היא עלתה על האנייה יחד עם כל בני המשפחה שלה. כולם היו נרגשים לקראת השינוי המשמעותי בחייהם, לקראת המסע שבסופו יגיעו לישראל. אבל ליבה היה כבד, היא לא באמת רצתה לעזוב את מצרים. כמה דקות אחר כך היא הפטירה באגביות – "שכחתי את התיק שלי ליד האנייה, אני כבר חוזרת". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. היא ירדה מהאנייה וחזרה לאהובה שבמצרים, היא בחרה להישאר שם איתו.
את הסיפורים האלה לא שמענו בילדותנו וגם לא אחר כך. סיפורים מהסוג הזה נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר לחיות בה למרות שכל משפחתן עלתה ארצה. נשים שבחרו להתחתן מחוץ ליהדות, שברוב המקרים הוקעו מהבית והמשפחה, ונשארו לבדן בארץ מוסלמית. נשים, שהגיע הזמן שנספר גם את סיפורן.
אחת מהן, היתה דודה שלי, רשל. ואני גיליתי ואני גיליתי את סוד קיומה רק לפני שנה.
האחים של סבא שלי היו משפחה חמה וקולנית. חמישה אחים ואחות אחת. תמונותיהם תמיד ניצבו על הכוננית בבית של סבא וסבתא שלי. אבל מסתבר שהתמונות הללו היו חסרות. רשל לא היתה בתוכן.
עוד כשהמשפחה היתה במצרים היא התאהבה בצעיר מוסלמי והתחתנה איתו. אבא שלה, סבא רבא שלי, לא הסכים לקבל את הנישואים הללו. הוא גירש אותה מבית המשפחה ודרש מכולם לנתק איתה את הקשר. אבל אחות אחת לא קיימה את גזרתו. אחות אחת המשיכה לשמור איתה על קשר למרות נישואיה השנויים במחלוקת. שמה היה סוזן, אני קראתי לה טונט זוזה. היא ביקרה בביתה לעיתים קרובות ופיתחה קשר קרוב עם בנה של רשל. עד שהגיעה השעה לעלות לישראל.
מצרים של ראשית המאה ה-20 היתה מדינה קוסמופוליטית שאליה היגרו יהודים רבים מאגן הים התיכון בגלל הפוטנציאל הכלכלי והעסקי שהיה בה. ז'קלין כהנוב, המסאית והסופרת, מתארת את ילדותה במצרים של ראשית המאה הקודמת וכותבת כך – "בצעירותי היה טבעי בעיניי שתושבי קהיר מבינים זה את זה אף על פי שהם מדברים שפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי…".
בתוך האקלים הרב גוני הזה צמחה גם הקהילה היהודית. קהילה מסורתית שהיו לה מאפיינים ייחודים שמבדילים אותה מהסובבים אותה. ויחד עם זאת, היתה זו קהילה שמעורה בתרבות המקומית. הקשרים בין היהודים לנוצרים והמוסלמים היו קשרים חזקים והדוקים. קשרי עבודה, חברות ומסחר. וגם קשרי נישואים.
התפנית בחייה של הקהילה היהודית התרחשה דווקא כאשר מדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת. בשנת 1948 המלחמה שבין ישראל למצרים הגיעה גם לרחובות קהיר ואלכסנדריה. סדרת פיצוצים ומעשי חבלה התרחשו ברובע היהודי בקהיר. הרחובות כבר לא היו בטוחים, הקהילה היהודית נפגעה באופן ישיר, וחבריה החלו להגר ממצרים לאירופה, ארצות הברית וישראל.
אחת העדויות לכך שהנישואים בין יהודים ושאינם יהודים היו תופעה רווחת נמצאת בכתביהם של הרבנים בני אותו הדור. גיור היה אחד הנושאים המשמעותיים שהעסיקו אותם. ובהם מצויה התלבטות קשה, האם לגייר בן או בת זוג שנישאים לחברי הקהילה היהודית או לא.
הרב עובדיה יוסף כתב באחד מפסקי ההלכה שלו כי לדעתו כדאי לגייר בת זוג נוצרייה שנישאה ליהודי אפילו שאינה שומרת מצוות. הוא מנמק זאת בכך שאם לא יגיירו אותה הזוג כנראה ילך להתנחם בחיקה של הקהילה הנוצרית. אנחנו רוצים לשמור על בני קהילתנו, אמר הרב עובדיה יוסף, ולכן עדיף לגייר את בת הזוג הנוצרית מאשר לאבד את המשפחה כולה.
במקרה נוסף סיפר הרב אהרון מנדל הכהן על צעירה שביקשה לגייר בחור מוסלמי כדי להתחתן איתו. רבני הקהילה הסכימו וחיתנו את השניים כדת משה וישראל. אך כיומיים לאחר הגיור החליט המוסלמי שהתגייר לחזור לחיק האיסלאם ולקח עמו אף את אשתו היהודייה. מאז, כותב הרב אהרון מנדל שאינו מוכן יותר לגייר בני זוג מוסלמיים.
אחת הנשים הידועות שצעדו בדרך הזו היא השחקנית והזמרת לילה מוראד. היא נולדה בשם ליליאן למשפחה יהודית דתית אדוקה. בת לאבא שהגיע מעיראק ואמא שמוצאה מפולין. היא התחילה לשיר כבר כשהייתה בת ארבע עשרה וכונתה "סינדרלה של הקולנוע המצרי". בשנת 1947 היא נישאה והמירה את דתה לאיסלאם. בני משפחתה שעלו ארצה מיעטו מאד לדבר עליה ולכן לא ידוע לנו הרבה על מהלך חייה.
דמות נוספת הינה סועאד זאכי שלה סיפור חיים מיוחד במינו. במצרים היא הייתה זמרת ושחקנית מפורסמת ואף התחתנה עם מוסלמי. אולם בהמשך חייה הם התגרשו, הוא עבר להתגורר בארצות הברית והיא עלתה לישראל. בהמשך חודש הקשר בניהם והוא הגיע לחיות לצידה בישראל וכאן אף נקברו שניהם בסוף חייהם.
ובחזרה למשפחתי שלי – רק בשנות החמישים, כאשר באמת אי אפשר היה יותר להישאר במצרים, עזבה דודה שלי, טונט זוזה, את קהיר וגם את אחותה, רשל. במשך שנים ארוכות הן חיו במדינות אויב והקשר בניהן ניתק. מלחמת ששת הימים ויום כיפור עברו עליהן כאשר כל אחת נמצאת מצדו השני של הגבול. קרבות עזים ניטשו בין מצרים לישראל. כל אחת דאגה גם למשפחתה ולמדינתה אך גם לאחות שמעבר לגבול. בשנים האלה, אף אחת מהן לא ניסתה ליצור קשר ואף אחת לא סיפרה בגלוי על אחותה. שתיהן שמרו את קיומה של האחות השנייה בסוד. בישראל של אותם שנים היתה זו בושה לומר שיש לך אחות שהתאסלמה, אחות שנמצאת בצד האויב. ובמצרים היה מאד מסוכן לומר שאת ממשפחה יהודית. כל אחת חיה את חייה והסוד היה קבור בליבן ולא סופר כלל.
אחרי הסכם השלום הצליחה טונט זוזה, שחיה בישראל, ליצור קשר עם רשל, אחותה הגדולה שחיה במצרים. בנות הדוד שלי שהיו עדות לשיחה הראשונה ביניהן סיפרו שבמשך חצי שעה ישבה טונט זוזה וחיבקה בבכי את שפופרת הטלפון כאילו היא בעלת גוף אנושי. וכך אני מדמיינת שעשתה גם רשל בצידו השני של הקו, במצרים.
גילוי הסיפור הזה הסעיר את עולמי. הימים היו ימי קורונה והמדינה כולה היתה בסגר, מצאתי את עצמי יושבת בין קירות הבית ומנסה לדמיין מה התרחש שם באותם ימים ומה קורה עכשיו עם קרובי המשפחה המוסלמים שלי במצרים. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך מהלך אחד שינה לחלוטין את גורל בני המשפחה משני צדי הגבול.
התחלתי לחקור, לשאול ולאסוף כל פיסת מידע ומהר מאד גיליתי שהסיפור הזה לא התרחש רק במשפחה שלי. היו עוד לא מעט נשים שמצאו את עצמן במצבים דומים. נשים שהסיפור שלהן הושתק, נשים שהקול שלהן לא נשמע בחברה הישראלית עד היום.
לא הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה המוסלמית שלי שחיה במצרים. על אף שניסיתי לאתר אותם בכל דרך אפשרית. במקום להיפגש, התיישבתי לכתוב. הנחתי למחשבות להפליג והתחלתי לטוות בדמיוני את הפערים שהתגלעו בין העובדות ההיסטוריות. כך נולד הספר שלי – "הביתה הלוך חזור". זהו ספר שכולו מסע בין הווה לעבר, בין סודות לעובדות. ספר ששואף לתת קול לסיפורים המושתקים ולהעניק במה משמעותית גם לנשים שבחרו להישאר מאחור.
***
ספרה של אילה דקל "הביתה הלוך חזור", הוא רומן היסטורי שנע בין תקופות, בין מצרים של אז לישראל של היום, ומבוסס על הגילויים שחשפה דקל על משפחתה. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.
