כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה: עכשיו באתר הספרייה הלאומית

אחד מאוספי כתבי היד החשובים בעולם זמין כעת לקהל הרחב בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פגישה במדבר.

החוקר הצעיר המתין בחרדה מסוימת לקראת המפגש. היה עליו לנהל משא ומתן, וסיכויי הצלחתו נראו בעיניו קלושים למדיי. בינתיים, לפחות, היה יכול להתרשם מסביבתו המדברית.

היו אלה שנות ה-60 המאוחרות, ומלאכי בית-אריה עמד בראש מחלקת כתבי היד של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הוא נשלח לחצי האי סיני כדי לנהל משא ומתן עם הארכיבישוף היווני האורתודוקסי המקומי. בית הספרים (כיום הספרייה הלאומית) היה מעוניין לקבל אישור מיוחד לצלם במיקרופילם את כתבי היד השמורים במנזר סנטה קתרינה, שם המתין עכשיו מלאכי. כתבי היד שרדו מאות שנים באתר המבודד, אך הפסימיות של בית-אריה הייתה קשורה דווקא באירועים שהתרחשו רק זמן קצר לפניכן.

חצי האי סיני נכבש על ידי צה"ל שנה קודם לכן, במלחמת ששת הימים. הנזירים של סנטה קתרינה הורגלו לחיות תחת שלטון מצרי והתייחסו בחשדנות מסוימת לחיילי צה"ל שסיירו בפסגות ובעמקים המדבריים שמסביב. קשה היה לדעת אם ייענו לבקשתה של הספרייה הישראלית.

במשך כיומיים, שוטט בית-אריה בשטחיו העתיקים של המנזר, עד אשר הארכיבישוף פורפיריוס השלישי מכנסיית הר סיני הגיע לבסוף מקהיר. מלאכי זומן אליו במהרה והשניים יצאו לדרך במכוניתו של הכומר, נוסעים לנווה מדבר סמוך. חששו של בית-אריה, כך התברר, לא היה מוצדק. המשא ומתן שהחל כבר באותה נסיעה, התנהל ברוח טובה. הארכיבישוף, כך נודע במהרה למלאכי, למד עברית, והיה פתוח לרעיון של שיתוף פעולה עם אקדמאים ישראלים. תוך זמן קצר, נעתר להצעתה של הספרייה.

השניים עלו על טיסה לנמל התעופה שדה דב שבתל אביב, ובית-אריה מצא עצמו מובל ללימוזינה הפרטית של הארכיבישוף. במהלך הנסיעה לירושלים, נקב פורפיריוס השלישי במחיר עבור מילוי העסקה: סט שלם של כתבי התלמוד בשפה האנגלית. הכתבים נמצאו במהרה והחוזה נחתם כדין.

***

מנזר סנטה קתרינה מכיל את הספרייה הפעילה העתיקה בעולם. זו מוסתרת מאחורי חומות אדירות המתנשאות גבוה מעל אותם מבקרים המצליחים להגיע אל מיקומו המבודד של המנזר.

הנזירים של סנטה קתרינה לוקחים את נדריהם ברצינות. החיים במקום כה מבודד אינם מתאימים לאנשים חסרי אמונה, מסוג זה או אחר. המנזר נבנה בדרום חצי האי סיני, מוקף בנופי מדבר הרריים דרמטיים. על פי המסורת הנוצרית, הוא יושב למרגלותיו של הר חורב – המקום בו משה קיבל את התורה. יש הסבורים אפילו כי המנזר מחזיק ומטפח את הסנה הבוער המקורי, בכבודו ובעצמו.

מנזר סנטה קתרינה, מבט מבפנים, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

קיסר האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס הראשון, בנה את מנזר סנטה קתרינה, והמלאכה הושלמה בשנת 565 לספירה. במשך יותר ממילניום וחצי, צברה ספריית המנזר את אחד האוספים המפורסמים בעולם של קודקסים וכתבי יד מוקדמים. אוספי הספרייה מכילים כ-3,400 כתבי יד, בהם מגוון רחב של טקסטים נוצריים. הללו כוללים ספרי תנ"ך מוקדמים, שירה דתית ומוסיקה כנסייתית, כתבים של אבות הכנסייה השונים וספרות נזירית מגוונת. לצד זאת, ניתן למצוא בספרייה גם קלאסיקות יווניות, תכתובות, כתבים בנושאי דקדוק, תרגילי חשבון, יצירות רטוריות, טקסטים היסטוריוגרפיים וכתבים חילוניים אחרים.

כתב יד מ-1504, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

אף שרובם המכריע של כתבי היד נכתבו בשפה היוונית (המנזר הוא חלק מהכנסייה היוונית האורתודוכסית), הספרייה מכילה גם טקסטים בערבית, סורית, גרוזינית ואף שפות שאינן בשימוש עוד, כמו ארמית-פלסטינית-נוצרית ואלבנית-קווקזית. כתבי היד העתיקים ביותר המצויים במנזר מתוארכים למאה השלישית לספירה. כל העבודות הללו נשתמרו בעיקר בזכות מיקומו המבודד של המנזר, ביצוריו המרשימים (חומותיו של יוסטיניאנוס מתנשאות לגובה 11 מטר), וכן האקלים המדברי היבש.

אולם לאחרונה קיימת סיבה לדאגה. אף-על-פי שההיסטוריה הותירה את מנזר סנטה קתרינה ברובו ללא פגע, בשנים האחרונות ישנה תסיסה מחודשת בחצי האי סיני, עם כניסתו של ארגון דאעש לאזור והתקוממותו נגד הצבא המצרי באזורים הצפוניים יותר. ב-2017, במתקפה של דאעש על מוצב שליד המנזר, נהרג שוטר אחד ושלושה אנשי ביטחון נוספים נפצעו.

 

גולגולותיהם של נזירים בסנטה קתרינה, 1975. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

זו אחת הסיבות למאמץ המחודש לשמר את אוצרותיו ההיסטוריים של מנזר סנטה קתרינה, על ידי תיעוד וסריקה דיגיטליים של תכניו. תיעוד זה יבטיח את הישרדות גוף הידע העתיק הזה, על מורשתו התרבותית שלא תסולא בפז. הספרייה הלאומית לוקחת חלק במאמץ הרב-לאומי הזה.

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את חצי האי סיני – שטח שעליו הייתה עתידה לשלוט במשך יותר מעשור. זמן קצר לאחר המלחמה, ד"ר בתיה באיאר, מנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית באותו הזמן, החלה להתעניין באוסף כתבי היד שבסנטה קתרינה. באיאר התמחתה בחקר כלי נגינה מוקדמים והבינה כי כתבי היד של המנזר הכילו מידע רב ערך בנושא זה. עד מהרה, ניסחה הצעה רשמית לפיה יש לשמר כמחצית מהטקסטים שבסנטה קתרינה במיקרופילם. "רצוי שהצוות שיישלח יהיה עד כמה שיותר קטן", כתבה בהצעתה, "מכונת מיקרופילם אחת וצלם אחד, עם אפשרות להרחבת הצוות במידת הצורך, אם וכאשר התנאים יבשילו".

חלקים מתוך כתב היד "חיי הקדושים", מאת יואניקיוס, המאה ה-17. מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית

בשלב זה, כמחצית מאוספי המנזר כבר צולמו במיקרופילם על ידי צוות שנשלח מטעם ספריית הקונגרס ב-1950. בעקבות המשא ומתן המוצלח שקיים מלאכי בית-אריה, צוות ישראלי נשלח ב-1968 כדי להשלים את הפרויקט ולצלם את אוספי המנזר הנותרים – כתבי יד שנכתבו במאה ה-12 ואילך.

הנוף הדרמטי מסביב למנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ישראל וייזר, לשעבר עובד הספרייה הלאומית שלקח חלק בפרויקט ושמאז הלך לעולמו, סיפר כי הצוות עבד ארבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע (לא כולל שבת וראשון) במשך כשלושה חודשים, אז הוחלף בצוות אחר. בית-אריה ציין כי תהליך זה נמשך כשנתיים. לפי וייזר, שעות הפנאי הרבות במוצב המדברי המבודד עברו בשעמום יחסי ("הם אכלו אבנים!" הוא נזכר). העבודה על הפרויקט היתה קשה והמשתתפים נאלצו להסתדר ללא אספקת חשמל קבועה. גנרטורים של צה"ל הובאו כדי להקל על העבודה, והמכשירים הושארו לאחר מכן כדי לשמש את הנזירים במקום.

אוסף כתבי היד במנזר סנטה קתרינה, מתוך חומר שצולם בצבע בשנות השבעים המוקדמות על ידי ז'אק סוזנה:

 

במסגרת התחקיר שערכנו עבור הכתבה, נודע לנו כי עובד נוסף של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, הקולנוען והצלם ז'אק סוזנה, תיעד את המנזר בראשית שנות ה-70 בסרטוני צבע נדירים. ז'אק סוזנה נפטר למרבה הצער ב-2019, אבל אלמנתו בטי הסכימה לתרום את סרטוני 16 המילימטרים שהוא צילם בסיני לאוספי הספרייה הלאומית. החומר המצולם עבר דיגיטציה בסיוע ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג וסינמטק ירושלים. סרטים אלה כוללים תיעוד של אוסף כתבי היד המפורסם, כמו גם סצנות מחיי הנזירים במדבר. ניתן לצפות בקטע מתוך החומר המצולם בסרטון שנראה כאן למעלה.

ספר תפילה נוצרי, 1375, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

בשנתיים האחרונות, צילומי המיקרופילם שנאספו על ידי צוותי הספרייה הלאומית בשלהי שנות ה-60 נסרקו והועלו לקטלוג הספרייה, שם כ-1,700 כתבי יד זמינים לציבור באופן דיגיטלי. הליך זה היה הכרחי משום שחומר המיקרופילם עצמו החל להתפורר, והיה חשש ממשי לשימור המידע המתועד. במקביל, מתקיים פרויקט נפרד מטעם ה-Early Manuscripts Electronic Library (EMEL) בשיתוף פעולה עם הספרייה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס  (UCLA), שנועד לתעד את כתבי היד של סנטה קתרינה בתצלומי צבע חדשים באיכות גבוהה.

יוזמות אלה יבטיחו כי הדורות הבאים יוכלו לגשת לאוצרות התרבות הללו, זכות שהייתה שמורה בעבר רק לאותם יחידים שהעזו לצלוח את חולות המדבר הצחיחים.

 

אתם יכולים לקרוא עוד על אוסף כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה ולעיין בכתבי היד עצמם כאן

 

 

 

האזינו: סיפורן של חלוצות הרפואה בארץ ישראל

מי הייתה הרופאה הראשונה בעולם המערבי? האם הרופאה הראשונה הייתה בעצם רופא? מי הייתה הגינקולוגית הראשונה בארץ ישראל? ולמה קוראים לטיפת חלב טיפת חלב? סיפורים על הרופאות הראשונות בארץ ישראל ובכלל עם הסופרת דורית גני בפרק חדש של הסכת (פודקאסט) "הספרנים"

1

צילום: ק. וייס, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

הרופאה הראשונה בעת החדשה הייתה בעצם רופא. קראו לה מרגרט אן בֶּלְקְלִי והיא נולדה באירלנד ככל הנראה בשנת 1789. למרגרט הקטנה היו בילדותה שני חלומות: להיות רופאה ולשרת בצבא הכתר. את שתי השאיפות האלו לא יכולה הייתה להגשים כנערה בשלהי המאה ה-18. אז בערך מגיל 19 היא הודיעה לבני משפחתה ששמה הוא ג'יימס בארי, כשמו של דודה שנפטר באותה השנה, וביקשה שיתחילו להתייחס אליה כבן.

ג'יימס התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1809 והיה סטודנט חרוץ ושקדן. הוא היה אמנם נמוך מאוד, וצנום, ובעל פנים עדינות, אבל בסיוע בדים שהצמיד לחזה ונעליים עם עקבים גבוהים במיוחד, הצליח להערים על חבריו הסטודנטים. בהמשך הגשים גם את חלומו השני: להיות רופא בצבא האימפריה הבריטית. במהלך למעלה מארבעים שנות שירותו הוא נחשב לרופא מסור ולכירורג מוכשר במיוחד. הוא ביצע מאות ניתוחים בחיילים שנפצעו בקרבות והוא נחשב לרופא הראשון בממלכה המאוחדת שביצע ניתוח קיסרי שבו גם האם וגם היילוד שרדו.

בשנת 1865 הוא חלה ואושפז בבית חולים בלונדון. בצוואתו ביקש להיקבר באותם הבגדים אותם ילבש ביום מותו. אלא שעובדת בית החולים שהייתה אחראית על רחיצת הגופות לא ידעה על הצוואה, וכשהפשיטה את המנוח מבגדיו – נתגלתה האמת.

1
דיוקנו של המנתח ג'יימס בארי. מתוך ויקיפדיה

באותה תקופה, אמצע המאה ה-19, מן העבר השני של האוקיינוס, נלחמה אישה אחרת, אליזבת בלקוול שמה, על זכותה להיות רופאה. גם לאליזבת בלקוול יעצו להתחפש לגבר כדי להתקבל ללימודים, אך היא סירבה והתעקשה ללמוד כאישה. היא הגישה 16 בקשות לאוניברסיטאות ולמכללות שונות באירופה ובארצות הברית, ורק בפעם השבע עשרה נתקבלה למכללה לרפואה בעיר ז'נבה במדינת ניו יורק – וגם זה בעקבות טעות ברישום ובאיות שמה. היא התגברה על אינספור מכשולים וקשיים שנערמו בדרכה והיום היא נחשבת לאישה הראשונה בעולם המערבי שהפכה לרופאה מוסמכת. אליזבת בלקוול סללה את הדרך ללימודי הרפואה עבור נשים רבות אחרות, ועד סוף המאה ה-19 היו כבר עשרות פקולטאות – בעיקר במערב אירופה – שאפשרו לנשים ללמוד רפואה. רבות מאותן נשים היו נשים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה, ומאוחר יותר התגלגלו גם לארץ ישראל.

דורית גני היא סופרת ילדים שכתבה כמה מהספרים בסדרת "הישראליות", סדרת ספרים שעוסקת בנשים פורצות דרך – ובמקרה גם עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית. גני הגיעה אל הסכת "הספרנים" כדי לספר על כמה מאותן נשים פורצות דרך שהניחו יסודות חשובים למקצוע הרפואה בארץ ישראל. במסגרת סדרת "הישראליות" של הוצאת צלטנר כתבה גני שני ספרים שעוסקים בדמויות שידובר בהן כאן: הלנה כגן והנרייטה סאלד.

חנה וייץ נולדה בוורשה, למשפחה יהודית דתית, אמידה ומשכילה. היא למדה רפואת נשים בפריז ושם הכירה את בעלה, נפתלי וייץ. הם הגיעו לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1899 והתיישבו בראש פינה. וייץ פתחה שם מרפאה לנשים ומהר מאוד היא הופכת לגיניקולוגית מבוקשת מאוד, בעיקר בקרב נשים ערביות.

1
חנה וייץ. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

"ההגעה של חנה וייץ היא בשורה כפולה לנשים בגליל, ובעיקר לנשים ערביות. קודם כל לראשונה יש רופאת נשים אישה, כשלנשים ערביות אסור היה להיבדק על ידי גבר", אומרת גני. "ושנית, מצב רפואת הנשים בארץ היה חמור: נשים ילדו בבית בתנאים לא היגייניים, על ידי מיילדות לא מוסמכות, ותמותת היולדות והתינוקות הייתה גבוהה מאוד".

חנה וייץ לא דיברה ערבית וגם לא עברית כשהגיעה לארץ. עם הנשים היהודיות היא הצליחה להסתדר בעזרת יידיש ורוסית, ולגבי מטופלותיה הערביות, היא מצאה פתרון יצירתי כדי לתקשר עמן: פרגוד נפרש בפינת חדר הטיפולים, ומאחוריו עמד מנהל משק הבית של וייץ. האיש דובר הערבית תרגם את הדו-שיח בין הרופאה לפציינטיות.

גיניקולוגית פורצת דרך נוספת בארץ ישראל הייתה אלכסנדרה בלקינד, בת למשפחת בלקינד הנודעת ואחותה של אולגה חנקין. בשנת 1898 היא החליטה לנסוע לאירופה ללמוד רפואה, בתקופה שבה אין ולו רופאה אישה אחת בארץ ישראל, וכך עשתה. היא נסעה ללמוד בז'נבה, בעזרת חסכונותיה של אחותה הגדולה אולגה, והמשיכה לפריז ללמוד שם רפואת נשים. עם שובה לארץ, הפכה בלקינד מיד לרופאה בבית החולים "שער ציון" ביפו. בלקינד הקפידה לתעד את המפגשים עם מטופלותיה ורישומיה מאפשרים לחוקרים עד היום ללמוד על המצב הרפואי אז בארץ.

1
אלכסנדרה (סוניה) בלקינד. צילום: קריקוריאן וסבונגי, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרוייקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

אחרי פריצת הדרך בתחום רפואת הנשים בארץ ישראל, הגיעה לכאן רופאה צעירה מאוד שתעשה מהפכה בתחום נוסף שהוזנח כאן: רפואת הילדים. ד"ר הלנה כגן החליטה לעלות לארץ ישראל מתוך שליחות והגיעה לכאן ערב מלחמת העולם הראשונה. כשהגיעה, המצב בירושלים היה קשה מאוד בעקבות זיהומים ותנאים סניטריים קשים. היחס לילדים היה כמו אל מבוגרים קטנים וגם הרופאים לא הכירו בחשיבותו של התחום. תמותת הילדים בעיר הייתה גבוהה מאוד.

אנשי ירושלים התקשו לקבל אותה, ועל אף שפתחה בביתה מרפאה – תושבי ירושלים לא מגיעים. עד שיום אחד הגיעה אליה משפחה אחת: בנה הקטן של משפחת בלוי היה חולה מאוד. הוריו ניסו הכל וביקרו אצל כל הרופאים המוכרים בעיר, ללא הצלחה. בצר להם, הסכימו לפנות לרופאה הצעירה שאולי תצליח לעזור. ד"ר כגן אבחנה מיד את המחלה וטיפלה בו. הילד הזה הוא עמרם בלוי, שהפך מאוחר יותר למנהיג "נטורי קרתא" בירושלים.

1
ד"ר הלנה כגן במרפאתה בירושלים. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

בהמשך חייה שיתפה כגן פעולה עם אישה מובילה אחרת: הנרייטה סאלד. סאלד עמדה בראש ארגון "הדסה", והשתיים הקימו יחד מוסד שקיים עד היום: מרפאות "טיפת חלב". "הסיפור של 'טיפת חלב' מתחיל בחצר הבית של הלנה כגן", מספרת גני. "הגיעו אליה הרבה תינוקות שסבלו מתת תזונה, והיא פשוט מאוד הביאה פרה אל החצר, חלבה אותה, ונתנה לילדים". עם הסיוע של ארגון "הדסה" הקימו בירושלים מרכז לאם ולילד, ומשכו לשם את נשות העיר באמצעות ההבטחה לתת "טיפת חלב" לתינוקות. משהגיעו האמהות עם הילדים, כבר שכנעו אותן נשות הצוות גם לשקול את הילדים, לבדוק אותם ולעקוב אחר התפתחותם.

1
הנרייטה סולד בביקור בארץ. צילום: גדעון שיפטן, מתוך אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

את כל הסיפורים הללו ועוד רבים אחרים תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: דורית גני, עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית וסופרת ילדים

מפיק: דניאל גל

עורך: עמית נאור

שיר סיום: "את חרותי" – שוהם טפיארו

הכל בגלל האהבה: הנשים היהודיות שנשארו מאחור

את הסיפורים על הנשים הללו לא שמענו. הם נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר בה עם אהוביהם המוסלמים, למרות שמשפחתן עלתה ארצה. הגיע הזמן שנספר את סיפורן

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

היא עלתה על האנייה יחד עם כל בני המשפחה שלה. כולם היו נרגשים לקראת השינוי המשמעותי בחייהם, לקראת המסע שבסופו יגיעו לישראל. אבל ליבה היה כבד, היא לא באמת רצתה לעזוב את מצרים. כמה דקות אחר כך היא הפטירה באגביות – "שכחתי את התיק שלי ליד האנייה, אני כבר חוזרת". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. היא ירדה מהאנייה וחזרה לאהובה שבמצרים, היא בחרה להישאר שם איתו.

את הסיפורים האלה לא שמענו בילדותנו וגם לא אחר כך. סיפורים מהסוג הזה נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר לחיות בה למרות שכל משפחתן עלתה ארצה. נשים שבחרו להתחתן מחוץ ליהדות, שברוב המקרים הוקעו מהבית והמשפחה, ונשארו לבדן בארץ מוסלמית. נשים, שהגיע הזמן שנספר גם את סיפורן.

אחת מהן, היתה דודה שלי, רשל. ואני גיליתי ואני גיליתי את סוד קיומה רק לפני שנה.

דודה רשל, אלבום פרטי

האחים של סבא שלי היו משפחה חמה וקולנית. חמישה אחים ואחות אחת. תמונותיהם תמיד ניצבו על הכוננית בבית של סבא וסבתא שלי. אבל מסתבר שהתמונות הללו היו חסרות. רשל לא היתה בתוכן.

עוד כשהמשפחה היתה במצרים היא התאהבה בצעיר מוסלמי והתחתנה איתו. אבא שלה, סבא רבא שלי, לא הסכים לקבל את הנישואים הללו. הוא גירש אותה מבית המשפחה ודרש מכולם לנתק איתה את הקשר. אבל אחות אחת לא קיימה את גזרתו. אחות אחת המשיכה לשמור איתה על קשר למרות נישואיה השנויים במחלוקת. שמה היה סוזן, אני קראתי לה טונט זוזה. היא ביקרה בביתה לעיתים קרובות ופיתחה קשר קרוב עם בנה של רשל. עד שהגיעה השעה לעלות לישראל.

מצרים של ראשית המאה ה-20 היתה מדינה קוסמופוליטית שאליה היגרו יהודים רבים מאגן הים התיכון בגלל הפוטנציאל הכלכלי והעסקי שהיה בה. ז'קלין כהנוב, המסאית והסופרת, מתארת את ילדותה במצרים של ראשית המאה הקודמת וכותבת כך – "בצעירותי היה טבעי בעיניי שתושבי קהיר מבינים זה את זה אף על פי שהם מדברים שפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי…".

בתוך האקלים הרב גוני הזה צמחה גם הקהילה היהודית. קהילה מסורתית שהיו לה מאפיינים ייחודים שמבדילים אותה מהסובבים אותה. ויחד עם זאת, היתה זו קהילה שמעורה בתרבות המקומית. הקשרים בין היהודים לנוצרים והמוסלמים היו קשרים חזקים והדוקים. קשרי עבודה, חברות ומסחר. וגם קשרי נישואים.

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

התפנית בחייה של הקהילה היהודית התרחשה דווקא כאשר מדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת. בשנת 1948 המלחמה שבין ישראל למצרים הגיעה גם לרחובות קהיר ואלכסנדריה. סדרת פיצוצים ומעשי חבלה התרחשו ברובע היהודי בקהיר. הרחובות כבר לא היו בטוחים, הקהילה היהודית נפגעה באופן ישיר, וחבריה החלו להגר ממצרים לאירופה, ארצות הברית וישראל.

אחת העדויות לכך שהנישואים בין יהודים ושאינם יהודים היו תופעה רווחת נמצאת בכתביהם של הרבנים בני אותו הדור. גיור היה אחד הנושאים המשמעותיים שהעסיקו אותם. ובהם מצויה התלבטות קשה, האם לגייר בן או בת זוג שנישאים לחברי הקהילה היהודית או לא.

הרב עובדיה יוסף כתב באחד מפסקי ההלכה שלו כי לדעתו כדאי לגייר בת זוג נוצרייה שנישאה ליהודי אפילו שאינה שומרת מצוות. הוא מנמק זאת בכך שאם לא יגיירו אותה הזוג כנראה ילך להתנחם בחיקה של הקהילה הנוצרית. אנחנו רוצים לשמור על בני קהילתנו, אמר הרב עובדיה יוסף, ולכן עדיף לגייר את בת הזוג הנוצרית מאשר לאבד את המשפחה כולה.

במקרה נוסף סיפר הרב אהרון מנדל הכהן על צעירה שביקשה לגייר בחור מוסלמי כדי להתחתן איתו. רבני הקהילה הסכימו וחיתנו את השניים כדת משה וישראל. אך כיומיים לאחר הגיור החליט המוסלמי שהתגייר לחזור לחיק האיסלאם ולקח עמו אף את אשתו היהודייה. מאז, כותב הרב אהרון מנדל שאינו מוכן יותר לגייר בני זוג מוסלמיים.

אחת הנשים הידועות שצעדו בדרך הזו היא השחקנית והזמרת לילה מוראד. היא נולדה בשם ליליאן למשפחה יהודית דתית אדוקה. בת לאבא שהגיע מעיראק ואמא שמוצאה מפולין. היא התחילה לשיר כבר כשהייתה בת ארבע עשרה וכונתה "סינדרלה של הקולנוע המצרי". בשנת 1947 היא נישאה והמירה את דתה לאיסלאם. בני משפחתה שעלו ארצה מיעטו מאד לדבר עליה ולכן לא ידוע לנו הרבה על מהלך חייה.

דמות נוספת הינה סועאד זאכי שלה סיפור חיים מיוחד במינו. במצרים היא הייתה זמרת ושחקנית מפורסמת ואף התחתנה עם מוסלמי. אולם בהמשך חייה הם התגרשו, הוא עבר להתגורר בארצות הברית והיא עלתה לישראל. בהמשך חודש הקשר בניהם והוא הגיע לחיות לצידה בישראל וכאן אף נקברו שניהם בסוף חייהם.

ובחזרה למשפחתי שלי – רק בשנות החמישים, כאשר באמת אי אפשר היה יותר להישאר במצרים, עזבה דודה שלי, טונט זוזה, את קהיר וגם את אחותה, רשל. במשך שנים ארוכות הן חיו במדינות אויב והקשר בניהן ניתק. מלחמת ששת הימים ויום כיפור עברו עליהן כאשר כל אחת נמצאת מצדו השני של הגבול. קרבות עזים ניטשו בין מצרים לישראל. כל אחת דאגה גם למשפחתה ולמדינתה אך גם לאחות שמעבר לגבול. בשנים האלה, אף אחת מהן לא ניסתה ליצור קשר ואף אחת לא סיפרה בגלוי על אחותה. שתיהן שמרו את קיומה של האחות השנייה בסוד. בישראל של אותם שנים היתה זו בושה לומר שיש לך אחות שהתאסלמה, אחות שנמצאת בצד האויב. ובמצרים היה מאד מסוכן לומר שאת ממשפחה יהודית. כל אחת חיה את חייה והסוד היה קבור בליבן ולא סופר כלל.

אחרי הסכם השלום הצליחה טונט זוזה, שחיה בישראל, ליצור קשר עם רשל, אחותה הגדולה שחיה במצרים. בנות הדוד שלי שהיו עדות לשיחה הראשונה ביניהן סיפרו שבמשך חצי שעה ישבה טונט זוזה וחיבקה בבכי את שפופרת הטלפון כאילו היא בעלת גוף אנושי. וכך אני מדמיינת שעשתה גם רשל בצידו השני של הקו, במצרים.

גילוי הסיפור הזה הסעיר את עולמי. הימים היו ימי קורונה והמדינה כולה היתה בסגר, מצאתי את עצמי יושבת בין קירות הבית ומנסה לדמיין מה התרחש שם באותם ימים ומה קורה עכשיו עם קרובי המשפחה המוסלמים שלי במצרים. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך מהלך אחד שינה לחלוטין את גורל בני המשפחה משני צדי הגבול.

התחלתי לחקור, לשאול ולאסוף כל פיסת מידע ומהר מאד גיליתי שהסיפור הזה לא התרחש רק במשפחה שלי. היו עוד לא מעט נשים שמצאו את עצמן במצבים דומים. נשים שהסיפור שלהן הושתק, נשים שהקול שלהן לא נשמע בחברה הישראלית עד היום.

לא הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה המוסלמית שלי שחיה במצרים. על אף שניסיתי לאתר אותם בכל דרך אפשרית. במקום להיפגש, התיישבתי לכתוב. הנחתי למחשבות להפליג והתחלתי לטוות בדמיוני את הפערים שהתגלעו בין העובדות ההיסטוריות. כך נולד הספר שלי – "הביתה הלוך חזור". זהו ספר שכולו מסע בין הווה לעבר, בין סודות לעובדות. ספר ששואף לתת קול לסיפורים המושתקים ולהעניק במה משמעותית גם לנשים שבחרו להישאר מאחור.

***

 

ספרה של אילה דקל "הביתה הלוך חזור", הוא רומן היסטורי שנע בין תקופות, בין מצרים של אז לישראל של היום, ומבוסס על הגילויים שחשפה דקל על משפחתה. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.

תמונות נדירות: אומנים ואומנות יהודית במרוקו

הסיפור מאחורי תחומי העיסוק של יהודי מרוקו, כולל הצצה לתצלומים מיוחדים המתעדים בעלי מלאכה יהודים במרוקו של שנת 1953

חרט נחושת במרוקו, כל התמונות בכתבה שמורות בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

באילו מלאכות עסקו יהודי מרוקו? אם נראה לכם שהתשובה ברורה, אז גילינו שהיא דווקא מורכבת ודינמית. ולכן נספר כאן את הסיפור המלא מאחוריה (כמו שאנחנו אוהבים), ולא נוותר על טעימה מהתמונות המיוחדות שתרמו הרבה למידע שנאסף בנושא. גם מאחורי התמונות בכתבה יש סיפור, אבל חכו, גם אליו נגיע.

במשך מאות שנים התפרנסו היהודים במרוקו מאותן מלאכות שבהן עסקה חברת הרוב המוסלמית, שכן חוזה עומר והשריעה לא הטילו הגבלות חמורות על משלחי יד של לא־מוסלמים. ההגבלה המרכזית שכן הוטלה נגעה לתחום הממשל והמשרות הציבוריות, והיא נועדה למנוע מצב שבו לא־מוסלמים יימצאו בעמדות כוח והשפעה שלטוניות וכלכליות חשובות יותר מאלו של המוסלמים. במילים אחרות צר לנו לאכזב, אבל סטטיסטית זה לא מסתדר שהסבא של כל אחד ואחת מהעדה המרוקאית היה יועץ למלך.

סנדלר יהודי במרוקו

אבל חוקים לחוד ומציאות לחוד: למרות התשתית המשפטית הסובלנית, למעשה אוכלוסיית הרוב המוסלמית, באמצעות הגילדות, קבעה הגבלות על חירות התעסוקה של לא־מוסלמים בשל חששה מתחרות על אותם תחומי ייצור. בנסיבות האלו נהרו היהודים אל תחומים שהיו פתוחים עבורם.

בייחוד נודעה השפעתם של היהודים על תחום שנאסר על המוסלמים: עיבוד מתכות יקרות. העיסוק בכסף וזהב נחשב לעבודה הנושאת רווח גדול מערכה האמיתי, ולכן השריעה הגדיר אותה כמלאכה לא מוסרית. הדרת המוסלמים מעיבוד המתכות היקרות פתחה פתח לשילובם של היהודים בתעשיית הצורפות וייצור חוטי זהב.

עבודת האומנות הייתה נפוצה ומכובדת בקרב המעמד הבינוני והנמוך. "גם תלמידי חכמים ורבנים שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות; מצויים ביניהם בעיקר צורפים אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה", כתב ההיסטוריון פרופ' אליעזר בשן, שחקר את הנושא.

אותנו סקרנה השאלה אם במרוקו נודעה תופעה של עובדים העוסקים בשתי מלאכות. בעיון בתמונות של בעלי מלאכה ביהדות מרוקו מצאנו רק נשים שעבדו במלאכה כפולה: למשל נשות הקהילה היהודית בקזבלנקה (לפי ההערכה) היו תופרות, שומרות על הילדים ומטפלות בהם בו־זמנית. וכל זה היה שנים לפני שעבודה מהבית הפכה בשנת 2020 למציאות חיים בלתי צפויה.

נשות קהילת קזבלנקה (כנראה) תופרות ומטפלות בילדים
אומן יהודי במרוקו מכין נאדות עור, כנראה לאחסון כלי זכוכית וקרמיקה

תחום המסחר בלט גם הוא בין המקצועות שהיו פתוחים ליהודים במרוקו. יהודים עסקו במסחר במעגלים שונים – מקומי, אזורי ובין־לאומי. באליטה היהודית היו בעיקר סוחרים גדולים שחיו בערי נמל מרכזיות והובילו את הסחר בין מרוקו למערב.

כל זה החל להשתנות בשנת 1912 עם הקמתם של משטר החסות (הפרוטקטורט) הצרפתי במרבית חלקי מרוקו ומשטר החסות הספרדי בחלק קטן בצפון המדינה. הכיבוש הצרפתי הביא עימו רוחות של שינוי וקדמה, אבל לא תמיד היטיב עם היהודים. לא בגלל רדיפות או אפליה, אלא להפך. המדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה צרפת במדינה איימה על מקור פרנסתם של בעלי מלאכות רבים בתקופה הקולוניאלית, שבה מרבית היהודים עסקו במלאכות זעירות כמו עיבוד עורות, צורפות, הכנת מזון ושירותים שונים.

מעתה יכלו הצרכנים המקומיים לרכוש ללא חסמים מוצרים מיובאים, שהיו זולים משמעותית מתוצרי התעשייה המקומית וצמצמו את הצורך בשירותיהם של בעלי המלאכות הזעירות. חלק מהמקצועות המסורתיים במדינה ממש קרסו בעקבות התחרות הקשה. אחרים הצליחו לשרוד כיוון שמכרו את מוצריהם ושירותיהם בעיקר לאוכלוסייה הערבית, ולא לאירופאים שצבאו על מרוקו בעקבות הכיבוש. אפשר לשער שזהו הגורם לכך שמאז התקופה הקולוניאלית עלה שיעור הסוחרים היהודים עד ל־50 אחוז מיהודי מרוקו, בעוד שיעור עובדי המלאכה צנח ל־38 אחוז.

באילו תחומי עיסוק הצליחו בעלי המלאכה לשמור על מקור פרנסתם למרות התחרות העזה מהמערב? השאלה המרתקת הזו העסיקה גם היסטוריונים שחקרו את התקופה וניסו לזהות את התחומים ששרדו. גורלו של תחום אחד, שהיה דומיננטי במיוחד, ברור למדי: כשעזבו היהודים את מרוקו עם קום מדינת ישראל, כמעט שנעלמה איתם תעשיית צורפות הזהב. כך נאמר שוב ושוב מפי העולים ממרוקו ומפי תושביה. מאז – חוזרים וטוענים תיירים המבקרים במרוקו – למרות כל הניסיונות להחיות אותה, אומנות צורפות הזהב המקומית לא הצליחה להשתוות אל הפסגות שאליהן הגיעה כששלטו בה היהודים.

יהודי במרוקו עוסק בריקוע נחושת

דרך נפלאה ללמוד על המלאכות שעסקו בהן יהודי מרוקו היא לחקור את מעט התצלומים שנותרו מהתקופה. אחד האוספים החשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (שבספרייה הלאומית) הוא ארכיון יק"א – "חברת התיישבות היהודים" מיסודו של הברון הירש. יק"א נוסדה בסוף המאה ה־19 כדי לפתור את מצוקת יהודי מזרח אירופה, והיא פעלה רבות ליישוב יהודים בארגנטינה. עם זאת במהלך המאה ה־20 הפך הארגון לקרן פילנתרופית שתמכה במיזמים שונים ברחבי העולם היהודי. בין יתר פעולותיו תמך הארגון בתחילת שנות החמישים בבעלי מלאכה ובחקלאים יהודים במרוקו, ולפיכך באוספים שלו השתמרו תצלומים המתעדים את אותם בעלי מלאכה. התצלומים בכתבה מציגים בעלי מלאכה יהודים משנת 1953, כנראה מקזבלנקה, העוסקים במלאכות מסורתיות כגון חרטי נחושת, סנדלרים, תופרי גלימות ויוצרי נאדות עור.

את המלאכה הזאת התקשינו לזהות. נשמח לעזרתכם (כתבו לנו בתגובות)

 

לקריאה נוספת:

אליעזר בשן, אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח-י"ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים. בתוך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'. עורך: מיכאל אביטבול (מכון בן-צבי, תש"ם).

ירון צור, היהודים בתקופה הקולוניאלית. בתוך: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: מרוקו (מכון בן-צבי, תשס"ד).

Shai Srougo, "The Social History of Fez Jews in the Gold-Thread Craft between the Middle Ages and the French Colonialist Period (16th-20th centuries)". Middle Eastern Studies. 54 (6) (2018): 901-916.

Shai Srougo, "The Artisan Dynamics in the Age of Colonialism: The Social History of Moroccan Jewish Goldsmiths in the Inter War Period". European Review of History. 21 (5) (2014): 671-690.