האזינו: סיפורן של חלוצות הרפואה בארץ ישראל

מי הייתה הרופאה הראשונה בעולם המערבי? האם הרופאה הראשונה הייתה בעצם רופא? מי הייתה הגינקולוגית הראשונה בארץ ישראל? ולמה קוראים לטיפת חלב טיפת חלב? סיפורים על הרופאות הראשונות בארץ ישראל ובכלל עם הסופרת דורית גני בפרק חדש של הסכת (פודקאסט) "הספרנים"

צילום: ק. וייס, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

Listen on Spotify Listen on Apple Podcasts

הרופאה הראשונה בעת החדשה הייתה בעצם רופא. קראו לה מרגרט אן בֶּלְקְלִי והיא נולדה באירלנד ככל הנראה בשנת 1789. למרגרט הקטנה היו בילדותה שני חלומות: להיות רופאה ולשרת בצבא הכתר. את שתי השאיפות האלו לא יכולה הייתה להגשים כנערה בשלהי המאה ה-18. אז בערך מגיל 19 היא הודיעה לבני משפחתה ששמה הוא ג'יימס בארי, כשמו של דודה שנפטר באותה השנה, וביקשה שיתחילו להתייחס אליה כבן.

ג'יימס התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1809 והיה סטודנט חרוץ ושקדן. הוא היה אמנם נמוך מאוד, וצנום, ובעל פנים עדינות, אבל בסיוע בדים שהצמיד לחזה ונעליים עם עקבים גבוהים במיוחד, הצליח להערים על חבריו הסטודנטים. בהמשך הגשים גם את חלומו השני: להיות רופא בצבא האימפריה הבריטית. במהלך למעלה מארבעים שנות שירותו הוא נחשב לרופא מסור ולכירורג מוכשר במיוחד. הוא ביצע מאות ניתוחים בחיילים שנפצעו בקרבות והוא נחשב לרופא הראשון בממלכה המאוחדת שביצע ניתוח קיסרי שבו גם האם וגם היילוד שרדו.

בשנת 1865 הוא חלה ואושפז בבית חולים בלונדון. בצוואתו ביקש להיקבר באותם הבגדים אותם ילבש ביום מותו. אלא שעובדת בית החולים שהייתה אחראית על רחיצת הגופות לא ידעה על הצוואה, וכשהפשיטה את המנוח מבגדיו – נתגלתה האמת.

דיוקנו של המנתח ג'יימס בארי. מתוך ויקיפדיה

באותה תקופה, אמצע המאה ה-19, מן העבר השני של האוקיינוס, נלחמה אישה אחרת, אליזבת בלקוול שמה, על זכותה להיות רופאה. גם לאליזבת בלקוול יעצו להתחפש לגבר כדי להתקבל ללימודים, אך היא סירבה והתעקשה ללמוד כאישה. היא הגישה 16 בקשות לאוניברסיטאות ולמכללות שונות באירופה ובארצות הברית, ורק בפעם השבע עשרה נתקבלה למכללה לרפואה בעיר ז'נבה במדינת ניו יורק – וגם זה בעקבות טעות ברישום ובאיות שמה. היא התגברה על אינספור מכשולים וקשיים שנערמו בדרכה והיום היא נחשבת לאישה הראשונה בעולם המערבי שהפכה לרופאה מוסמכת. אליזבת בלקוול סללה את הדרך ללימודי הרפואה עבור נשים רבות אחרות, ועד סוף המאה ה-19 היו כבר עשרות פקולטאות – בעיקר במערב אירופה – שאפשרו לנשים ללמוד רפואה. רבות מאותן נשים היו נשים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה, ומאוחר יותר התגלגלו גם לארץ ישראל.

דורית גני היא סופרת ילדים שכתבה כמה מהספרים בסדרת "הישראליות", סדרת ספרים שעוסקת בנשים פורצות דרך – ובמקרה גם עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית. גני הגיעה אל הסכת "הספרנים" כדי לספר על כמה מאותן נשים פורצות דרך שהניחו יסודות חשובים למקצוע הרפואה בארץ ישראל. במסגרת סדרת "הישראליות" של הוצאת צלטנר כתבה גני שני ספרים שעוסקים בדמויות שידובר בהן כאן: הלנה כגן והנרייטה סאלד.

חנה וייץ נולדה בוורשה, למשפחה יהודית דתית, אמידה ומשכילה. היא למדה רפואת נשים בפריז ושם הכירה את בעלה, נפתלי וייץ. הם הגיעו לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1899 והתיישבו בראש פינה. וייץ פתחה שם מרפאה לנשים ומהר מאוד היא הופכת לגיניקולוגית מבוקשת מאוד, בעיקר בקרב נשים ערביות.

"ההגעה של חנה וייץ היא בשורה כפולה לנשים בגליל, ובעיקר לנשים ערביות. קודם כל לראשונה יש רופאת נשים אישה, כשלנשים ערביות אסור היה להיבדק על ידי גבר", אומרת גני. "ושנית, מצב רפואת הנשים בארץ היה חמור: נשים ילדו בבית בתנאים לא היגייניים, על ידי מיילדות לא מוסמכות, ותמותת היולדות והתינוקות הייתה גבוהה מאוד".

חנה וייץ לא דיברה ערבית וגם לא עברית כשהגיעה לארץ. עם הנשים היהודיות היא הצליחה להסתדר בעזרת יידיש ורוסית, ולגבי מטופלותיה הערביות, היא מצאה פתרון יצירתי כדי לתקשר עמן: פרגוד נפרש בפינת חדר הטיפולים, ומאחוריו עמד מנהל משק הבית של וייץ. האיש דובר הערבית תרגם את הדו-שיח בין הרופאה לפציינטיות.

גיניקולוגית פורצת דרך נוספת בארץ ישראל הייתה אלכסנדרה בלקינד, בת למשפחת בלקינד הנודעת ואחותה של אולגה חנקין. בשנת 1898 היא החליטה לנסוע לאירופה ללמוד רפואה, בתקופה שבה אין ולו רופאה אישה אחת בארץ ישראל, וכך עשתה. היא נסעה ללמוד בז'נבה, בעזרת חסכונותיה של אחותה הגדולה אולגה, והמשיכה לפריז ללמוד שם רפואת נשים. עם שובה לארץ, הפכה בלקינד מיד לרופאה בבית החולים "שער ציון" ביפו. בלקינד הקפידה לתעד את המפגשים עם מטופלותיה ורישומיה מאפשרים לחוקרים עד היום ללמוד על המצב הרפואי אז בארץ.

אלכסנדרה (סוניה) בלקינד. צילום: קריקוריאן וסבונגי, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרוייקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

אחרי פריצת הדרך בתחום רפואת הנשים בארץ ישראל, הגיעה לכאן רופאה צעירה מאוד שתעשה מהפכה בתחום נוסף שהוזנח כאן: רפואת הילדים. ד"ר הלנה כגן החליטה לעלות לארץ ישראל מתוך שליחות והגיעה לכאן ערב מלחמת העולם הראשונה. כשהגיעה, המצב בירושלים היה קשה מאוד בעקבות זיהומים ותנאים סניטריים קשים. היחס לילדים היה כמו אל מבוגרים קטנים וגם הרופאים לא הכירו בחשיבותו של התחום. תמותת הילדים בעיר הייתה גבוהה מאוד.

אנשי ירושלים התקשו לקבל אותה, ועל אף שפתחה בביתה מרפאה – תושבי ירושלים לא מגיעים. עד שיום אחד הגיעה אליה משפחה אחת: בנה הקטן של משפחת בלוי היה חולה מאוד. הוריו ניסו הכל וביקרו אצל כל הרופאים המוכרים בעיר, ללא הצלחה. בצר להם, הסכימו לפנות לרופאה הצעירה שאולי תצליח לעזור. ד"ר כגן אבחנה מיד את המחלה וטיפלה בו. הילד הזה הוא עמרם בלוי, שהפך מאוחר יותר למנהיג "נטורי קרתא" בירושלים.

ד"ר הלנה כגן במרפאתה בירושלים. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

בהמשך חייה שיתפה כגן פעולה עם אישה מובילה אחרת: הנרייטה סאלד. סאלד עמדה בראש ארגון "הדסה", והשתיים הקימו יחד מוסד שקיים עד היום: מרפאות "טיפת חלב". "הסיפור של 'טיפת חלב' מתחיל בחצר הבית של הלנה כגן", מספרת גני. "הגיעו אליה הרבה תינוקות שסבלו מתת תזונה, והיא פשוט מאוד הביאה פרה אל החצר, חלבה אותה, ונתנה לילדים". עם הסיוע של ארגון "הדסה" הקימו בירושלים מרכז לאם ולילד, ומשכו לשם את נשות העיר באמצעות ההבטחה לתת "טיפת חלב" לתינוקות. משהגיעו האמהות עם הילדים, כבר שכנעו אותן נשות הצוות גם לשקול את הילדים, לבדוק אותם ולעקוב אחר התפתחותם.

הנרייטה סולד בביקור בארץ. צילום: גדעון שיפטן, מתוך אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

את כל הסיפורים הללו ועוד רבים אחרים תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: דורית גני, עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית וסופרת ילדים

מפיק: דניאל גל

עורך: עמית נאור

שיר סיום: "את חרותי" – שוהם טפיארו

תמונות נדירות: אומנים ואומנות יהודית במרוקו

הסיפור מאחורי תחומי העיסוק של יהודי מרוקו, כולל הצצה לתצלומים מיוחדים המתעדים בעלי מלאכה יהודים במרוקו של שנת 1953

חן מלול | 07.12.21

יהדות מרוקו

חרט נחושת במרוקו, כל התמונות בכתבה שמורות בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

באילו מלאכות עסקו יהודי מרוקו? אם נראה לכם שהתשובה ברורה, אז גילינו שהיא דווקא מורכבת ודינמית. ולכן נספר כאן את הסיפור המלא מאחוריה (כמו שאנחנו אוהבים), ולא נוותר על טעימה מהתמונות המיוחדות שתרמו הרבה למידע שנאסף בנושא. גם מאחורי התמונות בכתבה יש סיפור, אבל חכו, גם אליו נגיע.

במשך מאות שנים התפרנסו היהודים במרוקו מאותן מלאכות שבהן עסקה חברת הרוב המוסלמית, שכן חוזה עומר והשריעה לא הטילו הגבלות חמורות על משלחי יד של לא־מוסלמים. ההגבלה המרכזית שכן הוטלה נגעה לתחום הממשל והמשרות הציבוריות, והיא נועדה למנוע מצב שבו לא־מוסלמים יימצאו בעמדות כוח והשפעה שלטוניות וכלכליות חשובות יותר מאלו של המוסלמים. במילים אחרות צר לנו לאכזב, אבל סטטיסטית זה לא מסתדר שהסבא של כל אחד ואחת מהעדה המרוקאית היה יועץ למלך.

אבל חוקים לחוד ומציאות לחוד: למרות התשתית המשפטית הסובלנית, למעשה אוכלוסיית הרוב המוסלמית, באמצעות הגילדות, קבעה הגבלות על חירות התעסוקה של לא־מוסלמים בשל חששה מתחרות על אותם תחומי ייצור. בנסיבות האלו נהרו היהודים אל תחומים שהיו פתוחים עבורם.

בייחוד נודעה השפעתם של היהודים על תחום שנאסר על המוסלמים: עיבוד מתכות יקרות. העיסוק בכסף וזהב נחשב לעבודה הנושאת רווח גדול מערכה האמיתי, ולכן השריעה הגדיר אותה כמלאכה לא מוסרית. הדרת המוסלמים מעיבוד המתכות היקרות פתחה פתח לשילובם של היהודים בתעשיית הצורפות וייצור חוטי זהב.

עבודת האומנות הייתה נפוצה ומכובדת בקרב המעמד הבינוני והנמוך. "גם תלמידי חכמים ורבנים שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות; מצויים ביניהם בעיקר צורפים אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה", כתב ההיסטוריון פרופ' אליעזר בשן, שחקר את הנושא.

אותנו סקרנה השאלה אם במרוקו נודעה תופעה של עובדים העוסקים בשתי מלאכות. בעיון בתמונות של בעלי מלאכה ביהדות מרוקו מצאנו רק נשים שעבדו במלאכה כפולה: למשל נשות הקהילה היהודית בקזבלנקה (לפי ההערכה) היו תופרות, שומרות על הילדים ומטפלות בהם בו־זמנית. וכל זה היה שנים לפני שעבודה מהבית הפכה בשנת 2020 למציאות חיים בלתי צפויה.

נשות קהילת קזבלנקה (כנראה) תופרות ומטפלות בילדים

אומן יהודי במרוקו מכין נאדות עור, כנראה לאחסון כלי זכוכית וקרמיקה

תחום המסחר בלט גם הוא בין המקצועות שהיו פתוחים ליהודים במרוקו. יהודים עסקו במסחר במעגלים שונים – מקומי, אזורי ובין־לאומי. באליטה היהודית היו בעיקר סוחרים גדולים שחיו בערי נמל מרכזיות והובילו את הסחר בין מרוקו למערב.

כל זה החל להשתנות בשנת 1912 עם הקמתם של משטר החסות (הפרוטקטורט) הצרפתי במרבית חלקי מרוקו ומשטר החסות הספרדי בחלק קטן בצפון המדינה. הכיבוש הצרפתי הביא עימו רוחות של שינוי וקדמה, אבל לא תמיד היטיב עם היהודים. לא בגלל רדיפות או אפליה, אלא להפך. המדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה צרפת במדינה איימה על מקור פרנסתם של בעלי מלאכות רבים בתקופה הקולוניאלית, שבה מרבית היהודים עסקו במלאכות זעירות כמו עיבוד עורות, צורפות, הכנת מזון ושירותים שונים.

מעתה יכלו הצרכנים המקומיים לרכוש ללא חסמים מוצרים מיובאים, שהיו זולים משמעותית מתוצרי התעשייה המקומית וצמצמו את הצורך בשירותיהם של בעלי המלאכות הזעירות. חלק מהמקצועות המסורתיים במדינה ממש קרסו בעקבות התחרות הקשה. אחרים הצליחו לשרוד כיוון שמכרו את מוצריהם ושירותיהם בעיקר לאוכלוסייה הערבית, ולא לאירופאים שצבאו על מרוקו בעקבות הכיבוש. אפשר לשער שזהו הגורם לכך שמאז התקופה הקולוניאלית עלה שיעור הסוחרים היהודים עד ל־50 אחוז מיהודי מרוקו, בעוד שיעור עובדי המלאכה צנח ל־38 אחוז.

באילו תחומי עיסוק הצליחו בעלי המלאכה לשמור על מקור פרנסתם למרות התחרות העזה מהמערב? השאלה המרתקת הזו העסיקה גם היסטוריונים שחקרו את התקופה וניסו לזהות את התחומים ששרדו. גורלו של תחום אחד, שהיה דומיננטי במיוחד, ברור למדי: כשעזבו היהודים את מרוקו עם קום מדינת ישראל, כמעט שנעלמה איתם תעשיית צורפות הזהב. כך נאמר שוב ושוב מפי העולים ממרוקו ומפי תושביה. מאז – חוזרים וטוענים תיירים המבקרים במרוקו – למרות כל הניסיונות להחיות אותה, אומנות צורפות הזהב המקומית לא הצליחה להשתוות אל הפסגות שאליהן הגיעה כששלטו בה היהודים.

דרך נפלאה ללמוד על המלאכות שעסקו בהן יהודי מרוקו היא לחקור את מעט התצלומים שנותרו מהתקופה. אחד האוספים החשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (שבספרייה הלאומית) הוא ארכיון יק"א – "חברת התיישבות היהודים" מיסודו של הברון הירש. יק"א נוסדה בסוף המאה ה־19 כדי לפתור את מצוקת יהודי מזרח אירופה, והיא פעלה רבות ליישוב יהודים בארגנטינה. עם זאת במהלך המאה ה־20 הפך הארגון לקרן פילנתרופית שתמכה במיזמים שונים ברחבי העולם היהודי. בין יתר פעולותיו תמך הארגון בתחילת שנות החמישים בבעלי מלאכה ובחקלאים יהודים במרוקו, ולפיכך באוספים שלו השתמרו תצלומים המתעדים את אותם בעלי מלאכה. התצלומים בכתבה מציגים בעלי מלאכה יהודים משנת 1953, כנראה מקזבלנקה, העוסקים במלאכות מסורתיות כגון חרטי נחושת, סנדלרים, תופרי גלימות ויוצרי נאדות עור.

את המלאכה הזאת התקשינו לזהות. נשמח לעזרתכם (כתבו לנו בתגובות)

לקריאה נוספת:

אליעזר בשן, אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח-י"ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים. בתוך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'. עורך: מיכאל אביטבול (מכון בן-צבי, תש"ם).

ירון צור, היהודים בתקופה הקולוניאלית. בתוך: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: מרוקו (מכון בן-צבי, תשס"ד).

Shai Srougo, "The Social History of Fez Jews in the Gold-Thread Craft between the Middle Ages and the French Colonialist Period (16th-20th centuries)". Middle Eastern Studies. 54 (6) (2018): 901-916.

Shai Srougo, "The Artisan Dynamics in the Age of Colonialism: The Social History of Moroccan Jewish Goldsmiths in the Inter War Period". European Review of History. 21 (5) (2014): 671-690.

חג החנוכה של חנה סנש

סנש בת ה-12 כותבת על חנוכה: "הנרות הללו יעודדונו בכל-עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד"

הספרייה הלאומית | 29.11.21

חנה סנש חנוכה

חנה סנש, 1930, והשיר "חנוכה" בכתב ידה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

חנה סנש נולדה וגדלה בבודפשט בסביבה יהודית-בורגנית שהייתה מעורה בחוגי האליטה התרבותית ההונגרית. בימי נערותה טיפחה את כישרון הכתיבה שניחנה בו וכתבה יומנים ושירים. שאיפתה הייתה להמשיך את דרכו של אביה, בלה סנש, שהיה סופר, עיתונאי ומחזאי מוערך בהונגריה ונפטר בטרם עת.

בין חומרי הארכיון של חנה סנש שהגיעו לפני שנה לספרייה הלאומית, נמצאת מחברת עם שירים שחיברה חנה סנש בצעירותה החל מגיל שבע. היא הייתה מכתיבה לסבתא פיני (סבתה מצד אמה) את שיריה, והסבתא כתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. השירים הרבים נכתבו במחברות מיוחדות השמורות גם הן בספרייה הלאומית. מהשירים שכתבה חנה לאורך שנות ילדותה ניתן ללמוד על צערה של הילדה לאחר מות אביה, ועל התרגשותה מנופי ילדותה בהונגריה עם חילופי העונות.

אולם לצד השירים האישיים במחברת ושירי המולדת שלה – הונגריה, ישנו גם שיר אחד מפתיע והוא עוסק בחג החנוכה. חנה סנש כתבה אותו ב-10 בדצמבר 1933, כשהייתה בת 12 בלבד. במשפחתה של חנה סנש לא טיפחו זיקה כלפי היהדות, והשיר נכתב בעת שהייתה תלמידה (מצטיינת!) בבית הספר התיכון הנוצרי Baar-Madas, כנראה לאחר אחד מ"שיעורי הדת" שהועברו לבנות היהודיות בבית הספר.

את המחברות האלו הביאה לארץ קטרינה, אמה של חנה סנש, ואת השיר תרגם אביגדור המאירי, לרגל ההוצאה לאור של הספר "חנה סנש: חייה שליחותה ומותה", במלאת שנה למותה.

מילות השיר חנוכה בעברית:

חנוכה

יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות;
מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים;
ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שילטון;
נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום;
נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים – לא נהיה גלמודים;
ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא נוואש. כי נוסיף הילחם;
הנרות הללו יעודדנו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד.

על אף גילה הצעיר, כבר נרמזת בשיר תחושת הגאווה הלאומית ורוח הנחישות שיאפיינו את חנה סנש בבגרותה, והשיר גם משקף את השפעת הרעיונות הלאומיים של חנוכה על הילדה חנה.

חייל החורף: מי הם החייל היהודי ובתו שהדליקו קצת אור בלב החשכה הנאצית?

חושך כיסה את אירופה בחג החנוכה של שנת 1941. מלחמת העולם השתוללה בכל החזיתות, וגם היישוב העברי הקטן בארץ ישראל תרם את חלקו למאבק נגד הנאצים. גלויה אחת עם תמונה של חייל יהודי בצבא הבריטי ובתו ניסתה לחמם את ליבם של החיילים היהודיים ברחבי העולם. רק פרט אחד חסר: מי הם החייל והילדה?

עמית נאור | 25.11.21

היסטוריה ישראלית חנוכה מלחמת העולם השנייה

הגלויה של הוועד הארצי למען החייל היהודי, חנוכה תש"ב

חורף 1941 היה חורף אפל. בראשית הקיץ הקודם פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בסערה את המחצית המזרחית של אירופה, אחרי שסיימו לכבוש את החצי המערבי. כעת הם צרו על לנינגרד, וקרבות עזים התנהלו מסביב למוסקבה. בראשית דצמבר התפתחות דרמטית נוספת: היפנים מפתיעים את ארצות הברית בפרל הארבור ומכניסים לזיכרון הקולקטיבי העולמי את טייסי הקמיקזה המאיימים.

במקביל לכל זה, יחד עם הפלישה לברית המועצות, מתחילים הנאצים במבצעי ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. יהודי אוקראינה, בלארוס ומדינות נוספות מרוכזים מול בורות הריגה ומוצאים להורג במאות אלפים. בדצמבר מוקם גם מחנה ההשמדה הראשון, חֶלְמְנוֹ, ונעשים נסיונות בהרג המוני במשאיות גז. זמן קצר לאחר מכן תיפול ההחלטה על יישום "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" – השמדתם.

בינתיים, גם בארץ ישראל המצב לא מזהיר. בצפון אפריקה מתחוללים קרבות, וקיים חשש שבסופו של דבר יעשו הגרמנים את דרכם לארץ ישראל. כדי לעמוד בהתחייבותו של בן גוריון ש"נילחם בנאצים כאילו אין ספר לבן", שלח היישוב העברי בארץ ישראל גם אלפים מבניו להתגייס לצבא הבריטי. חלק מהם נפל בשבי בקרבות ביוון, מוקדם יותר באותה שנה.

כרזה לרגל "יום החייל היהודי" 1942, שארגן הוועד הארצי למען החייל היהודי. מתוך הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

תעודה לתרומה למען החיילים היהודיים בצבא הבריטי. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

וכך, בחורף 1941, מצאו את עצמם לא מעט בנים יהודים מארץ ישראל על אדמת אירופה הקרה. ושם תפס אותם חודש כסלו, ואיתו חג החנוכה. אך אל חשש ואל פחד. היה מי שביקש לדאוג לרווחתם של החיילים היהודיים המפוזרים בעולם. "הוועד הארצי למען החייל היהודי", שאת הקמתו יזם יוסף ברץ, ממקימי דגניה ואיש ציבור בולט, פעל לספק את כל צרכיהם של החיילים היהודים בצבא הבריטי.

הוועד יצר קשרים עם שלטונות הצבא הבריטי כדי לייצג בפניו את החיילים ולדאוג לצרכיהם. בראש סדר העדיפויות העמיד הוועד את צרכי התרבות של החיילים העבריים. הוא שלח עיתונים בעברית, ארגן הצגות בתיאטראות העבריים עבור החיילים, ואפילו דאג לשיעורי עברית ואנגלית עבור החיילים היהודיים ביחידות הצבא השונות. לצד זאת, סיפק לחיילים תשמישי קדושה כמו ספרי תנ"ך, תפילין, סידורי תפילה, גביעים לקידוש ופמוטים להדלקת נרות, על מנת שהחיילים יוכלו להתפלל ולקדש את השבת גם בעת שירותם. נוסף על כך, כמובן, הוועד ביקש גם לסייע כלכלית לחיילים המשרתים בניכר, ולחיילים פצועים בפרט.

איזה פעולות עשה הוועד הארצי למען החייל היהודי? כרזה מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

וכך היה גם בחנוכה של שנת תש"ב, דצמבר 1941. גם בחג החנוכה ניסה הוועד הארצי למען החייל לפזר קצת אור לטובת החיילים היהודיים הלוחמים בנאצים, לעודד את רוחם ולסייע לרווחתם. בראש הפעולות עמד מפעל ענק למתנות, מעין "דמי חנוכה" לחיילים. עשרות מתנדבות – נשות ויצ"ו, תלמידות בתי ספר ו"ארגון אמהות עובדות" – הכינו חבילות שנשלחו לחיילים בבסיסי הצבא בארץ ובחו"ל. החיילים באירופה קיבלו סוודרים וגרבי צמר חמים, וכולם זכו גם לסיגריות (כמובן), דברי מתיקה (ברור) וסכיני גילוח (צריך). לחבילות צורפו גם מכתבי ילדים וציורים, וגם את "לוח החייל" – ספרון קטן עם לוח שנה, חומר היסטורי וגיאוגרפי ושאר מידע תרבותי ושימושי שבוועד חשבו שחיילים צריכים להכיר.

לוח החייל שחולק בחנוכה תש"ב. לצד לוח שנה, היו בו פרקי היסטוריה וגיאוגרפיה, מילון לביטויים אנגליים ומידע שימושי אחר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

הוראות לעזרה ראשונה מתוך לוח החייל. צילום: עמית נאור

חייל החורף את החושך יגרש

לצד כל הפעילויות האלה, הנפיק הוועד לכבוד החג גלויה מיוחדת שנמכרה בכל הקיוסקים וחנויות הספרים. על גביה הוטבעה תמונה מרשימה ומרגשת: חייל יהודי במדי הצבא הבריטי, מדליק נרות חנוכה בזמן שילדה תכולת עיניים מחבקת אותו, ככל הנראה אב ובתו. בעוד החייל עסוק בהדלקת הנרות, עיניה של הילדה מהופנטות אל האש. מתחת לתמונה נכתבה שורה מתוך הפיוט "מעוז צור": "ראש ימיני נישאת ואויב שמו מחית". ההקשר האקטואלי והתקווה לנס שיאיר את עתיד העם היהודי היו אז ברורים לכל.

הגלויה שהוציא הוועד למען החייל היהודי. הגלויה אותרה באוסף הפרטי של ירמיהו רימון, מוזיאון העיר חיפה

התמונה המקורית של זולטן קלוגר. באדיבות ארכיון המדינה

מעט פרטים ידועים על התמונה הזו. את התמונה צילם זולטן קלוגר, מהצלמים הבולטים ביותר בארץ ישראל של אותה תקופה, יחד עם שתי תמונות נוספות של אותם מצולמים באותו מעמד. כיום שמורות התמונות האלו באוסף זולטן קלוגר בארכיון המדינה. תוכלו לראות את שלושתן כאן, כאן וכאן.

החייל והילדה המסתוריים. אולי תצליחו לזהות אותם? מה עלה בגורלם? צילום: זולטן קלוגר, באדיבות ארכיון המדינה

קלוגר עבד פעמים רבות עבור הקרן הקיימת לישראל ומוסדות לאומיים נוספים. איננו יודעים מי הזמין ממנו את התמונות אך נראה שצולמו בארץ ישראל, סמוך למועד הפצת הגלויה. מלבד בגלויה של הוועד למען החייל, התמונה הופיעה גם בלוח שנה של שנת 1941-1942 שהוציאה קרן היסוד. האם קרן היסוד הייתה הגוף שהזמין את הצילום? איננו יודעים. איננו יודעים גם מיהם החייל והילדה המצולמים בתמונות. איננו יודעים היכן הוצב החייל, והאם שרד את המלחמה. כל נסיונותינו לאתר מידע נוסף על התמונות עלו בתוהו. גם נסיונות חיפוש קודמים לא הצליחו לגלות את זהותם של החייל והילדה.

על כן אנחנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים. אולי תצליחו לזהות את המצולמים כאן, אולי תדעו דבר מה על הילדה או על החייל הזה. אולי תדעו היכן היא צולמה? אולי תדעו מה עלה בגורלם? אולי גם אצלכם בבוידעם מתחבא עותק של הגלויה הזאת? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לארכיון המדינה על הסיוע בהכנת הכתבה.