אסיר 4859: הגיבור שהתנדב להיכלא באושוויץ

ישנם סיפורים על בריחה מהרכבות שהובילו את המשלוחים לאושוויץ. יש גם עדויות על ניסיונות בריחה - כושלים ומוצלחים - מהמחנה עצמו. אבל היה אדם אחד ויחיד שהתנדב להיאסר באושוויץ. זה סיפורו

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ

"קיץ 1945

טוב, אני עומד לכתוב את העובדות היבשות ביותר – כפי שחבריי רוצים שאעשה.
הם אמרו לי: ככל שתיצמד לדיווח בלבד, ללא הערות כלשהן, כך יהיו דבריך בעלי ערך רב יותר עבורנו.
אז התחלתי…
אבל אנחנו לא היינו עשויים מעץ, ודאי שלא מאבן – למרות שלפעמים היה נראה שאפילו אבן הייתה נסדקת ומתפוררת במצב הזה".

כך נפתח הדו"ח המתאר, בפירוט ובדיוק מצמררים, את חיי היום יום במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. אסיר 4859 שכתב אותו נכנס מיוזמתו אל אותה "פלנטה אחרת", במטרה לתעד את המתרחש במחנה ולארגן מחתרת שתפעל בתוכו. הוא שאף להביא להתקוממות של האסירים ולבריחה המונית. כחייל במחתרת "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska) הוא התנדב להיתפס ע"י הנאצים בוורשה וכך הגיע למחנה. ברשומות המחנה זוהה אסיר 4859 כ"תומאש סרפינסקי", השם שנכתב במסמכים המזויפים שנשא. שמו האמיתי היה ויטולד פילצקי, ולא הייתה זו הפעם הראשונה שנלחם בנאצים.

ויטולד נולד ב-13 במאי 1901 בקרליה שברוסיה, לשם גלתה משפחתו לאחר דיכוי המרד הפולני בשנים 1863-1864. סבו, יוזף פילצקי, בילה 7 שנים בגלות בסיביר בשל חלקו במרד הזה. ויטולד עצמו עתיד גם הוא למרוד ברוסים, הפעם בסובייטים שכבשו את פולין, אבל לא נקדים את המאוחר.

ויטולד הגיע לאושוויץ עם ניסיון צבאי עשיר. במלחמת העולם הראשונה הצטרף ליחידות ההגנה העממית הפולניות והשתתף בהגנה על וילנה. במלחמה הפולנית-סובייטית (בשנים 1919-1921) הצטרף לצבא הפולני, השתתף בקרבות שונים וזכה פעמיים בעיטורים על גבורתו.

לאחר המלחמה השתחרר ויטולד מהצבא, נשא לאשה את מריה ועבד בחווה המשפחתית. לזוג נולדו שני ילדים, אנדריי וסופיה, ונראה שהחיים פונים למסלול שגרתי. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

באוגוסט 1939 החלו לנשב רוחות המלחמה באירופה. ויטולד התגייס שוב, והוצב כמפקד מחלקת פרשים. המחלקה לחמה באומץ וספגה אבדות קשות. היו גם הצלחות – במערכה בספטמבר 1939 השמידו ויטולד ואנשיו שבעה טנקים גרמניים והפילו שני מטוסים. בהמשך אותו החודש פלשה ברית המועצות למזרח פולין, בהתאם להסכמות עם גרמניה הנאצית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). בעקבות הפלישה הסובייטית הדיוויזיה הפולנית אליה השתייך פילצקי פורקה והוא חזר לוורשה.

פילצקי ומפקדו הקימו בנובמבר 1939 בוורשה את "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska), מהמחתרות הראשונות נגד הנאצים במדינה. הם גייסו אנשים, אגרו נשק והרחיבו את הפעילות לערים נוספות בפולין. ב-1940 כבר מנתה המחתרת יותר מ8,000 לוחמים.

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ. מתוך הביוגרפיה המצולמת של ויטולד פילצקי

המחנה באושוויץ הוקם באפריל 1940 כמחנה כליאה למתנגדי המשטר הנאצי מהארצות הכבושות באירופה, ובעיקר מפולין. הובאו אליו שבויי מלחמה סובייטים ואסירים פוליטיים, עובדי כפייה יהודים ואחרים. רק בשלב מאוחר יותר יהפוך המחנה להיות מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר של הנאצים. ב-1940, כשעוד היה המחנה מחנה כליאה "רגיל", התנדב פילצקי להיתפס ע"י הנאצים ולהיכנס למחנה כאסיר. על פילצקי הוטל להעביר דיווחים על הנעשה "בפנים" וכדי לארגן את האסירים במחתרת אנטי נאצית. הוא קיבל מסמכים מזויפים ויצא למשימה.

"19 בספטמבר 1940, 'איסוף הרחוב' השני של וורשה יצא לדרך. יש עדיין כמה אנשים שנשארו בחיים היום, וראו אותי עובר בשש בבוקר בצומת הרחובות Aleja Wojska / Felinskiego , ומצטרף ל'חמישיות' שנלכדו על ידי אנשי האס-אס" (עמ' 11).

"תומאש סרפינסקי" הגיע למחנה, ומייד החל לארגן את האסירים במחתרת שקידמה עזרה הדדית בין האסירים ושלחה דיווחים "החוצה". בתחילה העבירו חבריה רק פתקאות עם שמות האסירים שמתו או נרצחו, ובהמשך מסרו דיווחים מפורטים יותר ויותר על הנעשה ועל התעללות צוות המחנה באסירים. המחתרת הבריחה מזון, ביגוד ותרופות למחנה, וניסתה לתכנן מרד אסירים תוך קבלת תמיכה מאנשי הצבא המחתרתי הפולני – שאמורים היו "לכבוש" את המחנה מהנאצים ולשחרר את האסירים. באוגוסט 1941 דיווח "סרפינסקי" על המתת שבויי מלחמה סובייטיים בגז, כנראה אחד הניסויים הראשונים של הנאצים בשיטת רצח זו.

"השבויים הבולשביקים הראשונים, בשלב זה קצינים בלבד, הובאו לחדר בבלוק 13 (בלוק 11 לפי הספרור החדש). לאחר שדחסו כ-700 מהם לתוך החדר, צפופים כל כך שאיש מהם לא יכול היה לשבת, החדר ננעל ונאטם.

באותו ערב הגיעה קבוצת חיילים גרמנים, ובראשם קצין. הם חבשו מסכות גז, והשליכו כמה מכלי גז לתוך החדר. אחר כך עמדו וצפו בנחת בהשפעות הפעולה…זה היה הניסוי הראשון ברצח באמצעות חומצה פרוסית" (עמ' 131). חומצה פרוסית היא כינוי למימן ציאנידי.

ויטולד מציין את שמות האסירים שדיווחו לו על כך, ומביא את תיאורי הזוועה של אנשי הרפואה שנאלצו לפנות את הגופות.

בהמשך דיווח פילצקי על בניית תאי הגזים והמשרפות, ועל המשלוחים הגדלים והולכים של קורבנות ההשמדה.

הדיווחים הועברו לאנגליה בסיוע אנשי המחתרת הפולנית – אלא ששם לא האמינו להם. האנגלים טענו שפילצקי ממציא אירועים ו"מנפח" את הנתונים כדי לשכנע את האנגלים לפעול. כשהבין ויטולד שלא תגיע עזרה מבחוץ, ותוכנית המרידה לא תצא לפועל, הוא החליט לברוח. בלילה שבין 26 ל 27 באפריל 1943, אחרי 945 ימים כאסיר באושוויץ, ברחו פילצקי ועוד שניים מחבריו. הם ניצלו את העובדה שיצאו למשמרת לילה במאפייה מחוץ למחנה, השתלטו על השומר שהשגיח עליהם וברחו – כשברשותם מסמכים שגנבו מהגרמנים. הם החזיקו ברשותם גם ציאניד, אותו התכוונו לבלוע במקרה שיתפסו. בעזרת תושבים מקומיים הצליחו להתרחק מהמחנה, ובסופו של דבר הצליחו להגיע לוורשה.

פילצקי הצטרף לארמיה קריובה (המחתרת הפולנית המרכזית במהלך המלחמה) ונטל חלק במרד ורשה (הפולני). היחידה בפיקודו הסבה אבדות גדולות לגרמנים. עם דיכוי המרד נפל פילצקי בשבי הנאצים ועד סיום המלחמה שהה במחנות שבויים.

עם סיום המלחמה מצאה עצמה פולין תחת כיבוש סובייטי. ויטולד פילצקי אסף מידע על ההתעללויות של הכובש הסובייטי באזרחי פולין והעביר אותן למערב. בשנת 1945 גם ארגן את זיכרונותיו מימיו באושוויץ בדו"ח מסודר. ב-8 במאי 1947 נעצר ויטולד פילצקי בידי השירות החשאי הפולני-סובייטי. הוא נחקר ועונה קשות, עד כדי כך שאמר שהעינויים בחקירה היו קשים מכל מה שעבר באושוויץ (ספר הקומיקס "Episodes from Auschwitz : Witold Report" נפתח בתמונת החקירה והעינויים של פילצקי).

כריכת ספר קומיקס על סיפורו של ויטולד פילצקי

ב-3 במרץ 1948 נפתח משפט ראווה, שבו הואשמו פילצקי ושלושה מחבריו בריגול למען מדינות המערב והממשלה הפולנית הגולה. במחצית מאי נגזר דינו למוות, וב-25 באותו חודש, שנת 1948, הוצא להורג בכלא מוקוטוב בוורשה. ככל הנראה הושלכה גופתו לקבר אחים בבית הקברות הצבאי פובונזקי בוורשה.

השלטונות הקומוניסטיים אסרו להזכיר את שמו ואת מעשיו. רק ב-1 באוקטובר 1990, לאחר שנפל המשטר הקומוניסטי בפולין, טוהרו ויטולד פילצקי וחבריו לדרך, והחלו להתפרסם ספרים עליו ועל מעשי הגבורה שלו. בספרייה הלאומית תוכלו למצוא ספרים על פילצקי באנגלית, בפולנית ובגרמנית, בהם ספרי נוער, עלילון (קומיקס) וביוגרפיה מצולמת.

אני נחשפתי לראשונה לסיפורו של ויטולד פילצקי כשיצא השיר "Inmate 4859" של להקת המטאל השבדית Sabaton. השיר נמצא באלבום "Heroes".

אחרי הכל, קשה להשכיח סיפור של גבורה אמיתית – גם אם כל כוחה של ברית המועצות עומד מאחוריך…

 

הציטוטים של דברי פילצקי מתוך התרגום לאנגלית של ספרו The Auschwitz volunteer : beyond bravery (2012)

לקריאה נוספת:

120 להולדתו של ויטולד פילצקי, מכון התרבות הפולני

הגיבור הנשכח שהסתנן לאושוויץ – וחזר לספר על כך, אתר מידה

הלוחם הפולני שהתנדב לרגל באושוויץ, מקור ראשון

64 שנה: מחפשים עצמות הגיבור שחדר לאושוויץ, ynet

עולם הולך ונעלם: מה יעלה בגורל האוסף העצום של מוזיאון היידיש?

בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב מתחבא "המוזיאון החי לתרבות היידיש" של מנדי כהאן. משהו בין ספרייה למועדון מחתרתי. יש בו עשרות אלפי פריטים ששרדו את המלחמות באירופה אבל עדיין לא בטוח שישרדו את היחס המזלזל בישראל. "לראות הר של ספרי יידיש זרוק ברחוב אחרי ששרד את היטלר, זה כמו לראות את התרבות שלנו עולה באש"

1

המוזיאון החי ליידיש בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. צילום: עמית נאור

"שתהיה לך נסיעה חלקה כמו קרח!", דמיינתי שצעק אחריי הבחור שנתקלתי בו בדרך לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אם מטים קצת את הראש ועוצמים עין אחת, אפשר לדמיין שמבנה התחנה המרכזית מזכיר שטעטל הומה מתחילת המאה העשרים בפולין. אוסף אקלקטי של בתי עסק, אנשים, רוכלים ועוברי אורח באווירה כללית של מקום מט לנפול. הברכה הקפואה הזאת היא בדיוק מסוג האיחולים שהיה אפשר לשמוע בשטעטל כזה, אם נתקלת באיזה בחור צעיר שממהר לשוק והפלת את הביצים שהוא נוסע למכור שם.

באווירה הזאת נכנסתי לבניין המאיים של התַחנה המרכזית. הגעתי כדי לבקר במקום שנחבא בקומה החמישית של התחנה המרכזית, במתחם האמנים הנטוש: המוזיאון החי לתרבות היידיש. את המוזיאון מפעילה עמותת "יונג יידיש", והתירוץ לביקור שלי היה האיום המתרגש על עתידו של המקום בצל התוכניות לפנות את התחנה המרכזית החדשה. בעת הכנת הכתבה התבשרנו שלעת עתה ניצל המבנה העצום מהריסה, אבל המאבק לפינויו עדיין מתנהל. ובכל מקרה – השיח התקשורתי שהתעורר וחרב הפינוי המרחפת מעליו הביאו את מנהלי העמותה והמוזיאון לשקול מעבר למקום אחר.

מנדי כהאן, מייסד עמותת "יונג יידיש" והרוח החיה מאחורי המוזיאון, מגיע לפגוש אותי באיחור קל. הוא מוזג לי קפה שחור ומספר לי על המיקום הקצת לא-שגרתי הזה למוזיאון-ארכיון-מועדון יידיש שכזה. "אנחנו מרגישים טוב בתחנה המרכזית. נכון שעכשיו יש קצת בעיות עם הכן לסגור או לא לסגור, אבל הפעילות שלנו לא הייתה מתאפשרת במקום אחר. יש לנו מגבלות כלכליות והעבודה שלנו מבוססת כולה על התנדבות".

1
כהאן עם שמלת תיאטרון ופוסטרים במוזיאון היידיש. צילום: עמית נאור

מעבר לעניין החומרי, אתה מרגיש שלנוכחות שלכם בתחנה יש משמעות נוספת?
"הנוכחות בתחנה נותנת לנו גם קונטקסט תרבותי. אנחנו הרי מייצגים תרבות במצוקה, כמו הרבה דיירים אחרים של התחנה המרכזית. אנחנו גם אוהבים את הפוליפוניות. יש בזה משהו ווסט אנדי, קצת כמו בלונדון או בסקנד אבניו. זה נמל. יש פה הרבה תנועה ומהגרים. ומצד שני זה גם לב תל אביב. גם היידיש היא משהו כזה: משהו מרכזי וגדול שאיכשהו נותר קצת מצ'וקמק ובצד".

אתה אוהב להיות פה?
"בטח. אני אוהב את המקום. אנחנו יכולים להגיע ככה לכל מיני קהלים שונים. אמנם יש אנשים שפחות מגיעים לפה דווקא בגלל שזה "פה", אבל מצד שני מגיעים הרבה צעירים, מגיעים טיפוסים אקלקטיים, מיוחדים, שלא היו פוגשים אותנו במקום אחר".

תהיו עצובים לעזוב?
"אין כל כך לאן. העולם לא מחכה לנו. המיקום שלנו חשוב גם מבחינת היכולת להביא ספרים מכל הארץ. מדובר בפרויקט איסוף שגדל מעבר לממדים שלו והפך להיות מרכז תרבות ומרכז מחקר".

יש כבר מחשבות על מה יקרה כשיפנו? לאן תלכו?
"מחשבות יש הרבה. יש מחשבות, יש דאגות. אין כרגע כיוון כי אין לנו כלום. אין לנו כסף. אפילו את המקום הזה אנחנו מחזיקים בקושי. אני לא יכול לדמיין עכשיו את המשמעות של לעבור לרוטשילד ולחשב כמה הארנונה תעלה לנו שם. מצד שני, העיסוק באפשרות של פינוי התחנה בשבועות האחרונים גרם לי להבין שאנחנו מתחזקים פרויקט מאוד מאוד גדול. גדלנו איתו והוא מתח אותנו לכל הכיוונים. אנחנו גם עושים אירועים, וגם אוספים ספרים, וגם מנסים לקטלג ולמיין, גם לעשות פרוייקטים, גם לערוך תערוכות. יש המון המון דברים לעשות ואנחנו תמיד מרגישים שאנחנו קצת מאחורה ולא מספיקים. בגלל שאנחנו כל הזמן עסוקים קשה לנו לעצור רגע ולמצוא פתרונות. אנחנו צריכים אולי עזרה מבחוץ, מהממסד בשביל זה".

היום אין תמיכה? מעיריית תל אביב או ממשרד התרבות?
"אין כלום. העירייה שולחת רק חשבונות. אנחנו עמותה בהתנדבות, אין לנו אף מקבל שכר, אפילו לא איש מנהלה בשכר. גם טיפול בבירוקרטיה שדרושה בשביל לקבל תמיכה זה קשה – אפילו למלא טופס ולדעת לאיזה משרד צריך לפנות, ולשלוח את הטופס בזמן, זה כבר מסובך לנו".

1
החלל המרכזי של מוזיאון היידיש בתחנה המרכזית. צילום: עמית נאור

העולם הגדול של היידיש

כהאן הגיע לארץ ב-1980 והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא למד פילוסופיה, ספרות ומקצועות נוספים בשדות מדעי הרוח, עד שהחליט להצטרף לחוג ליידיש שהיה אז באוניברסיטה. "אז נפתח לפניי העולם הגדול של היידיש, ברוחבו, בעומקו. גיליתי כמה השפה הזאת מיוחדת, חיה, קשורה לתרבויות האירופיות וגם חיה בכוחות עצמה. מצד שני, חשבתי לעצמי, אנחנו במדינת ישראל ואין פה שום זכר לדבר הזה במרחב הציבורי. הבנתי שאין ספרי יידיש בחנויות והחלטתי לאסוף אותם בעצמי. לקחתי על עצמי אחריות".

הוא התחיל את אוסף הספרים לבד, בתחילת שנות התשעים. "בהתחלה זה היה בבית שלי. אני זוכר את עצמי יושב בחדר האטום (במלחמת המפרץ הראשונה -ע.נ) עם כל החומרים ביידיש. אחר כך עברנו למקום אחר בירושלים, ולאט לאט האוסף גדל. אספתי שברי חלומות ושברי זכרונות".

חשבת לאסוף רק ספרים, או שמראש תכננת אוסף רחב יותר?
"אספתי הכל. כל דבר ביידיש. ספר, עיתון, דבר דפוס. מהתחלה גם הבנתי שאני רוצה שעוד אנשים יתלהבו מזה. שאני אוסף ספרים אבל אני גם רוצה לבנות מהם מגדל גבוה, שיראו שהם קיימים. אז מהר מאוד השתתפתי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים".

1
בתוך החלל הלא גדול מתחבאים עשרות אלפי ספרים. צילום: עמית נאור

היה איזשהו קו מנחה בתהליך האיסוף הזה?
"הקו המנחה היה להיות פתוח לכל דבר. חשבתי לעצמי ככה: יש למשל את הבונד, יש את בית שלום עליכם. יש את הקולטור ליגע, יש ייוואָ (מוסדות תרבות שעוסקים ביידיש – ע.נ.). יש כל מיני איים שיש להם מסורת משלהם, כל ארגון ומה שהיה לו חשוב. ואז קורה, למשל, שבמקום אחד לא מעוניינים לאצור ניגון חסידי, ובמקום אחר לא אוצרים משהו אחר. אבל אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, אקלקטי. אז אני רציתי לאסוף הכל. ולא רק שאנחנו אוספים אלא גם מקרינים את האוסף החוצה. מהרגע הראשון רציתי שיקחו ספרים, שיבואו ושידברו אחד עם השני. הרעיון היה לחבר בין כולם".

כהאן הוא יליד אנטוורפן, בבלגיה ודובר יידיש מהבית. "אנטוורפן היא עיר יהודית מעניינת. היהדות המקומית של לפני המלחמה כמעט לא שרדה את השואה. האוכלוסייה היהודית שם לאחר מלחה"ע השניה הורכבה מהרבה ניצולי שואה שהגיעו מפולין וממולדביה. יש שם בערך 20 אלף תושבים יהודיים עם 30 בתי כנסת שונים. לכן הקהילה היהודית באנטוורפן מדברת יידיש".

1
כרטיס שנה טובה ביידיש. צילום באדיבות עמותת יונג יידיש

ולא הרגשת איזשהו מתח בין החינוך האירופי לתרבות היידיש שאולי מזלזלים בה?
"אני קראתי סארטר וקאמי בשפת המקור. אבל במהלך הלימודים בחוג ליידיש הבנתי את העומק של היידיש ושל התרבות הזאת. הבנתי שעם כל זה שלמדתי את התרבות הצרפתית והגרמנית, התרבות שלי היא משהו אחר. היא גם אירופית וגם משהו אחר. צללתי להיסטוריה של היידיש, לכוח שלה, לרבגוניות".

ובכל זאת בישראל התרבות הזאת כמעט נשכחת.
"פה הוואקום של היידיש קרא לי לפעול. ביידיש אומרים 'במקום שאין איש איז א הערינג אויך א פיש' (במקום שאין איש – גם דג מלוח הוא דג – ע.נ.). היידיש עדיין משמעותית, אנשים עוד מדברים את השפה הזאת, היא לא מתה".

אתה מרגיש שינוי בגישה ליידיש בשנים האחרונות?
"כן, יש יותר עניין גם מבחינת צעירים. המרחב היצירתי של השפה יותר רחב. הקהל מתרחב. יש יותר מחקר. זה נחשב פחות אקזוטי. רואים את זה גם בקהל המבקרים. יש נערים בני 18 שמגיעים לכאן לבקר או להתנדב. אפילו הייתה פה קבוצה של כיתה ד', בני עשר. באו לשמוע חצי שעה על יידיש. חוץ מזה, יש יותר תרגומים לעברית של ספרות יידיש. ומבינים שלא מספיק שיש תרגומים קלאסיים של יידיש לעברית, אלא יש תרגומים חדשים. יש שירה וכלייזמרים. העניין ביידיש עדיין חי בהרבה צורות".

כמה דוברי יידיש יש בישראל?
"המספרים מאוד נזילים. אומרים שיש פה כמה מאות אלפי דוברי יידיש. בעולם יש כמיליון. אבל גם אלה ששותקים ביידיש חשובים לי, ויש הרבה כאלה. לסיורים הקבוצתיים במוזיאון באים גם אנשים בני 40, 50, 60. אני מדבר איתם קצת, שר קצת, אומר כמה משפטים ביידיש, ופתאום הם מופתעים לגלות כמה הם מבינים. גם האנשים האלה מעניינים אותי. קפקא הרצה פעם אחת בחייו, הרצאה על יידיש. הוא אמר 'תתפלאו כמה אתם מבינים יותר יידיש ממה שאתם חושבים' והוא צדק".

1
תקליט של שמעון דז'יגאן. מי עוד על העטיפה? צילום: עמית נאור

בית מדרש ליצירה

אז מהו בעצם היום המוזיאון החי לתרבות יידיש? עד להודעה חדשה הוא כאן, בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה. אתם מוזמנים לבקר. אחרי שתיכנסו בדלת הזכוכית תרגישו שהגעתם למקום שהוא מעין ספרייה-מחסן-פאב-אולם תיאטרון. שורות ארוכות של מדפים גבוהים, מלאים בספרים, חוברות ועיתונים עד אפס מקום. יש גם פריטים אחרים. פוסטרים של הופעות קברט ביידיש, שמלות ובגדים אחרים מתיאטרון היידיש, וגם פינה של תקליטים, דיסקים וספרי תווים. אפשר למצוא כאן ספרי זיכרון – כמובן, מדובר בשפה של יהדות מזרח אירופה שהושמדה – יחד עם מגזיני בידור, תרגומים של ספרות יפה, ספרי מדע וחוברות עם מעשיות חסידיות שממשיכות לצאת ביידיש בישראל גם היום. בחלק אחר שמורים כתבי יד של סופרים ואמנים. איפשהו בין המדפים מסתתר אוסף של אדם שהעתיק בכתב יד אלפי בדיחות – דבר שאף אוסף יידי לא שלם בלעדיו כמובן. בארון יש אפילו משחק קופסה ביידיש, אם תרצו לשחק.

מה אתם עושים כאן מעבר לאיסוף הספרים?
"יש כאן אירועי תרבות. יש ערבי שירה, השקות, חוגגים את חגי ישראל, תערוכות. עשינו פה רייב פארטי, קברטים, מופעי כלייזמר, ניגונים חסידיים, הכל. המקום פתוח. כסף אין לנו אז זה הכוח שלנו, לארח כל מיני אירועים. מלבד זאת יש המון קבוצות שמגיעות מכל מיני סיבות לתחנה המרכזית ואז הסיורים עוברים גם פה. בכל ביקור אני חושף קצת מתרבות היידיש, מהתרבות הכתובה, דברים שעוד מעט נשכח אותם".

1
ספרים במוזיאון היידיש. צילום: עמית נאור

"המקום הזה הוא תיאטרון, בית מרזח, בית כנסת, בית מדרש, ישיבה", מסביר אלי בנדיקט, שמשמש כמנכ"ל העמותה – בהתנדבות כמובן. "כשהגעתי לכאן בהתחלה, בתור מתנדב צעיר, זה היה המקום הקהילתי, מקום של יצירה משותפת שהיה ונעלם. זה מזכיר את ספריית שטראשון בווילנה, הספרייה המפוארת שכל מיני קצוות באו אליה – חילונים, דתיים, כולם התאספו שם. זה בית מדרש ליצירה".

ואתם ממשיכים לאסוף ספרים. איך הם מגיעים אליכם?
"ברוב המקרים מתקשרים אלינו אנשים שרוצים למסור", מספר כהאן. "אנחנו כבר כמעט שלא מחפשים עצמאית. לפעמים מפנים אלינו ממקומות אחרים, מהחוג ליידיש או מהמתנ"ס או מספריות ושם אומרים לאנשים 'אנחנו לא מתעסקים עם ספרים כאלה, לכו ליונג יידיש'. מגיעים לפה דברים מאוד איכותיים. יש גם אוספים, כתבי יד וארכיונים של אנשי רוח שרוצים שהארכיונים שלהם יישמרו כאן ולא במקום אחר".

"לפעמים מתקשרים אלינו כי ראו ספרים ברחוב", מוסיף בנדיקט. "אחרי שרואים את זה בעיניים כמה פעמים מרגישים כאילו התרבות שלנו עולה באש. ללכת ביום השואה ולראות הר של ספרי ייידיש זרוק באיזשהו מקום, לראות את החותמות עליהם ולהבין שהספרים האלה ניצלו מהיטלר רק כדי להיזרק בישראל ברחובה של עיר. זה נחרט בנשמה. הנאצים שרפו ספרים, הגויים תמיד שרפו לנו ספרים. ופה במדינת היהודים הספרים מוטלים כאבן שאין לה הופכין ברחוב. בשביל מה בנינו מדינה אם לא בשביל לשמר את התרבות שלנו".

את כל המערך הזה מפעילים המתנדבים. כהאן מעריך שיש כרגע עשרות מהם, בכל הגילים: תיכוניסטים, חיילים, פנסיונרים, כולם מוזמנים. "המתנדבים עשו פה עבודת קיטלוג פנומנלית וזה עדיין לא נגמר. אני מוציא מהם את המיץ. יש לנו מתנדבים שטעמו כאן מהיידיש ואז המשיכו ללמוד ולחקור אותה".

1
משחק קופסה בשם "קפיצת הדרך", כולו ביידיש. צילום: עמית נאור

"המתנדבים שלנו אוספים ספרים מכל הארץ", אומר בנדיקט. "פעם הצלחנו לדחוף לטויוטה קורולה 700 ספרים. עשינו 12 נגלות במכוניות פרטיות כדי להעביר ספרים, אחר כך כבר עברנו למשאיות".

"כל הראיונות והשיחות שעשיתי לאחרונה גרמו לי להבין שצריך למסד את המוזיאון", אומר כהאן. "צריך שיהיו פה גם עובדים מקצועיים שיודעים מה זה ארכיון, ומה זה ספרייה. נכון, יש לנו אינטואיציות טובות אבל כבר גדלנו מעל ומעבר".

מה החזון שלך למקום הזה?
"מקום גדול, בינלאומי. הוא צריך להיות ממוסד. אבל הוא לא יכול להיות מסודר יותר מדי", צוחק כהאן. "אני רוצה לשמור על האקלקטיות ועל היכולת לעשות דברים בחינם".

וזה צריך להיות בתל אביב?
"אם יתנו לנו מקום בפריפריה אז נצא לשם", אומר המנכ"ל בנדיקט. "אנחנו גם נשמח כמובן לקבל תמיכה ממשרד התרבות, בעינינו השימור הזה זאת מטרה לאומית. ככל שיעברו השנים, אנחנו חושבים שאנשים יבינו את האוסף הזה טוב יותר, ויתנו לו יותר כבוד".

"יכול להיות שנצטרך לעזוב למקום פחות מרכזי", מודה כהאן בחיוך. "אבל אנחנו רוצים מקום של קבע. רק שלא נצטרך שוב לעזוב את העיירה".

כך התגלה מחדש סיפור אבוד של הסופרת הראשונה בעברית

סיפורה העלום של שרה פייגה פונר נמצא בזכות העתקה לכתב עברי מזרחי מיאנינה שביוון

שרה פייגה פוֹנֶר לבית מיינקין (זאגר, 1854–פיטסבורג, 1937) הייתה ככל הידוע האישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית. בין השנים 1881 ו-1903 פרסמה רומן, שני סיפורים היסטוריים-לאומיים וקובץ זיכרונות על עיר ילדותה דווינסק בלטביה. לצד כתביה העבריים, פונר פרסמה גם נובלה ביידיש בשם "דער פרויען בונט" (מרד הנשים) אותה הדפיסה בעצמה, ללא תאריך, אך בציון כתובתו של המדפיס בלונדון. על שערו של "דער פרויען בונט" מתנוססת רשימת פרסומיה העבריים של הסופרת, הכוללת בנוסף לארבעת ספריה הידועים, סיפור נוסף בשם "תלדות השל"ה הקדוש". סיפור זה, שלפי כותרתו עסק ברב ישעיהו הלוי הורוביץ המכונה "השל"ה" על שם חיבורו "שני לוחות הברית", לא היה בנמצא. ההנחה המחקרית הייתה שהסופרת הדפיסה אותו בעצמה, בדומה לנובלה ביידיש.

 

זאת – עד שבנובמבר 2021 הגיע למחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית בירושלים כתב יד שמקורו ביאנינה שביוון, בכתב עברי מזרחי. בכתב היד נמצאו שלוש העתקות: האחת נושאת בכותרת "על דבר מנין השנים" וכוללת ויכוח בין יוסף הלוי מלונדון ומנשה גראסבערג מטרסטינה (במחוז ביאליסטוק בפולין); השנייה כוללת סיפור על חרם דרבנו גרשֺם ללא שם המחבר, והשלישית נושאת בכותרת "השל"ה הקדוש" ומיוחסת ל"שרה פייגה פאנער".

ד"ר יעקב פוקס ממחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית שקיבל לידיו את כתב היד מיאנינה, חיפש מידע על שרה פייגה פונר ויצר עמי קשר כמי שכתבה עליה עבודת דוקטורט. התגלית שימחה אותי מאוד, אך לא יכולתי לקרוא את הסיפור כיוון שאינני בקיאה בכתב עברי מזרחי. קיוויתי למצוא את המקור ממנו נעשתה ההעתקה. בכתב היד צוין ששלוש ההעתקות נעשו מתוך "היהודי". חיפוש בקטלוג כתבי העת של הספרייה הלאומית העלה את הסברה שהכוונה לעיתון "היהודי: מכתב-עתי עוסק בכל עניני היהודים והיהדות בכל הארצות", שיצא לאור בלונדון בין השנים 1897–1913 בעריכתו של יצחק סובלסקי. מיקומו הגאוגרפי של העיתון ותקופתו התאימו לפרטיה הביוגרפיים של פונר, שבמהלך העשור הראשון של המאה העשרים היגרה מלודז' ללונדון, התגוררה בה תקופה מסוימת וב-1909 היגרה לארצות-הברית עם בנה נוח.

 

כתב העת "היהודי" נמצא בספריה הלאומית, אך אינו נכלל עדיין בפרויקט עיתונות יהודית היסטורית. לפיכך לא ניתן היה לאתר בו את הצירוף "השל"ה הקדוש" או "שרה פייגה פאנער" באמצעות חיפוש פשוט. היה עלי לערוך חיפוש ידני בעיתון, עמוד אחר עמוד. התחלתי את החיפוש בשנת 1905, השנה שלהערכתי בה או לאחריה הגיעה פונר ללונדון, בעקבות הפרעות שהתחוללו בלודז' לאחר מהפכת הנפל הפולנית נגד השלטון הרוסי. תחילה מצאתי את הוויכוח על מניין השנים בין יוסף הלוי ומנשה גראסבערג שהחל בסוף 1906 ונמשך לתוך 1907. אחריו נמצא  הסיפור "חרם דרבנו גרשם", שהתגלה כתרגום מגרמנית של סיפורו של מרקוס להמן, שנעשה בידי אהרון ליב ביסקא. לבסוף, איתרתי את הסיפור "השל"ה הקדוש" שהופיע בחמישה המשכים במהלך 1907.

מתוך החלק הראשון של "השל"ה הקדוש"

 

תוכנו של "השל"ה הקדוש" משתלב היטב בתהליכי השינויים הניכרים בכתיבתה של שרה פייגה פונר – מרומן משכילי המטיף להתערות בחברה האירופית ותרבותה לסיפורים היסטוריים-לאומיים ברוח התחייה ועד לזיכרונות ילדות על חיי היומיום בקהילה היהודית המסורתית במזרח אירופה. בחירתה של הסופרת להתמקד ברב ומקובל אשכנזי, שעלה לארץ ישראל ונקבר בה, מאששת את חזרתה של הסופרת לאדיקות הדתית שאפיינה את משפחתה בילדותה, ואת התקרבותה לציונות הדתית ברוח תנועת "המזרחי".

החיפוש אחר סיפורה של פונר הסתיים בסגירת מעגל נעימה כאשר מצאתי שתי מודעות שהופיעו ב"היהודי" בראשית 1908, ובהן הודיעה שרה פייגה פונר שהדפיסה את חלקו הראשון של סיפור ביידיש בשם "דער פרויען בונט", אותו היא מציעה למכירה מכתובתה בלונדון. ב-1909 היגרה פונר כאמור לארצות-הברית, ולא נמצאו מודעות נוספות בעיתון על החוברות הבאות של הסיפור.

 

תודתי נתונה לד"ר יעקב פוקס ולכל מי שהשתתפו במציאת כתב היד מיאנינה ושליחתו לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית. הודות לעבודתם הנאמנה התווסף סיפור חדש לקורפוס כתביה העבריים של הסופרת העברית הראשונה. החיפוש אחר כתבים עלומים אחרים של שרה פייגה פונר עדיין נמשך. בראשם עומד חלקו השני של הרומן "אהבת ישרים" שלא הודפס מחוסר אמצעים, ולאחריו סיפור היסטורי על ר' יצחק אברבנאל וכן סיפורים נוספים ביידיש.

 

למידע על שרה פייגה פונר ראו לקסיקון הספרות העברית החדשה

 

 

כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה: עכשיו באתר הספרייה הלאומית

אחד מאוספי כתבי היד החשובים בעולם זמין כעת לקהל הרחב בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פגישה במדבר.

החוקר הצעיר המתין בחרדה מסוימת לקראת המפגש. היה עליו לנהל משא ומתן, וסיכויי הצלחתו נראו בעיניו קלושים למדיי. בינתיים, לפחות, היה יכול להתרשם מסביבתו המדברית.

היו אלה שנות ה-60 המאוחרות, ומלאכי בית-אריה עמד בראש מחלקת כתבי היד של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הוא נשלח לחצי האי סיני כדי לנהל משא ומתן עם הארכיבישוף היווני האורתודוקסי המקומי. בית הספרים (כיום הספרייה הלאומית) היה מעוניין לקבל אישור מיוחד לצלם במיקרופילם את כתבי היד השמורים במנזר סנטה קתרינה, שם המתין עכשיו מלאכי. כתבי היד שרדו מאות שנים באתר המבודד, אך הפסימיות של בית-אריה הייתה קשורה דווקא באירועים שהתרחשו רק זמן קצר לפניכן.

חצי האי סיני נכבש על ידי צה"ל שנה קודם לכן, במלחמת ששת הימים. הנזירים של סנטה קתרינה הורגלו לחיות תחת שלטון מצרי והתייחסו בחשדנות מסוימת לחיילי צה"ל שסיירו בפסגות ובעמקים המדבריים שמסביב. קשה היה לדעת אם ייענו לבקשתה של הספרייה הישראלית.

במשך כיומיים, שוטט בית-אריה בשטחיו העתיקים של המנזר, עד אשר הארכיבישוף פורפיריוס השלישי מכנסיית הר סיני הגיע לבסוף מקהיר. מלאכי זומן אליו במהרה והשניים יצאו לדרך במכוניתו של הכומר, נוסעים לנווה מדבר סמוך. חששו של בית-אריה, כך התברר, לא היה מוצדק. המשא ומתן שהחל כבר באותה נסיעה, התנהל ברוח טובה. הארכיבישוף, כך נודע במהרה למלאכי, למד עברית, והיה פתוח לרעיון של שיתוף פעולה עם אקדמאים ישראלים. תוך זמן קצר, נעתר להצעתה של הספרייה.

השניים עלו על טיסה לנמל התעופה שדה דב שבתל אביב, ובית-אריה מצא עצמו מובל ללימוזינה הפרטית של הארכיבישוף. במהלך הנסיעה לירושלים, נקב פורפיריוס השלישי במחיר עבור מילוי העסקה: סט שלם של כתבי התלמוד בשפה האנגלית. הכתבים נמצאו במהרה והחוזה נחתם כדין.

***

מנזר סנטה קתרינה מכיל את הספרייה הפעילה העתיקה בעולם. זו מוסתרת מאחורי חומות אדירות המתנשאות גבוה מעל אותם מבקרים המצליחים להגיע אל מיקומו המבודד של המנזר.

הנזירים של סנטה קתרינה לוקחים את נדריהם ברצינות. החיים במקום כה מבודד אינם מתאימים לאנשים חסרי אמונה, מסוג זה או אחר. המנזר נבנה בדרום חצי האי סיני, מוקף בנופי מדבר הרריים דרמטיים. על פי המסורת הנוצרית, הוא יושב למרגלותיו של הר חורב – המקום בו משה קיבל את התורה. יש הסבורים אפילו כי המנזר מחזיק ומטפח את הסנה הבוער המקורי, בכבודו ובעצמו.

מנזר סנטה קתרינה, מבט מבפנים, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

קיסר האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס הראשון, בנה את מנזר סנטה קתרינה, והמלאכה הושלמה בשנת 565 לספירה. במשך יותר ממילניום וחצי, צברה ספריית המנזר את אחד האוספים המפורסמים בעולם של קודקסים וכתבי יד מוקדמים. אוספי הספרייה מכילים כ-3,400 כתבי יד, בהם מגוון רחב של טקסטים נוצריים. הללו כוללים ספרי תנ"ך מוקדמים, שירה דתית ומוסיקה כנסייתית, כתבים של אבות הכנסייה השונים וספרות נזירית מגוונת. לצד זאת, ניתן למצוא בספרייה גם קלאסיקות יווניות, תכתובות, כתבים בנושאי דקדוק, תרגילי חשבון, יצירות רטוריות, טקסטים היסטוריוגרפיים וכתבים חילוניים אחרים.

כתב יד מ-1504, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

אף שרובם המכריע של כתבי היד נכתבו בשפה היוונית (המנזר הוא חלק מהכנסייה היוונית האורתודוכסית), הספרייה מכילה גם טקסטים בערבית, סורית, גרוזינית ואף שפות שאינן בשימוש עוד, כמו ארמית-פלסטינית-נוצרית ואלבנית-קווקזית. כתבי היד העתיקים ביותר המצויים במנזר מתוארכים למאה השלישית לספירה. כל העבודות הללו נשתמרו בעיקר בזכות מיקומו המבודד של המנזר, ביצוריו המרשימים (חומותיו של יוסטיניאנוס מתנשאות לגובה 11 מטר), וכן האקלים המדברי היבש.

אולם לאחרונה קיימת סיבה לדאגה. אף-על-פי שההיסטוריה הותירה את מנזר סנטה קתרינה ברובו ללא פגע, בשנים האחרונות ישנה תסיסה מחודשת בחצי האי סיני, עם כניסתו של ארגון דאעש לאזור והתקוממותו נגד הצבא המצרי באזורים הצפוניים יותר. ב-2017, במתקפה של דאעש על מוצב שליד המנזר, נהרג שוטר אחד ושלושה אנשי ביטחון נוספים נפצעו.

 

גולגולותיהם של נזירים בסנטה קתרינה, 1975. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

זו אחת הסיבות למאמץ המחודש לשמר את אוצרותיו ההיסטוריים של מנזר סנטה קתרינה, על ידי תיעוד וסריקה דיגיטליים של תכניו. תיעוד זה יבטיח את הישרדות גוף הידע העתיק הזה, על מורשתו התרבותית שלא תסולא בפז. הספרייה הלאומית לוקחת חלק במאמץ הרב-לאומי הזה.

מנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את חצי האי סיני – שטח שעליו הייתה עתידה לשלוט במשך יותר מעשור. זמן קצר לאחר המלחמה, ד"ר בתיה באיאר, מנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית באותו הזמן, החלה להתעניין באוסף כתבי היד שבסנטה קתרינה. באיאר התמחתה בחקר כלי נגינה מוקדמים והבינה כי כתבי היד של המנזר הכילו מידע רב ערך בנושא זה. עד מהרה, ניסחה הצעה רשמית לפיה יש לשמר כמחצית מהטקסטים שבסנטה קתרינה במיקרופילם. "רצוי שהצוות שיישלח יהיה עד כמה שיותר קטן", כתבה בהצעתה, "מכונת מיקרופילם אחת וצלם אחד, עם אפשרות להרחבת הצוות במידת הצורך, אם וכאשר התנאים יבשילו".

חלקים מתוך כתב היד "חיי הקדושים", מאת יואניקיוס, המאה ה-17. מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית

בשלב זה, כמחצית מאוספי המנזר כבר צולמו במיקרופילם על ידי צוות שנשלח מטעם ספריית הקונגרס ב-1950. בעקבות המשא ומתן המוצלח שקיים מלאכי בית-אריה, צוות ישראלי נשלח ב-1968 כדי להשלים את הפרויקט ולצלם את אוספי המנזר הנותרים – כתבי יד שנכתבו במאה ה-12 ואילך.

הנוף הדרמטי מסביב למנזר סנטה קתרינה, 1971. צילום: צוות IPPA, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ישראל וייזר, לשעבר עובד הספרייה הלאומית שלקח חלק בפרויקט ושמאז הלך לעולמו, סיפר כי הצוות עבד ארבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע (לא כולל שבת וראשון) במשך כשלושה חודשים, אז הוחלף בצוות אחר. בית-אריה ציין כי תהליך זה נמשך כשנתיים. לפי וייזר, שעות הפנאי הרבות במוצב המדברי המבודד עברו בשעמום יחסי ("הם אכלו אבנים!" הוא נזכר). העבודה על הפרויקט היתה קשה והמשתתפים נאלצו להסתדר ללא אספקת חשמל קבועה. גנרטורים של צה"ל הובאו כדי להקל על העבודה, והמכשירים הושארו לאחר מכן כדי לשמש את הנזירים במקום.

אוסף כתבי היד במנזר סנטה קתרינה, מתוך חומר שצולם בצבע בשנות השבעים המוקדמות על ידי ז'אק סוזנה:

 

במסגרת התחקיר שערכנו עבור הכתבה, נודע לנו כי עובד נוסף של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, הקולנוען והצלם ז'אק סוזנה, תיעד את המנזר בראשית שנות ה-70 בסרטוני צבע נדירים. ז'אק סוזנה נפטר למרבה הצער ב-2019, אבל אלמנתו בטי הסכימה לתרום את סרטוני 16 המילימטרים שהוא צילם בסיני לאוספי הספרייה הלאומית. החומר המצולם עבר דיגיטציה בסיוע ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג וסינמטק ירושלים. סרטים אלה כוללים תיעוד של אוסף כתבי היד המפורסם, כמו גם סצנות מחיי הנזירים במדבר. ניתן לצפות בקטע מתוך החומר המצולם בסרטון שנראה כאן למעלה.

ספר תפילה נוצרי, 1375, מתוך אוספי מנזר סנטה קתרינה. לחצו כאן על מנת לעיין לכתב היד המלא באתר הספרייה הלאומית.

בשנתיים האחרונות, צילומי המיקרופילם שנאספו על ידי צוותי הספרייה הלאומית בשלהי שנות ה-60 נסרקו והועלו לקטלוג הספרייה, שם כ-1,700 כתבי יד זמינים לציבור באופן דיגיטלי. הליך זה היה הכרחי משום שחומר המיקרופילם עצמו החל להתפורר, והיה חשש ממשי לשימור המידע המתועד. במקביל, מתקיים פרויקט נפרד מטעם ה-Early Manuscripts Electronic Library (EMEL) בשיתוף פעולה עם הספרייה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס  (UCLA), שנועד לתעד את כתבי היד של סנטה קתרינה בתצלומי צבע חדשים באיכות גבוהה.

יוזמות אלה יבטיחו כי הדורות הבאים יוכלו לגשת לאוצרות התרבות הללו, זכות שהייתה שמורה בעבר רק לאותם יחידים שהעזו לצלוח את חולות המדבר הצחיחים.

 

אתם יכולים לקרוא עוד על אוסף כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה ולעיין בכתבי היד עצמם כאן