"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י', ה')
ליל הסדר הוא לילה שונה קצת בנוף החגים היהודיים. יותר מכל טקס דתי אחר, הוא אמור להיות חוויה אינטראקטיבית שמתרחשת מסביב לשולחן הסעודה ("הסדר") של משפחות יהודיות בכל רחבי העולם. המטרה העיקרית היא העברת המסורת וסיפור יציאת מצרים לדורות הבאים, באופן מוחשי כל כך עד שכל אחד מהמשתתפים צריך לראות את עצמו, גם אחרי אלפי שנים, כמי שנגאל באופן אישי משעבוד מצרים.
אמן היודאיקה דוד מוס לקח את המילה "לראות" צעד אחד קדימה. בהגדה שיצר, שהיא מיצג חזותי יוצא דופן הכולל עלי זהב אמיתי, מגזרות נייר שנחתכו באזמל מנתחים ואפילו שיבוץ של אבנים טובות, הוא מפרש את המשנה הזו ממש כפשוטה.
כאשר פותחים את ההגדה, בשני עמודים מקבילים נפרשים מול עיני הקורא דיוקנאותיהם של שישה יהודים בשלוש שורות, לבושים בבגדים מתקופות היסטוריות שונות, משתקפים ממשטחים מבריקים בעמודים שממול, כאילו כל 18 האנשים מביטים במראות. כאשר העמודים נפתחים במלואם, המשתתף בסדר מבחין בעצמו במראות המדומות.
"הקורא עתה ניצב מול כל המראות ורואה את עצמו משתקף עשרות פעמים בין ובתוך היהודים ההיסטוריים, ובכך מודגם מילולית הטקסט: עלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים בכל דור ודור", אמר מוס בריאיון לספרייה הלאומית, שנערך מהסטודיו שלו שבחוצות היוצר, מול חומות העיר העתיקה בירושלים.
הראיון נערך לאחר שההגדה הזו, ששמה הרשמי הינו "הגדת שיר המעלות לדוד" נמסרה לאחרונה לספרייה הלאומית כמתנה מטרודי אלבאום גוטסמן ורוברט גוטסמן.
הן מוס עצמו והן ההגדה, נמצאים היום בירושלים, אבל תחילתו של הסיפור היא בכלל בחוף המערבי של ארה"ב. בשנת 1980 קיבל מוס הזמנה ליצור הגדה של פסח עבור בני הזוג ריצ'רד וביאטריס לוי מפלורידה.
מוס, יליד דייטון שבאוהיו שהתגורר אז בסן פרנסיסקו, נהנה מקריירה באמנות, והתפרסם בשל התמחותו בכתיבה קליגרפית של כתובות נישואין יהודיות. הוא חיפש באותם ימים פרויקט ארוך טווח, והזמנת העבודה הזו הגיעה בדיוק בזמן.
בני הזוג לוי העניקו לו חופש אמנותי, ודרשו רק שההגדה תהיה בפורמט גדול (מידותיה הן 18 × 11½ אינץ': 458 × 292 מ"מ), על קלף מעור בעלי חיים ובסגנון מסורתי – הפרמטר האחרון היווה אתגר עבור מוס, שעבודתו נטתה להיות עד אז "די מודרנית וגרפית", כפי שהוא מעיד על עצמו.
באותה תקופה בה החל לעבוד על הפרויקט, חלומו לעלות לישראל היה כבר בשל, אבל זה לא היה פשוט מבחינה מעשית. כדי להקל עליהם, הציעה אשתו המנוחה, רוזלין, לעשות זאת בשלבים. פרויקט ההגדה, עבורו נדרש גם לנסוע לעבוד בירושלים, התגלה כזרז מרכזי להשתקעותם במדינה היהודית.
ארבע שנים ארכה העבודה על ההגדה שהיא אחת מיצירות האומנות היהודית היפות והחשובות בעולם. בטרם חידד עיפרון או ערבב צבע, ערך מוס מחקר בן שישה חודשים על הגדות, כולל בספרייה הלאומית בירושלים ובספרייה הבריטית בלונדון. הוא למד את ההיסטוריה של התפתחות נוסח ההגדה, פרשנויות מסורתיות לטקסט ואת תולדות האמנות של כתבי יד בכלל והגדות בפרט.
"באופן בסיסי רציתי לאפשר לטקסט עצמו לחשוף תובנות חדשות, דרכים ייחודיות לגישה לטקסט, תובנות רעננות שמעולם לא נעשו קודם", הוא מספר על המחשבה מאחורי העבודה על ההגדה.
הייחודיות של ההגדה נובעת לא רק מיופיה או מייחודיות החומרים שהשתמש בהם מוס, אלא בעיקר מהתכתבות העיצוב והאמנות עם הפרשנות לטקסט.
ד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהודית על שם חיים וחנה סולומון בספרייה הלאומית, אומר כי הגדת מוס נותנת פרשנות עמוקה, ויזואלית ומודרנית לאחד הטקסטים העתיקים בעולם היהודי, "להגדת מוס יש משמעות כפולה – היא גם נותנת פרשנות מרתקת לטקסט המסורתי, היא מפתיעה את אלה שחושבים שהם מכירים היטב את ההגדה ובו בזמן מצליחה, באמצעות טכניקות האומנות והעיצוב, לקרב ולעניין בהגדה ציבורים רחבים המתעניינים באומנות – יהודים ולא יהודים".
מוס שילב טכניקות אמנותיות שונות לאורך היצירה – לא כדי להתנסות או להרחיב את טווח יכולותיו, אלא כ"דרך המושלמת לבטא" את הבנתו לטקסט הרלוונטי בהגדה. "הרעיון קובע את הטכניקה", הוא אומר כשהוא מנסה להגדיר את הקו המנחה של יצירתו.
כיוון שבהתחלה לא התכוון דוד מוס לשכפל את כתב היד, יש בהגדה המקורית מוטיבים שאינם ניתנים להעתקה כמו עלי זהב טהור המשובצים לאורך דפי הקלף, מראות משובצות אבני חן, וגזרות תחרה חתוכות באיזמל מנתחים.
"השתמשתי בגזירות נייר כאשר הן ביטאו את המושגים שרציתי להעביר", מסביר מוס את השימוש בטכניקה שנראית משני צדי העמוד, כדי להעביר את הפרשנויות השונות שההגדה מציגה למושג "עבד" – עבדות, עבודה, עבודה זרה ועבודת האל. "הצלליות זהות, אך הצד הראשון של העמוד מראה את העבדות במצרים. כאשר הופכים אותו, אותן צלליות גזורות מראות את אפיית המצה: עבודת האל".
למרות שתחילת העבודה האמנותית הייתה בפועל בירושלים, היא נמסרה, כמתוכנן, ללקוחות מעבר לים, בארצות הברית. אבל מוס נשא בליבו כל השנים תקווה סודית כי משהו יחזיר אותה בשלב כלשהו למקום אותו הוא ראה ככור מחצבתה.
ואכן, בשנת 2024, נמכרה ההגדה (במחיר שיא) בבית המכירות סותבי'ס, לטרודי אלבאום גוטסמן ורוברט גוטסמן. לאחר הרכישה, הם העניקו את ההגדה במתנה לספרייה הלאומית, והיום ההגדה הינה חלק משמעותי מאד באוספי הספרייה המחזיקה באוסף ההגדות של פסח הגדול ביותר בעולם.
"התחלתי את ההגדה בירושלים", מספר מוס, "ביודעי היטב שהיא תישלח לגלות, אך גם לפני למעלה מ-40 שנה הייתה לי תשוקה עזה שאיכשהו, מתישהו, כתב היד שלי יחזור לירושלים. אז כמובן שהייתה זו התרגשות בלתי נתפסת לחזות בפועל בחזרתה של ההגדה לירושלים, ממש כפי שניבאתי לפני 40 שנה… לעירי, לירושלים".
לאחר סיום העבודה, הופקו העתקי פקסימיליה מדויקים ככל האפשר של ההגדה הייחודית, שמשמשים כיום את מוס בהרצאות לקבוצות ויחידים שהוא מקיים.
בשנת 1987 העניק נשיא ארה"ב רונלד רייגן העתק כזה של ההגדה לנשיא חיים הרצוג, לרגל ביקורו הממלכתי הראשון של הנשיא בארה"ב.
דווקא בליל הסדר עצמו, בביתו שלו, שנמשך מידי שנה עד השעות הקטנות של הלילה, מוס לא נוהג להשתמש בהגדה המפורסמת שיצר. בדרך כלל הוא בוחר בהגדה שפורסמה לאחרונה, המציעה תובנות או זוויות חדשות.
באיזו הגדה ישתמש השנה? מוס עדיין לא החליט.
