד את המנזר בראשית שנות ה-70 בסרטוני צבע נדירים. ז'אק סוזנה נפטר למרבה הצער ב-2019, אבל אלמנתו בטי הסכימה לתרום את סרטוני 16 המילימטרים שהוא צילם בסיני לאוספי הספרייה הלאומית. החומר המצולם עבר דיגיטציה בסיוע ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג וסינמטק ירושלים. סרטים אלה כוללים תיעוד של אוסף כתבי היד המפורסם, כמו גם סצנות מחיי הנזירים במדבר. ניתן לצפות בקטע מתוך החומר המצולם בסרטון שנראה כאן למעלה.

ספר תפילה נוצרי, 1375, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

בשנתיים האחרונות, צילומי המיקרופילם שנאספו על ידי צוותי הספרייה הלאומית בשלהי שנות ה-60 נסרקו והועלו לקטלוג הספרייה, שם כ-1,700 כתבי יד זמינים לציבור באופן דיגיטלי. הליך זה היה הכרחי משום שחומר המיקרופילם עצמו החל להתפורר, והיה חשש ממשי לשימור המידע המתועד. במקביל, מתקיים פרויקט נפרד מטעם ה-Early Manuscripts Electronic Library (EMEL) בשיתוף פעולה עם הספרייה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס  (UCLA), שנועד לתעד את כתבי היד של סנטה קתרינה בתצלומי צבע חדשים באיכות גבוהה.

יוזמות אלה יבטיחו כי הדורות הבאים יוכלו לגשת לאוצרות התרבות הללו, זכות שהייתה שמורה בעבר רק לאותם יחידים שהעזו לצלוח את חולות המדבר הצחיחים.

 

אתם יכולים לקרוא עוד על אוסף כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה ולעיין בכתבי היד עצמם כאן

 

 

 

שולי רנד: "נחשבתי לזייפן של המשפחה. בכלל רציתי לברוח מסעודת השבת"

שולי רנד מצא את המוזיקה בשלב די מאוחר של חייו. למרות שהיא תמיד הייתה מסביב לשולחן השבת בבית, למרות שהייתה תמיד חלק ממנו. אחרי שהפך לזמר אהוב ומוערך בזכות שיריו האישיים, עכשיו הוא חוזר לניגונים מבית אבא במופע מיוחד שיפתח את הלילה הלבן של פסטיבל "בסוד קולות רבים". ראיון מיוחד עבור הספרייה הלאומית

1

שולי רנד בהופעה. צילום: אסי אפרתי

מאת לירון הלברייך ועמית נאור

למרות שאת הקריירה שלו התחיל כשחקן, ואף זכה בפרסים רבים על עבודותיו, הפריחה המאוחרת בקריירה של שולי רנד קרתה דווקא כשמצא את קולו (תרתי משמע) כזמר. מאז שיצא לאור השיר הראשון שכתב, "אייכה", לפני כ-13 שנים, רנד מופיע עם המוזיקה שלו, וממלא אולמות בקהל חוצה מגזרים, אמונה ואורח חיים. קסמו האישי והרפרטואר שלו, שנשמע כמו פיוט מודרני חוצה לבבות, הפכו אותו לבחירה המושלמת לפתיחת פסטיבל "בסוד קולות רבים" של הספרייה הלאומית. 

הפסטיבל יתקיים בסוף החודש (29-31.12.2021) והוא כולל שורה ארוכה של מופעים וסדנאות שיחברו בין פיוטים מסורתיים למוזיקה עכשווית, בין מזרח ומערב, ובין קודש וחול. רנד עצמו יעלה על הבמה בלילה האחרון של הפסטיבל, ויפתח את אירוע השיא: לילה לבן של של מופעים וסדנאות מהשקיעה ועד אור ראשון.

תפסנו את רנד לשיחה קצרה ממש בזמן העבודה על ההופעה המיוחדת שהוא מרכיב במיוחד עבור הפסטיבל. "זאת הופעה קצת שונה מהמופע הרגיל שלי, מכיוון שיש לה קונספט מסויים. היא תעסוק בענייני תפילה. בתפילה יש הרבה כיוונים לדבר עליהם, ובשירים שלי יש הרבה ביטויים אמנותיים שעוסקים בגישות שונות של תפילה, ובכלל של עבודת השם. אנחנו גם מכינים קטע מיוחד לערב הזה בעקבות הקלטות של פיוטים ששר אבא שלי ששלחו לי מהספרייה הלאומית".

איך בחרת את השירים לערב הזה?
"אני עובד על זה ברגעים אלה ממש. המטרה היא שיהיה איזשהו חוט מקשר בין כל השירים, שאמורים להעביר רעיונות מסוימים לגבי התפילה, וגם קצת להביע את הקשר לדורות קודמים. יש שני דברים שאני רוצה שיהיו בתוך הערב הזה. האחד הוא עניין של מנהגים ומסורות, שבאופן מאוד אישי קשורים גם לחווייה האישית שלי, ויהיה גם סיפור שאני רוצה לספר. אני רוצה לקשור את כל העניין הזה סביב תפילה ומנהגים".

איזה סיפור אתה רוצה לספר?
"יהיה שם עיבוד לסיפור של עגנון שמדבר על פיוט בשם "כל מקדש שביעי". את הפיוט הזה שר אבי בהקלטות ששלחו לי, וגם אני אשיר אותו באיזושהי צורה, משולב בתוך הסיפור של עגנון. זה סיפור מדהים שאספר בשפתי שלי. אני חושב על זה ומשקיע בזה מחשבה. איך לספר סיפור זה דבר שצריך לדעת, זה הרבה עבודה, במיוחד כשנוגעים בסיפור של עגנון".

כשרנד מדבר על עגנון שומעים את ההתרגשות בקולו. "הסיפור של עגנון הוא סיפור מופלא שמדבר על החשיבות של השמירה על מנהג ההורים. על מנהג הבית שלך. זה לא ממש בלשון המדויקת, אבל הוא אומר ככה: 'לפני שאני מספר את הסיפור, אומר דבר שאני אומר אותו תמיד לבניי. בניי, היו זהירים במנהג אבותיכם, ואל תשנו אותו. אפילו אם הוא לא נראה לכם אל תשנו'. מתוך זה הוא מביא את הסיפור כהוכחה למשפט הזה. אבל טוב, אני לא רוצה לעשות ספוילרים".

ואתה תביא את מנהג אביך ותשיר את הפיוטים של אביך.
"כן נעשה גם את הפיוט הזה וגם כנראה פיוטים נוספים. יהיו שירים משולבים בסיפורים, וזאת תהיה בסוף כמו הצגת תיאטרון כזאת. אני אספר גם על הילדות שלי כבנו של החזן, על החוויה הראשונית בתור מופיע על במה".

1
צילום: אילן בשור

אני מתגעגע לאבא שלי 

אביו של רנד הוא פרופסור יעקב רנד ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2016, לפני חמש שנים. רנד האב היה איש חינוך, חתן פרס ישראל לחקר החינוך לשנת תשס"א (2001). הוא נולד ברומניה ושרד את השואה, ולאחר מלחמת העולם פעל למען העפלה של חניכי תנועת בני עקיבא, עד שעלה לארץ ישראל בעצמו. מאוחר יותר החל בלימודי חינוך, ובתחום הזה הקדיש מאמצים רבים לפיתוח גישות חדשניות לחינוך מיוחד, בדגש על חינוך ילדים עם תסמונת דאון. בין עיסוקיו האקדמיים, היה גם חזן, שהקליט כמה פיוטים בניגונים הייחודיים לחסידות רוז'ין שעל ברכיה התחנך. את אהבת הפיוט הנחיל לבנו הצעיר.

מה המשמעות של פיוט מבחינתך?
"אני לא חוקר פיוטים. כל הקשר שלי עם פיוטים הוא עניין חווייתי כי הגעתי מבית מאוד מיוחד מהבחינה הזאת. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל מסורת של ניגונים מחסידות רוז'ין, אבל לא רק. הוא היה בעל תפילה, וסבא שלי, זכרונו לברכה, היה בעל תפילה, הם היו בעלי תפילה מיוחדים במינם. אפשר להגיד שהניגון מהבחינה הדתית זה הכל, זה העיקר. עיקרו של החינוך הדתי אצלי היה דרך עולם הניגון. זה היה ברמה החווייתית.

זה מה שחיבר אותך לשם?
"זה מה שחיבר אותי וזה מה שהחזיר אותי לעולם הזה באיזושהי צורה. כל הגעגועים שלי בתקופת החזרה בתשובה התמקדו בניגונים. בשבילי ניגונים זה ברמה הכי פשוטה, זאת המסורת. זאת מסורת רגשית שאני משתדל להעביר גם לילדים שלי".

1
שולי עם אביו יעקב. באדיבות המשפחה

וכמו שאתה מנסה להעביר את זה לילדים שלך, לך יצא לשיר עם אביך?
"רק בשבת. אבא שלי היה עובר לפני התיבה, כלומר שליח ציבור. אבל אני לא הייתי משוירר שלו, לא הייתי מלווה אותו שם. הוא היה משוירר של סבא שלי, זאת אומרת שהוא היה עומד לידו, ליד התיבה, והוא היה עושה לו קולות שניים ושלישיים, ככה הוא למד את הנוסח. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל נוסח יפה מאוד ומיוחד מאוד, והוא שמר על זה בקנאות. אני, לעומתו, כמעט שלא עובר לפני התיבה אף פעם, למרות שאבא שלי שמע אותי פעם באיזה אירוע משפחתי מתפלל מוסף, והוא ניגש אליי ואמר לי 'שולי, אתה חייב לעבור לפני התיבה, אתה חייב לשמור על הנוסח'. אבל אני מתקשה בזה. לפעמים אני עושה את זה רק בתפילת מוסף, אבל לא הלכתי על זה עד הסוף".

באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית, אפשר לשמוע כמה הקלטות של יעקב רנד ז"ל, בהן הוא מבצע פיוטים בנוסח רוז'ין וניגונים אחרים. לקראת המופע, שלחנו את ההקלטות לרנד, והוא שמח מאוד להאזין להן שוב. "הייתי מודע לקיומן של ההקלטות, ואף על פי כן זה ריגש אותי, הקשבתי להן שוב ושוב", הוא מספר.

מה ביקשת למצוא שם בהאזנה החוזרת הזאת?
"פשוט התגעגעתי לאבא שלי. זה מוקלט נורא עירום וחשוף כזה, ממש כמו שהוא נהג לשיר בשבת. זה שונה מהשירה שלו כשהוא היה עובר מול התיבה. שם בבית הכנסת זה היה יותר מהוקצע".

"אבא שלי במהותו היה פשוט בן אדם נחמד מאוד ולא מתנשא", רנד נזכר. "אני מרגיש שהיה קידוש השם בהתנהלות של אבא שלי, הוא היה סמל לאיך יהודי צריך להתנהג, ולכוון ולאהוב. בסוף ההלוויה שלו ניגש אליי חבר שלי, אסף תלמודי, ואמר לי: 'תראה, היו הרבה מספידים, וכולם יפים וכולם ברורים, וכולם דיברו על איזה יהודי הוא היה, ואיזה אדם הוא היה, ודיברו על ההומור שלו, ואיזה אבא הוא היה, ואיזה בעל תפילה הוא היה, כמה טוב לב הוא היה. ורק אחרונת המנחמים, שבמקרה הייתה תלמידה שלו, הזכירה שהוא היה פרופסור מוערך בארץ ובעולם, וחתן פרס ישראל'. אני חושב שהסיפור הזה הוא הדבר הכי יפה שאני יכול לספר על אבא שלי. מעבר להצלחות הגדולות בקריירה שלו, קודם כל הוא היה בן אדם".

1
צילום: ים לביא

וכמו שהוא נע בין העולמות, האקדמי והדתי, גם אתה ידוע בתור אמן שמשמש גשר כזה, בין חילונים וחרדים ומאמינים ומתלבטים. אתה רואה את המוזיקה בתור כלי לקירוב לבבות?
"לאומנות בכלל, ולמוזיקה בפרט, יש יכולת לעקוף הרבה מכשולים בדרך להרגיש משהו. מה שלא יכול לעשות ויכוח – צודק ככל שיהיה וממולח ככל שיהיה – יכול לעשות ניגון. יהודים, דתיים או חילוניים, יש להם עניין לא פתור עם המורשת שלהם. והאדם לא תמיד יכול לבחון את הדבר הזה לעומק, כי ברגע שהשיח נהיה חברתי, 'הלנו אתה אם לצרינו', הכל נהיה אגרסיבי מאוד ואלים מאוד. באה המוזיקה ועוקפת את זה. אני חושב שזהו הפשר המרכזי של התופעה, הלכאורה לא טבעית ולא מוסברת, של מוזיקה אמונית בתוך החיים שלנו בעשור וחצי האחרונים בישראל".

אולי גם זה שבז'אנר יש שירים יפים מאוד.
"בסדר, נכון, אבל זאת עדיין תופעה מדהימה. עובדה שהשירים מדברים לכלל הציבור, כי כולם רוצים לנהל את הדיון הזה עם הקדוש-ברוך-הוא. לא בהכרח עם מסקנות לפה או לשם, אבל לנהל את הדיון הזה. וזה לא מתאפשר להם בשום מקום חוץ מבתוך המרחב האומנותי".

בתוך המרחב האומנותי מתקיים גם מפגש אחר שמחבר בין העולם המוזיקלי של הניגון והפיוט, לבין פועלו החינוכי של יעקב רנד. גם אחותו של שולי, יהודית, וגם בנו של שולי, ישראל, חיים עם תסמונת דאון. אביו של שולי היה ממייסדי ארגון ית"ד – ילדי תסמונת דאון, שמסייע לילדים עם התסמונת ולבני משפחותיהם. "אני לא איש חינוך, אבל אני יכול לומר מהניסיון האישי שלי שלמוזיקה יש מקום מחבר בשיח שלנו במקרה הזה. אחותי היא פסנתרנית חובבת, וישראל בני הוא מתופף חובב, ואני יודע שמבחינתם המוזיקה זה עולם שלם של שקט ושל הצלה. המוזיקה מאוד משמעותית בחיים שלהם".

זה עוד מהבית? מלבד הפיוטים שמעו בילדותכם גם מוזיקה אחרת?
"הבית שלי היה מאוד מאוד מוזיקלי. אחותי הבכורה, אסנת, היא בוגרת האקדמיה למוזיקה למשל. שמעו אצלנו הרבה מוזיקה בבית. גם מוזיקה קלאסית, הוריי היו בצרפת אז שמעו גם הרבה שאנסונים בבית. הרבה מוזיקה שלא קשורה רק לפיוטים".

אז איך יכול להיות שהגעת לזה כל כך מאוחר במסלול שלך?
"אני בבית נחשבתי בכלל לזייפן של המשפחה. מסביב לשולחן היו שרים אצלנו סולפז', כששרים רק את התווים, ואני לא הבנתי מה הם רוצים מהחיים שלי. אני רק רציתי לברוח מסעודת השבת לחברים שלי. אבל כל דבר בא בזמנו. אולי בעצם סתם עשיתי את עצמי לא יודע לשיר כי רציתי לברוח מהסעודה".

ובסוף יצא שכן התחברת למוזיקה.
"כן, זאת מעין דרך טבעית של מעגל שנסגר. אני מופיע עכשיו עם עמיר בניון ובעצם הוא זה שעורר אצלי את העניין של המוזיקה. הוא עודד אותי לכתוב, לשיר וליצור. כשזה בא זה בא".

1
צילום: אסף גברא

לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו

קריירת השירה של רנד מזוהה בעיקר עם הפריצה הגדולה של הלהיט "אייכה". השיר הופיע באלבום הבכורה של רנד, "נקודה טובה" משנת 2008, אלבום שזכה מהר מאוד למעמד של אלבום פלטינה. רנד היה ממבשרי הגל הגדול של מוזיקה אמונית בפופ הישראלי, ז'אנר שתופס מקום נכבד בתרבות הישראלית גם היום, בעזרתם של כוכבים כדוגמת חנן בן-ארי וישי ריבו. "עד לפני חמש עשרה שנה בערך רוב המוזיקה היהודית הייתה הלחנה של פסוקים כתובים", מספר רנד על השיר האיקוני. "הלחינו פסוקים מתהילים ודברים דומים כאלה".

ומה השתנה בעשור וחצי הזה?
"מה שקרה, ו'אייכה' היה מהחלוצים של זה, זה שנהייתה כתיבה אישית. אנשים כותבים על נושאים אמוניים, או שירים עם נוכחות כלשהי של הקב"ה, לטוב, לרע, לקל ולקשה. והם כותבים את זה בשפה שלהם".

וזה דבר מיוחד בעיניך?
"זה מעניין כי זה מייצג שתי גישות שקיימות לגבי תפילה. יש תפילה סדורה, שהמקבילה שלה כאן היא אותם פסוקים מולחנים. ויש תפילה של התבודדות, תפילה אישית. וגם במוזיקה זה בא לידי ביטוי, שתי הגישות האלה. התפילה האישית כתובה בשפה שלך. הרי כדי לבטא את עצמי כמו בשיר 'אייכה' יכולתי למצוא גם פסוקים מספר תהילים. לא חסרים שירי געגועים כאלה. אבל השיר הזה נכתב בשפתי האישית".

הכתיבה של "אייכה" לקחה הרבה זמן או שהוא בא לך בקלות?
"זה דווקא מסוג השירים שנכתבו מתוך מצב, במהירות, תוך לילה אחד. יש שירים שאתה כותב אותם במשך הרבה זמן ומלטש. השיר הזה כמו נולד לעולם. גם בהופעות זה מסוג השירים שאני מרגיש שכבר לא כל כך שייכים לי, אני משחרר אותם לקהל והם שלו. זה היה ככה מהרגע הראשון עם השיר הזה".

אז אפשר לומר שהוא בעצם הפך לפיוט.
"מי אני שאגיד את זה", הוא צוחק. "כן, זה סוג מסוים של פיוט מודרני, בשפה שלי. יש ספר תפילות מופלא של רבי נתן מנמירוב שנקרא 'ליקוטי תפילות', ויש בו תפילות שהוא כתב בשפתו שלו, בלשון מופלאה. אז 'אייכה' הוא תפילה אישית כזו, מודרנית, והוא גם מולחן".

המשמעות של "אייכה" השתנתה עבורך במשך השנים?
"היא משתנה מרגע לרגע. 'אייכה?' זאת שאלה שיכולה להישאל בכל מיני צורות, בכאב למשל. זו שאלה שבאה לבטא חיסרון. זה בעיניי המצב הכי מהותי של יהודי. אנחנו באים לעולם הזה בחיסרון. אז השאלה מקבלת כל מיני פרשנויות, נאמר למשל ששרה את זה גם נערה באולפנה שחבר שלה עזב אותה, והיא התכוונה לזה בלבד, וזה בסדר. זה נוגע באותה נקודה. למה זה לא שלי? כי לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו, את החיסרון שלו, את השאלה שלו".

תפילה מודרנית שמייצגת את המופע שלך בפסטיבל.
"לגמרי. אני מאוד מאוד מחכה למופע הזה. זה תחילתו של לילה לבן. רק שיבוא קהל".