הכל בגלל האהבה: הנשים היהודיות שנשארו מאחור

את הסיפורים על הנשים הללו לא שמענו. הם נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר בה עם אהוביהם המוסלמים, למרות שמשפחתן עלתה ארצה. הגיע הזמן שנספר את סיפורן

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

היא עלתה על האנייה יחד עם כל בני המשפחה שלה. כולם היו נרגשים לקראת השינוי המשמעותי בחייהם, לקראת המסע שבסופו יגיעו לישראל. אבל ליבה היה כבד, היא לא באמת רצתה לעזוב את מצרים. כמה דקות אחר כך היא הפטירה באגביות – "שכחתי את התיק שלי ליד האנייה, אני כבר חוזרת". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. היא ירדה מהאנייה וחזרה לאהובה שבמצרים, היא בחרה להישאר שם איתו.

את הסיפורים האלה לא שמענו בילדותנו וגם לא אחר כך. סיפורים מהסוג הזה נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר לחיות בה למרות שכל משפחתן עלתה ארצה. נשים שבחרו להתחתן מחוץ ליהדות, שברוב המקרים הוקעו מהבית והמשפחה, ונשארו לבדן בארץ מוסלמית. נשים, שהגיע הזמן שנספר גם את סיפורן.

אחת מהן, היתה דודה שלי, רשל. ואני גיליתי ואני גיליתי את סוד קיומה רק לפני שנה.

דודה רשל, אלבום פרטי

האחים של סבא שלי היו משפחה חמה וקולנית. חמישה אחים ואחות אחת. תמונותיהם תמיד ניצבו על הכוננית בבית של סבא וסבתא שלי. אבל מסתבר שהתמונות הללו היו חסרות. רשל לא היתה בתוכן.

עוד כשהמשפחה היתה במצרים היא התאהבה בצעיר מוסלמי והתחתנה איתו. אבא שלה, סבא רבא שלי, לא הסכים לקבל את הנישואים הללו. הוא גירש אותה מבית המשפחה ודרש מכולם לנתק איתה את הקשר. אבל אחות אחת לא קיימה את גזרתו. אחות אחת המשיכה לשמור איתה על קשר למרות נישואיה השנויים במחלוקת. שמה היה סוזן, אני קראתי לה טונט זוזה. היא ביקרה בביתה לעיתים קרובות ופיתחה קשר קרוב עם בנה של רשל. עד שהגיעה השעה לעלות לישראל.

מצרים של ראשית המאה ה-20 היתה מדינה קוסמופוליטית שאליה היגרו יהודים רבים מאגן הים התיכון בגלל הפוטנציאל הכלכלי והעסקי שהיה בה. ז'קלין כהנוב, המסאית והסופרת, מתארת את ילדותה במצרים של ראשית המאה הקודמת וכותבת כך – "בצעירותי היה טבעי בעיניי שתושבי קהיר מבינים זה את זה אף על פי שהם מדברים שפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי…".

בתוך האקלים הרב גוני הזה צמחה גם הקהילה היהודית. קהילה מסורתית שהיו לה מאפיינים ייחודים שמבדילים אותה מהסובבים אותה. ויחד עם זאת, היתה זו קהילה שמעורה בתרבות המקומית. הקשרים בין היהודים לנוצרים והמוסלמים היו קשרים חזקים והדוקים. קשרי עבודה, חברות ומסחר. וגם קשרי נישואים.

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

התפנית בחייה של הקהילה היהודית התרחשה דווקא כאשר מדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת. בשנת 1948 המלחמה שבין ישראל למצרים הגיעה גם לרחובות קהיר ואלכסנדריה. סדרת פיצוצים ומעשי חבלה התרחשו ברובע היהודי בקהיר. הרחובות כבר לא היו בטוחים, הקהילה היהודית נפגעה באופן ישיר, וחבריה החלו להגר ממצרים לאירופה, ארצות הברית וישראל.

אחת העדויות לכך שהנישואים בין יהודים ושאינם יהודים היו תופעה רווחת נמצאת בכתביהם של הרבנים בני אותו הדור. גיור היה אחד הנושאים המשמעותיים שהעסיקו אותם. ובהם מצויה התלבטות קשה, האם לגייר בן או בת זוג שנישאים לחברי הקהילה היהודית או לא.

הרב עובדיה יוסף כתב באחד מפסקי ההלכה שלו כי לדעתו כדאי לגייר בת זוג נוצרייה שנישאה ליהודי אפילו שאינה שומרת מצוות. הוא מנמק זאת בכך שאם לא יגיירו אותה הזוג כנראה ילך להתנחם בחיקה של הקהילה הנוצרית. אנחנו רוצים לשמור על בני קהילתנו, אמר הרב עובדיה יוסף, ולכן עדיף לגייר את בת הזוג הנוצרית מאשר לאבד את המשפחה כולה.

במקרה נוסף סיפר הרב אהרון מנדל הכהן על צעירה שביקשה לגייר בחור מוסלמי כדי להתחתן איתו. רבני הקהילה הסכימו וחיתנו את השניים כדת משה וישראל. אך כיומיים לאחר הגיור החליט המוסלמי שהתגייר לחזור לחיק האיסלאם ולקח עמו אף את אשתו היהודייה. מאז, כותב הרב אהרון מנדל שאינו מוכן יותר לגייר בני זוג מוסלמיים.

אחת הנשים הידועות שצעדו בדרך הזו היא השחקנית והזמרת לילה מוראד. היא נולדה בשם ליליאן למשפחה יהודית דתית אדוקה. בת לאבא שהגיע מעיראק ואמא שמוצאה מפולין. היא התחילה לשיר כבר כשהייתה בת ארבע עשרה וכונתה "סינדרלה של הקולנוע המצרי". בשנת 1947 היא נישאה והמירה את דתה לאיסלאם. בני משפחתה שעלו ארצה מיעטו מאד לדבר עליה ולכן לא ידוע לנו הרבה על מהלך חייה.

דמות נוספת הינה סועאד זאכי שלה סיפור חיים מיוחד במינו. במצרים היא הייתה זמרת ושחקנית מפורסמת ואף התחתנה עם מוסלמי. אולם בהמשך חייה הם התגרשו, הוא עבר להתגורר בארצות הברית והיא עלתה לישראל. בהמשך חודש הקשר בניהם והוא הגיע לחיות לצידה בישראל וכאן אף נקברו שניהם בסוף חייהם.

ובחזרה למשפחתי שלי – רק בשנות החמישים, כאשר באמת אי אפשר היה יותר להישאר במצרים, עזבה דודה שלי, טונט זוזה, את קהיר וגם את אחותה, רשל. במשך שנים ארוכות הן חיו במדינות אויב והקשר בניהן ניתק. מלחמת ששת הימים ויום כיפור עברו עליהן כאשר כל אחת נמצאת מצדו השני של הגבול. קרבות עזים ניטשו בין מצרים לישראל. כל אחת דאגה גם למשפחתה ולמדינתה אך גם לאחות שמעבר לגבול. בשנים האלה, אף אחת מהן לא ניסתה ליצור קשר ואף אחת לא סיפרה בגלוי על אחותה. שתיהן שמרו את קיומה של האחות השנייה בסוד. בישראל של אותם שנים היתה זו בושה לומר שיש לך אחות שהתאסלמה, אחות שנמצאת בצד האויב. ובמצרים היה מאד מסוכן לומר שאת ממשפחה יהודית. כל אחת חיה את חייה והסוד היה קבור בליבן ולא סופר כלל.

אחרי הסכם השלום הצליחה טונט זוזה, שחיה בישראל, ליצור קשר עם רשל, אחותה הגדולה שחיה במצרים. בנות הדוד שלי שהיו עדות לשיחה הראשונה ביניהן סיפרו שבמשך חצי שעה ישבה טונט זוזה וחיבקה בבכי את שפופרת הטלפון כאילו היא בעלת גוף אנושי. וכך אני מדמיינת שעשתה גם רשל בצידו השני של הקו, במצרים.

גילוי הסיפור הזה הסעיר את עולמי. הימים היו ימי קורונה והמדינה כולה היתה בסגר, מצאתי את עצמי יושבת בין קירות הבית ומנסה לדמיין מה התרחש שם באותם ימים ומה קורה עכשיו עם קרובי המשפחה המוסלמים שלי במצרים. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך מהלך אחד שינה לחלוטין את גורל בני המשפחה משני צדי הגבול.

התחלתי לחקור, לשאול ולאסוף כל פיסת מידע ומהר מאד גיליתי שהסיפור הזה לא התרחש רק במשפחה שלי. היו עוד לא מעט נשים שמצאו את עצמן במצבים דומים. נשים שהסיפור שלהן הושתק, נשים שהקול שלהן לא נשמע בחברה הישראלית עד היום.

לא הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה המוסלמית שלי שחיה במצרים. על אף שניסיתי לאתר אותם בכל דרך אפשרית. במקום להיפגש, התיישבתי לכתוב. הנחתי למחשבות להפליג והתחלתי לטוות בדמיוני את הפערים שהתגלעו בין העובדות ההיסטוריות. כך נולד הספר שלי – "הביתה הלוך חזור". זהו ספר שכולו מסע בין הווה לעבר, בין סודות לעובדות. ספר ששואף לתת קול לסיפורים המושתקים ולהעניק במה משמעותית גם לנשים שבחרו להישאר מאחור.

***

 

ספרה של אילה דקל "הביתה הלוך חזור", הוא רומן היסטורי שנע בין תקופות, בין מצרים של אז לישראל של היום, ומבוסס על הגילויים שחשפה דקל על משפחתה. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.

חג החנוכה של חנה סנש

סנש בת ה-12 כותבת על חנוכה: "הנרות הללו יעודדונו בכל-עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד"

חנה סנש, 1930, והשיר "חנוכה" בכתב ידה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

חנה סנש נולדה וגדלה בבודפשט בסביבה יהודית-בורגנית שהייתה מעורה בחוגי האליטה התרבותית ההונגרית. בימי נערותה טיפחה את כישרון הכתיבה שניחנה בו וכתבה יומנים ושירים. שאיפתה הייתה להמשיך את דרכו של אביה, בלה סנש, שהיה סופר, עיתונאי ומחזאי מוערך בהונגריה ונפטר בטרם עת.

בין חומרי הארכיון של חנה סנש שהגיעו לפני שנה לספרייה הלאומית, נמצאת מחברת עם שירים שחיברה חנה סנש בצעירותה החל מגיל שבע. היא הייתה מכתיבה לסבתא פיני (סבתה מצד אמה) את שיריה, והסבתא כתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. השירים הרבים נכתבו במחברות מיוחדות השמורות גם הן בספרייה הלאומית. מהשירים שכתבה חנה לאורך שנות ילדותה ניתן ללמוד על צערה של הילדה לאחר מות אביה, ועל התרגשותה מנופי ילדותה בהונגריה עם חילופי העונות.

אולם לצד השירים האישיים במחברת ושירי המולדת שלה – הונגריה, ישנו גם שיר אחד מפתיע והוא עוסק בחג החנוכה. חנה סנש כתבה אותו ב-10 בדצמבר 1933, כשהייתה בת 12 בלבד. במשפחתה של חנה סנש לא טיפחו זיקה כלפי היהדות, והשיר נכתב בעת שהייתה תלמידה (מצטיינת!) בבית הספר התיכון הנוצרי Baar-Madas, כנראה לאחר אחד מ"שיעורי הדת" שהועברו לבנות היהודיות בבית הספר.

את המחברות האלו הביאה לארץ קטרינה, אמה של חנה סנש, ואת השיר תרגם אביגדור המאירי, לרגל ההוצאה לאור של הספר "חנה סנש: חייה שליחותה ומותה", במלאת שנה למותה.

מילות השיר חנוכה בעברית:

חנוכה

יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות;
מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים;
ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שילטון;
נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום;
נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים – לא נהיה גלמודים;
ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא נוואש. כי נוסיף הילחם;
הנרות הללו יעודדנו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד.

 

על אף גילה הצעיר, כבר נרמזת בשיר תחושת הגאווה הלאומית ורוח הנחישות שיאפיינו את חנה סנש בבגרותה, והשיר גם משקף את השפעת הרעיונות הלאומיים של חנוכה על הילדה חנה.

חייל החורף: מי הם החייל היהודי ובתו שהדליקו קצת אור בלב החשכה הנאצית?

חושך כיסה את אירופה בחג החנוכה של שנת 1941. מלחמת העולם השתוללה בכל החזיתות, וגם היישוב העברי הקטן בארץ ישראל תרם את חלקו למאבק נגד הנאצים. גלויה אחת עם תמונה של חייל יהודי בצבא הבריטי ובתו ניסתה לחמם את ליבם של החיילים היהודיים ברחבי העולם. רק פרט אחד חסר: מי הם החייל והילדה?

1

הגלויה של הוועד הארצי למען החייל היהודי, חנוכה תש"ב

חורף 1941 היה חורף אפל. בראשית הקיץ הקודם פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בסערה את המחצית המזרחית של אירופה, אחרי שסיימו לכבוש את החצי המערבי. כעת הם צרו על לנינגרד, וקרבות עזים התנהלו מסביב למוסקבה. בראשית דצמבר התפתחות דרמטית נוספת: היפנים מפתיעים את ארצות הברית בפרל הארבור ומכניסים לזיכרון הקולקטיבי העולמי את טייסי הקמיקזה המאיימים.

במקביל לכל זה, יחד עם הפלישה לברית המועצות, מתחילים הנאצים במבצעי ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. יהודי אוקראינה, בלארוס ומדינות נוספות מרוכזים מול בורות הריגה ומוצאים להורג במאות אלפים. בדצמבר מוקם גם מחנה ההשמדה הראשון, חֶלְמְנוֹ, ונעשים נסיונות בהרג המוני במשאיות גז. זמן קצר לאחר מכן תיפול ההחלטה על יישום "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" – השמדתם.

בינתיים, גם בארץ ישראל המצב לא מזהיר. בצפון אפריקה מתחוללים קרבות, וקיים חשש שבסופו של דבר יעשו הגרמנים את דרכם לארץ ישראל. כדי לעמוד בהתחייבותו של בן גוריון ש"נילחם בנאצים כאילו אין ספר לבן", שלח היישוב העברי בארץ ישראל גם אלפים מבניו להתגייס לצבא הבריטי. חלק מהם נפל בשבי בקרבות ביוון, מוקדם יותר באותה שנה.

1
כרזה לרגל "יום החייל היהודי" 1942, שארגן הוועד הארצי למען החייל היהודי. מתוך הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
1
תעודה לתרומה למען החיילים היהודיים בצבא הבריטי. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

וכך, בחורף 1941, מצאו את עצמם לא מעט בנים יהודים מארץ ישראל על אדמת אירופה הקרה. ושם תפס אותם חודש כסלו, ואיתו חג החנוכה. אך אל חשש ואל פחד. היה מי שביקש לדאוג לרווחתם של החיילים היהודיים המפוזרים בעולם. "הוועד הארצי למען החייל היהודי", שאת הקמתו יזם יוסף ברץ, ממקימי דגניה ואיש ציבור בולט, פעל לספק את כל צרכיהם של החיילים היהודים בצבא הבריטי.

הוועד יצר קשרים עם שלטונות הצבא הבריטי כדי לייצג בפניו את החיילים ולדאוג לצרכיהם. בראש סדר העדיפויות העמיד הוועד את צרכי התרבות של החיילים העבריים. הוא שלח עיתונים בעברית, ארגן הצגות בתיאטראות העבריים עבור החיילים, ואפילו דאג לשיעורי עברית ואנגלית עבור החיילים היהודיים ביחידות הצבא השונות. לצד זאת, סיפק לחיילים תשמישי קדושה כמו ספרי תנ"ך, תפילין, סידורי תפילה, גביעים לקידוש ופמוטים להדלקת נרות, על מנת שהחיילים יוכלו להתפלל ולקדש את השבת גם בעת שירותם. נוסף על כך, כמובן, הוועד ביקש גם לסייע כלכלית לחיילים המשרתים בניכר, ולחיילים פצועים בפרט.

1
איזה פעולות עשה הוועד הארצי למען החייל היהודי? כרזה מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

וכך היה גם בחנוכה של שנת תש"ב, דצמבר 1941. גם בחג החנוכה ניסה הוועד הארצי למען החייל לפזר קצת אור לטובת החיילים היהודיים הלוחמים בנאצים, לעודד את רוחם ולסייע לרווחתם. בראש הפעולות עמד מפעל ענק למתנות, מעין "דמי חנוכה" לחיילים. עשרות מתנדבות – נשות ויצ"ו, תלמידות בתי ספר ו"ארגון אמהות עובדות" – הכינו חבילות שנשלחו לחיילים בבסיסי הצבא בארץ ובחו"ל. החיילים באירופה קיבלו סוודרים וגרבי צמר חמים, וכולם זכו גם לסיגריות (כמובן), דברי מתיקה (ברור) וסכיני גילוח (צריך). לחבילות צורפו גם מכתבי ילדים וציורים, וגם את "לוח החייל" – ספרון קטן עם לוח שנה, חומר היסטורי וגיאוגרפי ושאר מידע תרבותי ושימושי שבוועד חשבו שחיילים צריכים להכיר.

1
לוח החייל שחולק בחנוכה תש"ב. לצד לוח שנה, היו בו פרקי היסטוריה וגיאוגרפיה, מילון לביטויים אנגליים ומידע שימושי אחר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
הוראות לעזרה ראשונה מתוך לוח החייל. צילום: עמית נאור

חייל החורף את החושך יגרש

לצד כל הפעילויות האלה, הנפיק הוועד לכבוד החג גלויה מיוחדת שנמכרה בכל הקיוסקים וחנויות הספרים. על גביה הוטבעה תמונה מרשימה ומרגשת: חייל יהודי במדי הצבא הבריטי, מדליק נרות חנוכה בזמן שילדה תכולת עיניים מחבקת אותו, ככל הנראה אב ובתו. בעוד החייל עסוק בהדלקת הנרות, עיניה של הילדה מהופנטות אל האש. מתחת לתמונה נכתבה שורה מתוך הפיוט "מעוז צור": "ראש ימיני נישאת ואויב שמו מחית". ההקשר האקטואלי והתקווה לנס שיאיר את עתיד העם היהודי היו אז ברורים לכל.

1
הגלויה שהוציא הוועד למען החייל היהודי. הגלויה אותרה באוסף הפרטי של ירמיהו רימון, מוזיאון העיר חיפה
1
התמונה המקורית של זולטן קלוגר. באדיבות ארכיון המדינה

מעט פרטים ידועים על התמונה הזו. את התמונה צילם זולטן קלוגר, מהצלמים הבולטים ביותר בארץ ישראל של אותה תקופה, יחד עם שתי תמונות נוספות של אותם מצולמים באותו מעמד. כיום שמורות התמונות האלו באוסף זולטן קלוגר בארכיון המדינה. תוכלו לראות את שלושתן כאן, כאן וכאן

1
החייל והילדה המסתוריים. אולי תצליחו לזהות אותם? מה עלה בגורלם? צילום: זולטן קלוגר, באדיבות ארכיון המדינה

קלוגר עבד פעמים רבות עבור הקרן הקיימת לישראל ומוסדות לאומיים נוספים. איננו יודעים מי הזמין ממנו את התמונות אך נראה שצולמו בארץ ישראל, סמוך למועד הפצת הגלויה. מלבד בגלויה של הוועד למען החייל, התמונה הופיעה גם בלוח שנה של שנת 1941-1942 שהוציאה קרן היסוד. האם קרן היסוד הייתה הגוף שהזמין את הצילום? איננו יודעים. איננו יודעים גם מיהם החייל והילדה המצולמים בתמונות. איננו יודעים היכן הוצב החייל, והאם שרד את המלחמה. כל נסיונותינו לאתר מידע נוסף על התמונות עלו בתוהו. גם נסיונות חיפוש קודמים לא הצליחו לגלות את זהותם של החייל והילדה.

על כן אנחנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים. אולי תצליחו לזהות את המצולמים כאן, אולי תדעו דבר מה על הילדה או על החייל הזה. אולי תדעו היכן היא צולמה? אולי תדעו מה עלה בגורלם? אולי גם אצלכם בבוידעם מתחבא עותק של הגלויה הזאת? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לארכיון המדינה על הסיוע בהכנת הכתבה.

"איך לא חזרת אליי?": כאב היתמות של דבורה עומר

בגיל 11 איבדה דבורה עומר את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר מאוד. באותו הזמן נאלצה להיפרד גם מאביה, ששהה אז בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה שלו. היתמות והכאב ננעצו ביצירתה של עומר למשך כל חייה

1

דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: גיל עומר, בנה של דבורה עומר
הפקה: דניאל גל
עריכה: עמית נאור

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

ב-17 בינואר 1944 פילח קול ירייה חזק את דממת מנוחת הצהריים של חברי קיבוץ מעוז חיים. לאה שרשבסקי נהרגה מאותה ירייה, ומסלול חייה של בתה, דבורה בת ה-11 – לימים דבורה עומר – השתנה לנצח. אביה של דבורה, משה מוסינזון, שהה אז בשליחות הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי באירופה הבוערת. רק כחודש לאחר מכן שלח אליה אגרת ממקום מושבו שם, וכתב בה בזה הלשון:

"דבורה'לה שלי היקרה. הגיעה אליי השמועה הנוראה. רציתי להגיע אלייך אבל אין כל אפשרות כזו. במה ננחם את עצמנו, בתי? כל כך קשה לי לכתוב אלייך את המכתב הזה. לו יכולתי להיות איתך בימים אלו, אבל גזירה היא. נישא את הכאב, דבורי, יחד, את מה שקרה אין לשנות. עלייך רק לזכור, דבורי, שחלומה של אמא היה תמיד לראותך גדלה ופורחת, עליזה ושקדנית. לפניי מונח כעת מכתבה האחרון של אמא אליי, והמכתב כולו כתוב עלייך. ואם אנחנו רוצים למלא את רצונה של אמא, הרי שאת צריכה להתגבר על הכאב והצער, ללמוד הרבה ולהיות נערה שקדנית וטובה. נשמור את זכרה של אמא בליבנו. כמה טובה הייתה, כמה מסורה וכמה חכמה. כתבי נא לי, בתי, ואף אני אכתוב לעתים קרובות. אני לוחץ אותך אל ליבי, דבורי, ממרחקים, וכואב איתך יחד. אבא".

1
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"הפצע המדמם הזה המשיך לדמם כל החיים", מספר גיל עומר, בנה של דבורה עומר, איש תקשורת ויו"ר תאגיד השידור הישראלי. "השאלה 'איך לא חזרת אליי' הייתה שם תמיד", הוא מוסיף בשיחה עם ורד ליון-ירושלמי בהסכת "הספרנים", הפודקאסט של הספרייה הלאומית. משום שלאחר מות אימה של דבורה, אביה של עומר לא שב מיד לארץ ישראל, אלא המשיך בשליחותו. השניים אמנם היו גרושים, אך דבורה תהתה כיצד זה משאיר אב את בתו היתומה לבדה. כאב הנטישה הזה היה נעוץ בלב יצירתה של עומר ברבות השנים.

נדבך נוסף של כאב היתמות היה חוסר הוודאות לגבי נסיבות המוות של אמה, לאה. אמה של עומר נהרגה בתאונת אימונים של "ההגנה", ועל כן נאלצו חברי קיבוץ מעוז חיים להסתיר את סיבת מותה האמיתית מחשש שהיא תתגלה לבריטים. רק בבגרותה גילתה עומר בוודאות שאמה לא התאבדה.

1
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"היא התחילה בכתיבה של יומנים", מספר בנה גיל. "מדהים לראות בהם את העומק ואת הכאב". הכתיבה הזו התפתחה בסופו של דבר לסדרת הספרים "דפי תמר", שהיו הצלחתה הגדולה הראשונה. בהמשך הפכה עומר לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר בישראל. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם ופרס ישראל. בשנת 2013 הלכה לעולמה וארכיונה מופקד היום בספרייה הלאומית.

עוד על חייה של עומר, על יחסיה עם הוריה, משפחתה ועל יצירתה, תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!


עוד בנושא:

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

הדמעות של דבורה עומר

"אני אתגבר" מאת דבורה עומר: הגיבורה הראשונה על כיסא גלגלים