"שתהיה לך נסיעה חלקה כמו קרח!", דמיינתי שצעק אחריי הבחור שנתקלתי בו בדרך לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אם מטים קצת את הראש ועוצמים עין אחת, אפשר לדמיין שמבנה התחנה המרכזית מזכיר שטעטל הומה מתחילת המאה העשרים בפולין. אוסף אקלקטי של בתי עסק, אנשים, רוכלים ועוברי אורח באווירה כללית של מקום מט לנפול. הברכה הקפואה הזאת היא בדיוק מסוג האיחולים שהיה אפשר לשמוע בשטעטל כזה, אם נתקלת באיזה בחור צעיר שממהר לשוק והפלת את הביצים שהוא נוסע למכור שם.

באווירה הזאת נכנסתי לבניין המאיים של התַחנה המרכזית. הגעתי כדי לבקר במקום שנחבא בקומה החמישית של התחנה המרכזית, במתחם האמנים הנטוש: המוזיאון החי לתרבות היידיש. את המוזיאון מפעילה עמותת "יונג יידיש", והתירוץ לביקור שלי היה האיום המתרגש על עתידו של המקום בצל התוכניות לפנות את התחנה המרכזית החדשה. בעת הכנת הכתבה התבשרנו שלעת עתה ניצל המבנה העצום מהריסה, אבל המאבק לפינויו עדיין מתנהל. ובכל מקרה – השיח התקשורתי שהתעורר וחרב הפינוי המרחפת מעליו הביאו את מנהלי העמותה והמוזיאון לשקול מעבר למקום אחר.

מנדי כהאן, מייסד עמותת "יונג יידיש" והרוח החיה מאחורי המוזיאון, מגיע לפגוש אותי באיחור קל. הוא מוזג לי קפה שחור ומספר לי על המיקום הקצת לא-שגרתי הזה למוזיאון-ארכיון-מועדון יידיש שכזה. "אנחנו מרגישים טוב בתחנה המרכזית. נכון שעכשיו יש קצת בעיות עם הכן לסגור או לא לסגור, אבל הפעילות שלנו לא הייתה מתאפשרת במקום אחר. יש לנו מגבלות כלכליות והעבודה שלנו מבוססת כולה על התנדבות".

מעבר לעניין החומרי, אתה מרגיש שלנוכחות שלכם בתחנה יש משמעות נוספת?
"הנוכחות בתחנה נותנת לנו גם קונטקסט תרבותי. אנחנו הרי מייצגים תרבות במצוקה, כמו הרבה דיירים אחרים של התחנה המרכזית. אנחנו גם אוהבים את הפוליפוניות. יש בזה משהו ווסט אנדי, קצת כמו בלונדון או בסקנד אבניו. זה נמל. יש פה הרבה תנועה ומהגרים. ומצד שני זה גם לב תל אביב. גם היידיש היא משהו כזה: משהו מרכזי וגדול שאיכשהו נותר קצת מצ'וקמק ובצד".

אתה אוהב להיות פה?
"בטח. אני אוהב את המקום. אנחנו יכולים להגיע ככה לכל מיני קהלים שונים. אמנם יש אנשים שפחות מגיעים לפה דווקא בגלל שזה "פה", אבל מצד שני מגיעים הרבה צעירים, מגיעים טיפוסים אקלקטיים, מיוחדים, שלא היו פוגשים אותנו במקום אחר".

תהיו עצובים לעזוב?
"אין כל כך לאן. העולם לא מחכה לנו. המיקום שלנו חשוב גם מבחינת היכולת להביא ספרים מכל הארץ. מדובר בפרויקט איסוף שגדל מעבר לממדים שלו והפך להיות מרכז תרבות ומרכז מחקר".

יש כבר מחשבות על מה יקרה כשיפנו? לאן תלכו?
"מחשבות יש הרבה. יש מחשבות, יש דאגות. אין כרגע כיוון כי אין לנו כלום. אין לנו כסף. אפילו את המקום הזה אנחנו מחזיקים בקושי. אני לא יכול לדמיין עכשיו את המשמעות של לעבור לרוטשילד ולחשב כמה הארנונה תעלה לנו שם. מצד שני, העיסוק באפשרות של פינוי התחנה בשבועות האחרונים גרם לי להבין שאנחנו מתחזקים פרויקט מאוד מאוד גדול. גדלנו איתו והוא מתח אותנו לכל הכיוונים. אנחנו גם עושים אירועים, וגם אוספים ספרים, וגם מנסים לקטלג ולמיין, גם לעשות פרוייקטים, גם לערוך תערוכות. יש המון המון דברים לעשות ואנחנו תמיד מרגישים שאנחנו קצת מאחורה ולא מספיקים. בגלל שאנחנו כל הזמן עסוקים קשה לנו לעצור רגע ולמצוא פתרונות. אנחנו צריכים אולי עזרה מבחוץ, מהממסד בשביל זה".

היום אין תמיכה? מעיריית תל אביב או ממשרד התרבות?
"אין כלום. העירייה שולחת רק חשבונות. אנחנו עמותה בהתנדבות, אין לנו אף מקבל שכר, אפילו לא איש מנהלה בשכר. גם טיפול בבירוקרטיה שדרושה בשביל לקבל תמיכה זה קשה – אפילו למלא טופס ולדעת לאיזה משרד צריך לפנות, ולשלוח את הטופס בזמן, זה כבר מסובך לנו".

העולם הגדול של היידיש

כהאן הגיע לארץ ב-1980 והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא למד פילוסופיה, ספרות ומקצועות נוספים בשדות מדעי הרוח, עד שהחליט להצטרף לחוג ליידיש שהיה אז באוניברסיטה. "אז נפתח לפניי העולם הגדול של היידיש, ברוחבו, בעומקו. גיליתי כמה השפה הזאת מיוחדת, חיה, קשורה לתרבויות האירופיות וגם חיה בכוחות עצמה. מצד שני, חשבתי לעצמי, אנחנו במדינת ישראל ואין פה שום זכר לדבר הזה במרחב הציבורי. הבנתי שאין ספרי יידיש בחנויות והחלטתי לאסוף אותם בעצמי. לקחתי על עצמי אחריות".

הוא התחיל את אוסף הספרים לבד, בתחילת שנות התשעים. "בהתחלה זה היה בבית שלי. אני זוכר את עצמי יושב בחדר האטום (במלחמת המפרץ הראשונה -ע.נ) עם כל החומרים ביידיש. אחר כך עברנו למקום אחר בירושלים, ולאט לאט האוסף גדל. אספתי שברי חלומות ושברי זכרונות".

חשבת לאסוף רק ספרים, או שמראש תכננת אוסף רחב יותר?
"אספתי הכל. כל דבר ביידיש. ספר, עיתון, דבר דפוס. מהתחלה גם הבנתי שאני רוצה שעוד אנשים יתלהבו מזה. שאני אוסף ספרים אבל אני גם רוצה לבנות מהם מגדל גבוה, שיראו שהם קיימים. אז מהר מאוד השתתפתי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים".

היה איזשהו קו מנחה בתהליך האיסוף הזה?
"הקו המנחה היה להיות פתוח לכל דבר. חשבתי לעצמי ככה: יש למשל את הבונד, יש את בית שלום עליכם. יש את הקולטור ליגע, יש ייוואָ (מוסדות תרבות שעוסקים ביידיש – ע.נ.). יש כל מיני איים שיש להם מסורת משלהם, כל ארגון ומה שהיה לו חשוב. ואז קורה, למשל, שבמקום אחד לא מעוניינים לאצור ניגון חסידי, ובמקום אחר לא אוצרים משהו אחר. אבל אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, אקלקטי. אז אני רציתי לאסוף הכל. ולא רק שאנחנו אוספים אלא גם מקרינים את האוסף החוצה. מהרגע הראשון רציתי שיקחו ספרים, שיבואו ושידברו אחד עם השני. הרעיון היה לחבר בין כולם".

כהאן הוא יליד אנטוורפן, בבלגיה ודובר יידיש מהבית. "אנטוורפן היא עיר יהודית מעניינת. היהדות המקומית של לפני המלחמה כמעט לא שרדה את השואה. האוכלוסייה היהודית שם לאחר מלחה"ע השניה הורכבה מהרבה ניצולי שואה שהגיעו מפולין וממולדביה. יש שם בערך 20 אלף תושבים יהודיים עם 30 בתי כנסת שונים. לכן הקהילה היהודית באנטוורפן מדברת יידיש".

ולא הרגשת איזשהו מתח בין החינוך האירופי לתרבות היידיש שאולי מזלזלים בה?
"אני קראתי סארטר וקאמי בשפת המקור. אבל במהלך הלימודים בחוג ליידיש הבנתי את העומק של היידיש ושל התרבות הזאת. הבנתי שעם כל זה שלמדתי את התרבות הצרפתית והגרמנית, התרבות שלי היא משהו אחר. היא גם אירופית וגם משהו אחר. צללתי להיסטוריה של היידיש, לכוח שלה, לרבגוניות".

ובכל זאת בישראל התרבות הזאת כמעט נשכחת.
"פה הוואקום של היידיש קרא לי לפעול. ביידיש אומרים 'במקום שאין איש איז א הערינג אויך א פיש' (במקום שאין איש – גם דג מלוח הוא דג – ע.נ.). היידיש עדיין משמעותית, אנשים עוד מדברים את השפה הזאת, היא לא מתה".

אתה מרגיש שינוי בגישה ליידיש בשנים האחרונות?
"כן, יש יותר עניין גם מבחינת צעירים. המרחב היצירתי של השפה יותר רחב. הקהל מתרחב. יש יותר מחקר. זה נחשב פחות אקזוטי. רואים את זה גם בקהל המבקרים. יש נערים בני 18 שמגיעים לכאן לבקר או להתנדב. אפילו הייתה פה קבוצה של כיתה ד', בני עשר. באו לשמוע חצי שעה על יידיש. חוץ מזה, יש יותר תרגומים לעברית של ספרות יידיש. ומבינים שלא מספיק שיש תרגומים קלאסיים של יידיש לעברית, אלא יש תרגומים חדשים. יש שירה וכלייזמרים. העניין ביידיש עדיין חי בהרבה צורות".

כמה דוברי יידיש יש בישראל?
"המספרים מאוד נזילים. אומרים שיש פה כמה מאות אלפי דוברי יידיש. בעולם יש כמיליון. אבל גם אלה ששותקים ביידיש חשובים לי, ויש הרבה כאלה. לסיורים הקבוצתיים במוזיאון באים גם אנשים בני 40, 50, 60. אני מדבר איתם קצת, שר קצת, אומר כמה משפטים ביידיש, ופתאום הם מופתעים לגלות כמה הם מבינים. גם האנשים האלה מעניינים אותי. קפקא הרצה פעם אחת בחייו, הרצאה על יידיש. הוא אמר 'תתפלאו כמה אתם מבינים יותר יידיש ממה שאתם חושבים' והוא צדק".

בית מדרש ליצירה

אז מהו בעצם היום המוזיאון החי לתרבות יידיש? עד להודעה חדשה הוא כאן, בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה. אתם מוזמנים לבקר. אחרי שתיכנסו בדלת הזכוכית תרגישו שהגעתם למקום שהוא מעין ספרייה-מחסן-פאב-אולם תיאטרון. שורות ארוכות של מדפים גבוהים, מלאים בספרים, חוברות ועיתונים עד אפס מקום. יש גם פריטים אחרים. פוסטרים של הופעות קברט ביידיש, שמלות ובגדים אחרים מתיאטרון היידיש, וגם פינה של תקליטים, דיסקים וספרי תווים. אפשר למצוא כאן ספרי זיכרון – כמובן, מדובר בשפה של יהדות מזרח אירופה שהושמדה – יחד עם מגזיני בידור, תרגומים של ספרות יפה, ספרי מדע וחוברות עם מעשיות חסידיות שממשיכות לצאת ביידיש בישראל גם היום. בחלק אחר שמורים כתבי יד של סופרים ואמנים. איפשהו בין המדפים מסתתר אוסף של אדם שהעתיק בכתב יד אלפי בדיחות – דבר שאף אוסף יידי לא שלם בלעדיו כמובן. בארון יש אפילו משחק קופסה ביידיש, אם תרצו לשחק.

מה אתם עושים כאן מעבר לאיסוף הספרים?
"יש כאן אירועי תרבות. יש ערבי שירה, השקות, חוגגים את חגי ישראל, תערוכות. עשינו פה רייב פארטי, קברטים, מופעי כלייזמר, ניגונים חסידיים, הכל. המקום פתוח. כסף אין לנו אז זה הכוח שלנו, לארח כל מיני אירועים. מלבד זאת יש המון קבוצות שמגיעות מכל מיני סיבות לתחנה המרכזית ואז הסיורים עוברים גם פה. בכל ביקור אני חושף קצת מתרבות היידיש, מהתרבות הכתובה, דברים שעוד מעט נשכח אותם".

"המקום הזה הוא תיאטרון, בית מרזח, בית כנסת, בית מדרש, ישיבה", מסביר אלי בנדיקט, שמשמש כמנכ"ל העמותה – בהתנדבות כמובן. "כשהגעתי לכאן בהתחלה, בתור מתנדב צעיר, זה היה המקום הקהילתי, מקום של יצירה משותפת שהיה ונעלם. זה מזכיר את ספריית שטראשון בווילנה, הספרייה המפוארת שכל מיני קצוות באו אליה – חילונים, דתיים, כולם התאספו שם. זה בית מדרש ליצירה".

ואתם ממשיכים לאסוף ספרים. איך הם מגיעים אליכם?
"ברוב המקרים מתקשרים אלינו אנשים שרוצים למסור", מספר כהאן. "אנחנו כבר כמעט שלא מחפשים עצמאית. לפעמים מפנים אלינו ממקומות אחרים, מהחוג ליידיש או מהמתנ"ס או מספריות ושם אומרים לאנשים 'אנחנו לא מתעסקים עם ספרים כאלה, לכו ליונג יידיש'. מגיעים לפה דברים מאוד איכותיים. יש גם אוספים, כתבי יד וארכיונים של אנשי רוח שרוצים שהארכיונים שלהם יישמרו כאן ולא במקום אחר".

"לפעמים מתקשרים אלינו כי ראו ספרים ברחוב", מוסיף בנדיקט. "אחרי שרואים את זה בעיניים כמה פעמים מרגישים כאילו התרבות שלנו עולה באש. ללכת ביום השואה ולראות הר של ספרי ייידיש זרוק באיזשהו מקום, לראות את החותמות עליהם ולהבין שהספרים האלה ניצלו מהיטלר רק כדי להיזרק בישראל ברחובה של עיר. זה נחרט בנשמה. הנאצים שרפו ספרים, הגויים תמיד שרפו לנו ספרים. ופה במדינת היהודים הספרים מוטלים כאבן שאין לה הופכין ברחוב. בשביל מה בנינו מדינה אם לא בשביל לשמר את התרבות שלנו".

את כל המערך הזה מפעילים המתנדבים. כהאן מעריך שיש כרגע עשרות מהם, בכל הגילים: תיכוניסטים, חיילים, פנסיונרים, כולם מוזמנים. "המתנדבים עשו פה עבודת קיטלוג פנומנלית וזה עדיין לא נגמר. אני מוציא מהם את המיץ. יש לנו מתנדבים שטעמו כאן מהיידיש ואז המשיכו ללמוד ולחקור אותה".

"המתנדבים שלנו אוספים ספרים מכל הארץ", אומר בנדיקט. "פעם הצלחנו לדחוף לטויוטה קורולה 700 ספרים. עשינו 12 נגלות במכוניות פרטיות כדי להעביר ספרים, אחר כך כבר עברנו למשאיות".

"כל הראיונות והשיחות שעשיתי לאחרונה גרמו לי להבין שצריך למסד את המוזיאון", אומר כהאן. "צריך שיהיו פה גם עובדים מקצועיים שיודעים מה זה ארכיון, ומה זה ספרייה. נכון, יש לנו אינטואיציות טובות אבל כבר גדלנו מעל ומעבר".

מה החזון שלך למקום הזה?
"מקום גדול, בינלאומי. הוא צריך להיות ממוסד. אבל הוא לא יכול להיות מסודר יותר מדי", צוחק כהאן. "אני רוצה לשמור על האקלקטיות ועל היכולת לעשות דברים בחינם".

וזה צריך להיות בתל אביב?
"אם יתנו לנו מקום בפריפריה אז נצא לשם", אומר המנכ"ל בנדיקט. "אנחנו גם נשמח כמובן לקבל תמיכה ממשרד התרבות, בעינינו השימור הזה זאת מטרה לאומית. ככל שיעברו השנים, אנחנו חושבים שאנשים יבינו את האוסף הזה טוב יותר, ויתנו לו יותר כבוד".

"יכול להיות שנצטרך לעזוב למקום פחות מרכזי", מודה כהאן בחיוך. "אבל אנחנו רוצים מקום של קבע. רק שלא נצטרך שוב לעזוב את העיירה".