אילן הספירות הקבלי: המפה של אלוהים

הדיבר השני קובע ש"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". המקובלים היהודים מצאו דרך מורכבת וייחודית לעקוף את האיסור הזה

ד״ר אורי ספראי מודד את ה׳יריעה הגדולה׳ (רפרודוקציה של אוקספורד, הספריה הבודליאנית MS Hunt. Add. D) צילום: ד״ר אליעזר באומגרטן. התמונה באדיבות מפעל האילנות של אוניברסיטת חיפה

החל מן המאה ה-12 החלו קבוצות חשאיות של מלומדים יהודים לדבר על ה'קבלה' – שם קוד החדש לתורת הסוד העברית, שעל אף היותו חדש – מדגיש דווקא שמדובר במסירה (קבלה) של ידע אזוטרי ועתיק, ולא חידוש גמור ופורץ דרך. כחלק מהפרשנות החדשה-ישנה הזאת למסורת ישראל, החלו המקובלים (העוסקים בקבלה) להציע מערכת חדשה, חסרת תקדים, שמתייחסת לאלוהות: מערכת הספירות הקבליות.

את המילה ספירות מצאו המקובלים בספר מסתורי וקדמון. מדובר ביצירה הידועה בשם 'ספר יצירה', המתוארך למאות הראשונות לספירה. לא נמצא בו כל זכר לתפילה, לחיים אחרי המוות, לאחרית הימים או לגאולה משיחית. אפילו עם ישראל לא נזכר בו.

מה שיש בספר, ובשפע, הוא התייחסות אל הבריאה. אך זו לא הבריאה שאנחנו מכירים מספר 'בראשית', אלא בריאה שונה לחלוטין. אז כיצד נברא העולם לפי ספר יצירה? כ"ב אותיות האלף-בית העברי יחד עם עשר הספירות (כנראה עשרת המספרים הראשונים) הן אבני הבניין המרכיבות את העולם. הבריאה, אם כן, על פי ספר היצירה, מבוססת על חוקי הלשון.

את המילה הייחודית 'ספירה' (וברבים: ספירות) לקחו המקובלים מאותה יצירה מסתורית, אך שינו את משמעותה. לאל של המקובלים יש שני אספקטים מובחנים: האין סוף שלא ניתן לדעת עליו דבר – הוא האל הנסתר. והנוכחות האלוהית בעולם – הנובעת מן האין סוף דרך עשר הספירות המייצגות כוחות, איכויות, תכונות (ועוד כל כך הרבה) של האל הנגלה.

אין סוף בכתב היד הידוע בשם: The Magnificent Parchment – The Bodleian Libraries, University of Oxford

 

מאז המאה הארבע-עשרה, בד ובד עם התגבשותה של אותה מערכת אלוהית בקבלה המוקדמת – על שמות מרכיביה (הן הספירות) ועל התכונות והאיכויות שלהן – החלו המקובלים לייצר ייצוג חזותי לקודד בו את רעיונותיהם. מדובר בייצוג גראפי של האלוהות; וגם, כפי שמלמדים אותנו המקובלים – של העולם. זהו דימוי חזותי ורעיוני לגופו הנגלה של האל, והצצה לסדר המושל ביקום.

לא פעם דיברו המקובלים על מערכת הספירות כעל מערכת של צינורות שבהן זורם (או נובע) השפע האלהי מלמעלה – אותו אין סוף נסתר – עד אלינו, בני האדם, הנמצאים שם למטה, על האדמה. מובן, וזאת יודע כל מי שמכיר את הקבלה, שיש גם לאדם תפקיד במערכת הזאת. ביכולתו של כל אדם להשפיע, לתקן ולהתקין (במובן של להעמיד ולשמר) את המערכת האלהית כולה. כי מה שקורה ב(עולמות) תחתונים משליך על העליונים ולהפך. למקובלים הייתה מילה לכך: תיקון. תיקון מתבצע באמצעות 'כוונות' – תפילה שמכוונת אל ספירה אלוהית מסוימת על איכויותיה וכוחותיה – כדי להגשים את מטרת התיקון בעולם.

 

למפעל האילנות של אוניברסיטת חיפה

 

חשוב להבין, ואת זה מדגיש פרופ' יוסי חיות בספרו המונומנטלי החדש (והמומלץ בחום) על אילן הספירות הקבלי: הייצוג הגרפי של הספירות הוא לא כלי לשינון פסיבי, אלא מכשיר דתי. המקובל ר' משה קורדוברו, למשל, קרא לדמיין את אילן הספירות בזמן התפילה כדי להיטיב ולכוון אל הספירה המסוימת בכל תפילה ותפילה. מכאן שהאילן הוא גוף שבו מלבישים המקובלים את המציאות הרוחנית. מקרה מיוחד במינו של "דיברה הקבלה בלשון בני-אדם", לשון המשלבת בין טקסט לתמונה.

עם התקדמות המאות, כבשה הקבלה את העולם היהודי, ויחד איתה התפשטה גם הטכניקה הייחודית הזאת. אנחנו מוצאים ייצוגים של אילן הספירות בקהילות יהודיות בכל העולם. בספרד, מולדת הקבלה, נוצר גם האילן הקדום ביותר הידוע לנו, בשנת 1284 – שצורתו גלגל עגלה דווקא.

אילן הספירות הקדום ביותר מספרד של שנת 1284

 

אך כאמור, אילן הספירות נפוץ בכל רחבי העולם היהודי – באירופה, צפון אפריקה, ארץ ישראל ואפילו המזרח. אילן ספירות ייחודי שהתגלה בכורדיסטאן היה הדבר שעזר לחוקרים לגלות את קיומה של קהילת מקובלים שלא ידעו דבר עליה קודם לכן.

אילנות הספירות מחולקים במחקר לשני סוגים: אילן הספירות של הקבלה המוקדמת ואילן הספירות שאחרי תורת האר"י (שחי בין 1534 ל-1572). ה"אילן הקלאסי" מציג את האלוהות באמצעות הידרשות לתרשים האילן. האילן של הקבלה הלוריאנית (משמע, קבלת האר"י) משמר את תרשים האילן אך מסבך את המערכת האלוהית, מעשיר ומציג מורכבות רבה יותר. בסוף הכתבה צירפנו אילן ספירות לוריאני שלם, ממרוקו – כדי שתוכלו להתרשם מהמורכבות שלו.

זה לא אומר שאילן הספירות הקלאסי לא יכול היה להיות מורכב מפרטים רבים, ואף איורים שנוספו לטקסט שלו. למעשה, כל אילן – קלאסי או לוריאני – "הכריח" את הלומד אותו לקרוא קריאה שאינה רציפה, אלא לקפוץ מפרט לפרט ולנסות לתפוס את השלם, את המערכת האלוהית הפועלת והפועמת.

אילן ספירות קלאסי – מתוך כתב-יד של הספר הקבלי שערי אורה של ר' יוסף ג'קטיליה

 

לקראת המעבר למשכנה החדש, רכשה הספרייה הלאומית אוסף נדיר וחשוב של כתבי יד ואיורים קבליים (אילנות קבליים), המצטרפים לאוסף הקבלה הקיים בספרייה הלאומית, באוסף גרשום שלום, שהינו אוסף הקבלה הגדול בעולם.

אוסף ה'אילנות' כולל 36 מגילות קלף ונייר – חלקן הארוכות ביותר בעולם מסוגן (באורך של עד 11 מטרים!!), מצטרפות ל-25 מגילות מאותו סוג שכבר קיימות באוסף הספרייה הלאומית. בעקבות קבלת האוסף החדש תאצור כעת הספרייה הלאומית את האוסף הגדול בעולם של אילנות קבליים, עם למעלה משישים מגילות המתוארכות לשנים 1660 עד 1920, שנוצרו בכל רחבי התפוצות והקהילות היהודיות בעולם: ממערב ומזרח אירופה, מתימן, כורדיסטן, מרוקו, עיראק ועוד.

 

ולסיום, כמובטח. אילן ספירות לוריאני שנוצר במרוקו בשנת 1800. לחצו על הקישור כדי להגיע לפריט. צילום: ארדון בר-חמא:

 

לקריאה נוספת

J. H. Chajes, The Kabbalistic Tree (Pennsylvania University Press, 2022)

מפעל האילנות של אוניברסיטת חיפה

כך הפכה אגדת עם על משכב אישה ושד לשאלה הלכתית

למה מתכוונת המשנה כשהיא קובעת שגבר אינו יכול להתרות באשתו שלא לשכב עם "מי שאינו איש"?

הדרקון האדום. ציור: ויליאם בלייק

אחד הנושאים המרתקים בפולקלור של תרבויות רבות, ובהן גם התרבות היהודית, הוא יחסי מין בין שדים לבני אדם. כמו בתרבויות אחרות, גם בתרבות היהודית התחברו סיפורים עממיים מגוונים על תופעה זו, אולם ליהודים יש סוגה ייחודית לעיסוק בתופעה זו, שבה עוברים מתיאור המעשה המופלא לדיון, לפעמים מייגע, בשאלת ההשלכות המשפטיות שלו.

יהודים אהבו להסתכל על העולם במשקפיים הלכתיים. ההלכה הייתה מעין פילטר שדרכו עיבדו את השמועות על תופעות אלו. הרבה יותר מהשאלה "האם דבר כזה קיים במציאות?", התעניינו יהודים בשאלה "מה ההשלכה ההלכתית של זה?".

יסודו של הדיון ההלכתי בשאלת דינה של אישה המקיימת יחסים עם שד הוא במשנה במסכת סוטה, שלומדי הדף היומי סיימו לאחרונה. המשנה קובעת שבעל שחושד שאשתו מקיימת קשרים אסורים עם גברים יכול להתרות בה (בשפה ההלכתית "לקנא") שלא תתייחד עם החשוד, ואם יש לו עדים שהתייחדה איתו, הוא מביא אותה לירושלים והכהן משקה אותה את המים בעלי הכוח המאגי שלתוכם נמחקה המגילה הנושאת את שם ה'. לאפשרות של הבעל להתרות באשתו יש סייגים שונים, ואחד מהם הוא "חוץ מן הקטן וממי שאינו איש" (מסכת סוטה ד, ד).

צילום המשנה – כתב יד קאופמן A 5, באקדמיה ההונגרית למדעים, בודפסט. כתב יד זה נחשב לכתב היד המדויק ביותר של המשנה

 

יש מחלוקת בהלכה אם "קטן" כאן הכוונה לפחות מבן תשע (שאין ביאתו ביאה) או פחות מבן מצוות, אבל הרעיון הכללי ברור. אך מיהו "מי שאינו איש"?

מי שיעיין בתלמוד הירושלמי יראה שלכאורה הירושלמי איננו מסביר כלל משפט זה במשנה. גם בדיקת כתב היד השלם היחיד של הירושלמי – כתב יד ליידן, מגלה שהירושלמי לכאורה רק מצטט את המשנה ולא מסביר אותה. אבל למזלנו, השתמר לנו עוד כתב יד אחד מהירושלמי למסכת סוטה –  כתב יד השמור בוותיקן (Ebr. 133), ובסלנג של החוקרים מכונה "כ"י רומי". כתב היד הזה מכיל את סדר זרעים ומסכת אחת מסדר נשים – היא מסכת סוטה. בכ"י זה מופיעה מילה אחת אחרי דברי המשנה, וממילא ברור איך הסבר כה קצר, בן מילה אחת, חמק מעדי נוסח אחרים. אבל המילה בכ"י רומי חסרת משמעות לכאורה: "פקוף".

https://digi.vatlib.it/view/MSS_Vat.ebr.133  דף 10א

 

ברור שהמילה השתבשה וצריך להיות: "בקוף", או "כקוף". כלומר, התלמוד הירושלמי מציע כי המשנה מתכוונת בביטוי "מי שאינו איש" לבעל חיים, כגון קוף. מעשה מעין זה מתועד בחיבור "מסכת דרך ארץ", אחת מן המסכתות הקטנות, חיבורים הלכתיים שאינם חלק מן המשנה ונערכו מאוחר יותר. בחיבור קצר זה מסופר: "מעשה בריבה אחת שהייתה מכבדת הבית ובא הקוף ובעלה מאחוריה ובא מעשה לפני חכמים ולא פסלוה מן הכהונה".

כיוון זה עולה גם מסוגיית הבבלי. לומדי המשנה בבבל הוטרדו אף הם מפירוש המונח "מי שאינו איש", ואחד מאחרוני האמוראים, רב פפא, הציע שהמשנה באה "למעוטי [=למעט] בהמה – דאין זנות בבהמה" (סוטה כו ע"ב). אין כוונת רב פפא (או עורכי התלמוד שהסבירו דבריו) לומר שאין איסור על משכב בהמה, אלא כוונתם לכך שלמעשה כזה אין משמעות הלכתית בדיעבד, והוא אינו אוסר את האישה על בעלה (בניגוד לניאוף עם גבר), וממילא, הבעל איננו יכול "לקנא" לה מפניהם.

אבל ישנה פרשנות עוד יותר רדיקלית למשנה.

ר' מאיר מלובלין (נפטר ב־1616) נשאל על אודות "המעשה זר ותמוה אשר בא לידך באשה שנבעלה לרוח או לשד שקורין טרכ"ט ובא אליה בתחילה כדמות בעלה ובשנייה כדמות פריץ והוא אישה בעולת בעל אם היא נאסרת לבעלה אפילו ישראל דשמא סופה הייתה ברצון כאשר קצת יש דברים ניכרים…" (שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן קטז).

בעקבות משנתנו התיר מהר"ם את האישה, והעיר בצדק שאין להגביל את דברי המשנה לפרשנותו של רב פפא "דאם לא כן, למה נקט האי לישנא ולא קתני בהדיא [=למה נקט לשון זו ("שאיננו איש") ולא שנה במפורש] וחוץ מן הבהמה?!".

על דברי מהר"ם מלובלין הסתמך להתיר גם החיד"א (ר' יוסף חיים דוד אזולאי, נפטר ב־1806) אשר נשאל : "… בעיר אחת יש הרבה נשים אשר כפעם בפעם יוצאות וחולות כמו חלאים ותרופתן להביא אצלן נשים בתופים ומחולות מינא דזמר נינהו  וביני ביני [=מיני זמר הם, ובין כך ובין כך] בעלת הבית מתעלפת ביניהן או נכנסת לחדר וככה יעשו הרבה מהן ופשתה המספחת בענין זה ואומרות שנגלה אליהן דמות אחד ושואל מהן לעשות כך ושואל להן שאלות כגון ללבוש מלבוש מגוון פ'[לוני] וכיוצא ואם אינן מקיימות מסתכנות ואמר רב אחד מקובל בקבלה מעשית שידע שהחיצונים מתעוללים בהן ונסתפקת אם הרוח הזה בא אליהן מה משפטן אם אסורות לבעליהן או אין קפיד'[א] בזה…" (שו"ת חיים שאל, א, סימן נג).

חיד"א מתאר כאן קהילה מסוימת שהתפשטה בה הפרעה נפשית קולקטיבית מסוימת. בקהילה זו היו נפוצים מקרים של איחוז (בשפה העממית: "דיבוק"). כמו בתרבויות אחרות, גם בתרבות היהודית היו מקרי איחוז שכיחים במיוחד בקרב נשים. בקהילה הנדונה האמינו נשים שעליהן לציית להוראות שניתנו להן מישות מסוימת ש"התעברה" בגוף אחת מהן, ואם לא יצייתו לה, הן עלולות להסתכן. מקובל אחד, שהחיד"א איננו מציין את שמו, חיווה דעתו כי נשים אלו מקיימות יחסי מין בכפייה עם אותן ישויות על טבעיות. השימוש במונח "להתעולל", נועד לרמוז שיחסי מין אלו היו בכפייה ואולי אף באלימות (נראה שהכותב מרמז לסיפור הפילגש בגבעה: ולֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, שופטים יט, כה), כדי להבהיר שנשים אלו לא קיימו יחסים עם שדים מרצונן החופשי, ולכן אין להאשימן.

פוסקים אלו התייחסו ליחסים בין אישה לשד כדבר ריאלי, ונטו שלא לראות בו מעשה המשפיע על מעמדה המשפטי של האישה (ביחס לבן זוגה), בדומה למשכב בהמה. לעומת זאת, היו פוסקים אחרים שהבחינו בין שתי התופעות החריגות הללו, בשל העובדה שמזיווגים על-טבעיים בין אשה לשד, בניגוד ליחסי אדם-בהמה, יכולים היו, לדעתם, להיוולד ילדים.

כך למשל סבר ר' חיים כהן רפפורט, רבה של העיר לבוב באוקראינה (נפטר ב־1771). עדות לכך מצא ר' חיים כהן רפפורט בסיפור תלמודי (בבא בתרא עג ע"ב) על דמות משונה בשם הורמיז בר לילית. הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) מפרש כי הורמיז היה שד, שנולד " מאדם הבא על השידה". בעקבות זאת התייחס ר' חיים כהן יותר בחומרה לתופעות כאלו, וטען שאשת כהן שקיימה יחסים עם שד, נאסרת להמשיך לחיות עם בעלה. מעניין לציין כי ר' חיים כהן נודע במאבקו התקיף בתנועה הפרנקיסטית, שפעלה במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה־18, ונודעה בטקסטים מיסטיים בעלי אופי של פריצות מינית.

הנושא נדון גם אצל הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, ח"ט, סי' טז), הרב עובדיה, הידוע בבקיאותו הרחבה בספרות ההלכה, אסף שלל התייחסויות של חכמים שונים בעניין. בין המקורות המעניינים שהביא הייתה תשובתו של ר' יוסף זכריה שטרן, רבה של העיר שאוולי בליטא (נפטר ב־1903). הרב שטרן הביא את דברי מהר"ם מלובלין והקשה עליהם בחריפות:

"וכבודו [=של מהר"ם מלובלין] במקומו מונח שלדבריו לא תיאסר אישה שזינתה וכרסה בין שיניה, כשתאמר שנדמה לה כדמות בעלה, ושנבעלה לשד, וכידוע מההיסטוריא שהיו כומרים שמטעים בתרמיתם לפתות נשים, והתחפשו בדמות האליל שלהם".

ד"ר דודו רוטמן העיר לי כי שטרן רומז כאן לאגדה על לידתו של אלכסנדר הגדול ממעשה תרמית. לפי אגדה זו שהתחברה במצרים, נכתנבו, המלך האחרון בשושלת הפרעונים לפני הכיבוש ההלניסטי, הגיע לארמונו של פיליפוס מלך מוקדון, לבוש ככהן מצרי, וקשר קשר עם אולימפיה אשת המלך. בהמשך התחפש לאל אמון, ושכנע את המלכה לשכב עמו, ומיחסים אלו נולד אלכסנדר. אגדה עתיקה זו התגלגלה גם למקורות היהודיים, והיא מופיעה בספר יוסיפון.

לאגדות העממיות על יחסי מין בין נשים לשדים, ובין גברים לשדות, ישנם היבטים פולקלוריים, מגדריים, תרבותיים והלכתיים שונים. במאמר זה התמקדנו בשאלות ההלכתיות שעוררה אמונה זו, בדבר אפשרות קיומם של יחסי מין בין שדים לנשים יהודיות. מקרים של שדות השוכבות עם גברים, מופיעים אף הם במקורות היהודיים (הידוע שבהם הוא סיפורה של לילית ששכבה עם אדם הראשון), אולם הללו לא עוררו דיון הלכתי ער.  הסיבה לשוני זה ברורה. מעבר לעובדה שגבר אינו אסור בריבוי נשים, וממילא ההלכה אינה אמורה להיות מוטרדת מדי מכך שמלבד אשתו יש לו גם עסק עם נקבה דמונית, ישנו הבדל מכריע בתוצאות האפשריות ממעשה זה. במקרה של יחסי אישה ושד עולות שאלות הלכתיות מיידיות: לא רק השאלה מה מעמדו של העובר שנולד מזיווג כזה, אלא גם השאלה בדבר מעמדה של האישה. לקיום יחסים אסורים על ידי אשה יש השלכות מיידיות  ("אסורה לבעל ולבועל"), ובמקרים מסוימים אפילו אם היחסים היו באונס (אשת כהן נאסרת על בעלה באונס). לעומת זאת לקיום יחסים כאלו על ידי גבר אין השלכה מיוחדת, מלבד החטא של הוצאת זרע לבטלה.

סיבה נוספת למיעוט הדיון ההלכתי ביחסי גברים ושדות, הוא שכיחותה הנמוכה יותר של תופעה זו. אחד ההסברים המקובלים לשכיחותם הרבה יותר של מקרי איחוז, או דיווחים על יחסים עם שדים בקרב נשים בחברה המסורתית, היא שנשים היו נתונות לפיקוח ודיכוי חמורים יותר. ייחוס היחסים לשד אפשר להן מוצא במקרים מסוימים. אם אשה נכנסה להיריון וסיפרה לבעלה שהתעברה משדה, היה סיכוי גבוה יותר שיתייחס לכך בסבלנות, מאשר אם הייתה מספרת לו שהתעברה מגבר זר. זאת ועוד, באמצעות תופעות של איחוז, כניסה למצב תודעה חריג, התאפשר לנשים להגיד ולחוות דברים שהיו אסורים בביטוי ב"פרסונה" המקורית שלהם, כמו למשל לבטא תשוקות מיניות לא מקובלות ודחפים לא מרוסנים. "סיפור כיסוי" של נוכחות שד, רוח של מת, או ישות על טבעית אחרת, הנכנסת כביכול לגופה של האישה ומדברת מגרונה, אפשרה לנשים לבטא בצורה חופשית מילים ורגשות, שלא היו ניתנים לביטוי בנסיבות אחרות. גברים בחברה המסורתית נזקקו הרבה פחות לתחבולה שכזו.

 

הפניות לקריאה נוספת

ש' צפתמן, נישואי אדם ושדה: גלגוליו של מוטיב בסיפורת העממית של יהודי אשכנז במאות הט"ז-הי"ט.

D. Rotman, "Sexuality and communal space in stories about the marriage of men and she-demons", Monsters and Monstrosity in Jewish History, Iris Idelson-Shein and Christian Wiese (eds.) (2019), 187-200

 

בין רות לעָרְפָּה: מה קרה לאישה שנשארה מאחור?

סיפורה של רות המואביה משמש עד היום כמופת יהודי, ציוני ואף פמיניסטי. אבל לצידה של סבתא-רבתא של דוד המלך הייתה הכלה האחרת, ערפה, שבחרה לחזור למואב אחרי מות בעלה. המחיר ששילמה על כך היה כבד מאוד, לפחות בכל הקשור לשמה ולזכרה

ערפה. ציור: אבל פן. באדיבות המשפחה

מגילת רות נפתחת בסצנה מרתקת: אלימלך, נעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, היגרו לארץ מואב, שכן באותה עת היה רעב בארץ. בזמן ששהו שם נפטר אבי המשפחה ובניו הספיקו להתחתן עם שתי מקומיות, מואביות, ואף למות ולהשאיר אותן באלמנותן. לאחר שבניה הולכים לעולמם מחליטה נעמי לחזור הביתה, לבית לחם. שתי הכלות שלה צועדות יחד איתה, במפגן של נאמנות משפחתית.

"וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ."

נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבתי הוריהן. אבל הן דבקות בה. היא תמשיך ותפציר בהם עוד לשוב הביתה, עד שמגיע רגע המפנה במגילה, רגע עליו נכתבו המון מאמרים ופורשו המון פרשנויות "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". הכתוב מתאר את השלוש בוכות ומתרפקות זו על זו, ממאנות להיפרד, עד שערפה מתרצה וחוזרת הביתה. רות נשארת עם נעמי למרות הפצרותיה, ובהמשך זוכה בגמול עצום על נאמנותה בכך שהנין שלה, דוד, הופך להיות מלך ישראל.

אבל היום לא נדבר על רות, הכלה הנאמנה. נדבר על ערפה, הכלה שבחרה לבסוף לחזור הביתה.

רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

האם ערפה עשתה דבר שאינו הוגן? האם היא פגעה בחמותה? המקרא נותן לערפה את כל הכבוד הראוי ואינו מגנה את בחירתה. להפך, הוא מראה כיצד היא ניסתה לעזור לנעמי כמה שיותר.

ובכל זאת, ערפה אינה דמות אהובה. אף אחד לא מלמד ילדים לנהוג כמוה ואף להפך. למרות שלשון המקרא לא שופטת את בחירתה של ערפה, מדרשי חז"ל עושים מאמץ כביר כדי להשחיר את שמה.

ראשית עושה זאת המדרש דרך פרשנותו לשמותיהן של רות וערפה : "שם האחת ערפה – שהפכה עורף לחמותה. ושם השנית רות – שראתה דברי חמותה. את השם רות מפרשים חז"ל מלשון ראיית האחר, תכונה שמיוחסת עד היום לנשים. (רות רבה פרשה ב). מכתובות במואבית עולה גם כי יתכן שמשמעות השם רות הוא מהמילה "רית" שמשמעו קרבן. כלומר, ערפה נקראת כך בשל העובדה שהפנתה עורף לנעמי בשעה שהייתה זקוקה לה וחזרה לביתה. לעומתה רות ראתה את נעמי, ראתה את סבלה ולכן נשארה ועזרה לה, תוך הקרבת רצונותיה שלה למען חמותה.

השאלה הגדולה היא מה גרם לכך שערפה הפכה לדמות כל כך שנואה?

נתבונן רגע על הדמויות הנשיות הללו ושמותיהן במשקפיים עכשוויים. חטאה הגדול של ערפה היה שהיא החליטה, אחרי לבטים קשים ובכאב רב, לחזור לחיים שהכירה ולעמה. למעשה, ערפה בחרה ללכת בדרך עצמאית, חדשה, אחרת. לעומת מדרשים שמפרשים את מעשה של רות כאמיץ, אפשר לראות שגם התנהגותה של ערפה אינה התנהגות שמצופה מאישה במקורות היהודיים. אישה באותם ימים נדרשה להיות צייתנית, נאמנה וצנועה. כלומר, עומדות בפנינו שתי נשים. האחת מקריבה את עצמה, את שאיפותיה, מאווייה וחייה למען העם והמשפחה. והשנייה בוחרת בדרך עצמאית.

חז"ל, כפי שמובן מהכתוב, העדיפו את ההקרבה העצמית ואת ההליכה בתלם והוקיעו את האישה שהעזה להפנות עורף לחמותה לטובת חייה שלה. הם תיארו אותה באופן קשה, כאישה סוררת ומופקרת מינית, ואף הפכו אותה לאמו של האויב הגדול מכל, גולית הפלישתי:

לפי מדרש רות רבה ערפה ורות היו אחיות והיו שתיהן בנות עגלון מלך מואב. בהמשך מזהה התלמוד הבבלי את ערפה עם הדמות המקראית הרפה והופך אותה לאמו של גלית הפלשתי. כך בעצם מעמיד התלמוד את הצאצאים של שתי האחיות זה מול זה. רות וערפה. דוד וגלית – מושיע ישראל ומלכו העתידי מול האויב הגדול והרשע

רות אוחזת אלומת שיבולים רפרודוקציה של האמן האנגלי הנרי רילאנד שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת לבנון הספרייה הלאומית

לפי דעה נוספת בתלמוד, משמעות השם ערפה נובע מההפקרות המינית שלה. – "שהכל עורפין אותה מאחריה" או משום "שהכל דשין אותה כהריפות" – מסכת סוטה דף מ"ב עמוד ב.

כך או כך ברור על פי התלמוד שהמיניות המופקרת של ערפה גורמת לכך שיוולדו לה יצורים מוזרים, בני ענקים ממש. שאחד מהם הוא גם גלית הפלשתי.

השיפוט השלילי כלפי ערפה לא הסתיים בימי חז"ל. המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, הקדיש לה "מגילה מודרנית" שכתב אודותיה בשנת 1934. בתחילת "מגילת ערפה" אפשר לחשוב שביאליק אולי מנסה להציל את כבודה של גיבורת המגילה שכתב, אך לא כך הדבר. ביאליק מתבסס על המדרשים הקשים שנאמרים על ערפה. אבל סופו של הסיפור שמספר ביאליק יהיה אחר, ומסיבות שלא נוגעות לדעתו על ערפה.

כבר בפתח הסיפור מציג ביאליק את שתי הדמויות הנשיות המוכרות – ערפה ורות – ומבהיר לנו מה ההתנהגות הנאותה לאישה – "וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה". כמו בפרשנויות חז"ל, המגילה שלו מתארת כמה רוע יוצא מאישה שהיא עזת נפש וכמה טוב מתרחש כאשר אישה היא תמה צנועה וחרדה.

בהמשך מתאר ביאליק כיצד ערפה נמשכת אל גבר ענק ונוהה אחריו – "וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת-כֹּחוֹ וְאֶת-גָּבְהוֹ וְאֶת-הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד-לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו". ואילו רות הטהורה "בָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל".

לא אתאר כאן את כל מגילת ערפה, אבל הרעיון משתקף כבר במילים שנכתבו להלן. אותו שיפוט חד משמעי מופיע בטקסט של ביאליק. גם הוא מציג שני סוגים של נשים: אישה שנוהה אחרי גבר ושמה את המיניות במרכז ואישה שאלוהים מספק את צרכיה בהמשך באמצעות נישואין לבועז. ביאליק אף עולה על חכמינו: במגילה שכתב מוצגת ערפה כאישה שפעולותיה הובילו לפגיעה בישראל. לא די שהיא לא דבקה בחמותה ונכנסת תחת כנפי השכינה כמו רות, אלא גם שההתנהגות שלה כופרת באלוהים ומשפיעה לרעה על העם.

ובכל זאת, יש הבדל אחד בין פרשנות חז"ל לזו של ביאליק: במדרשי חז"ל הסוף בין קרב האחיות ברור. דוד ינצח את גוליית, רות גוברת על ערפה. במגילת ערפה של ביאליק הסוף נשאר פתוח:

"שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם". ענק פלשתי ונער עברי עומדים זה מול זה והשאלה היא מי מביניהם ינצח, איזה עם ימשיך להתקיים.

כשקוראים את מילותיו של ביאליק אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שבתוכה הוא כותב. על החלום הציוני שמתחיל להירקם ביישוב היהודי בארץ. על שאלת הישרדותו של המיעוט היהודי אל מול יושבי המקום ועל המלחמה היומיומית על קיומו של העם היהודי בארצו. לכן משאיר ביאליק החרד את השאלה פתוחה – האם הנער העברי יצליח לגבור על הענקים העומדים למולו? האם העם שמתחיל לעלות ארצה יצליח להגשים את שאיפותיו?

כך או כך, המדרשים וביאליק משתמשים בדמות של ערפה כדי להאדיר את רות, כדי לחזק את ההיסטוריה (או המיתולוגיה, אם תרצו) של בני ישראל כעם יהודי ועברי.

יחד עם זאת, קריאה אחרת, שיוויונית ומודרנית יותר, ראוי שתעניק מקום של כבוד גם לערפה.

ערפה היא אישה שהעזה לקחת גם את רצונותיה ועתידה בחשבון, שזקפה את קומתה ולמרות אהבתה הרבה לחמותה המשיכה לחיות את חייה אחרי האובדן הכואב. מצד שני, חשוב לתת מקום גם להקרבה של רות וליכולת שלה לראות את סבלו של האחר ולוותר על עצמה לטובתו. זאת תכונה חשובה שהניבה לנו מגילה שכולה סיפור על כוחה של חברות אמת בין נשים.

למרות הביקורת הנוקבת של חז"ל על ערפה, בהתבוננות עכשווית על המגילה אנחנו זקוקים לשני הכוחות הללו כדי לבנות מארג יציב של חיים. לעיתים אנו בוחרים בדרכה של רות ולעיתים בדרכה של ערפה. שני הכוחות משמשים בעולמנו בערבוביה ושניהם יחד נחוצים לנו כנשים וכגברים בכדי להפוך את העולם למקום שטוב לחיות בו.

לפעמים נצטרך להפנות עורף, להתנגד, לעמוד על דעתנו ולקבל החלטה שמעמידה אותנו במרכז, כמו ערפה. ולפעמים קריטי שנוכל לראות את האחר, לוותר על צרכינו האישיים ולשים אחרים במרכז תשומת הלב, כמו רות.

אני מאמצת לליבי את ערפה וגם את רות ויחד עם שתיהן צועדת אל חג השבועות.

אופרה וונפרי – נקראה על שמה של ערפה המקראית ובהמשך שינתה את שמה. צילום מתוך וויקיפדיה

שלוש המפלצות היהודיות שיצילו את העולם

כיצד נשמר האיזון בטבע? באמצעות שלוש חיות מהמיתולוגיה היהודית, שאף חיה אחרת לא מעיזה להתעסק איתן: לווייתן בים, זיז באוויר ובהמות ביבשה. מפלצות העל, גרסת היהדות

לווייתן, זיז ובהמות. איור מתוך תנ"ך אמברוזיאנה, נכתב בשנת 1238 בעיר אולם שבגרמניה. שמור בספריית אמברוזיאנה

תת־ז'אנר מיוחד בסרטי האסונות מנסה להפחיד אותנו עם החיה או המפלצת שמאיימת להחריב את העולם. לא משנה אם מדובר בקינג קונג או בגודזילה, כמעט תמיד המפלצת המאיימת למחוק את האנושות נוצרה בהתערבות אדם ושוחררה לחופשי בידיו כדי להמיט אסון רבתי על כולנו, או לפחות על כל מי שגר בניו יורק.

יהודי ימי הביניים חשבו אחרת. לפני שהספיקו לחזות בשינויים הקטסטרופליים שגורמת האנושות לכדור שלנו, ובהשפעת השקפת העולם הדתית ששלטה בדרך הסתכלותם, ראו אנשי ימי הביניים (יהודים, נוצרים ומוסלמים) בטבע מערכת הרמונית הדואגת שאף גורם אחד בתוכה לא יתעצם וישתלט ובכך יפר את האיזון במערכת כולה ויטה את הכף לצד הקטסטרופה.

התפיסה הזו משתקפת גם באמונה בשלוש החיות הענקיות הנזכרות בתנ"ך ובמיתולוגיה היהודית. כל אחת מהן מייצגת קטגוריה אחרת של חיות: חיות הים, חיות היבשה וחיות האוויר. וכל אחת בדרכה האימתנית שומרת על אותו איזון עדין שבטבע.

"השמדת הלווייתן", תחריט מאת גוסטב דורה משנת 1865. התחריט מתאר את אלוהים משמיד את הלווייתן האגדי, כמתואר בספר ישעיהו

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.

(ישעיהו כז, א)

 

החיה־מפלצת הראשונה היא לווייתן, הנזכר בספר איוב ובמקומות נוספים במקרא כמי ששולט בחיות הים. מדובר בדמות אמביוולנטית היות שבתנ"ך היא נזכרת לא פעם כחיה מיתולוגית שאיימה על שלטון האל, בדומה לתנינים הגדולים. חוקרי המקרא רואים בכך הוכחה שהלווייתן הוא שריד מהמיתולוגיות של עמי האזור – למשל האימפריה האוגרית – שהשפיעו על התנ"ך וחדרו אליו. הנצרות אימצה את הדימוי המרושע וראתה בלווייתן סמל לכוח שטני ומרושע. כמה שטני? כדאי להיזכר במובי דיק, הלווייתן הלבן העצום מהרומן הקלאסי של הרמן מלוויל כדי להבין את האיום הנורא.

בימי הביניים השלימו היהודים עם הלווייתן, הוא צורף לנבחרת המפלצות והיה לאחת משלוש החיות המגינות על העולם. וכך הוא הפך את עורו ממין נחש מימי אדיר או תנין עצום (ויש המתארים אותו אף כדרקון אימתני) לדג ענק ממדים הדואג שאף אחד מהדגים בים לא יגדל יתר על המידה ויחסל את שאר הדגים. רק לימים יזוהה הלווייתן עם היונק המוכר לנו.

החיה־מפלצת השנייה שולטת על חיות האוויר, ובפשטות הכוונה לציפורים בעיקר. אבל כדי לסבך מעט נספר שיש לה שני שמות: זיז ובר יוכני. אכן שמות לא שגרתיים בימינו, אבל שניהם מופיעים בתנ"ך. זיז מוזכר בתהלים פ, יד:

יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.

 

אומנם לא ברור מיהו זיז המצוין בטקסט המקראי, אך חכמינו הבינו את השם המסתורי הזה ככינוי של עוף פלאי, שהיה כה גדול עד שיכול היה לחסום את השמש עם כנפיו הפרושות. וכך נכתב במדרש החז"לי בראשית רבה יט, ד:

אמר רבי יהודה בר סימון: זיז עוף טהור הוא, ובשעה שהוא פורח מכסה גלגל חמה, ואדם נברא אחר הכל לשלוט בכל.

 

במיתולוגיה היהודית זיז מזוהה עם ציפור אגדית אחרת מהתלמוד, הנקראת בר יוכני. "פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה שישים כרכים, ושברה שלוש מאות ארזים", נכתב במסכת בכורות נז, עב. והרמז, למקרה שפספסתם, הוא שאם ביצת הציפור כה גדולה, הציפור עצמה גדולה שבעתיים.

החיה־מפלצת השלישית והאחרונה, הסוגרת את המעגל, שולטת על ממלכת היבשה. שמה הוא בהמות (ולא במובן שאנחנו מכירים היום, בתור הרבים של בהמה). בהמות מתואר בכתבי יד עבריים כשור ענק ממדים.

הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ; חָצִיר, כַּבָּקָר יאכֵל.

הִנֵּה-נָא כחוֹ בְמָתְנָיו; וְאוֹנוֹ, בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ.

יַחְפּץ זְנָבוֹ כְמוֹ-אָרֶז; גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ.

עֲצָמָיו, אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה; גְּרָמָיו, כִּמְטִיל בַּרְזֶל.

הוּא, רֵאשִׁית דַּרְכֵי-אֵל; הָעשׂוֹ, יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ.

כִּי-בוּל, הָרִים יִשְׂאוּ-לוֹ; וְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, יְשַׂחֲקוּ-שָׁם.

תַּחַת-צֶאֱלִים יִשְׁכָּב– בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה.

יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ; יְסֻבּוּהוּ, עַרְבֵי-נָחַל.

הֵן יַעֲשׁק נָהָר, לא יַחְפּוֹז; יִבְטַח, כִּי-יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל-פִּיהוּ.

בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ; בְּמוֹקְשִׁים, יִנְקָב-אָף.

(איוב מ, טו–כד)

 

אבל עם כל הכבוד לעליונותן של שלוש המפלצות על פני חיות אחרות, חשוב היה להכפיף את המפלצות אל האל כי כמובן אין דבר אדיר וחזק ממנו, ואף אחד לא מאיים על שלטונו הבלתי מעורער. לכן, מספרת לנו הספרות היהודית, שתי החיות הראשונות (לווייתן וזיז) נבראו ביום הרביעי, ואילו בהמות ביום החמישי.

כך או כך, שלוש המפלצות פעילות בכל השנה, אך בתחילת עונות הקיץ, הסתיו והחורף משתתפות שלוש החיות בטקס מיוחד. בהמות שואג, זיז צווח ולווייתן מרעיד את הים. וכל זה כאות אזהרה מיוחד לכל החיות האחרות שמא ירהיבו עוז ויתפתו להתרבות ולגדול יתר על המידה ובכך יביאו קץ לחיים בעולם.

לשלוש החיות האדירות הללו יוחס גם תפקיד משיחי. באחרית הימים מתואר קרב איתנים בין לווייתן לבהמות. בשיאו ייהרגו שתי החיות, ובשרן יוגש לכל הצדיקים המגיעים למשתה המרהיב בשמיים. לאורך המאות ניסו חוקרים לפענח את זהותן של שלוש החיות האגדיות. מהמאה ה־17 מזהים חוקרי תנ"ך את בהמות עם היפופוטם.

בהמות ולווייתן, תחריט מאת ויליאם בלייק

לכאורה המסר שמאחורי שלוש המפלצות נשמע מעט משונה לאוזנינו המודרניות. אבל אולי נוכל ללמוד ממנו משהו על האיזון שבטבע. הרי כבר הזהירו אותנו המומחים שוב ושוב (ושוב) שהשתלטות יתר של חיה אחת – במקרה שלנו האדם – בכוחה להמיט אסון על המערכת כולה: ביבשה, באוויר ובים.