עולם הולך ונעלם: מה יעלה בגורל האוסף העצום של מוזיאון היידיש?

בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב מתחבא "המוזיאון החי לתרבות היידיש" של מנדי כהאן. משהו בין ספרייה למועדון מחתרתי. יש בו עשרות אלפי פריטים ששרדו את המלחמות באירופה אבל עדיין לא בטוח שישרדו את היחס המזלזל בישראל. "לראות הר של ספרי יידיש זרוק ברחוב אחרי ששרד את היטלר, זה כמו לראות את התרבות שלנו עולה באש"

1

המוזיאון החי ליידיש בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. צילום: עמית נאור

"שתהיה לך נסיעה חלקה כמו קרח!", דמיינתי שצעק אחריי הבחור שנתקלתי בו בדרך לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אם מטים קצת את הראש ועוצמים עין אחת, אפשר לדמיין שמבנה התחנה המרכזית מזכיר שטעטל הומה מתחילת המאה העשרים בפולין. אוסף אקלקטי של בתי עסק, אנשים, רוכלים ועוברי אורח באווירה כללית של מקום מט לנפול. הברכה הקפואה הזאת היא בדיוק מסוג האיחולים שהיה אפשר לשמוע בשטעטל כזה, אם נתקלת באיזה בחור צעיר שממהר לשוק והפלת את הביצים שהוא נוסע למכור שם.

באווירה הזאת נכנסתי לבניין המאיים של התַחנה המרכזית. הגעתי כדי לבקר במקום שנחבא בקומה החמישית של התחנה המרכזית, במתחם האמנים הנטוש: המוזיאון החי לתרבות היידיש. את המוזיאון מפעילה עמותת "יונג יידיש", והתירוץ לביקור שלי היה האיום המתרגש על עתידו של המקום בצל התוכניות לפנות את התחנה המרכזית החדשה. בעת הכנת הכתבה התבשרנו שלעת עתה ניצל המבנה העצום מהריסה, אבל המאבק לפינויו עדיין מתנהל. ובכל מקרה – השיח התקשורתי שהתעורר וחרב הפינוי המרחפת מעליו הביאו את מנהלי העמותה והמוזיאון לשקול מעבר למקום אחר.

מנדי כהאן, מייסד עמותת "יונג יידיש" והרוח החיה מאחורי המוזיאון, מגיע לפגוש אותי באיחור קל. הוא מוזג לי קפה שחור ומספר לי על המיקום הקצת לא-שגרתי הזה למוזיאון-ארכיון-מועדון יידיש שכזה. "אנחנו מרגישים טוב בתחנה המרכזית. נכון שעכשיו יש קצת בעיות עם הכן לסגור או לא לסגור, אבל הפעילות שלנו לא הייתה מתאפשרת במקום אחר. יש לנו מגבלות כלכליות והעבודה שלנו מבוססת כולה על התנדבות".

1
כהאן עם שמלת תיאטרון ופוסטרים במוזיאון היידיש. צילום: עמית נאור

מעבר לעניין החומרי, אתה מרגיש שלנוכחות שלכם בתחנה יש משמעות נוספת?
"הנוכחות בתחנה נותנת לנו גם קונטקסט תרבותי. אנחנו הרי מייצגים תרבות במצוקה, כמו הרבה דיירים אחרים של התחנה המרכזית. אנחנו גם אוהבים את הפוליפוניות. יש בזה משהו ווסט אנדי, קצת כמו בלונדון או בסקנד אבניו. זה נמל. יש פה הרבה תנועה ומהגרים. ומצד שני זה גם לב תל אביב. גם היידיש היא משהו כזה: משהו מרכזי וגדול שאיכשהו נותר קצת מצ'וקמק ובצד".

אתה אוהב להיות פה?
"בטח. אני אוהב את המקום. אנחנו יכולים להגיע ככה לכל מיני קהלים שונים. אמנם יש אנשים שפחות מגיעים לפה דווקא בגלל שזה "פה", אבל מצד שני מגיעים הרבה צעירים, מגיעים טיפוסים אקלקטיים, מיוחדים, שלא היו פוגשים אותנו במקום אחר".

תהיו עצובים לעזוב?
"אין כל כך לאן. העולם לא מחכה לנו. המיקום שלנו חשוב גם מבחינת היכולת להביא ספרים מכל הארץ. מדובר בפרויקט איסוף שגדל מעבר לממדים שלו והפך להיות מרכז תרבות ומרכז מחקר".

יש כבר מחשבות על מה יקרה כשיפנו? לאן תלכו?
"מחשבות יש הרבה. יש מחשבות, יש דאגות. אין כרגע כיוון כי אין לנו כלום. אין לנו כסף. אפילו את המקום הזה אנחנו מחזיקים בקושי. אני לא יכול לדמיין עכשיו את המשמעות של לעבור לרוטשילד ולחשב כמה הארנונה תעלה לנו שם. מצד שני, העיסוק באפשרות של פינוי התחנה בשבועות האחרונים גרם לי להבין שאנחנו מתחזקים פרויקט מאוד מאוד גדול. גדלנו איתו והוא מתח אותנו לכל הכיוונים. אנחנו גם עושים אירועים, וגם אוספים ספרים, וגם מנסים לקטלג ולמיין, גם לעשות פרוייקטים, גם לערוך תערוכות. יש המון המון דברים לעשות ואנחנו תמיד מרגישים שאנחנו קצת מאחורה ולא מספיקים. בגלל שאנחנו כל הזמן עסוקים קשה לנו לעצור רגע ולמצוא פתרונות. אנחנו צריכים אולי עזרה מבחוץ, מהממסד בשביל זה".

היום אין תמיכה? מעיריית תל אביב או ממשרד התרבות?
"אין כלום. העירייה שולחת רק חשבונות. אנחנו עמותה בהתנדבות, אין לנו אף מקבל שכר, אפילו לא איש מנהלה בשכר. גם טיפול בבירוקרטיה שדרושה בשביל לקבל תמיכה זה קשה – אפילו למלא טופס ולדעת לאיזה משרד צריך לפנות, ולשלוח את הטופס בזמן, זה כבר מסובך לנו".

1
החלל המרכזי של מוזיאון היידיש בתחנה המרכזית. צילום: עמית נאור

העולם הגדול של היידיש

כהאן הגיע לארץ ב-1980 והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא למד פילוסופיה, ספרות ומקצועות נוספים בשדות מדעי הרוח, עד שהחליט להצטרף לחוג ליידיש שהיה אז באוניברסיטה. "אז נפתח לפניי העולם הגדול של היידיש, ברוחבו, בעומקו. גיליתי כמה השפה הזאת מיוחדת, חיה, קשורה לתרבויות האירופיות וגם חיה בכוחות עצמה. מצד שני, חשבתי לעצמי, אנחנו במדינת ישראל ואין פה שום זכר לדבר הזה במרחב הציבורי. הבנתי שאין ספרי יידיש בחנויות והחלטתי לאסוף אותם בעצמי. לקחתי על עצמי אחריות".

הוא התחיל את אוסף הספרים לבד, בתחילת שנות התשעים. "בהתחלה זה היה בבית שלי. אני זוכר את עצמי יושב בחדר האטום (במלחמת המפרץ הראשונה -ע.נ) עם כל החומרים ביידיש. אחר כך עברנו למקום אחר בירושלים, ולאט לאט האוסף גדל. אספתי שברי חלומות ושברי זכרונות".

חשבת לאסוף רק ספרים, או שמראש תכננת אוסף רחב יותר?
"אספתי הכל. כל דבר ביידיש. ספר, עיתון, דבר דפוס. מהתחלה גם הבנתי שאני רוצה שעוד אנשים יתלהבו מזה. שאני אוסף ספרים אבל אני גם רוצה לבנות מהם מגדל גבוה, שיראו שהם קיימים. אז מהר מאוד השתתפתי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים".

1
בתוך החלל הלא גדול מתחבאים עשרות אלפי ספרים. צילום: עמית נאור

היה איזשהו קו מנחה בתהליך האיסוף הזה?
"הקו המנחה היה להיות פתוח לכל דבר. חשבתי לעצמי ככה: יש למשל את הבונד, יש את בית שלום עליכם. יש את הקולטור ליגע, יש ייוואָ (מוסדות תרבות שעוסקים ביידיש – ע.נ.). יש כל מיני איים שיש להם מסורת משלהם, כל ארגון ומה שהיה לו חשוב. ואז קורה, למשל, שבמקום אחד לא מעוניינים לאצור ניגון חסידי, ובמקום אחר לא אוצרים משהו אחר. אבל אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, אקלקטי. אז אני רציתי לאסוף הכל. ולא רק שאנחנו אוספים אלא גם מקרינים את האוסף החוצה. מהרגע הראשון רציתי שיקחו ספרים, שיבואו ושידברו אחד עם השני. הרעיון היה לחבר בין כולם".

כהאן הוא יליד אנטוורפן, בבלגיה ודובר יידיש מהבית. "אנטוורפן היא עיר יהודית מעניינת. היהדות המקומית של לפני המלחמה כמעט לא שרדה את השואה. האוכלוסייה היהודית שם לאחר מלחה"ע השניה הורכבה מהרבה ניצולי שואה שהגיעו מפולין וממולדביה. יש שם בערך 20 אלף תושבים יהודיים עם 30 בתי כנסת שונים. לכן הקהילה היהודית באנטוורפן מדברת יידיש".

1
כרטיס שנה טובה ביידיש. צילום באדיבות עמותת יונג יידיש

ולא הרגשת איזשהו מתח בין החינוך האירופי לתרבות היידיש שאולי מזלזלים בה?
"אני קראתי סארטר וקאמי בשפת המקור. אבל במהלך הלימודים בחוג ליידיש הבנתי את העומק של היידיש ושל התרבות הזאת. הבנתי שעם כל זה שלמדתי את התרבות הצרפתית והגרמנית, התרבות שלי היא משהו אחר. היא גם אירופית וגם משהו אחר. צללתי להיסטוריה של היידיש, לכוח שלה, לרבגוניות".

ובכל זאת בישראל התרבות הזאת כמעט נשכחת.
"פה הוואקום של היידיש קרא לי לפעול. ביידיש אומרים 'במקום שאין איש איז א הערינג אויך א פיש' (במקום שאין איש – גם דג מלוח הוא דג – ע.נ.). היידיש עדיין משמעותית, אנשים עוד מדברים את השפה הזאת, היא לא מתה".

אתה מרגיש שינוי בגישה ליידיש בשנים האחרונות?
"כן, יש יותר עניין גם מבחינת צעירים. המרחב היצירתי של השפה יותר רחב. הקהל מתרחב. יש יותר מחקר. זה נחשב פחות אקזוטי. רואים את זה גם בקהל המבקרים. יש נערים בני 18 שמגיעים לכאן לבקר או להתנדב. אפילו הייתה פה קבוצה של כיתה ד', בני עשר. באו לשמוע חצי שעה על יידיש. חוץ מזה, יש יותר תרגומים לעברית של ספרות יידיש. ומבינים שלא מספיק שיש תרגומים קלאסיים של יידיש לעברית, אלא יש תרגומים חדשים. יש שירה וכלייזמרים. העניין ביידיש עדיין חי בהרבה צורות".

כמה דוברי יידיש יש בישראל?
"המספרים מאוד נזילים. אומרים שיש פה כמה מאות אלפי דוברי יידיש. בעולם יש כמיליון. אבל גם אלה ששותקים ביידיש חשובים לי, ויש הרבה כאלה. לסיורים הקבוצתיים במוזיאון באים גם אנשים בני 40, 50, 60. אני מדבר איתם קצת, שר קצת, אומר כמה משפטים ביידיש, ופתאום הם מופתעים לגלות כמה הם מבינים. גם האנשים האלה מעניינים אותי. קפקא הרצה פעם אחת בחייו, הרצאה על יידיש. הוא אמר 'תתפלאו כמה אתם מבינים יותר יידיש ממה שאתם חושבים' והוא צדק".

1
תקליט של שמעון דז'יגאן. מי עוד על העטיפה? צילום: עמית נאור

בית מדרש ליצירה

אז מהו בעצם היום המוזיאון החי לתרבות יידיש? עד להודעה חדשה הוא כאן, בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה. אתם מוזמנים לבקר. אחרי שתיכנסו בדלת הזכוכית תרגישו שהגעתם למקום שהוא מעין ספרייה-מחסן-פאב-אולם תיאטרון. שורות ארוכות של מדפים גבוהים, מלאים בספרים, חוברות ועיתונים עד אפס מקום. יש גם פריטים אחרים. פוסטרים של הופעות קברט ביידיש, שמלות ובגדים אחרים מתיאטרון היידיש, וגם פינה של תקליטים, דיסקים וספרי תווים. אפשר למצוא כאן ספרי זיכרון – כמובן, מדובר בשפה של יהדות מזרח אירופה שהושמדה – יחד עם מגזיני בידור, תרגומים של ספרות יפה, ספרי מדע וחוברות עם מעשיות חסידיות שממשיכות לצאת ביידיש בישראל גם היום. בחלק אחר שמורים כתבי יד של סופרים ואמנים. איפשהו בין המדפים מסתתר אוסף של אדם שהעתיק בכתב יד אלפי בדיחות – דבר שאף אוסף יידי לא שלם בלעדיו כמובן. בארון יש אפילו משחק קופסה ביידיש, אם תרצו לשחק.

מה אתם עושים כאן מעבר לאיסוף הספרים?
"יש כאן אירועי תרבות. יש ערבי שירה, השקות, חוגגים את חגי ישראל, תערוכות. עשינו פה רייב פארטי, קברטים, מופעי כלייזמר, ניגונים חסידיים, הכל. המקום פתוח. כסף אין לנו אז זה הכוח שלנו, לארח כל מיני אירועים. מלבד זאת יש המון קבוצות שמגיעות מכל מיני סיבות לתחנה המרכזית ואז הסיורים עוברים גם פה. בכל ביקור אני חושף קצת מתרבות היידיש, מהתרבות הכתובה, דברים שעוד מעט נשכח אותם".

1
ספרים במוזיאון היידיש. צילום: עמית נאור

"המקום הזה הוא תיאטרון, בית מרזח, בית כנסת, בית מדרש, ישיבה", מסביר אלי בנדיקט, שמשמש כמנכ"ל העמותה – בהתנדבות כמובן. "כשהגעתי לכאן בהתחלה, בתור מתנדב צעיר, זה היה המקום הקהילתי, מקום של יצירה משותפת שהיה ונעלם. זה מזכיר את ספריית שטראשון בווילנה, הספרייה המפוארת שכל מיני קצוות באו אליה – חילונים, דתיים, כולם התאספו שם. זה בית מדרש ליצירה".

ואתם ממשיכים לאסוף ספרים. איך הם מגיעים אליכם?
"ברוב המקרים מתקשרים אלינו אנשים שרוצים למסור", מספר כהאן. "אנחנו כבר כמעט שלא מחפשים עצמאית. לפעמים מפנים אלינו ממקומות אחרים, מהחוג ליידיש או מהמתנ"ס או מספריות ושם אומרים לאנשים 'אנחנו לא מתעסקים עם ספרים כאלה, לכו ליונג יידיש'. מגיעים לפה דברים מאוד איכותיים. יש גם אוספים, כתבי יד וארכיונים של אנשי רוח שרוצים שהארכיונים שלהם יישמרו כאן ולא במקום אחר".

"לפעמים מתקשרים אלינו כי ראו ספרים ברחוב", מוסיף בנדיקט. "אחרי שרואים את זה בעיניים כמה פעמים מרגישים כאילו התרבות שלנו עולה באש. ללכת ביום השואה ולראות הר של ספרי ייידיש זרוק באיזשהו מקום, לראות את החותמות עליהם ולהבין שהספרים האלה ניצלו מהיטלר רק כדי להיזרק בישראל ברחובה של עיר. זה נחרט בנשמה. הנאצים שרפו ספרים, הגויים תמיד שרפו לנו ספרים. ופה במדינת היהודים הספרים מוטלים כאבן שאין לה הופכין ברחוב. בשביל מה בנינו מדינה אם לא בשביל לשמר את התרבות שלנו".

את כל המערך הזה מפעילים המתנדבים. כהאן מעריך שיש כרגע עשרות מהם, בכל הגילים: תיכוניסטים, חיילים, פנסיונרים, כולם מוזמנים. "המתנדבים עשו פה עבודת קיטלוג פנומנלית וזה עדיין לא נגמר. אני מוציא מהם את המיץ. יש לנו מתנדבים שטעמו כאן מהיידיש ואז המשיכו ללמוד ולחקור אותה".

1
משחק קופסה בשם "קפיצת הדרך", כולו ביידיש. צילום: עמית נאור

"המתנדבים שלנו אוספים ספרים מכל הארץ", אומר בנדיקט. "פעם הצלחנו לדחוף לטויוטה קורולה 700 ספרים. עשינו 12 נגלות במכוניות פרטיות כדי להעביר ספרים, אחר כך כבר עברנו למשאיות".

"כל הראיונות והשיחות שעשיתי לאחרונה גרמו לי להבין שצריך למסד את המוזיאון", אומר כהאן. "צריך שיהיו פה גם עובדים מקצועיים שיודעים מה זה ארכיון, ומה זה ספרייה. נכון, יש לנו אינטואיציות טובות אבל כבר גדלנו מעל ומעבר".

מה החזון שלך למקום הזה?
"מקום גדול, בינלאומי. הוא צריך להיות ממוסד. אבל הוא לא יכול להיות מסודר יותר מדי", צוחק כהאן. "אני רוצה לשמור על האקלקטיות ועל היכולת לעשות דברים בחינם".

וזה צריך להיות בתל אביב?
"אם יתנו לנו מקום בפריפריה אז נצא לשם", אומר המנכ"ל בנדיקט. "אנחנו גם נשמח כמובן לקבל תמיכה ממשרד התרבות, בעינינו השימור הזה זאת מטרה לאומית. ככל שיעברו השנים, אנחנו חושבים שאנשים יבינו את האוסף הזה טוב יותר, ויתנו לו יותר כבוד".

"יכול להיות שנצטרך לעזוב למקום פחות מרכזי", מודה כהאן בחיוך. "אבל אנחנו רוצים מקום של קבע. רק שלא נצטרך שוב לעזוב את העיירה".

כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה: עכשיו באתר הספרייה הלאומית

אחד מאוספי כתבי היד החשובים בעולם זמין כעת לקהל הרחב בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פגישה במדבר.

החוקר הצעיר המתין בחרדה מסוימת לקראת המפגש. היה עליו לנהל משא ומתן, וסיכויי הצלחתו נראו בעיניו קלושים למדיי. בינתיים, לפחות, היה יכול להתרשם מסביבתו המדברית.

היו אלה שנות ה-60 המאוחרות, ומלאכי בית-אריה עמד בראש מחלקת כתבי היד של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הוא נשלח לחצי האי סיני כדי לנהל משא ומתן עם הארכיבישוף היווני האורתודוקסי המקומי. בית הספרים (כיום הספרייה הלאומית) היה מעוניין לקבל אישור מיוחד לצלם במיקרופילם את כתבי היד השמורים במנזר סנטה קתרינה, שם המתין עכשיו מלאכי. כתבי היד שרדו מאות שנים באתר המבודד, אך הפסימיות של בית-אריה הייתה קשורה דווקא באירועים שהתרחשו רק זמן קצר לפניכן.

חצי האי סיני נכבש על ידי צה"ל שנה קודם לכן, במלחמת ששת הימים. הנזירים של סנטה קתרינה הורגלו לחיות תחת שלטון מצרי והתייחסו בחשדנות מסוימת לחיילי צה"ל שסיירו בפסגות ובעמקים המדבריים שמסביב. קשה היה לדעת אם ייענו לבקשתה של הספרייה הישראלית.

במשך כיומיים, שוטט בית-אריה בשטחיו העתיקים של המנזר, עד אשר הארכיבישוף פורפיריוס השלישי מכנסיית הר סיני הגיע לבסוף מקהיר. מלאכי זומן אליו במהרה והשניים יצאו לדרך במכוניתו של הכומר, נוסעים לנווה מדבר סמוך. חששו של בית-אריה, כך התברר, לא היה מוצדק. המשא ומתן שהחל כבר באותה נסיעה, התנהל ברוח טובה. הארכיבישוף, כך נודע במהרה למלאכי, למד עברית, והיה פתוח לרעיון של שיתוף פעולה עם אקדמאים ישראלים. תוך זמן קצר, נעתר להצעתה של הספרייה.

השניים עלו על טיסה לנמל התעופה שדה דב שבתל אביב, ובית-אריה מצא עצמו מובל ללימוזינה הפרטית של הארכיבישוף. במהלך הנסיעה לירושלים, נקב פורפיריוס השלישי במחיר עבור מילוי העסקה: סט שלם של כתבי התלמוד בשפה האנגלית. הכתבים נמצאו במהרה והחוזה נחתם כדין.

***

מנזר סנטה קתרינה מכיל את הספרייה הפעילה העתיקה בעולם. זו מוסתרת מאחורי חומות אדירות המתנשאות גבוה מעל אותם מבקרים המצליחים להגיע אל מיקומו המבודד של המנזר.

הנזירים של סנטה קתרינה לוקחים את נדריהם ברצינות. החיים במקום כה מבודד אינם מתאימים לאנשים חסרי אמונה, מסוג זה או אחר. המנזר נבנה בדרום חצי האי סיני, מוקף בנופי מדבר הרריים דרמטיים. על פי המסורת הנוצרית, הוא יושב למרגלותיו של הר חורב – המקום בו משה קיבל את התורה. יש הסבורים אפילו כי המנזר מחזיק ומטפח את הסנה הבוער המקורי, בכבודו ובעצמו.

מנזר סנטה קתרינה, מבט מבפנים, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

קיסר האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס הראשון, בנה את מנזר סנטה קתרינה, והמלאכה הושלמה בשנת 565 לספירה. במשך יותר ממילניום וחצי, צברה ספריית המנזר את אחד האוספים המפורסמים בעולם של קודקסים וכתבי יד מוקדמים. אוספי הספרייה מכילים כ-3,400 כתבי יד, בהם מגוון רחב של טקסטים נוצריים. הללו כוללים ספרי תנ"ך מוקדמים, שירה דתית ומוסיקה כנסייתית, כתבים של אבות הכנסייה השונים וספרות נזירית מגוונת. לצד זאת, ניתן למצוא בספרייה גם קלאסיקות יווניות, תכתובות, כתבים בנושאי דקדוק, תרגילי חשבון, יצירות רטוריות, טקסטים היסטוריוגרפיים וכתבים חילוניים אחרים.

כתב יד מ-1504, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

אף שרובם המכריע של כתבי היד נכתבו בשפה היוונית (המנזר הוא חלק מהכנסייה היוונית האורתודוכסית), הספרייה מכילה גם טקסטים בערבית, סורית, גרוזינית ואף שפות שאינן בשימוש עוד, כמו ארמית-פלסטינית-נוצרית ואלבנית-קווקזית. כתבי היד העתיקים ביותר המצויים במנזר מתוארכים למאה השלישית לספירה. כל העבודות הללו נשתמרו בעיקר בזכות מיקומו המבודד של המנזר, ביצוריו המרשימים (חומותיו של יוסטיניאנוס מתנשאות לגובה 11 מטר), וכן האקלים המדברי היבש.

אולם לאחרונה קיימת סיבה לדאגה. אף-על-פי שההיסטוריה הותירה את מנזר סנטה קתרינה ברובו ללא פגע, בשנים האחרונות ישנה תסיסה מחודשת בחצי האי סיני, עם כניסתו של ארגון דאעש לאזור והתקוממותו נגד הצבא המצרי באזורים הצפוניים יותר. ב-2017, במתקפה של דאעש על מוצב שליד המנזר, נהרג שוטר אחד ושלושה אנשי ביטחון נוספים נפצעו.

 

גולגולותיהם של נזירים בסנטה קתרינה, 1975. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

זו אחת הסיבות למאמץ המחודש לשמר את אוצרותיו ההיסטוריים של מנזר סנטה קתרינה, על ידי תיעוד וסריקה דיגיטליים של תכניו. תיעוד זה יבטיח את הישרדות גוף הידע העתיק הזה, על מורשתו התרבותית שלא תסולא בפז. הספרייה הלאומית לוקחת חלק במאמץ הרב-לאומי הזה.

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את חצי האי סיני – שטח שעליו הייתה עתידה לשלוט במשך יותר מעשור. זמן קצר לאחר המלחמה, ד"ר בתיה באיאר, מנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית באותו הזמן, החלה להתעניין באוסף כתבי היד שבסנטה קתרינה. באיאר התמחתה בחקר כלי נגינה מוקדמים והבינה כי כתבי היד של המנזר הכילו מידע רב ערך בנושא זה. עד מהרה, ניסחה הצעה רשמית לפיה יש לשמר כמחצית מהטקסטים שבסנטה קתרינה במיקרופילם. "רצוי שהצוות שיישלח יהיה עד כמה שיותר קטן", כתבה בהצעתה, "מכונת מיקרופילם אחת וצלם אחד, עם אפשרות להרחבת הצוות במידת הצורך, אם וכאשר התנאים יבשילו".

חלקים מתוך כתב היד "חיי הקדושים", מאת יואניקיוס, המאה ה-17. מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית

בשלב זה, כמחצית מאוספי המנזר כבר צולמו במיקרופילם על ידי צוות שנשלח מטעם ספריית הקונגרס ב-1950. בעקבות המשא ומתן המוצלח שקיים מלאכי בית-אריה, צוות ישראלי נשלח ב-1968 כדי להשלים את הפרויקט ולצלם את אוספי המנזר הנותרים – כתבי יד שנכתבו במאה ה-12 ואילך.

הנוף הדרמטי מסביב למנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ישראל וייזר, לשעבר עובד הספרייה הלאומית שלקח חלק בפרויקט ושמאז הלך לעולמו, סיפר כי הצוות עבד ארבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע (לא כולל שבת וראשון) במשך כשלושה חודשים, אז הוחלף בצוות אחר. בית-אריה ציין כי תהליך זה נמשך כשנתיים. לפי וייזר, שעות הפנאי הרבות במוצב המדברי המבודד עברו בשעמום יחסי ("הם אכלו אבנים!" הוא נזכר). העבודה על הפרויקט היתה קשה והמשתתפים נאלצו להסתדר ללא אספקת חשמל קבועה. גנרטורים של צה"ל הובאו כדי להקל על העבודה, והמכשירים הושארו לאחר מכן כדי לשמש את הנזירים במקום.

אוסף כתבי היד במנזר סנטה קתרינה, מתוך חומר שצולם בצבע בשנות השבעים המוקדמות על ידי ז'אק סוזנה:

 

במסגרת התחקיר שערכנו עבור הכתבה, נודע לנו כי עובד נוסף של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, הקולנוען והצלם ז'אק סוזנה, תיעד את המנזר בראשית שנות ה-70 בסרטוני צבע נדירים. ז'אק סוזנה נפטר למרבה הצער ב-2019, אבל אלמנתו בטי הסכימה לתרום את סרטוני 16 המילימטרים שהוא צילם בסיני לאוספי הספרייה הלאומית. החומר המצולם עבר דיגיטציה בסיוע ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג וסינמטק ירושלים. סרטים אלה כוללים תיעוד של אוסף כתבי היד המפורסם, כמו גם סצנות מחיי הנזירים במדבר. ניתן לצפות בקטע מתוך החומר המצולם בסרטון שנראה כאן למעלה.

ספר תפילה נוצרי, 1375, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

בשנתיים האחרונות, צילומי המיקרופילם שנאספו על ידי צוותי הספרייה הלאומית בשלהי שנות ה-60 נסרקו והועלו לקטלוג הספרייה, שם כ-1,700 כתבי יד זמינים לציבור באופן דיגיטלי. הליך זה היה הכרחי משום שחומר המיקרופילם עצמו החל להתפורר, והיה חשש ממשי לשימור המידע המתועד. במקביל, מתקיים פרויקט נפרד מטעם ה-Early Manuscripts Electronic Library (EMEL) בשיתוף פעולה עם הספרייה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס  (UCLA), שנועד לתעד את כתבי היד של סנטה קתרינה בתצלומי צבע חדשים באיכות גבוהה.

יוזמות אלה יבטיחו כי הדורות הבאים יוכלו לגשת לאוצרות התרבות הללו, זכות שהייתה שמורה בעבר רק לאותם יחידים שהעזו לצלוח את חולות המדבר הצחיחים.

 

אתם יכולים לקרוא עוד על אוסף כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה ולעיין בכתבי היד עצמם כאן

 

 

 

שולי רנד: "נחשבתי לזייפן של המשפחה. בכלל רציתי לברוח מסעודת השבת"

שולי רנד מצא את המוזיקה בשלב די מאוחר של חייו. למרות שהיא תמיד הייתה מסביב לשולחן השבת בבית, למרות שהייתה תמיד חלק ממנו. אחרי שהפך לזמר אהוב ומוערך בזכות שיריו האישיים, עכשיו הוא חוזר לניגונים מבית אבא במופע מיוחד שיפתח את הלילה הלבן של פסטיבל "בסוד קולות רבים". ראיון מיוחד עבור הספרייה הלאומית

1

שולי רנד בהופעה. צילום: אסי אפרתי

מאת לירון הלברייך ועמית נאור

למרות שאת הקריירה שלו התחיל כשחקן, ואף זכה בפרסים רבים על עבודותיו, הפריחה המאוחרת בקריירה של שולי רנד קרתה דווקא כשמצא את קולו (תרתי משמע) כזמר. מאז שיצא לאור השיר הראשון שכתב, "אייכה", לפני כ-13 שנים, רנד מופיע עם המוזיקה שלו, וממלא אולמות בקהל חוצה מגזרים, אמונה ואורח חיים. קסמו האישי והרפרטואר שלו, שנשמע כמו פיוט מודרני חוצה לבבות, הפכו אותו לבחירה המושלמת לפתיחת פסטיבל "בסוד קולות רבים" של הספרייה הלאומית. 

הפסטיבל יתקיים בסוף החודש (29-31.12.2021) והוא כולל שורה ארוכה של מופעים וסדנאות שיחברו בין פיוטים מסורתיים למוזיקה עכשווית, בין מזרח ומערב, ובין קודש וחול. רנד עצמו יעלה על הבמה בלילה האחרון של הפסטיבל, ויפתח את אירוע השיא: לילה לבן של של מופעים וסדנאות מהשקיעה ועד אור ראשון.

תפסנו את רנד לשיחה קצרה ממש בזמן העבודה על ההופעה המיוחדת שהוא מרכיב במיוחד עבור הפסטיבל. "זאת הופעה קצת שונה מהמופע הרגיל שלי, מכיוון שיש לה קונספט מסויים. היא תעסוק בענייני תפילה. בתפילה יש הרבה כיוונים לדבר עליהם, ובשירים שלי יש הרבה ביטויים אמנותיים שעוסקים בגישות שונות של תפילה, ובכלל של עבודת השם. אנחנו גם מכינים קטע מיוחד לערב הזה בעקבות הקלטות של פיוטים ששר אבא שלי ששלחו לי מהספרייה הלאומית".

איך בחרת את השירים לערב הזה?
"אני עובד על זה ברגעים אלה ממש. המטרה היא שיהיה איזשהו חוט מקשר בין כל השירים, שאמורים להעביר רעיונות מסוימים לגבי התפילה, וגם קצת להביע את הקשר לדורות קודמים. יש שני דברים שאני רוצה שיהיו בתוך הערב הזה. האחד הוא עניין של מנהגים ומסורות, שבאופן מאוד אישי קשורים גם לחווייה האישית שלי, ויהיה גם סיפור שאני רוצה לספר. אני רוצה לקשור את כל העניין הזה סביב תפילה ומנהגים".

איזה סיפור אתה רוצה לספר?
"יהיה שם עיבוד לסיפור של עגנון שמדבר על פיוט בשם "כל מקדש שביעי". את הפיוט הזה שר אבי בהקלטות ששלחו לי, וגם אני אשיר אותו באיזושהי צורה, משולב בתוך הסיפור של עגנון. זה סיפור מדהים שאספר בשפתי שלי. אני חושב על זה ומשקיע בזה מחשבה. איך לספר סיפור זה דבר שצריך לדעת, זה הרבה עבודה, במיוחד כשנוגעים בסיפור של עגנון".

כשרנד מדבר על עגנון שומעים את ההתרגשות בקולו. "הסיפור של עגנון הוא סיפור מופלא שמדבר על החשיבות של השמירה על מנהג ההורים. על מנהג הבית שלך. זה לא ממש בלשון המדויקת, אבל הוא אומר ככה: 'לפני שאני מספר את הסיפור, אומר דבר שאני אומר אותו תמיד לבניי. בניי, היו זהירים במנהג אבותיכם, ואל תשנו אותו. אפילו אם הוא לא נראה לכם אל תשנו'. מתוך זה הוא מביא את הסיפור כהוכחה למשפט הזה. אבל טוב, אני לא רוצה לעשות ספוילרים".

ואתה תביא את מנהג אביך ותשיר את הפיוטים של אביך.
"כן נעשה גם את הפיוט הזה וגם כנראה פיוטים נוספים. יהיו שירים משולבים בסיפורים, וזאת תהיה בסוף כמו הצגת תיאטרון כזאת. אני אספר גם על הילדות שלי כבנו של החזן, על החוויה הראשונית בתור מופיע על במה".

1
צילום: אילן בשור

אני מתגעגע לאבא שלי 

אביו של רנד הוא פרופסור יעקב רנד ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2016, לפני חמש שנים. רנד האב היה איש חינוך, חתן פרס ישראל לחקר החינוך לשנת תשס"א (2001). הוא נולד ברומניה ושרד את השואה, ולאחר מלחמת העולם פעל למען העפלה של חניכי תנועת בני עקיבא, עד שעלה לארץ ישראל בעצמו. מאוחר יותר החל בלימודי חינוך, ובתחום הזה הקדיש מאמצים רבים לפיתוח גישות חדשניות לחינוך מיוחד, בדגש על חינוך ילדים עם תסמונת דאון. בין עיסוקיו האקדמיים, היה גם חזן, שהקליט כמה פיוטים בניגונים הייחודיים לחסידות רוז'ין שעל ברכיה התחנך. את אהבת הפיוט הנחיל לבנו הצעיר.

מה המשמעות של פיוט מבחינתך?
"אני לא חוקר פיוטים. כל הקשר שלי עם פיוטים הוא עניין חווייתי כי הגעתי מבית מאוד מיוחד מהבחינה הזאת. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל מסורת של ניגונים מחסידות רוז'ין, אבל לא רק. הוא היה בעל תפילה, וסבא שלי, זכרונו לברכה, היה בעל תפילה, הם היו בעלי תפילה מיוחדים במינם. אפשר להגיד שהניגון מהבחינה הדתית זה הכל, זה העיקר. עיקרו של החינוך הדתי אצלי היה דרך עולם הניגון. זה היה ברמה החווייתית.

זה מה שחיבר אותך לשם?
"זה מה שחיבר אותי וזה מה שהחזיר אותי לעולם הזה באיזושהי צורה. כל הגעגועים שלי בתקופת החזרה בתשובה התמקדו בניגונים. בשבילי ניגונים זה ברמה הכי פשוטה, זאת המסורת. זאת מסורת רגשית שאני משתדל להעביר גם לילדים שלי".

1
שולי עם אביו יעקב. באדיבות המשפחה

וכמו שאתה מנסה להעביר את זה לילדים שלך, לך יצא לשיר עם אביך?
"רק בשבת. אבא שלי היה עובר לפני התיבה, כלומר שליח ציבור. אבל אני לא הייתי משוירר שלו, לא הייתי מלווה אותו שם. הוא היה משוירר של סבא שלי, זאת אומרת שהוא היה עומד לידו, ליד התיבה, והוא היה עושה לו קולות שניים ושלישיים, ככה הוא למד את הנוסח. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל נוסח יפה מאוד ומיוחד מאוד, והוא שמר על זה בקנאות. אני, לעומתו, כמעט שלא עובר לפני התיבה אף פעם, למרות שאבא שלי שמע אותי פעם באיזה אירוע משפחתי מתפלל מוסף, והוא ניגש אליי ואמר לי 'שולי, אתה חייב לעבור לפני התיבה, אתה חייב לשמור על הנוסח'. אבל אני מתקשה בזה. לפעמים אני עושה את זה רק בתפילת מוסף, אבל לא הלכתי על זה עד הסוף".

באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית, אפשר לשמוע כמה הקלטות של יעקב רנד ז"ל, בהן הוא מבצע פיוטים בנוסח רוז'ין וניגונים אחרים. לקראת המופע, שלחנו את ההקלטות לרנד, והוא שמח מאוד להאזין להן שוב. "הייתי מודע לקיומן של ההקלטות, ואף על פי כן זה ריגש אותי, הקשבתי להן שוב ושוב", הוא מספר.

מה ביקשת למצוא שם בהאזנה החוזרת הזאת?
"פשוט התגעגעתי לאבא שלי. זה מוקלט נורא עירום וחשוף כזה, ממש כמו שהוא נהג לשיר בשבת. זה שונה מהשירה שלו כשהוא היה עובר מול התיבה. שם בבית הכנסת זה היה יותר מהוקצע".

"אבא שלי במהותו היה פשוט בן אדם נחמד מאוד ולא מתנשא", רנד נזכר. "אני מרגיש שהיה קידוש השם בהתנהלות של אבא שלי, הוא היה סמל לאיך יהודי צריך להתנהג, ולכוון ולאהוב. בסוף ההלוויה שלו ניגש אליי חבר שלי, אסף תלמודי, ואמר לי: 'תראה, היו הרבה מספידים, וכולם יפים וכולם ברורים, וכולם דיברו על איזה יהודי הוא היה, ואיזה אדם הוא היה, ודיברו על ההומור שלו, ואיזה אבא הוא היה, ואיזה בעל תפילה הוא היה, כמה טוב לב הוא היה. ורק אחרונת המנחמים, שבמקרה הייתה תלמידה שלו, הזכירה שהוא היה פרופסור מוערך בארץ ובעולם, וחתן פרס ישראל'. אני חושב שהסיפור הזה הוא הדבר הכי יפה שאני יכול לספר על אבא שלי. מעבר להצלחות הגדולות בקריירה שלו, קודם כל הוא היה בן אדם".

1
צילום: ים לביא

וכמו שהוא נע בין העולמות, האקדמי והדתי, גם אתה ידוע בתור אמן שמשמש גשר כזה, בין חילונים וחרדים ומאמינים ומתלבטים. אתה רואה את המוזיקה בתור כלי לקירוב לבבות?
"לאומנות בכלל, ולמוזיקה בפרט, יש יכולת לעקוף הרבה מכשולים בדרך להרגיש משהו. מה שלא יכול לעשות ויכוח – צודק ככל שיהיה וממולח ככל שיהיה – יכול לעשות ניגון. יהודים, דתיים או חילוניים, יש להם עניין לא פתור עם המורשת שלהם. והאדם לא תמיד יכול לבחון את הדבר הזה לעומק, כי ברגע שהשיח נהיה חברתי, 'הלנו אתה אם לצרינו', הכל נהיה אגרסיבי מאוד ואלים מאוד. באה המוזיקה ועוקפת את זה. אני חושב שזהו הפשר המרכזי של התופעה, הלכאורה לא טבעית ולא מוסברת, של מוזיקה אמונית בתוך החיים שלנו בעשור וחצי האחרונים בישראל".

אולי גם זה שבז'אנר יש שירים יפים מאוד.
"בסדר, נכון, אבל זאת עדיין תופעה מדהימה. עובדה שהשירים מדברים לכלל הציבור, כי כולם רוצים לנהל את הדיון הזה עם הקדוש-ברוך-הוא. לא בהכרח עם מסקנות לפה או לשם, אבל לנהל את הדיון הזה. וזה לא מתאפשר להם בשום מקום חוץ מבתוך המרחב האומנותי".

בתוך המרחב האומנותי מתקיים גם מפגש אחר שמחבר בין העולם המוזיקלי של הניגון והפיוט, לבין פועלו החינוכי של יעקב רנד. גם אחותו של שולי, יהודית, וגם בנו של שולי, ישראל, חיים עם תסמונת דאון. אביו של שולי היה ממייסדי ארגון ית"ד – ילדי תסמונת דאון, שמסייע לילדים עם התסמונת ולבני משפחותיהם. "אני לא איש חינוך, אבל אני יכול לומר מהניסיון האישי שלי שלמוזיקה יש מקום מחבר בשיח שלנו במקרה הזה. אחותי היא פסנתרנית חובבת, וישראל בני הוא מתופף חובב, ואני יודע שמבחינתם המוזיקה זה עולם שלם של שקט ושל הצלה. המוזיקה מאוד משמעותית בחיים שלהם".

זה עוד מהבית? מלבד הפיוטים שמעו בילדותכם גם מוזיקה אחרת?
"הבית שלי היה מאוד מאוד מוזיקלי. אחותי הבכורה, אסנת, היא בוגרת האקדמיה למוזיקה למשל. שמעו אצלנו הרבה מוזיקה בבית. גם מוזיקה קלאסית, הוריי היו בצרפת אז שמעו גם הרבה שאנסונים בבית. הרבה מוזיקה שלא קשורה רק לפיוטים".

אז איך יכול להיות שהגעת לזה כל כך מאוחר במסלול שלך?
"אני בבית נחשבתי בכלל לזייפן של המשפחה. מסביב לשולחן היו שרים אצלנו סולפז', כששרים רק את התווים, ואני לא הבנתי מה הם רוצים מהחיים שלי. אני רק רציתי לברוח מסעודת השבת לחברים שלי. אבל כל דבר בא בזמנו. אולי בעצם סתם עשיתי את עצמי לא יודע לשיר כי רציתי לברוח מהסעודה".

ובסוף יצא שכן התחברת למוזיקה.
"כן, זאת מעין דרך טבעית של מעגל שנסגר. אני מופיע עכשיו עם עמיר בניון ובעצם הוא זה שעורר אצלי את העניין של המוזיקה. הוא עודד אותי לכתוב, לשיר וליצור. כשזה בא זה בא".

1
צילום: אסף גברא

לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו

קריירת השירה של רנד מזוהה בעיקר עם הפריצה הגדולה של הלהיט "אייכה". השיר הופיע באלבום הבכורה של רנד, "נקודה טובה" משנת 2008, אלבום שזכה מהר מאוד למעמד של אלבום פלטינה. רנד היה ממבשרי הגל הגדול של מוזיקה אמונית בפופ הישראלי, ז'אנר שתופס מקום נכבד בתרבות הישראלית גם היום, בעזרתם של כוכבים כדוגמת חנן בן-ארי וישי ריבו. "עד לפני חמש עשרה שנה בערך רוב המוזיקה היהודית הייתה הלחנה של פסוקים כתובים", מספר רנד על השיר האיקוני. "הלחינו פסוקים מתהילים ודברים דומים כאלה".

ומה השתנה בעשור וחצי הזה?
"מה שקרה, ו'אייכה' היה מהחלוצים של זה, זה שנהייתה כתיבה אישית. אנשים כותבים על נושאים אמוניים, או שירים עם נוכחות כלשהי של הקב"ה, לטוב, לרע, לקל ולקשה. והם כותבים את זה בשפה שלהם".

וזה דבר מיוחד בעיניך?
"זה מעניין כי זה מייצג שתי גישות שקיימות לגבי תפילה. יש תפילה סדורה, שהמקבילה שלה כאן היא אותם פסוקים מולחנים. ויש תפילה של התבודדות, תפילה אישית. וגם במוזיקה זה בא לידי ביטוי, שתי הגישות האלה. התפילה האישית כתובה בשפה שלך. הרי כדי לבטא את עצמי כמו בשיר 'אייכה' יכולתי למצוא גם פסוקים מספר תהילים. לא חסרים שירי געגועים כאלה. אבל השיר הזה נכתב בשפתי האישית".

הכתיבה של "אייכה" לקחה הרבה זמן או שהוא בא לך בקלות?
"זה דווקא מסוג השירים שנכתבו מתוך מצב, במהירות, תוך לילה אחד. יש שירים שאתה כותב אותם במשך הרבה זמן ומלטש. השיר הזה כמו נולד לעולם. גם בהופעות זה מסוג השירים שאני מרגיש שכבר לא כל כך שייכים לי, אני משחרר אותם לקהל והם שלו. זה היה ככה מהרגע הראשון עם השיר הזה".

אז אפשר לומר שהוא בעצם הפך לפיוט.
"מי אני שאגיד את זה", הוא צוחק. "כן, זה סוג מסוים של פיוט מודרני, בשפה שלי. יש ספר תפילות מופלא של רבי נתן מנמירוב שנקרא 'ליקוטי תפילות', ויש בו תפילות שהוא כתב בשפתו שלו, בלשון מופלאה. אז 'אייכה' הוא תפילה אישית כזו, מודרנית, והוא גם מולחן".

המשמעות של "אייכה" השתנתה עבורך במשך השנים?
"היא משתנה מרגע לרגע. 'אייכה?' זאת שאלה שיכולה להישאל בכל מיני צורות, בכאב למשל. זו שאלה שבאה לבטא חיסרון. זה בעיניי המצב הכי מהותי של יהודי. אנחנו באים לעולם הזה בחיסרון. אז השאלה מקבלת כל מיני פרשנויות, נאמר למשל ששרה את זה גם נערה באולפנה שחבר שלה עזב אותה, והיא התכוונה לזה בלבד, וזה בסדר. זה נוגע באותה נקודה. למה זה לא שלי? כי לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו, את החיסרון שלו, את השאלה שלו".

תפילה מודרנית שמייצגת את המופע שלך בפסטיבל.
"לגמרי. אני מאוד מאוד מחכה למופע הזה. זה תחילתו של לילה לבן. רק שיבוא קהל".

האזינו: סיפורן של חלוצות הרפואה בארץ ישראל

מי הייתה הרופאה הראשונה בעולם המערבי? האם הרופאה הראשונה הייתה בעצם רופא? מי הייתה הגינקולוגית הראשונה בארץ ישראל? ולמה קוראים לטיפת חלב טיפת חלב? סיפורים על הרופאות הראשונות בארץ ישראל ובכלל עם הסופרת דורית גני בפרק חדש של הסכת (פודקאסט) "הספרנים"

1

צילום: ק. וייס, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

הרופאה הראשונה בעת החדשה הייתה בעצם רופא. קראו לה מרגרט אן בֶּלְקְלִי והיא נולדה באירלנד ככל הנראה בשנת 1789. למרגרט הקטנה היו בילדותה שני חלומות: להיות רופאה ולשרת בצבא הכתר. את שתי השאיפות האלו לא יכולה הייתה להגשים כנערה בשלהי המאה ה-18. אז בערך מגיל 19 היא הודיעה לבני משפחתה ששמה הוא ג'יימס בארי, כשמו של דודה שנפטר באותה השנה, וביקשה שיתחילו להתייחס אליה כבן.

ג'יימס התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1809 והיה סטודנט חרוץ ושקדן. הוא היה אמנם נמוך מאוד, וצנום, ובעל פנים עדינות, אבל בסיוע בדים שהצמיד לחזה ונעליים עם עקבים גבוהים במיוחד, הצליח להערים על חבריו הסטודנטים. בהמשך הגשים גם את חלומו השני: להיות רופא בצבא האימפריה הבריטית. במהלך למעלה מארבעים שנות שירותו הוא נחשב לרופא מסור ולכירורג מוכשר במיוחד. הוא ביצע מאות ניתוחים בחיילים שנפצעו בקרבות והוא נחשב לרופא הראשון בממלכה המאוחדת שביצע ניתוח קיסרי שבו גם האם וגם היילוד שרדו.

בשנת 1865 הוא חלה ואושפז בבית חולים בלונדון. בצוואתו ביקש להיקבר באותם הבגדים אותם ילבש ביום מותו. אלא שעובדת בית החולים שהייתה אחראית על רחיצת הגופות לא ידעה על הצוואה, וכשהפשיטה את המנוח מבגדיו – נתגלתה האמת.

1
דיוקנו של המנתח ג'יימס בארי. מתוך ויקיפדיה

באותה תקופה, אמצע המאה ה-19, מן העבר השני של האוקיינוס, נלחמה אישה אחרת, אליזבת בלקוול שמה, על זכותה להיות רופאה. גם לאליזבת בלקוול יעצו להתחפש לגבר כדי להתקבל ללימודים, אך היא סירבה והתעקשה ללמוד כאישה. היא הגישה 16 בקשות לאוניברסיטאות ולמכללות שונות באירופה ובארצות הברית, ורק בפעם השבע עשרה נתקבלה למכללה לרפואה בעיר ז'נבה במדינת ניו יורק – וגם זה בעקבות טעות ברישום ובאיות שמה. היא התגברה על אינספור מכשולים וקשיים שנערמו בדרכה והיום היא נחשבת לאישה הראשונה בעולם המערבי שהפכה לרופאה מוסמכת. אליזבת בלקוול סללה את הדרך ללימודי הרפואה עבור נשים רבות אחרות, ועד סוף המאה ה-19 היו כבר עשרות פקולטאות – בעיקר במערב אירופה – שאפשרו לנשים ללמוד רפואה. רבות מאותן נשים היו נשים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה, ומאוחר יותר התגלגלו גם לארץ ישראל.

דורית גני היא סופרת ילדים שכתבה כמה מהספרים בסדרת "הישראליות", סדרת ספרים שעוסקת בנשים פורצות דרך – ובמקרה גם עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית. גני הגיעה אל הסכת "הספרנים" כדי לספר על כמה מאותן נשים פורצות דרך שהניחו יסודות חשובים למקצוע הרפואה בארץ ישראל. במסגרת סדרת "הישראליות" של הוצאת צלטנר כתבה גני שני ספרים שעוסקים בדמויות שידובר בהן כאן: הלנה כגן והנרייטה סאלד.

חנה וייץ נולדה בוורשה, למשפחה יהודית דתית, אמידה ומשכילה. היא למדה רפואת נשים בפריז ושם הכירה את בעלה, נפתלי וייץ. הם הגיעו לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1899 והתיישבו בראש פינה. וייץ פתחה שם מרפאה לנשים ומהר מאוד היא הופכת לגיניקולוגית מבוקשת מאוד, בעיקר בקרב נשים ערביות.

1
חנה וייץ. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

"ההגעה של חנה וייץ היא בשורה כפולה לנשים בגליל, ובעיקר לנשים ערביות. קודם כל לראשונה יש רופאת נשים אישה, כשלנשים ערביות אסור היה להיבדק על ידי גבר", אומרת גני. "ושנית, מצב רפואת הנשים בארץ היה חמור: נשים ילדו בבית בתנאים לא היגייניים, על ידי מיילדות לא מוסמכות, ותמותת היולדות והתינוקות הייתה גבוהה מאוד".

חנה וייץ לא דיברה ערבית וגם לא עברית כשהגיעה לארץ. עם הנשים היהודיות היא הצליחה להסתדר בעזרת יידיש ורוסית, ולגבי מטופלותיה הערביות, היא מצאה פתרון יצירתי כדי לתקשר עמן: פרגוד נפרש בפינת חדר הטיפולים, ומאחוריו עמד מנהל משק הבית של וייץ. האיש דובר הערבית תרגם את הדו-שיח בין הרופאה לפציינטיות.

גיניקולוגית פורצת דרך נוספת בארץ ישראל הייתה אלכסנדרה בלקינד, בת למשפחת בלקינד הנודעת ואחותה של אולגה חנקין. בשנת 1898 היא החליטה לנסוע לאירופה ללמוד רפואה, בתקופה שבה אין ולו רופאה אישה אחת בארץ ישראל, וכך עשתה. היא נסעה ללמוד בז'נבה, בעזרת חסכונותיה של אחותה הגדולה אולגה, והמשיכה לפריז ללמוד שם רפואת נשים. עם שובה לארץ, הפכה בלקינד מיד לרופאה בבית החולים "שער ציון" ביפו. בלקינד הקפידה לתעד את המפגשים עם מטופלותיה ורישומיה מאפשרים לחוקרים עד היום ללמוד על המצב הרפואי אז בארץ.

1
אלכסנדרה (סוניה) בלקינד. צילום: קריקוריאן וסבונגי, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרוייקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

אחרי פריצת הדרך בתחום רפואת הנשים בארץ ישראל, הגיעה לכאן רופאה צעירה מאוד שתעשה מהפכה בתחום נוסף שהוזנח כאן: רפואת הילדים. ד"ר הלנה כגן החליטה לעלות לארץ ישראל מתוך שליחות והגיעה לכאן ערב מלחמת העולם הראשונה. כשהגיעה, המצב בירושלים היה קשה מאוד בעקבות זיהומים ותנאים סניטריים קשים. היחס לילדים היה כמו אל מבוגרים קטנים וגם הרופאים לא הכירו בחשיבותו של התחום. תמותת הילדים בעיר הייתה גבוהה מאוד.

אנשי ירושלים התקשו לקבל אותה, ועל אף שפתחה בביתה מרפאה – תושבי ירושלים לא מגיעים. עד שיום אחד הגיעה אליה משפחה אחת: בנה הקטן של משפחת בלוי היה חולה מאוד. הוריו ניסו הכל וביקרו אצל כל הרופאים המוכרים בעיר, ללא הצלחה. בצר להם, הסכימו לפנות לרופאה הצעירה שאולי תצליח לעזור. ד"ר כגן אבחנה מיד את המחלה וטיפלה בו. הילד הזה הוא עמרם בלוי, שהפך מאוחר יותר למנהיג "נטורי קרתא" בירושלים.

1
ד"ר הלנה כגן במרפאתה בירושלים. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

בהמשך חייה שיתפה כגן פעולה עם אישה מובילה אחרת: הנרייטה סאלד. סאלד עמדה בראש ארגון "הדסה", והשתיים הקימו יחד מוסד שקיים עד היום: מרפאות "טיפת חלב". "הסיפור של 'טיפת חלב' מתחיל בחצר הבית של הלנה כגן", מספרת גני. "הגיעו אליה הרבה תינוקות שסבלו מתת תזונה, והיא פשוט מאוד הביאה פרה אל החצר, חלבה אותה, ונתנה לילדים". עם הסיוע של ארגון "הדסה" הקימו בירושלים מרכז לאם ולילד, ומשכו לשם את נשות העיר באמצעות ההבטחה לתת "טיפת חלב" לתינוקות. משהגיעו האמהות עם הילדים, כבר שכנעו אותן נשות הצוות גם לשקול את הילדים, לבדוק אותם ולעקוב אחר התפתחותם.

1
הנרייטה סולד בביקור בארץ. צילום: גדעון שיפטן, מתוך אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

את כל הסיפורים הללו ועוד רבים אחרים תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: דורית גני, עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית וסופרת ילדים

מפיק: דניאל גל

עורך: עמית נאור

שיר סיום: "את חרותי" – שוהם טפיארו