מאת לירון הלברייך ועמית נאור
למרות שאת הקריירה שלו התחיל כשחקן, ואף זכה בפרסים רבים על עבודותיו, הפריחה המאוחרת בקריירה של שולי רנד קרתה דווקא כשמצא את קולו (תרתי משמע) כזמר. מאז שיצא לאור השיר הראשון שכתב, "אייכה", לפני כ-13 שנים, רנד מופיע עם המוזיקה שלו, וממלא אולמות בקהל חוצה מגזרים, אמונה ואורח חיים. קסמו האישי והרפרטואר שלו, שנשמע כמו פיוט מודרני חוצה לבבות, הפכו אותו לבחירה המושלמת לפתיחת פסטיבל "בסוד קולות רבים" של הספרייה הלאומית.
הפסטיבל יתקיים בסוף החודש (29-31.12.2021) והוא כולל שורה ארוכה של מופעים וסדנאות שיחברו בין פיוטים מסורתיים למוזיקה עכשווית, בין מזרח ומערב, ובין קודש וחול. רנד עצמו יעלה על הבמה בלילה האחרון של הפסטיבל, ויפתח את אירוע השיא: לילה לבן של של מופעים וסדנאות מהשקיעה ועד אור ראשון.
תפסנו את רנד לשיחה קצרה ממש בזמן העבודה על ההופעה המיוחדת שהוא מרכיב במיוחד עבור הפסטיבל. "זאת הופעה קצת שונה מהמופע הרגיל שלי, מכיוון שיש לה קונספט מסויים. היא תעסוק בענייני תפילה. בתפילה יש הרבה כיוונים לדבר עליהם, ובשירים שלי יש הרבה ביטויים אמנותיים שעוסקים בגישות שונות של תפילה, ובכלל של עבודת השם. אנחנו גם מכינים קטע מיוחד לערב הזה בעקבות הקלטות של פיוטים ששר אבא שלי ששלחו לי מהספרייה הלאומית".
איך בחרת את השירים לערב הזה?
"אני עובד על זה ברגעים אלה ממש. המטרה היא שיהיה איזשהו חוט מקשר בין כל השירים, שאמורים להעביר רעיונות מסוימים לגבי התפילה, וגם קצת להביע את הקשר לדורות קודמים. יש שני דברים שאני רוצה שיהיו בתוך הערב הזה. האחד הוא עניין של מנהגים ומסורות, שבאופן מאוד אישי קשורים גם לחווייה האישית שלי, ויהיה גם סיפור שאני רוצה לספר. אני רוצה לקשור את כל העניין הזה סביב תפילה ומנהגים".
איזה סיפור אתה רוצה לספר?
"יהיה שם עיבוד לסיפור של עגנון שמדבר על פיוט בשם "כל מקדש שביעי". את הפיוט הזה שר אבי בהקלטות ששלחו לי, וגם אני אשיר אותו באיזושהי צורה, משולב בתוך הסיפור של עגנון. זה סיפור מדהים שאספר בשפתי שלי. אני חושב על זה ומשקיע בזה מחשבה. איך לספר סיפור זה דבר שצריך לדעת, זה הרבה עבודה, במיוחד כשנוגעים בסיפור של עגנון".
כשרנד מדבר על עגנון שומעים את ההתרגשות בקולו. "הסיפור של עגנון הוא סיפור מופלא שמדבר על החשיבות של השמירה על מנהג ההורים. על מנהג הבית שלך. זה לא ממש בלשון המדויקת, אבל הוא אומר ככה: 'לפני שאני מספר את הסיפור, אומר דבר שאני אומר אותו תמיד לבניי. בניי, היו זהירים במנהג אבותיכם, ואל תשנו אותו. אפילו אם הוא לא נראה לכם אל תשנו'. מתוך זה הוא מביא את הסיפור כהוכחה למשפט הזה. אבל טוב, אני לא רוצה לעשות ספוילרים".
ואתה תביא את מנהג אביך ותשיר את הפיוטים של אביך.
"כן נעשה גם את הפיוט הזה וגם כנראה פיוטים נוספים. יהיו שירים משולבים בסיפורים, וזאת תהיה בסוף כמו הצגת תיאטרון כזאת. אני אספר גם על הילדות שלי כבנו של החזן, על החוויה הראשונית בתור מופיע על במה".
אני מתגעגע לאבא שלי
אביו של רנד הוא פרופסור יעקב רנד ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2016, לפני חמש שנים. רנד האב היה איש חינוך, חתן פרס ישראל לחקר החינוך לשנת תשס"א (2001). הוא נולד ברומניה ושרד את השואה, ולאחר מלחמת העולם פעל למען העפלה של חניכי תנועת בני עקיבא, עד שעלה לארץ ישראל בעצמו. מאוחר יותר החל בלימודי חינוך, ובתחום הזה הקדיש מאמצים רבים לפיתוח גישות חדשניות לחינוך מיוחד, בדגש על חינוך ילדים עם תסמונת דאון. בין עיסוקיו האקדמיים, היה גם חזן, שהקליט כמה פיוטים בניגונים הייחודיים לחסידות רוז'ין שעל ברכיה התחנך. את אהבת הפיוט הנחיל לבנו הצעיר.
מה המשמעות של פיוט מבחינתך?
"אני לא חוקר פיוטים. כל הקשר שלי עם פיוטים הוא עניין חווייתי כי הגעתי מבית מאוד מיוחד מהבחינה הזאת. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל מסורת של ניגונים מחסידות רוז'ין, אבל לא רק. הוא היה בעל תפילה, וסבא שלי, זכרונו לברכה, היה בעל תפילה, הם היו בעלי תפילה מיוחדים במינם. אפשר להגיד שהניגון מהבחינה הדתית זה הכל, זה העיקר. עיקרו של החינוך הדתי אצלי היה דרך עולם הניגון. זה היה ברמה החווייתית.
זה מה שחיבר אותך לשם?
"זה מה שחיבר אותי וזה מה שהחזיר אותי לעולם הזה באיזושהי צורה. כל הגעגועים שלי בתקופת החזרה בתשובה התמקדו בניגונים. בשבילי ניגונים זה ברמה הכי פשוטה, זאת המסורת. זאת מסורת רגשית שאני משתדל להעביר גם לילדים שלי".
וכמו שאתה מנסה להעביר את זה לילדים שלך, לך יצא לשיר עם אביך?
"רק בשבת. אבא שלי היה עובר לפני התיבה, כלומר שליח ציבור. אבל אני לא הייתי משוירר שלו, לא הייתי מלווה אותו שם. הוא היה משוירר של סבא שלי, זאת אומרת שהוא היה עומד לידו, ליד התיבה, והוא היה עושה לו קולות שניים ושלישיים, ככה הוא למד את הנוסח. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל נוסח יפה מאוד ומיוחד מאוד, והוא שמר על זה בקנאות. אני, לעומתו, כמעט שלא עובר לפני התיבה אף פעם, למרות שאבא שלי שמע אותי פעם באיזה אירוע משפחתי מתפלל מוסף, והוא ניגש אליי ואמר לי 'שולי, אתה חייב לעבור לפני התיבה, אתה חייב לשמור על הנוסח'. אבל אני מתקשה בזה. לפעמים אני עושה את זה רק בתפילת מוסף, אבל לא הלכתי על זה עד הסוף".
באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית, אפשר לשמוע כמה הקלטות של יעקב רנד ז"ל, בהן הוא מבצע פיוטים בנוסח רוז'ין וניגונים אחרים. לקראת המופע, שלחנו את ההקלטות לרנד, והוא שמח מאוד להאזין להן שוב. "הייתי מודע לקיומן של ההקלטות, ואף על פי כן זה ריגש אותי, הקשבתי להן שוב ושוב", הוא מספר.
מה ביקשת למצוא שם בהאזנה החוזרת הזאת?
"פשוט התגעגעתי לאבא שלי. זה מוקלט נורא עירום וחשוף כזה, ממש כמו שהוא נהג לשיר בשבת. זה שונה מהשירה שלו כשהוא היה עובר מול התיבה. שם בבית הכנסת זה היה יותר מהוקצע".
"אבא שלי במהותו היה פשוט בן אדם נחמד מאוד ולא מתנשא", רנד נזכר. "אני מרגיש שהיה קידוש השם בהתנהלות של אבא שלי, הוא היה סמל לאיך יהודי צריך להתנהג, ולכוון ולאהוב. בסוף ההלוויה שלו ניגש אליי חבר שלי, אסף תלמודי, ואמר לי: 'תראה, היו הרבה מספידים, וכולם יפים וכולם ברורים, וכולם דיברו על איזה יהודי הוא היה, ואיזה אדם הוא היה, ודיברו על ההומור שלו, ואיזה אבא הוא היה, ואיזה בעל תפילה הוא היה, כמה טוב לב הוא היה. ורק אחרונת המנחמים, שבמקרה הייתה תלמידה שלו, הזכירה שהוא היה פרופסור מוערך בארץ ובעולם, וחתן פרס ישראל'. אני חושב שהסיפור הזה הוא הדבר הכי יפה שאני יכול לספר על אבא שלי. מעבר להצלחות הגדולות בקריירה שלו, קודם כל הוא היה בן אדם".
וכמו שהוא נע בין העולמות, האקדמי והדתי, גם אתה ידוע בתור אמן שמשמש גשר כזה, בין חילונים וחרדים ומאמינים ומתלבטים. אתה רואה את המוזיקה בתור כלי לקירוב לבבות?
"לאומנות בכלל, ולמוזיקה בפרט, יש יכולת לעקוף הרבה מכשולים בדרך להרגיש משהו. מה שלא יכול לעשות ויכוח – צודק ככל שיהיה וממולח ככל שיהיה – יכול לעשות ניגון. יהודים, דתיים או חילוניים, יש להם עניין לא פתור עם המורשת שלהם. והאדם לא תמיד יכול לבחון את הדבר הזה לעומק, כי ברגע שהשיח נהיה חברתי, 'הלנו אתה אם לצרינו', הכל נהיה אגרסיבי מאוד ואלים מאוד. באה המוזיקה ועוקפת את זה. אני חושב שזהו הפשר המרכזי של התופעה, הלכאורה לא טבעית ולא מוסברת, של מוזיקה אמונית בתוך החיים שלנו בעשור וחצי האחרונים בישראל".
אולי גם זה שבז'אנר יש שירים יפים מאוד.
"בסדר, נכון, אבל זאת עדיין תופעה מדהימה. עובדה שהשירים מדברים לכלל הציבור, כי כולם רוצים לנהל את הדיון הזה עם הקדוש-ברוך-הוא. לא בהכרח עם מסקנות לפה או לשם, אבל לנהל את הדיון הזה. וזה לא מתאפשר להם בשום מקום חוץ מבתוך המרחב האומנותי".
בתוך המרחב האומנותי מתקיים גם מפגש אחר שמחבר בין העולם המוזיקלי של הניגון והפיוט, לבין פועלו החינוכי של יעקב רנד. גם אחותו של שולי, יהודית, וגם בנו של שולי, ישראל, חיים עם תסמונת דאון. אביו של שולי היה ממייסדי ארגון ית"ד – ילדי תסמונת דאון, שמסייע לילדים עם התסמונת ולבני משפחותיהם. "אני לא איש חינוך, אבל אני יכול לומר מהניסיון האישי שלי שלמוזיקה יש מקום מחבר בשיח שלנו במקרה הזה. אחותי היא פסנתרנית חובבת, וישראל בני הוא מתופף חובב, ואני יודע שמבחינתם המוזיקה זה עולם שלם של שקט ושל הצלה. המוזיקה מאוד משמעותית בחיים שלהם".
זה עוד מהבית? מלבד הפיוטים שמעו בילדותכם גם מוזיקה אחרת?
"הבית שלי היה מאוד מאוד מוזיקלי. אחותי הבכורה, אסנת, היא בוגרת האקדמיה למוזיקה למשל. שמעו אצלנו הרבה מוזיקה בבית. גם מוזיקה קלאסית, הוריי היו בצרפת אז שמעו גם הרבה שאנסונים בבית. הרבה מוזיקה שלא קשורה רק לפיוטים".
אז איך יכול להיות שהגעת לזה כל כך מאוחר במסלול שלך?
"אני בבית נחשבתי בכלל לזייפן של המשפחה. מסביב לשולחן היו שרים אצלנו סולפז', כששרים רק את התווים, ואני לא הבנתי מה הם רוצים מהחיים שלי. אני רק רציתי לברוח מסעודת השבת לחברים שלי. אבל כל דבר בא בזמנו. אולי בעצם סתם עשיתי את עצמי לא יודע לשיר כי רציתי לברוח מהסעודה".
ובסוף יצא שכן התחברת למוזיקה.
"כן, זאת מעין דרך טבעית של מעגל שנסגר. אני מופיע עכשיו עם עמיר בניון ובעצם הוא זה שעורר אצלי את העניין של המוזיקה. הוא עודד אותי לכתוב, לשיר וליצור. כשזה בא זה בא".
לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו
קריירת השירה של רנד מזוהה בעיקר עם הפריצה הגדולה של הלהיט "אייכה". השיר הופיע באלבום הבכורה של רנד, "נקודה טובה" משנת 2008, אלבום שזכה מהר מאוד למעמד של אלבום פלטינה. רנד היה ממבשרי הגל הגדול של מוזיקה אמונית בפופ הישראלי, ז'אנר שתופס מקום נכבד בתרבות הישראלית גם היום, בעזרתם של כוכבים כדוגמת חנן בן-ארי וישי ריבו. "עד לפני חמש עשרה שנה בערך רוב המוזיקה היהודית הייתה הלחנה של פסוקים כתובים", מספר רנד על השיר האיקוני. "הלחינו פסוקים מתהילים ודברים דומים כאלה".
ומה השתנה בעשור וחצי הזה?
"מה שקרה, ו'אייכה' היה מהחלוצים של זה, זה שנהייתה כתיבה אישית. אנשים כותבים על נושאים אמוניים, או שירים עם נוכחות כלשהי של הקב"ה, לטוב, לרע, לקל ולקשה. והם כותבים את זה בשפה שלהם".
וזה דבר מיוחד בעיניך?
"זה מעניין כי זה מייצג שתי גישות שקיימות לגבי תפילה. יש תפילה סדורה, שהמקבילה שלה כאן היא אותם פסוקים מולחנים. ויש תפילה של התבודדות, תפילה אישית. וגם במוזיקה זה בא לידי ביטוי, שתי הגישות האלה. התפילה האישית כתובה בשפה שלך. הרי כדי לבטא את עצמי כמו בשיר 'אייכה' יכולתי למצוא גם פסוקים מספר תהילים. לא חסרים שירי געגועים כאלה. אבל השיר הזה נכתב בשפתי האישית".
הכתיבה של "אייכה" לקחה הרבה זמן או שהוא בא לך בקלות?
"זה דווקא מסוג השירים שנכתבו מתוך מצב, במהירות, תוך לילה אחד. יש שירים שאתה כותב אותם במשך הרבה זמן ומלטש. השיר הזה כמו נולד לעולם. גם בהופעות זה מסוג השירים שאני מרגיש שכבר לא כל כך שייכים לי, אני משחרר אותם לקהל והם שלו. זה היה ככה מהרגע הראשון עם השיר הזה".
אז אפשר לומר שהוא בעצם הפך לפיוט.
"מי אני שאגיד את זה", הוא צוחק. "כן, זה סוג מסוים של פיוט מודרני, בשפה שלי. יש ספר תפילות מופלא של רבי נתן מנמירוב שנקרא 'ליקוטי תפילות', ויש בו תפילות שהוא כתב בשפתו שלו, בלשון מופלאה. אז 'אייכה' הוא תפילה אישית כזו, מודרנית, והוא גם מולחן".
המשמעות של "אייכה" השתנתה עבורך במשך השנים?
"היא משתנה מרגע לרגע. 'אייכה?' זאת שאלה שיכולה להישאל בכל מיני צורות, בכאב למשל. זו שאלה שבאה לבטא חיסרון. זה בעיניי המצב הכי מהותי של יהודי. אנחנו באים לעולם הזה בחיסרון. אז השאלה מקבלת כל מיני פרשנויות, נאמר למשל ששרה את זה גם נערה באולפנה שחבר שלה עזב אותה, והיא התכוונה לזה בלבד, וזה בסדר. זה נוגע באותה נקודה. למה זה לא שלי? כי לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו, את החיסרון שלו, את השאלה שלו".
תפילה מודרנית שמייצגת את המופע שלך בפסטיבל.
"לגמרי. אני מאוד מאוד מחכה למופע הזה. זה תחילתו של לילה לבן. רק שיבוא קהל".
