ומשה היכה על סלע – השיר שחיבר בין השואה, התקומה וחג הפסח

שיר הילדים האהוב שחיבר המשורר דוד קמזון בכלל נועד להיות מניפסט מחורז שהסביר לדור הצעיר את גודל השעה. חודשים ספורים לפני ההצבעה המכרעת באו"ם על גורל היהודים בארץ ישראל, הצליח המשל שנכתב בשיר "הפלא ופלא" לחבר בין זוועות השואה ובין ההתרגשות לקראת המאורעות הגדולים שיגיעו בקרוב. אבל השיר, שהפך לחלק בלתי נפרד מן ההגדה הקיבוצית, כלל גם בית שאף אחד לא רצה לשיר או לדקלם

משה מכה בסלע. ציורו של חרארד הוט, 1728

כעשר שנים לאחר שעלה לארץ, חזר יעקב דוד קמזון לבקר את הוריו בליטא. השנה הייתה 1938 ובידיו היה מכשיר נדיר לתקופתו – מצלמה. הוא חש שניתנה לו הזדמנות חד פעמית להנציח את הקהילה שממנה צמח. מאתיים תמונות צילם קמזון במסעו ברחבי מזרח אירופה ודבר קיומן הגיע להיסטוריון האגדי, שמעון דובנוב שישב בעיירה קייזרואלד שליד ריגה (לטביה). ההיסטוריון שיגר בקשה לראות את התמונות וקמזון מיהר לפוגשו בביתו. דובנוב הסתכל בתמונות ואמר: "רוחות רעות משתוללות כעת בעולם. מי יודע אם לא ימחו כל זאת מעל פני האדמה".

עם המסר המזעזע הזה חזר קמזון ארצה ובמזוודתו צילומיו, שמהר מאוד היו לתיעוד דרמטי של עולם שחרב. יעברו עוד עשרים שנה והאוצר שבידיו ייצא כספר – "יהדות ליטא – תמונות וציונים". את הסיפור הזה על השליחות ההיסטורית שעמס על גבו, כתב בהקדמה לספרו.

שער הספר "יהדות ליטא" (הוצאת מרכז הרב קוק תשי"ט 1959)

כאן, אם תרצו, טמון הסבר לפשרו של "ומשה היכה על סלע". מכאן מקורו של הדחף לכתוב שירים על השואה והתחיה. קמזון, שהרבה לכתוב לילדים, ראה גם בכתיבת שיריו שליחות. איך מחבר שירו של קמזון בין פסח, יום הזיכרון לשואה ולגבורה וחגיגות העצמאות? זהו סיפורו של השיר:

הפלא ופלא – מניפסט בחרוזים

וּמֹשֶׁה הִכָּה עַל צוּר
בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע (סֶלַע)
בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע
וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם (מַיִם)

הַפְלֵא וָפֶלֶא
אָמֵן סֶלָה

וּמֹשֶׁה הֵבִיא גְּדִי
וַיֵּנִיקֵהוּ דְּבַשׁ מִסֶּלַע (סֶלַע)
וַיְהִי קוֹלוֹ כַּמַּעְיָן
זַךְ וְצָלוּל כַּמַּיִם (מַיִם)

הַפְלֵא וָפֶלֶא
אָמֵן סֶלָה

וְקַרְנָיִים צָמְחוּ לַגְּדִי
קַרְנֵי צוּר, וְקַרְנֵי סֶלַע (סֶלַע)
וּזְאֵבִים שִׁבְעִים נָגַח בָּן
וְעָבַר בָּאֵשׁ בְּמַיִם (מַיִם)

הַפְלֵא וָפֶלֶא
אָמֵן סֶלָה.

("הפלא ופלא". מילים: יעקב דוד קמזון, לחן: ידידיה אדמון)

יעקב דוד קמזון היה משורר וסופר יליד ליטא שגדל בגרמניה. הוא עלה ארצה ב-1926, וחי מרבית חייו בירושלים, עד מותו ב-1980. קמזון כתב שירים רבים למבוגרים ולילדים, המפורסמים שבהם הם "אל המעין" (בא גדי קטן) והשיר הזה, "הפלא ופלא", המוכר גם על פי מילותיו הראשונות: "ומשה היכה על סלע".

יעקב דוד קמזון. צילום: צלם לא ידוע, ישראל, שנות ה-30‪‪
מתוך: אוסף התצלומים של מכון גנזים

"הפלא ופלא" התפרסם בשבועון "דבר לילדים" ב-3 באפריל 1947. היה זה שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה וכחצי שנה לפני החלטת האו"ם על הקמת המדינה. דרך דפי "דבר לילדים", דיבר המשורר אל ילדי בית ישראל החיים בארץ, במחשבה שצריך לספר להם מה קרה באירופה החרבה לטעת בהם אהבת הארץ וידיעת הארץ ואולי אף לחזק רוחם לקראת המאורעות הגדולים שיגיעו בקרוב.

מילים ותוים של השיר, על ארבעת בתיו, כפי שפורסם בדבר לילדים 3.4.1947, ערב פסח תש"ז. הצילום מתוך אתר זמרשת.

קמזון כתב בעצם שיעור בהיסטוריה. "הפלא ופלא", הוא שיר שליחות. שיר "מטעם", שיר חינוכי למהדרין, עם הַסְמָלָה ברורה. גיבור השיר, הגדי, זה אנחנו, עם ישראל, ושבעים הזאבים התוקפים אותו, הם כמובן שונאינו ברחבי העולם ובמרחבי ההיסטוריה. והנה הגדי גובר על כולם.

הבית הראשון הוא הסיפור התנ"כי על משה המכה בסלע ומוציא מים לבני ישראל הצמאים ולבהמתם: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר כ', י"א). בבית השני מפליג המשורר בדמיונו אל המדרש (שמות רבה) המספר אגדה על משה המציל גדי ומשקהו מסלע. לא, לא מים, אלא דבש. הקשר בין הבית הראשון והשני ברור. הסלע. גם הדבש מהסלע מקורו במקורות. "ויניקהו דבש מסלע" "ויניקהו דבש מסלע" (מופיע בדברים ל"ב, י"ג, ובמסכת סוטה). בבית השלישי הגדי כבר גיבור של ממש, מצמח קרניים. כאן מערבב קמזון עוד כמה מקורות, הסיפור נזכר במדרש אסתר רבה (פרשה י, פסקה י"א) ובעוד מקורות. האמת היא שבמדרש הזה אין גדי אלא כבשה, אך שירנו החל עם גדי, וכבשה הרבה פחות אטרקטיבית, לפעמים היא אפילו סמל לפחד וחיל, וייתכן שבשל כך המיר קמזון את הכבשה בגדי.

מי העלים את הבית הרביעי בשיר ולמה?

אבל בכך לא מסתיים שירו עמוס הסמליות של קמזון. הפתעה. יש לשיר גם בית רביעי. בית שנעלם במרבית פרסומי מילות השיר ובמרבית הביצועים המוקלטים:

וְהִנֵּה עוֹד גַּם כַּיּוֹם
אֶל יְשִׁימוֹן, אֶל צוּר, אֶל סֶלַע (סֶלַע)
הַגְּדִי אָרוֹךְ קַרְנַיִם
יַעֲלֶה מֵאֵשׁ, מִמַּיִם (מַיִם)

יַעֲלֶה שׁוֹתֵת דָּם
גְּדִי עוֹלָם חַי וְקַיָים (קיָים)
הַפְלֵא וָפֶלֶא

לאורך השנים הוקלט השיר עשרות פעמים. באתר "זמרשת" מופיעים 13 ביצועים, אף לא אחד מהם כולל את הבית הרביעי. מילות השיר פורסמו מאות פעמים, בשירונים ובספרים (למשל באוסף הענק של אפי נצר) ברובם נעדר הבית הרביעי. מדוע? ׂאנסה להביא הסבר.

תשובה אחת יכולה להיות פשוטה, השיר היה ארוך מדי והבית האחרון קוצץ על מנת להתאימו לטקסים, לשיעורים, לפעולות התנועה ולשירה בציבור בחדר האוכל. זו אכן תשובה פשוטה. אבל פשוטה מדי. יש לנו שירים רבים אחרים, שהם ארוכים במקורם ונמחקו להם כמה בתים, אבל לא היו אלו הבתים האחרונים. (דוגמה קטנה, בגליל בתל-חי, דוגמאות גדולות, האינטרנציונאל, התקוה, ירושלים של זהב ועוד ועוד ועוד). האם היה משהו דווקא בבית הזה שהביא לנטישתו?

 

ההסבר השני, שאפשר לדלותו גם מתוך מילות הבית הרביעי, הוא שהשמטת הבית הרביעי הייתה כיוון שהוא נתפס כחינוכי מדי, הַכְרָזָתִי מדי, הַצְהָרָתִי מדי. הבית האחרון מנוסח כמעט כנאום או מניפסט מחורז. הוא מסביר את המשל שהובא לאורך שלושה בתים, ו"מאכיל" את השומעים בכפית. וזה היה יותר מדי אפילו לזמרים, לפוליטרוקים ולמדריכי התנועה, והבית נזנח ונעלם.

הבית הרביעי נותן תחושה שהמשורר החליט להפוך את השיעור בהיסטוריה לשיעור באקטואליה, ולהסביר את הרלוונטיות של המסר ההיסטורי לימיו – ימי שלהי המנדט, פסע מההחלטה ההיסטורית של כ"ט בנובמבר. ובכן ילדים, רצה קמזון להבהיר לקוראיו הצעירים, זה איננו רק שיעור בהיסטוריה, אלא משהו שקורה ממש בזמננו ולנו : "והנה עוד גם כיום", הוא מבהיר בבית הרביעי, הגנוז. בבית זה, הגדי עולה, ולא במקרה נעשה כאן שימוש במילה משורש ע.ל.י – רמז לעליה לארץ. לאן עולה הגדי? "אל ישימון", ארצנו הרחוקה והמדברית, אך הארץ היא גם "צור" וגם "סלע". ומאין הגיע הגדי אחרי כל תלאותיו? "שותת דם" עלה הגדי שברח "מאש ומים", השואה והתקומה, אלו שני האירועים שעוטפים את השיר הזה. האחד שלא מכבר הסתיים בדרמה נוראה, השני שכבר נשמעו פעמיו מתדפקים על דלתנו בתקווה גדולה.

ערכנו לשיר הילדים הפשוט והחביב הזה מסע ניצחון, שהחל בתמונות פרידה מדכאת מיהדות ליטא, והסתיים – לא בלי להותיר חללים בדרך – בהגדה ישראלית, חלוצית, קיבוצית, עברית, מודרנית וגאה.

התווים והשיר. ארכיון ידידיה אדמון

למרות הדידקטיות הברורה שבו, ואולי בזכותה, השיר "הפלא ופלא" זכה להצלחה עצומה. תנועות נוער קלטו אותו באהבה, הזמרים העממיים שרו אותו, המקהלות והמעבדים האמנותיים הכניסו אותו לרפרטואר שלהן. "הפלא ופלא" גם ואומץ לסדר הקיבוצי, הן בגלל אזכור משה, (שבהגדה המקורית לא נזכר כלל), והן כהדהוד לגדי שבפיוט חד גדיא המושר בארמית הבלתי מובנת. מבנה "שירת המענה" שלו התאים מאד לפעולות התנועה, לטיולים, לקומזיצים. הוא זכה לביצועים רבים, והוא חוזר ומושר עד ימינו. הפלא ופלא.
***
בהכנת הטור נעזרתי בעבודת המאסטר של שרה חפרי-אפלל – "שיר הזמר הישראלי משוחח עם המקרא", תשנ"ה 1995.

****
עוד סיפורים מרתקים מאחורי אוצר הזמר העברי, נמצאים באתרו של עפר גביש, חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולים מזמרים בארץ ובעולם.

אחי הדוב: ובו נספר על ההשראה האמיתית לסיפורי פו הדוב של א.א. מילן

אלן אלכסנדר מילן השתמש בדמותו של בנו, בדוב הצעצוע שלו וביער הסמוך לביתם כמודל לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בהיסטוריה. אבל האם הילד ודובו אכן היו ההשראה האמיתית לדמויותיהם של פו וחבריו? יצאנו למסע בעקבות עברו של האיש שיצר את פו הדוב

אלן מילן יחד עם בנו, כריסטופר רובין ודובון הצעצוע המפורסם

"פו, תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה."

פו חשב רגע קט. "בן כמה אני אהיה אז?"

"תשעים ותשע."

פו הינהן. "אני מבטיח," אמר.

עיניו של כריסטופר רובין עדין הביטו בעולם, אבל ידו גיששה עתה אחר כפתו של פו.

גם אם לא קראתם בעצמכם מעולם את הדיאלוג הזה (כי אמא שלכם הקריאה לכם אותו וזה הספיק, או שגדלתם על כוכב לכת אחר), אתם בוודאי מזהים את הדמויות. 

פו הוא כנראה דוב הצעצוע המפורסם והאהוב בעולם. אומנם הוא דובון טיפשון שאין לו הרבה מוח בקודקודו, אבל מידות ליבו מפצות על כך לחלוטין. אנחנו מכירים אותו בזכות סיפוריו הנפלאים של אלן א. מילן שיצאו לאור בבריטניה שבין שתי מלחמות העולם בשני ספרים: "פו הדב" והמשכו "הבית בקרן פו". 

כריסטופר רובין, לעומתו, היה ילד אמיתי לחלוטין. שמו המלא היה כריסטופר רובין מילן, והוא היה בנו היחיד של אלן מילן והבעלים המאושר של פו "האמיתי" – דב הצעצוע שהיה המודל לסיפורי ההרפתקאות הקסומים, מלאי הדמיון, שטווה אביו.

כריסטופר רובין הילד עם בובת "פו" המקורית

כשכריסטופר הקטן היה בן שנה, הוא קיבל במתנה את "פו" – דובון פרווה חום בעל מראה רגיל למדי. כשכריסטופר היה בן ארבע, רכשו אלן ואשתו את חוות קוצ'פורד במחוז סאסקס. זו הייתה אחוזה כפרית אנגלית טיפוסית שגבלה ביער אשדאון, יער שלימים יהיה ברור כי הוא אביו הרוחני של ביתו של פו – יער ת"ק הפרסאות (או יער מאת האקרים, לצעירים שביניכם שמכירים רק את התרגומים החדשים). 

אז הילד, הדוב והיער היו אמיתיים, ואפילו הקשר ביניהם היה אמיתי: בהיעדר חברה אחרת כמעט בסביבה הכפרית, יער אשדאון אכן היה מגרש המשחקים של כריסטופר, ודובון הפרווה אכן היה כמעט – חבר, ובכל מקרה – הלך עם הילד לכל מקום. 

כאילו כל זה לא היה מספיק כדי להפוך את כריסטופר רובין לכוכב תכנית הריאלטי הראשונה בעידן המודרני – בחר המאייר ארנסט שפארד להנציח את הדמויות האמיתיות באיוריו המקסימים לספרים. לא הייתם צריכים להגיע לחוות קוצ'פורד כדי לדעת איך כריסטופר רובין נראה (ועדיין היו כאלה שטרחו והגיעו), בעמוד הראשון של הספר יכולתם לראות אותו גורר את הדוב המסכן כשראשו נחבט במדרגות.

ראשו של הדוב אדוארד נחבט במדרגות. איור של א. שפרד ל"פו הדוב"

כשפורסם הספר הראשון, "וויני הפו" (או בתרגומו לעברית, פשוט "פו הדוב") ההצלחה הייתה מיידית והמכירות עלו על כל התחזיות. תהילתו של פו יצאה מהר מאד מחוץ לגבולות האיים הבריטיים: הספר תורגם ליותר משלושים שפות, ביניהן אפילו לטינית. 

לעברית תורגם "פו" ארבע פעמים לפחות. הכתיבה העשירה של מילן, גם אם נכתבה בשפה ברורה לילדים, אינה קלה לתרגום. המתרגמים בחרו לתרגם מחדש בכל פעם את המונחים ושמות המקומות, וכך יש לנו יער שפעם קראו לו יער ת"ק הפרסאות, אבל הוא גם יער מאת האקרים, אלף הדונם או אלף הצעדים. 

מהתרגומים הראשונים לספרי א.א. מילן, הוצאת "מחברות לספרות". תרגום: אהרון אמיר.

ההתלהבות מדמותו של הדב חובב הדבש הייתה עצומה, ועוד לפני עידן דיסני שרכשה את הזכויות ויצרה את סדרת הסרטים האייקונית, הסיפור עובד בכל העולם למחזות, הצגות ילדים, ותסיכתי רדיו. (באתר הספרייה אפשר לשמוע את סדרת תסכיתי הרדיו בעברית שערך אוריאל אופק).

כך כריסטופר רובין, הילד עם השיער הארוך שאמו נהגה להלביש כילדה, הפך כמעט בין לילה למפורסם. דמות מוכרת בכל בית בו גדלו ילדים. 

הפקות פו הדוב בארץ: כרזה לקראת הצגת פו הדב, 1979. מתוך הארכיון העירוני, תל אביב יפו.
הפקות פו הדוב בארץ: חג היובל 50 ביום הילד, מירי גל בתפקיד כריסטוף רובין. מתוך ארכיון בית השיטה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אבל האם הוא אכן היה ההשראה האמיתית לסיפורים? האם הקשר בינו לבין פו שאנחנו מכירים היה טכני וחיצוני גרידא או שבאמת הספרים מספרים עליו? 

כדי לענות על השאלה הזו, צריך להכיר קצת יותר לעומק שתי משפחות מילן נפרדות – זו שאלן היה בה ילד בעצמו וזו שאלן היה בה האב. 

אלן היה כבר בן שלושים כשפגש את דורותי זה סלינקור (שכונתה דפני בפי ידידיה הקרובים) ב 1912. הוא התאהב בה מיידית, ולמחרת פגישתם הראשונה, הוא ביקש את ידה. היא נענתה, והם נישאו בשנה שלאחר מכן. אבל נישואיהם לא היו מאושרים. מכרים של בני הזוג נהגו להתלוצץ על כך שאם יש דמות בספרי פו שמבוססת על דפני הרי היא איה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אלן התנדב לצבא ונפצע בקרב על הסום. הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו בזמן שירותו, אבל חזר, כמו רבים אחרים, אדם שקט ומכונס אף יותר ממה שהיה קודם. 

אחוזת קוצ'פורד, ביתם של המילנים בסאסקס.

הם חיו בקוצ'פורד בחדרים נפרדים, זה של אלן תואר על ידי בנו כ "קטן ואפלולי" ואילו זה של דפני היה "מרווח ונאה". אלן לא היה אדם תובעני, ובבדידות הכפרית הוא הרבה לשחק גולף (בעצמו, או עם בנו. אשתו לא הצטרפה למשחק מעולם), להתבודד ולכתוב. 

הוא כן כתב עבורה, בכל עוצמת התשוקה של אהבה שאינה נענית במלואה. כי גם אם לא אהבה אותו כפי שאהב אותה בפגישתם הראשונה, היא העריצה את כתיבתו ותמכה בה. 

"ללא עידודה, ההנאה שהפיקה והצחוק שעורר בה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. למי אכפת היה כמה עותקים מכרו בהוצאת מת'ואן?" (כריסטופר מילן, המקומות הקסומים). 

כשכריסטופר הצטרף למעגל המשפחתי, הוא הכניס משהו חדש למערכת היחסים הזו. אבל זה לא היה מספיק. בשנותיו הראשונות הוא היה נתון להשגחתה של "נאני" – האומנת היקרה שלו שאהבה אותו בכל ליבה, והוא השיב לה ככל שיכול לב פעוט להשיב אהבה כזו. את הוריו הוא פגש פעמים מעטות במהלך היום. וכך, גם אם אהב אלן את בנו, הנה לא היו לו הזדמנויות רבות לבלות איתו.

אלן מילן משחק עם בנו כריסטופר ועם "פו הדוב"

קריאה בספריו האוטוביוגרפיים של כריסטופר, מעלה תמונה של ילד בודד שאהב את ילדותו השקטה והמוגנת בקוצ'פורד, והתפעם מהיופי שהיה מוקף בו. נראה כי הוריו עשו מאמצים כלשהם להגן עליו מפני הפרסום, לפחות בשנים הראשונות, אבל כשגדל מעט וכבר לא נשמר תחת סינרה של נאני, איש לא יכול היה להגן עליו מפני נערי בית הספר "גיבס" שלעגו לתספורתו ובגדיו. ומשם רגשותיו לגבי בן דמותו הספרותי הלכו והידרדרו. 

כריסטופר מעולם לא סלח לאביו על שהפך אותו לילד ההוא, שכולם מכירים את הסיפור שלו. עיתונאים ותחקירנים רבים לא היססו לעוט על הכביסה המלוכלכת של המילנים, וכך חזר הנרטיב הזה וסופר שוב ושוב – בעיתונות, בספרים ואף בסרטים. 

אבל האמת הייתה, ככל שניתן להבינה ממרחק השנים, שפרט למעטפת החיצונית, הסיפורים לא היו באמת אודות כריסטופר ומעלליו. הם לא היו יכולים להיות. 

כריסטופר רובין ופו על "גשר כפיסי פו", איור של ארנסט שפארד לפו הדוב

לכריסטופר לא היו אחים, ואף לא היו לו כמעט חברים בני גילו איתם יכול היה לשחק ביער. סיפורי פו וחבורתו עולים על גדותיהם מרוב הערכה לעוצמתה של חברות אמת ואהבת-אחים. הם מלאים בתום ובמשחקיות שקשה לדמיין כשקוראים את תיאורי ילדותו של כריסטופר עצמו, שהיה מוקף במבוגרים והסתדר איתם הרבה יותר מאשר עם ילדים אחרים. 

אלן נדרש למקור אור אחר ממנו הוא שאב את הרעיונות לכתיבתו, מקור שיספק לו את הקסם והרוך שנגעו בקוראים רבים כל כך בכל העולם. 

"לפני שנים רבות, חי אדם, ולו שלשה בנים. כך התחלנו. כך תמיד התחילו סיפורי האגדות." 

במילים אלה פותח אלן מילן את האוטוביוגרפיה שלו, ששני שליש ממנה מוקדשים לימי ילדותו ונערותו. 

"האומנת שלנו, היא שהייתה מקריאה לנו את הסיפורים הללו, ובשעה שעשתה זאת בארי הביט בקן ושניהם הביטו באלן… בעוד רגע, בארי יהפוך לפטריה, וקן לדוב דו ראשי."

אלן גדל במשפחה שונה לחלוטין מזו שגדל בה בנו. היו לו שני אחים גדולים, קרובים זה לזה בגיל,  ויחד הם היו חבורה עליזה להפליא. הם ביימו יחד מחזות פרטיים, המציאו מעשי קונדס ששיגעו את האומנות ובאופן כללי התנהגו כמו שהיינו מצפים מחבורת אחים להתנהג. 

ילדותו של אלן הייתה כל מה שלא הייתה ילדותו של כריסטופר – רועשת וחמימה. מוקפת במגעם התמידי של אחים אוהבים, אב קרוב ואם דואגת. מלאת שמחה והרפתקאות קטנות של יום יום. 

בארי היה האח הגדול אבל את קן, האח השני, אלן אהב והעריץ בכל ליבו ונפשו. הם היו בלתי נפרדים, כילדים וגם מאוחר יותר – כנערים וכגברים צעירים. עד למותו של קן. 

"הדרך היחידה שלי לתאר אותו, למרות שהמילים האלה אינן משקפות היטב את עליונותו על פני, היא שהוא היה טוב יותר ממני. אדיב יותר, בעל לב גדול יותר, סבלן יותר,בעל טבע מתוק יותר, ראוי יותר לאהבה. כל אלה ואף אחד מאלה, מתארים אותו. לו הייתם מכירים את שנינו, הייתם מעדיפים אותו". (אלן מילן, אוטוביוגרפיה). 

כריסטופר רובין וחברו פו, גרסת דיסני

למרות שאלן היה המוכשר מביניהם, הם הלכו יחד ללמוד בקיימברידג', וכתבו יחד ל"גרנטה" – מגזין הסטודנטים, תחת ראשי התבות המשותפים שלהם – א.ק.מ. 

"חזרזיר יקירי" אמרתי, "כל הספר הוא עליך"

"אה, אז הוא על פו" הוא צייץ. 

את פו אנחנו באמת מעדיפים, על זה אין ויכוח, אבל חזרזיר זוכה להרבה דברים טובים שפו לא. כי את פו אי אפשר לקחת לבית הספר בלי שכולם ישימו לב, אבל חזרזיר כזה קטן, שהוא מחליק בקלות לתוך הכיס… וככה הוא מקבל הרבה יותר חינוך והשכלה מאשר פו. אבל לפו לא אכפת. יש כאלה שיש להם שכל, הוא אומר, ויש כאלה שאין להם. ככה זה."

(מתוך ההקדמה ל"פו הדוב") 

את "פו הדוב" הקדיש אלן לדפני אישתו, באחת ההקדשות המפורסמות ביותר בעולם הספרות, אבל את האוטוביוגרפיה שלו, אלן מקדיש לקן, שנפטר כעשור לפני שזו יצאה לאור. 

"לזכרו של קנת ג'ון מילן. מי שנטל את הרע שבי ויצר את הטוב שבי". 

וזהו. כמיטב המסורת חשוקת-השפתיים הבריטית, מותו של קן, שניתן לנחש כי השפיע עמוקות על אלן, לא מתואר בספר, ואיש לא זכה מעולם לשמוע על רגשותיו בנושא זה. 

קן חוזר להופיע באוטוביוגרפיות של כריסטופר רובין. לא כדוד חי או מישהו אהוב שדובר עליו בבית, אלא כדמות עמומה שאביו חיפש תמיד. אם זה היה במשחקיו עם בנו או בבחירת מיני המתיקה בשעת התה – הוא חיפש לגעת שוב ברוחו של אחיו שלא היה עוד איתו. 

אבל היה מקום אחד שבו הוא איפשר לעצמו להשתעשע בזכרונות ולהביא לידי ביטוי את רגשותיו הנוסטלגיים, האמיתיים – וזה היה בכתיבתו. בספרי פו הדוב, הוא הקים לתחייה את הימים התמימים והרחוקים בהם יצאו האחים יחד להרפתקאות בנוף הכפרי האנגלי. גילו קטבים צפוניים ומצאו פילים נפילים. 

פו שלו הוא בן דמותו של האח הזה, שאולי לא היה חכם כשני אחיו האחרים, אבל היה טוב יותר. מבין יותר מהם הדברים החשובים באמת בחיים. אהוב יותר. "פו-הדובי" יותר. ושאליו הוא כל כך התגעגע. 

"והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכושף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודובו." (הבית בקרן פו).

צ'אט GPT נגד ההשכלה הגבוהה

איך ישפיעו הצא'טבוטים על החשיבה המקורית והיצירתיות שלנו? איך הם ישפיעו על המחקר המדעי, ההשכלה הגבוהה ומערכת החינוך? איך מתמודדים עם תופעת העובדות המוטעות של אותן טכנולוגיות? והאם יכול להיות שבעוד כמה שנים כבר לא יהיו יותר ספריות?

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: פרופ' קרין נהון

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

 

מהפכת המידע שנישאת על גבה של הבינה המלאכותית מתחילה להשפיע ולשנות סדרי עולם: במדע וברפואה, בשוק העבודה, בזירת הסייבר, וגם כאן אצלנו בספרייה הלאומית – כמו גם במוסדות אקדמאיים, במוסדות מחקר, ובמערכת החינוך.

בפרק הזה ננסה להבין כיצד נצרוך מידע וידע בעידן הבינה המלאכותית? איך ייראו החינוך וההשכלה הגבוהה בבית-הספר ובאקדמיה? איך מתמודדים עם תופעת העובדות המוטעות ההולכת ומשתרשת במדע ובמחקר? וגם נבדוק האם המידע שנקבל מצ'אט בוטים יבוא על חשבון החשיבה המקורית והיצירתיות?

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

המהפך שחוללו אדגר אלן פו וז'בוטינסקי בשירה העברית

אם לא יוכל להכווין את התנועה הציונית בדרכה למדינה ריבונית, האמין ז'בוטינסקי שיוכל להגשים מטרה שאפתנית וחינוכית לא פחות: לכוון את הספרות החדשה והמתגבשת של המדינה העברית שבדרך. לשם כך גייס את אדגר אלן פו

בשנת 1923 מצא את עצמו זאב ז'בוטינסקי מסולק מההנהלה הציונית. הקרע היה דרמטי, גם אם לא פתאומי לחלוטין. רוחו העצמאית והאופוזיציונרית של המנהיג הציוני והדעות שהציג בכישוריו הפובליציסטיים הפנטסטיים שכנעו את רשויות המנדט הבריטי שמדובר במטרד שיש לסלק מהארץ. חיים ויצמן, ראש ההנהלה הציונית, השתכנע אף הוא שאין לז'בוטינסקי מקום בזרם המרכזי של התנועה הציונית.

בעת הזאת, ללא הכנסה קבועה ועם יומן פנוי ממחויבויות רשמיות חזר ז'בוטינסקי אל מה שכינה בחיבה מעורבת באירוניה – ה"שעשוע" שלו:

לא עוד מדיניות לי. אם ויצמן ייצא – או יאולץ לצאת – יש לו 'שעשוע': כימיה. ואני, ה'שעשוע' שלי זאת ספרות. במקרה כזה אעסוק בדנטה. אני מטבעי יושב אוהל, והבריות תמיד סחבו אותי לפוליטיקה.

ובמילים אחרות, אם נבצר ממנו להכווין את התנועה הציונית בדרכה למדינה ריבונית, האמין ז'בוטינסקי שיוכל להגשים מטרה שאפתנית וחינוכית לא פחות: לכוון את הספרות החדשה והמתגבשת של המדינה העברית שבדרך. את הדברים כתב בתקופה שייסד את בית"ר, התנועה הפוליטית שעוד תכבוש מקום מרכזי ביישוב, כך שמוטב להתייחס בהסתייגות לעדותו האישית.

כך או כך, אין מחלוקת שז'בוטינסקי היה אינטלקטואל רחב אופקים, משכיל ומוכשר. הוא היה נואם, הוגה דעות, משורר, סופר ומתרגם דגול וראה בעשייה האומנותית והספרותית שליחות חשובה שנחוצה לעיצוב דמותם של היחיד והחברה. לצד זיקתו לספרות הקלאסית, העברית הייתה מאהבותיו הגדולות.

על הרקע הזה, באותם ימים חבר ז'בוטינסקי לידידו שלמה זלצמן ונעשה שותפו בהוצאת הספרים העברית "הספר" שמושבה בברלין. הוא הגה תוכנית ספרותית רחבת היקף להוצאה לאור של יצירות קלאסיות בתרגום לעברית, בהתאם לגישה הרצויה בעיניו לספרות העברית. שיא התוכנית השאפתנית תוכנן להיות תרגום בחריזה שקולה של פסגת השירה האירופית, "הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי.

אבל עד מהרה נסחף ז'בוטינסקי שוב בזרמי הפוליטיקה, ומתוכניתו הנרחבת מומשו רק חלקים. הוא תרגם רק חלקים קטועים מ"התופת" – החלק הראשון בטרילוגיית "הקומדיה האלוהית" של דנטה – ולא פחות חשוב, הוציא לאור חוברת של תרגומי שירה לעברית. לכאורה תרומה צנועה מאוד, אך אי-אפשר לזלזל בהשפעת הספרון הקצרצר שראה אור בברלין בשנת תרפ"ד (1923). תוכלו לצפות בספר המלא בקישור שכאן.

הספרון "תרגומים", זאב ז'בוטינסקי

 

העורב ואנבל לי בעברית

ז'בוטינסקי, שנולד באודסה ב-1880, נפטר בניו יורק כשביקר במחנה קיץ של בית"ר באוגוסט 1940. ב-60 שנות חייו חיבר בסך הכול שני רומנים: "שמשון" ו"חמשתם". את שניהם כתב ברוסית, שפת אימו. אך היה זה דווקא הספרון הקטן של תרגומי השירה שהשפיע השפעה עמוקה, מהפכנית ממש, על הספרות העברית החדשה. ובייחוד בלטו שני השירים הראשונים בחוברת – שני שיריו המוכרים ביותר של הסופר והמשורר האמריקאי אדגר אלן פו – "העורב" ו"אנבל לי". מה לספרון התרגומים הקטן של ז'בוטינסקי ולמהפך בשירה העברית? כבר נספר, אבל לפני כן נציץ רגע לסיפורו האישי של אדגר אלן פו.

דאגרוטיפ של אדגר אלן פו, שנת 1849

פו נחשב כיום לסופר לנוער בעיקר. באמריקה מולדתו זכה להתעלמות כמעט מלאה, ורק מאז שגילו אותו המשוררים הסימבוליסטים הצרפתים – ושארל בודלר בראשם – יצא לו מוניטין של גאון ספרותי. הוא חיבר בחייו רומן אחד ויחיד, אך התמחה בסוגות של שירה מלודית וסיפורים קצרים. כל אוהבי סיפורי שרלוק הולמס והספרות הבלשית, המדע הבדיוני, סיפורי רוחות ואימה – כדאי שיעברו קודם אצל פו. הוא שהמציא את הז'אנרים הללו, או לכל הפחות פיתח אותם בסיפוריו באופן שיטתי ועמוק.

בשנת 1835 התחתן פו, היוצר הדלפון בן ה-38, עם דודניתו וירג'יניה קלם בת ה-14. למרות פער הגילים, נראה שהיו אלה נישואים מאושרים שהגיעו לקיצם הטראגי ב-1847 עם מותה של וירג'יניה ממחלת השחפת שבה נדבקה שש שנים קודם לכן.

בשנות מחלתה הקשה של אשתו-דודניתו התקרב פו למה שלימים יטען שהוא הנושא הראוי ביותר לספרות – הוא המוות, וספציפית מותה של אישה אהובה. בכך עסקו גם שני שיריו המוכרים ביותר, שאותם יתרגם ז'בוטינסקי בקונטרס תרגומיו כדוגמה לנתיב הראוי לשירה העברית – נתיב של שירה דינמית, אישית, חרוזה, דרמטית-טראגית.

וירג'יניה פו (בתמונה בת 26), ההשראה לאנבל לי וללנורה – שתי הנשים המתות שאליהן עורג המשורר אדגר אלן פו בשני שיריו המוכרים ביותר

 

ספרדית או אשכנזית? המאבק על ההברה

בהקדמה לחוברת תרגומיו טוען ז'בוטינסקי שאומנם איננו משורר גדול, אך הוא משוכנע שההברה הספרדית היא שתשלוט בשירה העברית כמו גם בדיבור העברי – ולשם כך הקדיש את תרגומיו בחוברת. נאמן להשקפתו שראשית כול ומעל הכול יש לבחור בהברה הנכונה, בהקדמה שכתב התייחס ז'בוטינסקי לסוגיית ההברה עוד לפני שהתמקד בנושאים הראויים לכתיבת שירה, במשלב ובהיבטים אחרים. ובמילותיו שלו:

מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר. אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם-כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח.

כך צלל ז'בוטינסקי ללב הדיון שהסעיר באותן שנים את כל משוררי הספרות העברית החדשה: באיזו הברה יש לכתוב שירה בעברית? בהברה האשכנזית הדומה ליידיש, ההברה שבה כתבו ביאליק וטשרניחובסקי מתחילת דרכם הפואטית? או שמא בהברה הספרדית שכבר החלה לכבוש את הדיבור העברי בארץ ישראל? ז'בוטינסקי תמך חד-משמעית בהברה הספרדית.

מנגד עמדו ח"נ ביאליק, שעוד לפני שעלה לארץ גילה שאיננו יכול לכתוב בהברת העברית הספרדית, המדוברת, ושאול טשרניחובסקי, שהדגיש בפשטות שאיננו מעוניין. אך המשוררים החדשים שהושפעו מהספרון של ז'בוטינסקי אימצו בחום ובטבעיות את מה שמורם כינה "העברית הספרדית". לא שהייתה להם ברירה, כאמור זאת הייתה ההברה שבה דיברו באופן טבעי.

על אף היותו מנהיג ציוני עם משנה סדורה, לרוב העדיף ז'בוטינסקי להשאיר את הספרות חפה מאידיאולוגיות פוליטיות ולבכר את האסתטיקה הספרותית. לראייתו, הספרות ממילא תחנך בעקיפין את קוראיה. לפי ז'בוטינסקי, כוחה של הספרות הוא סגנוני ולא חינוכי (ואנחנו נוסיף, מטיפני), והוא האפקט הדרמטי שמבקש המשורר, והמתרגם העוקב אחריו, להפיק בשירו.

אדגר אלן פו התאים במיוחד לשרת את התפיסה האסתטית הזאת. אמן הסיפור הקצר והשירה הטראגית, שטווה בסיפוריו עולמות פנטסטיים רבים ומשונים, לא נרתע מהמבקרים הרבים בני זמנו שיצאו נגדו. הוא לא התרעם על הטענות שהוא חרזן מוצלח ולא יותר, שעלילותיו בפרוזה מגוחכות ולא אמינות ושהספרות צריכה לעסוק בדברים רציניים יותר (ומוסריים וחינוכיים יותר) מאשר עורב מדבר או בלש הפותר עבור המשטרה אובדת העצות תעלומות רצח שכשלה בפיענוחן. ואולי אפשר גם לומר שבעולמו של פו הספרות יכולה להיות שעשוע שהוא אינטלקטואלי ורציני אבל לא מלא בחשיבות עצמית המובילה לצנזור עצמי.

את רוח היצירה וההיתול הזו החדיר ז'בוטינסקי בתרגומיו לפו. איך מתרגמים למשל את "נֶוֶרמוֹר" (Nevermore), שבשירו המקורי של פו, "העורב", זוהי קריאה מאיימת וסתומה שחוזר ומשמיע העורב למשורר? הפתרון שבחר ז'בוטינסקי: "אל עד-אין-דור". תרגום מעט מסורבל שמטרתו לשמור על החריזה המקורית, ומתוך כך על צליל הקריאה של העורב.

 

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר־הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים־וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

"זֶה אוֹרֵח" – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר".

 

זְכוּרָנִי: לֵיל־עֲצֶבֶת – סוּפַת־חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –

אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;

לֵיל אֵין־סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי־הֶבֶל

הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –

אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –

כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.

[הפסקאות הפותחות של העורב, בתרגום זאב ז'בוטינסקי]

 

בספרון מתגלים גם כישרונו הספרותי האדיר של ז'בוטינסקי ושליטתו המרשימה בכמה שפות – אנגלית, צרפתית, איטלקית – שלא היו שגורות בפי מרבית בנות ובני היישוב העברי, ושהספרות בשפות אלו לא הייתה נגישה להם. למעשה אפשר לטעון שז'בוטינסקי אף צפה את הכיוון שתתפוס הספרות העברית שנים רבות לאחר מכן למשך עשורים ארוכים: ספרות המושפעת ממגמות בספרות הצרפתית והאנגלית, ולא ממגמות בספרות הרוסית והגרמנית.

פרופ' דן מירון מספק לנו הצצה להשפעתם העצומה של תרגומי ז'בוטינסקי על דוברי העברית המתחדשת. בספרו "הגביש הממקד", המוקדש לז'בוטינסקי המספר והמשורר, כתב כי תרגומי "העורב" ו"אנבל לי", כמו שאר התרגומים בספרון, "נלמדו על פה, הוקראו ואף 'הוצגו' בידי שחקנים וקריינים בערבי קריאה, 'דוקלמו' בעשרות בתי ספר עבריים בני הזמן, מגימנסיה הרצליה שבתל אביב, דרך רשת בתי הספר העבריים של 'תרבות' בפולין ועד הגימנסיה העברית של משה שוואבה בקובנה שבליטא. השפעתם המחשמלת לא פגה בשנות השלושים. קרוב לוודאי שלא קם מתחרה לחוברת התרגומים של ז'בוטינסקי מבחינת העומק וההיקף של השפעתה עד להופעת הספר 'שירת רוסיה' בעריכתם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג בשנת 1942".

ואם כבר הוזכרו שלונסקי וגולדברג, נוסיף שכל חבורתם הספרותית – ובזאת נכלל גם מנהיגה נתן אלתרמן – הושפעה עמוקות מתרגומי ז'בוטינסקי. אנשי החבורה ביקשו לעמוד באתגר שהציבו בפניהם וליצור שירה עזה השואבת לא רק מהמורשת הספרותית של עם ישראל, אלא גם מספרות העולם המודרנית ומהעברית החיה והמדוברת ברחובות היישוב העברי.

 

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

[הפסקאות הפותחות של אנבל לי, בתרגום זאב ז'בוטינסקי]

 

לסיום, הרגשנו הכרח לחפש שיר שבו ז'בוטינסקי עמד באתגר ובנוסחה שהציב פו, ובייחוד רצינו שיר על אהובה שמתה. לא מצאנו, ואם אתם ואתן, קוראינו, מכירים אחד כזה, נשמח אם תעדכנו אותנו בתגובות. אבל כן מצאנו שיר שכתב ז'בוטינסקי ב-1902 והושם בפיה של שארלוט קורדה. חובבי היסטוריה צרפתית בטח זוכרים שקורדה היא המתנקשת שרצחה את הפוליטיקאי ז'אן-פול מארה, מהקולות הקיצוניים ביותר במהפכה הצרפתית ותומך נלהב בהוצאות להורג בגליוטינה של "אויבי המהפכה". בשירו של ז'בוטינסקי כותבת קורדה על רגעיה האחרונים ומסבירה מדוע התנקשה במארה. את השיר כתב ז'בוטינסקי ברוסית ותרגם חנניה רייכמן. הוא מוצג בשלמותו בפרויקט בן-יהודה:

 

הַבֹּקֶר אוֹר. עֵת לַעֲצוֹר בָּעֵט –

וְיִתָּכֵן, בִּכְלָל הִגִּיעָה עֵת:

צֵל בֶּן-אָדָם חָלַף עַל יַד הַצֹּהַר.

שָׁלוֹם, אָחִי, וּזְכוֹר אֶת הָאָחוֹת.

בְּעוֹד שָׁעָה, בַּדֶּרֶךְ מִן הַסֹּהַר,

שׁוּב אֶזְכָּרְךָ – וְאָז מִבְּלִי רְעֹד

אֶפְגוֹשׁ בִּצְחוֹק גַּרְדֹּם וּמַאֲכֶלֶת.

שָׁלוֹם.

    שֶׁלְּךָ,

      שַׁרְלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֵת.

[הפסקה המסיימת של השיר שַׁרלוֹֽטָה הָאֻמְלֶלֶת, תרגום חנניה רייכמן]

 

לקריאה נוספת

דן מירון, הגביש הממקד: פרקים על זאב ז'בוטינסקי המספר והמשורר, הוצאת מוסד ביאליק (2011)