שולי רנד: "נחשבתי לזייפן של המשפחה. בכלל רציתי לברוח מסעודת השבת"

שולי רנד מצא את המוזיקה בשלב די מאוחר של חייו. למרות שהיא תמיד הייתה מסביב לשולחן השבת בבית, למרות שהייתה תמיד חלק ממנו. אחרי שהפך לזמר אהוב ומוערך בזכות שיריו האישיים, עכשיו הוא חוזר לניגונים מבית אבא במופע מיוחד שיפתח את הלילה הלבן של פסטיבל "בסוד קולות רבים". ראיון מיוחד עבור הספרייה הלאומית

שולי רנד בהופעה. צילום: אסי אפרתי

מאת לירון הלברייך ועמית נאור

למרות שאת הקריירה שלו התחיל כשחקן, ואף זכה בפרסים רבים על עבודותיו, הפריחה המאוחרת בקריירה של שולי רנד קרתה דווקא כשמצא את קולו (תרתי משמע) כזמר. מאז שיצא לאור השיר הראשון שכתב, "אייכה", לפני כ-13 שנים, רנד מופיע עם המוזיקה שלו, וממלא אולמות בקהל חוצה מגזרים, אמונה ואורח חיים. קסמו האישי והרפרטואר שלו, שנשמע כמו פיוט מודרני חוצה לבבות, הפכו אותו לבחירה המושלמת לפתיחת פסטיבל "בסוד קולות רבים" של הספרייה הלאומית.

הפסטיבל יתקיים בסוף החודש (29-31.12.2021) והוא כולל שורה ארוכה של מופעים וסדנאות שיחברו בין פיוטים מסורתיים למוזיקה עכשווית, בין מזרח ומערב, ובין קודש וחול. רנד עצמו יעלה על הבמה בלילה האחרון של הפסטיבל, ויפתח את אירוע השיא: לילה לבן של של מופעים וסדנאות מהשקיעה ועד אור ראשון.

תפסנו את רנד לשיחה קצרה ממש בזמן העבודה על ההופעה המיוחדת שהוא מרכיב במיוחד עבור הפסטיבל. "זאת הופעה קצת שונה מהמופע הרגיל שלי, מכיוון שיש לה קונספט מסויים. היא תעסוק בענייני תפילה. בתפילה יש הרבה כיוונים לדבר עליהם, ובשירים שלי יש הרבה ביטויים אמנותיים שעוסקים בגישות שונות של תפילה, ובכלל של עבודת השם. אנחנו גם מכינים קטע מיוחד לערב הזה בעקבות הקלטות של פיוטים ששר אבא שלי ששלחו לי מהספרייה הלאומית".

איך בחרת את השירים לערב הזה?
"אני עובד על זה ברגעים אלה ממש. המטרה היא שיהיה איזשהו חוט מקשר בין כל השירים, שאמורים להעביר רעיונות מסוימים לגבי התפילה, וגם קצת להביע את הקשר לדורות קודמים. יש שני דברים שאני רוצה שיהיו בתוך הערב הזה. האחד הוא עניין של מנהגים ומסורות, שבאופן מאוד אישי קשורים גם לחווייה האישית שלי, ויהיה גם סיפור שאני רוצה לספר. אני רוצה לקשור את כל העניין הזה סביב תפילה ומנהגים".

איזה סיפור אתה רוצה לספר?
"יהיה שם עיבוד לסיפור של עגנון שמדבר על פיוט בשם "כל מקדש שביעי". את הפיוט הזה שר אבי בהקלטות ששלחו לי, וגם אני אשיר אותו באיזושהי צורה, משולב בתוך הסיפור של עגנון. זה סיפור מדהים שאספר בשפתי שלי. אני חושב על זה ומשקיע בזה מחשבה. איך לספר סיפור זה דבר שצריך לדעת, זה הרבה עבודה, במיוחד כשנוגעים בסיפור של עגנון".

כשרנד מדבר על עגנון שומעים את ההתרגשות בקולו. "הסיפור של עגנון הוא סיפור מופלא שמדבר על החשיבות של השמירה על מנהג ההורים. על מנהג הבית שלך. זה לא ממש בלשון המדויקת, אבל הוא אומר ככה: 'לפני שאני מספר את הסיפור, אומר דבר שאני אומר אותו תמיד לבניי. בניי, היו זהירים במנהג אבותיכם, ואל תשנו אותו. אפילו אם הוא לא נראה לכם אל תשנו'. מתוך זה הוא מביא את הסיפור כהוכחה למשפט הזה. אבל טוב, אני לא רוצה לעשות ספוילרים".

ואתה תביא את מנהג אביך ותשיר את הפיוטים של אביך.
"כן נעשה גם את הפיוט הזה וגם כנראה פיוטים נוספים. יהיו שירים משולבים בסיפורים, וזאת תהיה בסוף כמו הצגת תיאטרון כזאת. אני אספר גם על הילדות שלי כבנו של החזן, על החוויה הראשונית בתור מופיע על במה".

אני מתגעגע לאבא שלי

אביו של רנד הוא פרופסור יעקב רנד ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2016, לפני חמש שנים. רנד האב היה איש חינוך, חתן פרס ישראל לחקר החינוך לשנת תשס"א (2001). הוא נולד ברומניה ושרד את השואה, ולאחר מלחמת העולם פעל למען העפלה של חניכי תנועת בני עקיבא, עד שעלה לארץ ישראל בעצמו. מאוחר יותר החל בלימודי חינוך, ובתחום הזה הקדיש מאמצים רבים לפיתוח גישות חדשניות לחינוך מיוחד, בדגש על חינוך ילדים עם תסמונת דאון. בין עיסוקיו האקדמיים, היה גם חזן, שהקליט כמה פיוטים בניגונים הייחודיים לחסידות רוז'ין שעל ברכיה התחנך. את אהבת הפיוט הנחיל לבנו הצעיר.

מה המשמעות של פיוט מבחינתך?
"אני לא חוקר פיוטים. כל הקשר שלי עם פיוטים הוא עניין חווייתי כי הגעתי מבית מאוד מיוחד מהבחינה הזאת. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל מסורת של ניגונים מחסידות רוז'ין, אבל לא רק. הוא היה בעל תפילה, וסבא שלי, זכרונו לברכה, היה בעל תפילה, הם היו בעלי תפילה מיוחדים במינם. אפשר להגיד שהניגון מהבחינה הדתית זה הכל, זה העיקר. עיקרו של החינוך הדתי אצלי היה דרך עולם הניגון. זה היה ברמה החווייתית.

זה מה שחיבר אותך לשם?
"זה מה שחיבר אותי וזה מה שהחזיר אותי לעולם הזה באיזושהי צורה. כל הגעגועים שלי בתקופת החזרה בתשובה התמקדו בניגונים. בשבילי ניגונים זה ברמה הכי פשוטה, זאת המסורת. זאת מסורת רגשית שאני משתדל להעביר גם לילדים שלי".

וכמו שאתה מנסה להעביר את זה לילדים שלך, לך יצא לשיר עם אביך?
"רק בשבת. אבא שלי היה עובר לפני התיבה, כלומר שליח ציבור. אבל אני לא הייתי משוירר שלו, לא הייתי מלווה אותו שם. הוא היה משוירר של סבא שלי, זאת אומרת שהוא היה עומד לידו, ליד התיבה, והוא היה עושה לו קולות שניים ושלישיים, ככה הוא למד את הנוסח. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל נוסח יפה מאוד ומיוחד מאוד, והוא שמר על זה בקנאות. אני, לעומתו, כמעט שלא עובר לפני התיבה אף פעם, למרות שאבא שלי שמע אותי פעם באיזה אירוע משפחתי מתפלל מוסף, והוא ניגש אליי ואמר לי 'שולי, אתה חייב לעבור לפני התיבה, אתה חייב לשמור על הנוסח'. אבל אני מתקשה בזה. לפעמים אני עושה את זה רק בתפילת מוסף, אבל לא הלכתי על זה עד הסוף".

באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית, אפשר לשמוע כמה הקלטות של יעקב רנד ז"ל, בהן הוא מבצע פיוטים בנוסח רוז'ין וניגונים אחרים. לקראת המופע, שלחנו את ההקלטות לרנד, והוא שמח מאוד להאזין להן שוב. "הייתי מודע לקיומן של ההקלטות, ואף על פי כן זה ריגש אותי, הקשבתי להן שוב ושוב", הוא מספר.

מה ביקשת למצוא שם בהאזנה החוזרת הזאת?
"פשוט התגעגעתי לאבא שלי. זה מוקלט נורא עירום וחשוף כזה, ממש כמו שהוא נהג לשיר בשבת. זה שונה מהשירה שלו כשהוא היה עובר מול התיבה. שם בבית הכנסת זה היה יותר מהוקצע".

"אבא שלי במהותו היה פשוט בן אדם נחמד מאוד ולא מתנשא", רנד נזכר. "אני מרגיש שהיה קידוש השם בהתנהלות של אבא שלי, הוא היה סמל לאיך יהודי צריך להתנהג, ולכוון ולאהוב. בסוף ההלוויה שלו ניגש אליי חבר שלי, אסף תלמודי, ואמר לי: 'תראה, היו הרבה מספידים, וכולם יפים וכולם ברורים, וכולם דיברו על איזה יהודי הוא היה, ואיזה אדם הוא היה, ודיברו על ההומור שלו, ואיזה אבא הוא היה, ואיזה בעל תפילה הוא היה, כמה טוב לב הוא היה. ורק אחרונת המנחמים, שבמקרה הייתה תלמידה שלו, הזכירה שהוא היה פרופסור מוערך בארץ ובעולם, וחתן פרס ישראל'. אני חושב שהסיפור הזה הוא הדבר הכי יפה שאני יכול לספר על אבא שלי. מעבר להצלחות הגדולות בקריירה שלו, קודם כל הוא היה בן אדם".

וכמו שהוא נע בין העולמות, האקדמי והדתי, גם אתה ידוע בתור אמן שמשמש גשר כזה, בין חילונים וחרדים ומאמינים ומתלבטים. אתה רואה את המוזיקה בתור כלי לקירוב לבבות?
"לאומנות בכלל, ולמוזיקה בפרט, יש יכולת לעקוף הרבה מכשולים בדרך להרגיש משהו. מה שלא יכול לעשות ויכוח – צודק ככל שיהיה וממולח ככל שיהיה – יכול לעשות ניגון. יהודים, דתיים או חילוניים, יש להם עניין לא פתור עם המורשת שלהם. והאדם לא תמיד יכול לבחון את הדבר הזה לעומק, כי ברגע שהשיח נהיה חברתי, 'הלנו אתה אם לצרינו', הכל נהיה אגרסיבי מאוד ואלים מאוד. באה המוזיקה ועוקפת את זה. אני חושב שזהו הפשר המרכזי של התופעה, הלכאורה לא טבעית ולא מוסברת, של מוזיקה אמונית בתוך החיים שלנו בעשור וחצי האחרונים בישראל".

אולי גם זה שבז'אנר יש שירים יפים מאוד.
"בסדר, נכון, אבל זאת עדיין תופעה מדהימה. עובדה שהשירים מדברים לכלל הציבור, כי כולם רוצים לנהל את הדיון הזה עם הקדוש-ברוך-הוא. לא בהכרח עם מסקנות לפה או לשם, אבל לנהל את הדיון הזה. וזה לא מתאפשר להם בשום מקום חוץ מבתוך המרחב האומנותי".

בתוך המרחב האומנותי מתקיים גם מפגש אחר שמחבר בין העולם המוזיקלי של הניגון והפיוט, לבין פועלו החינוכי של יעקב רנד. גם אחותו של שולי, יהודית, וגם בנו של שולי, ישראל, חיים עם תסמונת דאון. אביו של שולי היה ממייסדי ארגון ית"ד – ילדי תסמונת דאון, שמסייע לילדים עם התסמונת ולבני משפחותיהם. "אני לא איש חינוך, אבל אני יכול לומר מהניסיון האישי שלי שלמוזיקה יש מקום מחבר בשיח שלנו במקרה הזה. אחותי היא פסנתרנית חובבת, וישראל בני הוא מתופף חובב, ואני יודע שמבחינתם המוזיקה זה עולם שלם של שקט ושל הצלה. המוזיקה מאוד משמעותית בחיים שלהם".

זה עוד מהבית? מלבד הפיוטים שמעו בילדותכם גם מוזיקה אחרת?
"הבית שלי היה מאוד מאוד מוזיקלי. אחותי הבכורה, אסנת, היא בוגרת האקדמיה למוזיקה למשל. שמעו אצלנו הרבה מוזיקה בבית. גם מוזיקה קלאסית, הוריי היו בצרפת אז שמעו גם הרבה שאנסונים בבית. הרבה מוזיקה שלא קשורה רק לפיוטים".

אז איך יכול להיות שהגעת לזה כל כך מאוחר במסלול שלך?
"אני בבית נחשבתי בכלל לזייפן של המשפחה. מסביב לשולחן היו שרים אצלנו סולפז', כששרים רק את התווים, ואני לא הבנתי מה הם רוצים מהחיים שלי. אני רק רציתי לברוח מסעודת השבת לחברים שלי. אבל כל דבר בא בזמנו. אולי בעצם סתם עשיתי את עצמי לא יודע לשיר כי רציתי לברוח מהסעודה".

ובסוף יצא שכן התחברת למוזיקה.
"כן, זאת מעין דרך טבעית של מעגל שנסגר. אני מופיע עכשיו עם עמיר בניון ובעצם הוא זה שעורר אצלי את העניין של המוזיקה. הוא עודד אותי לכתוב, לשיר וליצור. כשזה בא זה בא".

לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו

קריירת השירה של רנד מזוהה בעיקר עם הפריצה הגדולה של הלהיט "אייכה". השיר הופיע באלבום הבכורה של רנד, "נקודה טובה" משנת 2008, אלבום שזכה מהר מאוד למעמד של אלבום פלטינה. רנד היה ממבשרי הגל הגדול של מוזיקה אמונית בפופ הישראלי, ז'אנר שתופס מקום נכבד בתרבות הישראלית גם היום, בעזרתם של כוכבים כדוגמת חנן בן-ארי וישי ריבו. "עד לפני חמש עשרה שנה בערך רוב המוזיקה היהודית הייתה הלחנה של פסוקים כתובים", מספר רנד על השיר האיקוני. "הלחינו פסוקים מתהילים ודברים דומים כאלה".

ומה השתנה בעשור וחצי הזה?
"מה שקרה, ו'אייכה' היה מהחלוצים של זה, זה שנהייתה כתיבה אישית. אנשים כותבים על נושאים אמוניים, או שירים עם נוכחות כלשהי של הקב"ה, לטוב, לרע, לקל ולקשה. והם כותבים את זה בשפה שלהם".

וזה דבר מיוחד בעיניך?
"זה מעניין כי זה מייצג שתי גישות שקיימות לגבי תפילה. יש תפילה סדורה, שהמקבילה שלה כאן היא אותם פסוקים מולחנים. ויש תפילה של התבודדות, תפילה אישית. וגם במוזיקה זה בא לידי ביטוי, שתי הגישות האלה. התפילה האישית כתובה בשפה שלך. הרי כדי לבטא את עצמי כמו בשיר 'אייכה' יכולתי למצוא גם פסוקים מספר תהילים. לא חסרים שירי געגועים כאלה. אבל השיר הזה נכתב בשפתי האישית".

הכתיבה של "אייכה" לקחה הרבה זמן או שהוא בא לך בקלות?
"זה דווקא מסוג השירים שנכתבו מתוך מצב, במהירות, תוך לילה אחד. יש שירים שאתה כותב אותם במשך הרבה זמן ומלטש. השיר הזה כמו נולד לעולם. גם בהופעות זה מסוג השירים שאני מרגיש שכבר לא כל כך שייכים לי, אני משחרר אותם לקהל והם שלו. זה היה ככה מהרגע הראשון עם השיר הזה".

אז אפשר לומר שהוא בעצם הפך לפיוט.
"מי אני שאגיד את זה", הוא צוחק. "כן, זה סוג מסוים של פיוט מודרני, בשפה שלי. יש ספר תפילות מופלא של רבי נתן מנמירוב שנקרא 'ליקוטי תפילות', ויש בו תפילות שהוא כתב בשפתו שלו, בלשון מופלאה. אז 'אייכה' הוא תפילה אישית כזו, מודרנית, והוא גם מולחן".

המשמעות של "אייכה" השתנתה עבורך במשך השנים?
"היא משתנה מרגע לרגע. 'אייכה?' זאת שאלה שיכולה להישאל בכל מיני צורות, בכאב למשל. זו שאלה שבאה לבטא חיסרון. זה בעיניי המצב הכי מהותי של יהודי. אנחנו באים לעולם הזה בחיסרון. אז השאלה מקבלת כל מיני פרשנויות, נאמר למשל ששרה את זה גם נערה באולפנה שחבר שלה עזב אותה, והיא התכוונה לזה בלבד, וזה בסדר. זה נוגע באותה נקודה. למה זה לא שלי? כי לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו, את החיסרון שלו, את השאלה שלו".

תפילה מודרנית שמייצגת את המופע שלך בפסטיבל.
"לגמרי. אני מאוד מאוד מחכה למופע הזה. זה תחילתו של לילה לבן. רק שיבוא קהל".

הכל בגלל האהבה: הנשים היהודיות שנשארו מאחור

את הסיפורים על הנשים הללו לא שמענו. הם נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר בה עם אהוביהם המוסלמים, למרות שמשפחתן עלתה ארצה. הגיע הזמן שנספר את סיפורן

אילה דקל | 12.12.21

גיבורות

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

היא עלתה על האנייה יחד עם כל בני המשפחה שלה. כולם היו נרגשים לקראת השינוי המשמעותי בחייהם, לקראת המסע שבסופו יגיעו לישראל. אבל ליבה היה כבד, היא לא באמת רצתה לעזוב את מצרים. כמה דקות אחר כך היא הפטירה באגביות – "שכחתי את התיק שלי ליד האנייה, אני כבר חוזרת". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. היא ירדה מהאנייה וחזרה לאהובה שבמצרים, היא בחרה להישאר שם איתו.

את הסיפורים האלה לא שמענו בילדותנו וגם לא אחר כך. סיפורים מהסוג הזה נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר לחיות בה למרות שכל משפחתן עלתה ארצה. נשים שבחרו להתחתן מחוץ ליהדות, שברוב המקרים הוקעו מהבית והמשפחה, ונשארו לבדן בארץ מוסלמית. נשים, שהגיע הזמן שנספר גם את סיפורן.

אחת מהן, היתה דודה שלי, רשל. ואני גיליתי ואני גיליתי את סוד קיומה רק לפני שנה.

האחים של סבא שלי היו משפחה חמה וקולנית. חמישה אחים ואחות אחת. תמונותיהם תמיד ניצבו על הכוננית בבית של סבא וסבתא שלי. אבל מסתבר שהתמונות הללו היו חסרות. רשל לא היתה בתוכן.

עוד כשהמשפחה היתה במצרים היא התאהבה בצעיר מוסלמי והתחתנה איתו. אבא שלה, סבא רבא שלי, לא הסכים לקבל את הנישואים הללו. הוא גירש אותה מבית המשפחה ודרש מכולם לנתק איתה את הקשר. אבל אחות אחת לא קיימה את גזרתו. אחות אחת המשיכה לשמור איתה על קשר למרות נישואיה השנויים במחלוקת. שמה היה סוזן, אני קראתי לה טונט זוזה. היא ביקרה בביתה לעיתים קרובות ופיתחה קשר קרוב עם בנה של רשל. עד שהגיעה השעה לעלות לישראל.

מצרים של ראשית המאה ה-20 היתה מדינה קוסמופוליטית שאליה היגרו יהודים רבים מאגן הים התיכון בגלל הפוטנציאל הכלכלי והעסקי שהיה בה. ז'קלין כהנוב, המסאית והסופרת, מתארת את ילדותה במצרים של ראשית המאה הקודמת וכותבת כך – "בצעירותי היה טבעי בעיניי שתושבי קהיר מבינים זה את זה אף על פי שהם מדברים שפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי…".

בתוך האקלים הרב גוני הזה צמחה גם הקהילה היהודית. קהילה מסורתית שהיו לה מאפיינים ייחודים שמבדילים אותה מהסובבים אותה. ויחד עם זאת, היתה זו קהילה שמעורה בתרבות המקומית. הקשרים בין היהודים לנוצרים והמוסלמים היו קשרים חזקים והדוקים. קשרי עבודה, חברות ומסחר. וגם קשרי נישואים.

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

התפנית בחייה של הקהילה היהודית התרחשה דווקא כאשר מדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת. בשנת 1948 המלחמה שבין ישראל למצרים הגיעה גם לרחובות קהיר ואלכסנדריה. סדרת פיצוצים ומעשי חבלה התרחשו ברובע היהודי בקהיר. הרחובות כבר לא היו בטוחים, הקהילה היהודית נפגעה באופן ישיר, וחבריה החלו להגר ממצרים לאירופה, ארצות הברית וישראל.

אחת העדויות לכך שהנישואים בין יהודים ושאינם יהודים היו תופעה רווחת נמצאת בכתביהם של הרבנים בני אותו הדור. גיור היה אחד הנושאים המשמעותיים שהעסיקו אותם. ובהם מצויה התלבטות קשה, האם לגייר בן או בת זוג שנישאים לחברי הקהילה היהודית או לא.

הרב עובדיה יוסף כתב באחד מפסקי ההלכה שלו כי לדעתו כדאי לגייר בת זוג נוצרייה שנישאה ליהודי אפילו שאינה שומרת מצוות. הוא מנמק זאת בכך שאם לא יגיירו אותה הזוג כנראה ילך להתנחם בחיקה של הקהילה הנוצרית. אנחנו רוצים לשמור על בני קהילתנו, אמר הרב עובדיה יוסף, ולכן עדיף לגייר את בת הזוג הנוצרית מאשר לאבד את המשפחה כולה.

במקרה נוסף סיפר הרב אהרון מנדל הכהן על צעירה שביקשה לגייר בחור מוסלמי כדי להתחתן איתו. רבני הקהילה הסכימו וחיתנו את השניים כדת משה וישראל. אך כיומיים לאחר הגיור החליט המוסלמי שהתגייר לחזור לחיק האיסלאם ולקח עמו אף את אשתו היהודייה. מאז, כותב הרב אהרון מנדל שאינו מוכן יותר לגייר בני זוג מוסלמיים.

אחת הנשים הידועות שצעדו בדרך הזו היא השחקנית והזמרת לילה מוראד. היא נולדה בשם ליליאן למשפחה יהודית דתית אדוקה. בת לאבא שהגיע מעיראק ואמא שמוצאה מפולין. היא התחילה לשיר כבר כשהייתה בת ארבע עשרה וכונתה "סינדרלה של הקולנוע המצרי". בשנת 1947 היא נישאה והמירה את דתה לאיסלאם. בני משפחתה שעלו ארצה מיעטו מאד לדבר עליה ולכן לא ידוע לנו הרבה על מהלך חייה.

דמות נוספת הינה סועאד זאכי שלה סיפור חיים מיוחד במינו. במצרים היא הייתה זמרת ושחקנית מפורסמת ואף התחתנה עם מוסלמי. אולם בהמשך חייה הם התגרשו, הוא עבר להתגורר בארצות הברית והיא עלתה לישראל. בהמשך חודש הקשר בניהם והוא הגיע לחיות לצידה בישראל וכאן אף נקברו שניהם בסוף חייהם.

ובחזרה למשפחתי שלי – רק בשנות החמישים, כאשר באמת אי אפשר היה יותר להישאר במצרים, עזבה דודה שלי, טונט זוזה, את קהיר וגם את אחותה, רשל. במשך שנים ארוכות הן חיו במדינות אויב והקשר בניהן ניתק. מלחמת ששת הימים ויום כיפור עברו עליהן כאשר כל אחת נמצאת מצדו השני של הגבול. קרבות עזים ניטשו בין מצרים לישראל. כל אחת דאגה גם למשפחתה ולמדינתה אך גם לאחות שמעבר לגבול. בשנים האלה, אף אחת מהן לא ניסתה ליצור קשר ואף אחת לא סיפרה בגלוי על אחותה. שתיהן שמרו את קיומה של האחות השנייה בסוד. בישראל של אותם שנים היתה זו בושה לומר שיש לך אחות שהתאסלמה, אחות שנמצאת בצד האויב. ובמצרים היה מאד מסוכן לומר שאת ממשפחה יהודית. כל אחת חיה את חייה והסוד היה קבור בליבן ולא סופר כלל.

אחרי הסכם השלום הצליחה טונט זוזה, שחיה בישראל, ליצור קשר עם רשל, אחותה הגדולה שחיה במצרים. בנות הדוד שלי שהיו עדות לשיחה הראשונה ביניהן סיפרו שבמשך חצי שעה ישבה טונט זוזה וחיבקה בבכי את שפופרת הטלפון כאילו היא בעלת גוף אנושי. וכך אני מדמיינת שעשתה גם רשל בצידו השני של הקו, במצרים.

גילוי הסיפור הזה הסעיר את עולמי. הימים היו ימי קורונה והמדינה כולה היתה בסגר, מצאתי את עצמי יושבת בין קירות הבית ומנסה לדמיין מה התרחש שם באותם ימים ומה קורה עכשיו עם קרובי המשפחה המוסלמים שלי במצרים. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך מהלך אחד שינה לחלוטין את גורל בני המשפחה משני צדי הגבול.

התחלתי לחקור, לשאול ולאסוף כל פיסת מידע ומהר מאד גיליתי שהסיפור הזה לא התרחש רק במשפחה שלי. היו עוד לא מעט נשים שמצאו את עצמן במצבים דומים. נשים שהסיפור שלהן הושתק, נשים שהקול שלהן לא נשמע בחברה הישראלית עד היום.

לא הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה המוסלמית שלי שחיה במצרים. על אף שניסיתי לאתר אותם בכל דרך אפשרית. במקום להיפגש, התיישבתי לכתוב. הנחתי למחשבות להפליג והתחלתי לטוות בדמיוני את הפערים שהתגלעו בין העובדות ההיסטוריות. כך נולד הספר שלי – "הביתה הלוך חזור". זהו ספר שכולו מסע בין הווה לעבר, בין סודות לעובדות. ספר ששואף לתת קול לסיפורים המושתקים ולהעניק במה משמעותית גם לנשים שבחרו להישאר מאחור.

***

ספרה של אילה דקל "הביתה הלוך חזור", הוא רומן היסטורי שנע בין תקופות, בין מצרים של אז לישראל של היום, ומבוסס על הגילויים שחשפה דקל על משפחתה. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.

תמונות נדירות: אומנים ואומנות יהודית במרוקו

הסיפור מאחורי תחומי העיסוק של יהודי מרוקו, כולל הצצה לתצלומים מיוחדים המתעדים בעלי מלאכה יהודים במרוקו של שנת 1953

חן מלול | 07.12.21

יהדות מרוקו

חרט נחושת במרוקו, כל התמונות בכתבה שמורות בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

באילו מלאכות עסקו יהודי מרוקו? אם נראה לכם שהתשובה ברורה, אז גילינו שהיא דווקא מורכבת ודינמית. ולכן נספר כאן את הסיפור המלא מאחוריה (כמו שאנחנו אוהבים), ולא נוותר על טעימה מהתמונות המיוחדות שתרמו הרבה למידע שנאסף בנושא. גם מאחורי התמונות בכתבה יש סיפור, אבל חכו, גם אליו נגיע.

במשך מאות שנים התפרנסו היהודים במרוקו מאותן מלאכות שבהן עסקה חברת הרוב המוסלמית, שכן חוזה עומר והשריעה לא הטילו הגבלות חמורות על משלחי יד של לא־מוסלמים. ההגבלה המרכזית שכן הוטלה נגעה לתחום הממשל והמשרות הציבוריות, והיא נועדה למנוע מצב שבו לא־מוסלמים יימצאו בעמדות כוח והשפעה שלטוניות וכלכליות חשובות יותר מאלו של המוסלמים. במילים אחרות צר לנו לאכזב, אבל סטטיסטית זה לא מסתדר שהסבא של כל אחד ואחת מהעדה המרוקאית היה יועץ למלך.

אבל חוקים לחוד ומציאות לחוד: למרות התשתית המשפטית הסובלנית, למעשה אוכלוסיית הרוב המוסלמית, באמצעות הגילדות, קבעה הגבלות על חירות התעסוקה של לא־מוסלמים בשל חששה מתחרות על אותם תחומי ייצור. בנסיבות האלו נהרו היהודים אל תחומים שהיו פתוחים עבורם.

בייחוד נודעה השפעתם של היהודים על תחום שנאסר על המוסלמים: עיבוד מתכות יקרות. העיסוק בכסף וזהב נחשב לעבודה הנושאת רווח גדול מערכה האמיתי, ולכן השריעה הגדיר אותה כמלאכה לא מוסרית. הדרת המוסלמים מעיבוד המתכות היקרות פתחה פתח לשילובם של היהודים בתעשיית הצורפות וייצור חוטי זהב.

עבודת האומנות הייתה נפוצה ומכובדת בקרב המעמד הבינוני והנמוך. "גם תלמידי חכמים ורבנים שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות; מצויים ביניהם בעיקר צורפים אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה", כתב ההיסטוריון פרופ' אליעזר בשן, שחקר את הנושא.

אותנו סקרנה השאלה אם במרוקו נודעה תופעה של עובדים העוסקים בשתי מלאכות. בעיון בתמונות של בעלי מלאכה ביהדות מרוקו מצאנו רק נשים שעבדו במלאכה כפולה: למשל נשות הקהילה היהודית בקזבלנקה (לפי ההערכה) היו תופרות, שומרות על הילדים ומטפלות בהם בו־זמנית. וכל זה היה שנים לפני שעבודה מהבית הפכה בשנת 2020 למציאות חיים בלתי צפויה.

נשות קהילת קזבלנקה (כנראה) תופרות ומטפלות בילדים

אומן יהודי במרוקו מכין נאדות עור, כנראה לאחסון כלי זכוכית וקרמיקה

תחום המסחר בלט גם הוא בין המקצועות שהיו פתוחים ליהודים במרוקו. יהודים עסקו במסחר במעגלים שונים – מקומי, אזורי ובין־לאומי. באליטה היהודית היו בעיקר סוחרים גדולים שחיו בערי נמל מרכזיות והובילו את הסחר בין מרוקו למערב.

כל זה החל להשתנות בשנת 1912 עם הקמתם של משטר החסות (הפרוטקטורט) הצרפתי במרבית חלקי מרוקו ומשטר החסות הספרדי בחלק קטן בצפון המדינה. הכיבוש הצרפתי הביא עימו רוחות של שינוי וקדמה, אבל לא תמיד היטיב עם היהודים. לא בגלל רדיפות או אפליה, אלא להפך. המדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה צרפת במדינה איימה על מקור פרנסתם של בעלי מלאכות רבים בתקופה הקולוניאלית, שבה מרבית היהודים עסקו במלאכות זעירות כמו עיבוד עורות, צורפות, הכנת מזון ושירותים שונים.

מעתה יכלו הצרכנים המקומיים לרכוש ללא חסמים מוצרים מיובאים, שהיו זולים משמעותית מתוצרי התעשייה המקומית וצמצמו את הצורך בשירותיהם של בעלי המלאכות הזעירות. חלק מהמקצועות המסורתיים במדינה ממש קרסו בעקבות התחרות הקשה. אחרים הצליחו לשרוד כיוון שמכרו את מוצריהם ושירותיהם בעיקר לאוכלוסייה הערבית, ולא לאירופאים שצבאו על מרוקו בעקבות הכיבוש. אפשר לשער שזהו הגורם לכך שמאז התקופה הקולוניאלית עלה שיעור הסוחרים היהודים עד ל־50 אחוז מיהודי מרוקו, בעוד שיעור עובדי המלאכה צנח ל־38 אחוז.

באילו תחומי עיסוק הצליחו בעלי המלאכה לשמור על מקור פרנסתם למרות התחרות העזה מהמערב? השאלה המרתקת הזו העסיקה גם היסטוריונים שחקרו את התקופה וניסו לזהות את התחומים ששרדו. גורלו של תחום אחד, שהיה דומיננטי במיוחד, ברור למדי: כשעזבו היהודים את מרוקו עם קום מדינת ישראל, כמעט שנעלמה איתם תעשיית צורפות הזהב. כך נאמר שוב ושוב מפי העולים ממרוקו ומפי תושביה. מאז – חוזרים וטוענים תיירים המבקרים במרוקו – למרות כל הניסיונות להחיות אותה, אומנות צורפות הזהב המקומית לא הצליחה להשתוות אל הפסגות שאליהן הגיעה כששלטו בה היהודים.

דרך נפלאה ללמוד על המלאכות שעסקו בהן יהודי מרוקו היא לחקור את מעט התצלומים שנותרו מהתקופה. אחד האוספים החשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (שבספרייה הלאומית) הוא ארכיון יק"א – "חברת התיישבות היהודים" מיסודו של הברון הירש. יק"א נוסדה בסוף המאה ה־19 כדי לפתור את מצוקת יהודי מזרח אירופה, והיא פעלה רבות ליישוב יהודים בארגנטינה. עם זאת במהלך המאה ה־20 הפך הארגון לקרן פילנתרופית שתמכה במיזמים שונים ברחבי העולם היהודי. בין יתר פעולותיו תמך הארגון בתחילת שנות החמישים בבעלי מלאכה ובחקלאים יהודים במרוקו, ולפיכך באוספים שלו השתמרו תצלומים המתעדים את אותם בעלי מלאכה. התצלומים בכתבה מציגים בעלי מלאכה יהודים משנת 1953, כנראה מקזבלנקה, העוסקים במלאכות מסורתיות כגון חרטי נחושת, סנדלרים, תופרי גלימות ויוצרי נאדות עור.

את המלאכה הזאת התקשינו לזהות. נשמח לעזרתכם (כתבו לנו בתגובות)

לקריאה נוספת:

אליעזר בשן, אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח-י"ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים. בתוך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'. עורך: מיכאל אביטבול (מכון בן-צבי, תש"ם).

ירון צור, היהודים בתקופה הקולוניאלית. בתוך: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: מרוקו (מכון בן-צבי, תשס"ד).

Shai Srougo, "The Social History of Fez Jews in the Gold-Thread Craft between the Middle Ages and the French Colonialist Period (16th-20th centuries)". Middle Eastern Studies. 54 (6) (2018): 901-916.

Shai Srougo, "The Artisan Dynamics in the Age of Colonialism: The Social History of Moroccan Jewish Goldsmiths in the Inter War Period". European Review of History. 21 (5) (2014): 671-690.

חג החנוכה של חנה סנש

סנש בת ה-12 כותבת על חנוכה: "הנרות הללו יעודדונו בכל-עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד"

הספרייה הלאומית | 29.11.21

חנה סנש חנוכה

חנה סנש, 1930, והשיר "חנוכה" בכתב ידה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

חנה סנש נולדה וגדלה בבודפשט בסביבה יהודית-בורגנית שהייתה מעורה בחוגי האליטה התרבותית ההונגרית. בימי נערותה טיפחה את כישרון הכתיבה שניחנה בו וכתבה יומנים ושירים. שאיפתה הייתה להמשיך את דרכו של אביה, בלה סנש, שהיה סופר, עיתונאי ומחזאי מוערך בהונגריה ונפטר בטרם עת.

בין חומרי הארכיון של חנה סנש שהגיעו לפני שנה לספרייה הלאומית, נמצאת מחברת עם שירים שחיברה חנה סנש בצעירותה החל מגיל שבע. היא הייתה מכתיבה לסבתא פיני (סבתה מצד אמה) את שיריה, והסבתא כתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. השירים הרבים נכתבו במחברות מיוחדות השמורות גם הן בספרייה הלאומית. מהשירים שכתבה חנה לאורך שנות ילדותה ניתן ללמוד על צערה של הילדה לאחר מות אביה, ועל התרגשותה מנופי ילדותה בהונגריה עם חילופי העונות.

אולם לצד השירים האישיים במחברת ושירי המולדת שלה – הונגריה, ישנו גם שיר אחד מפתיע והוא עוסק בחג החנוכה. חנה סנש כתבה אותו ב-10 בדצמבר 1933, כשהייתה בת 12 בלבד. במשפחתה של חנה סנש לא טיפחו זיקה כלפי היהדות, והשיר נכתב בעת שהייתה תלמידה (מצטיינת!) בבית הספר התיכון הנוצרי Baar-Madas, כנראה לאחר אחד מ"שיעורי הדת" שהועברו לבנות היהודיות בבית הספר.

את המחברות האלו הביאה לארץ קטרינה, אמה של חנה סנש, ואת השיר תרגם אביגדור המאירי, לרגל ההוצאה לאור של הספר "חנה סנש: חייה שליחותה ומותה", במלאת שנה למותה.

מילות השיר חנוכה בעברית:

חנוכה

יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות;
מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים;
ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שילטון;
נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום;
נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים – לא נהיה גלמודים;
ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא נוואש. כי נוסיף הילחם;
הנרות הללו יעודדנו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד.

על אף גילה הצעיר, כבר נרמזת בשיר תחושת הגאווה הלאומית ורוח הנחישות שיאפיינו את חנה סנש בבגרותה, והשיר גם משקף את השפעת הרעיונות הלאומיים של חנוכה על הילדה חנה.