איך ישפיעו הצא'טבוטים על החשיבה המקורית והיצירתיות שלנו? איך הם ישפיעו על המחקר המדעי, ההשכלה הגבוהה ומערכת החינוך? איך מתמודדים עם תופעת העובדות המוטעות של אותן טכנולוגיות? והאם יכול להיות שבעוד כמה שנים כבר לא יהיו יותר ספריות?
מהפכת המידע שנישאת על גבה של הבינה המלאכותית מתחילה להשפיע ולשנות סדרי עולם: במדע וברפואה, בשוק העבודה, בזירת הסייבר, וגם כאן אצלנו בספרייה הלאומית – כמו גם במוסדות אקדמאיים, במוסדות מחקר, ובמערכת החינוך.
בפרק הזה ננסה להבין כיצד נצרוך מידע וידע בעידן הבינה המלאכותית? איך ייראו החינוך וההשכלה הגבוהה בבית-הספר ובאקדמיה? איך מתמודדים עם תופעת העובדות המוטעות ההולכת ומשתרשת במדע ובמחקר? וגם נבדוק האם המידע שנקבל מצ'אט בוטים יבוא על חשבון החשיבה המקורית והיצירתיות?
האספן המסתורי שייסד את אוסף כתבי יד אסלאמיים בספרייה הלאומית
האספן יוחנן בן דוד הוריש את אוסף האמנות שלו למוזיאון ישראל ותרם לספרייה הלאומית כתבי יד שהיוו את ראשית אוסף כתבי היד בספרייה. למרות מעמדו בעולם האמנות והאספנות, הוא לא מוכר בציבור הרחב. בחינה של חייו של יוחנן בן דוד מגלה דמות חידתית, שבה רב הנסתר על הגלוי.
בבוקר שבת בשנת 1969 עצרו שתי מכוניות השייכות לשגרירות ישראל מחוץ לבניין דירות רגיל למראה בצפון לונדון. בעליה של הדירה, האספן יוחנן בן דוד, נפטר זמן קצר קודם לכן. לפני מותו בן דוד הוריש למדינת ישראל את כל אוסף האמנות שלו, שאותו הוא הגדיר כ"אוסף נפלא, שאין כמוהו לא בבריטיש מוזיאום ולא במוזיאון בקהיר". אמנם, חלקים מהאוסף הוצגו בראשית המאה העשרים בגלריות נחשבות, אך לא היה ידוע מה גודלו האמיתי של האוסף ומה הוא מכיל.
כאשר צוות השגרירות פתח את החדרים, שהיו נעולים זמן רב, הוא גילה אוצר בלום של כתבי יד, שטיחים, כלי נשק וחפצי אומנות שונים מהודו ומפרס. מול המראה המפתיע, גויסו במהירות עובדים נוספים ומכוניות נוספות, על מנת להעביר את האוסף לשטח השגרירות. משם הוא עשה את דרכו טיפין-טיפין באמצעות הדואר הדיפלומטי לישראל.
האוסף של יוחנן בן דוד מהווה את הבסיס לאוסף אמנות האסלאם במוזיאון ישראל ומהווה את ראשית אוסף כתבי היד האסלאמיים בספרייה הלאומית. אולם, למרות שהאוסף גדול, מרשים ומצביע על מומחיותו וטעמו הטוב והייחודי של האספן, בן דוד כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב.
יוחנן בן דוד (בפרסית: יוחנא דאוד) נולד ב-1885 למשפחה יהודית אמידה מטהראן, איראן. משפחתו נדדה בין פרס והודו, וב-1907 בן דוד הגיע לבריטניה על מנת ללמוד תולדות האמנות וספרות באוניברסיטת קיימברידג'. לאחר לימודיו הוא החל לייעץ לאספנים שונים, ביניהם האספן השוויצרי גנרל מוזר (Moser). במקביל לייעוץ שנתן לאחרים, הוא גיבש לעצמו אוסף כתבי יד משל עצמו. ב-1920 הוא תרם מספר כתבי יד פרסיים לספרייה הבריטית, בעיקר מכתבים של עבד אלבהא ועוד מספר כתבים על הדת הבהאא'ית. ב-1925 הוא תרם מספר כתבי יד לספרייה הלאומית שאך-זה קמה. פרופ' דוד אידר, רופא ופעיל ציוני שפעל בבריטניה עבור האוניברסיטה העברית, המליץ על קבלת התרומה. אידר כתב להוגו ברגמן, ראש הספרייה דאז, כי תרומת כתבי היד של בן דוד תשלים את האוסף המתגבש בספרייה במדעי המזרח. לדבריו, ספריית גולדציהר, שהגיעה לספרייה זמן קצר קודם לכן, מבססת את אוסף הספרים של הספרייה, והתרומה של בן דוד משלימה אותה מבחינת כתבי יד. יוחנן בן דוד תרם לספרייה הלאומית ב-1925 39 כתבי יד בנושאים מגוונים. בין הבולטים שבהם, כתבי יד מעוטרים של המשורר הפרסי חאפט', ג'לאל אלדין רומי וג'אמי. כמו כן, הוא תרם מספר כתבים של מייסד הדת הבהאא'ית, הבהאא' אללה.
על פי ד"ר סיון לרר מן האוניברסיטה העברית, בן דוד לא לבד באימוץ הדת הבהאא'ית במקביל לדת היהודית. היו לא מעט יהודים יוצאי פרס שעשו זאת גם כן. ב-1911 בנו של מייסד הדת הבהאא'ית וממשיך דרכו, עבד אלבהא, הגיע לבקר בלונדון ובפריס, על מנת להיפגש עם חסידיו. במהלך ביקורו, הוא חיתן את בן דוד עם אשתו, רג'ינה חאנום. בתיאור החתונה שנמצא בספר על מסעו של עבד אלבהא נכתב כי משפחתה של הכלה הייתה מחסידי בהאא' אללה עוד מימי שהותו בעיראק. בספר בן דוד מביע נאמנות כלפי עבד אלבהא, אך מקפיד להדגיש את זהותו היהודית, למשל, בציון התאריך העברי במקביל לזה הלועזי. כמו כן, באלבום המשפחתי שהכין מצוי שטר תנאים יהודי לנישואיו עם רג'ינה.
בן דוד תרם פעם נוספת לספרייה הלאומית ב-1946. בתרומה זו הוא העביר לספרייה הלאומית 56 כתבי יד, בעיקר בנושאי משפט אסלאמי. ב-1965 הוא כתב למנהל הספרייה הלאומית, פרופ' דוד וורמן, וביקש לתרום את שאר האוסף שלו תמורת תנאים שיאפשרו לו לעלות לישראל ולסייע בקטלוג החומרים. רצונו העז לעלות לישראל לא התממש, והוא נפטר באנגליה מספר שנים לאחר מכן.
בן דוד היה אדם רוחני מאוד. ארכיונו, המצוי בספרייה הלאומית, מכיל מאות קטעים בכתב ידו שבהם הוא מנסח לעצמו רעיונות בנוגע לאלוהים, עם ישראל ומשימתו של המאמין בעולם הזה. טיוטות אלה היוו את הבסיס לחיבורים תיאולוגיים שלמים יותר בהם הוא שוטח את משנתו התיאולוגית בנוגע למעמדו של עם ישראל בעולם. למשל, בקובץ שחיבר לזכרו של אחיו יקותיאל, הוא טוען כי ברית המילה היא הסימן של העם היהודי שנבחר וזכה להגנה על ידי אלוהים על מנת להצהיר את האמת שלו לעולם, ו"להקים את מלכותו בעולם כפי שהיא בשמיים". זהו ציטוט כמעט מדויק מתוך "תפילת האדון" הנוצרית. ערבוב זה של מסורות מצביע על הגמישות שהעניק לעצמו באימוץ מסורות שונות שאותן גיבש לגישה הרוחנית הייחודית לו.
בין הפריטים הייחודיים בארכיונו של בן דוד נמצא ספר היסטוריה משפחתית שהכין. הספר, המעוטר בפסוקים שבן דוד כתב ועיטר בטוב טעם, מקושט גם בחלקים מכתבי יד שהוא גזר והדביק כמסגרות מסביב לתמונות והתעודות השונות בספר.
אישיותו המיוחדת של יוחנן בן דוד והאוסף המרשים שלו היוו השראה לשלוש תערוכות. שתיים של אמנית הטקסטיל קטיה אויחרמן, "חדרו של האספן" ו-Rendering of Writings, ו"עצם הדברים" של הצלמת עילית אזולאי.
"אם המנזרים" נגד "מגדל בבל" במלחמת העולם השנייה
מנזר מונטה קסינו, שכונה "אם המנזרים" בהיותו הראשון שהוקם במערב אירופה, נמצא במיקום אסטרטגי ביותר. הגבעה שהוא שוכן עליה שולטת על הדרך מצפון איטליה לרומא. בחודשים ינואר עד מאי 1944 התחוללו במקום קרבות עזים, בהם נטלו חלק חיילים מעשרות לאומים שונים במדי בעלות הברית, ומולם חיילים גרמנים, אוסטרים ואיטלקים. המערכה הסתיימה עם נסיגת הגרמנים, לאחר הבקעת "קו גוסטב", בסוף מאי 1944.
חיילים פולנים בהריסות מנזר מונטה קסינו. צילום: Melchior Wańkowicz
מנזר מונטה קסינו, שהוקם במאה ה6 לסה"נ, הוא העתיק במנזרי מערב אירופה. המנזר הוקם על ידי בנדיקטוס (ברוך) מנורסיה, מייסד מסדר הבנדיקטינים הקרוי על שמו, והוא גם קבור שם לצד אחותו הנזירה סכולסטיקה. התקנון שקבע בנדיקטוס שימש כאב טיפוס למסדרים אחרים, מה שהביא לכינוי של מונטה קסינו: "אם המנזרים".
במשך השנים הצטברו במנזר אוצרות אמנות רבים. במהלך מלחמת העולם השנייה הועברו אליו למשמרת גם יצירות רבות מהמוזיאון בנאפולי. הגרמנים ארגנו העברה של חלק מיצירות האמנות לקריית הוטיקן, וכן למנזרים נוספים באיטליה. מבצע פינוי היצירות עורר מחלוקות בין קציני הכוח הגרמני שהיה אחראי לשינוע, למשל בשאלה לאן לפנות אותן ומי יהיו המלווים. זאת בעיקר בשל הכוונה להעביר חלק מהיצירות אל מי שעל שמו נקראה הדיביזיה שלהם. כי על אזור מונטה קסינו שלטה דיביזיית הרמן גרינג, שהיה ידוע לשמצה במנהגו "לאמץ" יצירות אמנות גזולות מהאזורים שנכבשו.
בין כתבי היד העבריים בקטלוג הספריה הלאומית ניתן למצוא סריקה של כתב יד מעניין השמור כיום במנזר מונטה קסינו. זהו פלימפססט, כתב יד שנכתב על גבי כתב יד קדום יותר. במקרה שלנו זהו ספר תהילים לטיני, שנכתב על כתב יד עברי מהמאה ה13 של הלכות הרי"ף למסכת עירובין.
במלחמת העולם השנייה נפגע המנזר בהפצצה אווירית של בעלות הברית, לאחר כישלון התקפות רבות מן הקרקע שבהן ניסו בעלות הברית לכובשו מידי הגרמנים ששלטו באזור. ההפצצה בוצעה בלחץ דעת הקהל, בעיקר בארצות הברית, וזאת למרות המודעות לחשיבותו בעולם הנוצרי ולניסיונות של הוטיקן למנוע את הרס המנזר. עד היום ניטש ויכוח בין החוקרים האם היו לגרמנים עמדות בתחומי המנזר – למרות שאין חולק על כך שמחוץ לחומות ובחסותן היו עמדות תצפית ומקלעים גרמניות.
לאחר המלחמה שוקם המנזר, והוחזרו אליו רוב אוצרות האמנות והתרבות שפונו במלחמה.
המערכה על מונטה קסינו גבתה מחיר דמים נורא: מעל 54,000 הרוגים לכוחות בעלות הברית, וכ20,000 הרוגים למדינות הציר. על המהלכים האסטרטגיים, השיקולים הטקטיים וההחלטות הצבאיות של הצדדים הלוחמים התפרסמו מחקרים רבים. אני רוצה להתמקד בהיבט האישי והאנושי, שהיתה לו השפעה רבה על מהלך המערכה.
כוחות בעלות הברית שהשתתפו בקרבות במונטה קסינו כללו אנשים ממדינות שונות ובני לאומים רבים: אמריקנים – כולל יפנים אזרחי ארה"ב, בריטים- אנגלים, אוסטרלים, ניו זילנדים (כולל מאורים), כוחות הודיים – כולל פנג'אבים וגורקה (אנשי הרים מנפאל). בחיל המשלוח הצרפתי היו, לצד חיילים צרפתיים (אירופאים) גם חיילים מרוקנים, אלג'ירים, ותוניסאים. לצידם לחמו פולנים, מתנדבים איטלקיים, מתנדבים מצ'כוסלובקיה, מברית המועצות והארצות הבלטיות השונות, וחיילים ברזילאים. וכמובן – חיילים יהודים, בין אם בצבא אנדרס הפולני, בצבא הבריטי או חיילים מארה"ב.
"הניו-זילנדים הגבוהים והגרמיים, שהגיעו מן הקצה השני של העולם, תרמו עכשיו את מבטאם הבולט לבליל הלשונות שהתבטא בצעקות ובקללות. אחד מקציניהם תיאר את כניסתו לעולם הרב-לאומי של הארמיה החמישית:
'כשנסענו במעלה כביש מס' 6, כמעט דורדרנו לתעלה על ידי נהגים כושים-אמריקאים. שוטר צבאי הודי הזהיר אותנו לבל נבזבז זמן בפינה של סאן ויטורה, שמעליה עקפנו גדוד אלג'ירי עם קצינים צרפתים. חלפנו על פני שדה של רגימנט בריטי, כמה מאות חיילי חי"ר אמריקאים שעבדו בדרך, והגענו למפקדת הקורפוס מאחורי שני גנרלים ברזילאים. בחדר הראשון שמעתי להפתעתי שיפנים השתלטו על הטירה'." (מונטה קאסינו, עמ' 143-144)
נראה שהקצין המדובר הוא גנרל-מיור סר הווארד קיפנברגר, שתיאור דומה מופיע בספרו האוטוביוגרפי "בריגדיר הרגלים". בספר הוא מסביר שה"יפנים" הם חיילים אמריקנים ממוצא יפני…
יאן אייבנשוץ היה יהודי ששירת בצבא הפולני של אנדרס, ב"דיוויזיה השלישית של רובאי הקרפטים". תיאוריו מאפשרים הצצה אל חיי החיילים ותחושותיהם במלחמה על הדרך לרומא:
"במשך החודשים הראשונים גיליתי שהמאפיין את היחידות שלנו הוא מאמץ פיסי ועייפות, החששות מסכנות היוו רק מרכיב משני. לחשוב שרושם זה קיבלתי תוך כדי שירותי בארמיה השמינית הבריטית המודרנית, שיחידתנו היוותה חלק ממנה ושלרשותה עמדו כמויות עצומות של שירותים ואמצעי תחבורה. למרות זאת, בקו החזית הצטרכנו כמעט תמיד להגיע ליעדנו ברגל, בצעדנו בשבילים קשים למעבר, תוך נשיאת חימוש כבד." ("שביתי פלוגת צנחנים גרמנים", עמ' 112).
וכך אייבנשוץ מתאר את ההגעה למונטה קאסינו, מתוך הפרק נסיעה אל הגהינום:
"הנה אנחנו בזירת מונטה קסינו מול עמדת מפתח של קו ההגנה הגרמני שנקרא גוסטב. כאן בנובמבר 1943, הצליחו הגרמנים לעצור את המתקפה של הארמיה החמישית האמריקנית ואחר כך בזה אחר זה את המתקפות של האנגלים, הניו-זילנדים, ההודים, יחידות דרום-אפריקניות, צרפתיות (שכללו אלג'יראים, מרוקנים ואיטלקים) תוך גרימת אבידות כבדות באנשים וציוד. לכל אלה לא הועילו ההפצצות הכבדות של מאות מפציצים, שהפכו את המנזר הבנדקטיני המפורסם שעל ההר לעיי חורבות.
עכשיו הגיע תורנו לתקוף את מונטה קסינו.
ההתקרבות לקו החזית החלה ב-27 באפריל – יום אביב נאה-הדור. טיפסנו ברגל בשביל תלול, שגם ג'יפים יכלו לעבור בו, עד לנקודה מסוימת. השביל הוביל אל גבעה שהיתה ממוקמת בין המנזר לבין פסגת הר קאירו שגובהו היה מעל 1,500 מטר ושממנה שלטו הגרמנים על כל הסביבה ודרכי הגישה. העצים שגדלו כאן נהפכו כבר לשלדים שחורים ערומים, אך האדמה כולה היתה מכוסה במרבדים של פרגים אדומים, קשה לתאר ניגוד גדול יותר". (עמ' 113)
יאן אייבנשוץ וחבריו נשארו במונטה קסינו עד חודש מאי 1944, עד כיבוש המנזר.
"בלילה של ה-17במאי הכל היה מוכן להלום בגרמנים ולהכריעם…
זמן קצר לפני עלות השחר קיבלנו פקודה לתפוש את המנזר, שהיה מצדו השני של העמק. היה עלינו לתפוס עמדות היערכות חדשות… רק בסביבות 10 בבוקר הבחנו בתנועה ליד חורבות המנזר. זמן קצר לאחר מכן ראינו את הדגל הלבן אדום מתנוסס מעליו. השמענו קריאות הקלה ושמחה.
זה קרה ב-18 במאי, יום הולדתי ה-24.
…במאמץ משותף של הארמיות החמישית והשמינית נפרץ לבסוף 'קו גוסטב' והגרמנים מצאו את עצמם בנסיגה.
שבועיים מאוחר יותר ב-4 ביוני 1944 נכנסו כוחות בעלות הברית לרומא ושחררו את העיר מהגרמנים" (שם, עמ' 114-115).
כ-1000 חיילים פולנים קבורים בבית הקברות במונטה קסינו, ובין המצבות כ-20 מעוטרות במגן דוד.
\היה גם חייל פולני אחד, יוצא דופן, שזכה על חלקו בקרב בצל"ש והעלאה בדרגה מטוראי לרב"ט. וויטק – דוב חום סורי שנקנה כקמע יחידתי, ובהמשך גויס באופן רשמי לפלוגת אספקת הארטילריה הפולנית ה-22 בצבא אנדרס. וויטק הדוב חיקה את חבריו ליחידה, ובגלל כוחו הרב הרים לבדו ארגז תחמושת לתותחים שנדרשו 4 חיילים לשאתו. בקרב במונטה קסינו הצטיין וויטק בסחיבת התחמושת תחת אש, בכמות הרבה של פגזים שהעביר ובמהירות בה סיפק אותם, ולכן זכה בצל"ש ובהעלאה בדרגה. וויטק הונצח בתג היחידה, ובמאי 2019 נחנך פסל שלו באיטליה, בכיכר בעיירה מונטה קסינו.
איוריו של חייל הבריגדה היהודית יהודה הררי בספרון "סביב אירופה על חוד העפרון" משקפים גם הם את הקשיים שחוו הלוחמים בקרבות לפריצת הדרך לרומא.
גוט שפייט = מאוחר מדי!העברת ציוד בעזרת פרד
קרב מונטה קסינו הוביל גם לכתיבת אחת מהיצירות הקנוניות של המדע הבדיוני המודרני. וולטר מייקל מילר הבן שירת במלחמת העולם השניה בחיל האוויר האמריקני, כתותחן מוטס. הוא השתתף בהפצצת מנזר מונטה קסינו, וסיפר שחוויה זו השפיעה על כל חייו ויצירתו. "הימנון ללייבוביץ", הדיסטופיה זוכת פרס ״הוגו״ שפרסם בשנת 1959, נחשבת בעיני רבים כאחת היצירות המכוננות של ספרות ספקולטיבית העוסקת בעולם לאחר קטסטרופה או אירוע אפוקליפטי. זהו הספר היחיד שפרסם בחייו (לצד סיפורים קצרים) ובו מתואר עולם לאחר שואה גרעינית, שבו הנזירים הקתוליים הם משמרי הידע וערכי התרבות של האנושות.
מורשת הקרב של המערכה על מונטה קסינו נמשכת עד ימינו. לדוגמה – להקת המטאל השבדית Sabaton, ששיריה עוסקים בהיסטוריה צבאית מתקופות שונות, קראה לשיר על הקרב במונטה קסינו Union (השיר נמצא באלבום " The Art Of War.". בקליפ הרשמי ובפרק על ניתוח הקרב אפשר לראות צילומים וקטעי סרטים מהמערכה):
Mile after mile our march carries on
No army may stop our approach
Fight side by side
Many nations unite
At the shadow of Monte Cassino
We fight and die together
As we head for the valley of death
Destiny calls
We'll not surrender or fail
To arms!
Under one banner
As a unit we stand and united we fall
As one! Fighting together
Bringing the end to the slaughter
Winds are changing
head on north
וזו אכן הנקודה העיקרית שמתבלטת – בכל זיכרונות הלוחמים במערכה, ובכל הניתוחים הצבאיים – שיתוף הפעולה בין חיילים מכל קצות העולם. יחידות מצבאות עם תורות קרב שונות, שפות זרות זו לזו ואפילו מסורות של יחסי קצינים/חוגרים מנוגדות בתכלית. אבל המטרה המשותפת של הכנעת האויב הנאצי גישרה על הפערים, והביאה לניצחון במערכה על מונטה קסינו ועל פתיחת הדרך לרומא.
מקורות וכותרים לקריאה נוספת:
• 990025922960205171 פלימפססט הלכות הרי"ף ממונטה קסינו
• אייבנשוץ, יאן: "שביתי פלוגת צנחנים גרמנים". בתוך: "עדות", 13: 112-119, 1996
• בן אריה, כתריאל. מערכת קסינו. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – פקולטה למדעי הרוח – בית הספר להיסטוריה, 1978
• הפגוד, דוד. מונטה קאסינו. תל אביב: מערכות, תשנ"א
• הררי, יהודה. סביב אירופה על חוד העפרון (מיומנו המצוייר של חייל ארצישראלי). בריסל: דפוס החיל, תש"ו
• מג'דלני, פרד. קאסינו : דיוקנה של מערכה. ישראל: מערכות, תשנ"א
• מג'דלני, פרד. הפטרול / המנזר. ישראל: מערכות, תשכ"ב
• מילר, וולטר מ, הבן. הימנון ללייבוביץ. תל אביב: אודיסאה, 2003
• קיפנברגר, הוורד. בריגדיר הרגלים . תל אביב: מערכות, תשכ"ד.
• Military Washington: Center of .Cassino to the Alps . Ernest F. Fisher,. History, United States Army 1977
• Blumenson, Martin. Bloody River : prelude to the battle of Cassino. London: Allen & Unwin, 1970..
הרומן שגרם לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית
בפרק הזה של פודקאסט "הספרנים" נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ובתרבות האמריקנית. נדבר על מה שעומד מאחורי הפסלים והאנדרטאות שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, פסלים שבשנים האחרונות מנופצים פיזית ואידיאולוגית, וננסה להבין האם המלחמה שהחלה לפני יותר ממאה ושישים שנים באמת הסתיימה סופית
כשהנשיא האמריקני אברהם לינקולן פגש במהלך מלחמת האזרחים את מחברת הספר "אוהל הדוד תום", הארייט ביצ'ר סטואו, הוא אמר לנוכחים במקום "זאת האישה הקטנה שהחלה את המלחמה הגדולה". ואכן, לספר שנכתב בשנת 1852, תשע שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, הייתה השפעה עצומה על הלך הרוח נגד העבדות ונגד בעלי האחוזות במדינות הדרום. "אוהל הדוד תום" נמכר במיליוני עותקים והפך במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה לספר הנמכר ביותר בארצות-הברית אחרי התנ"ך.
שמונים וארבע שנים לאחר-מכן ראה אור ספר אחר שהצליח לעשות בדיוק את ההפך – להעלות על נס את המורשת הדרומית. עלילתו משקפת את נקודת המבט של מדינות הקונפדרציה שדגלו בעבדות, ומציגה את העבדים כמי שמשרתים באהבה ובשמחה את אדוניהם הלבנים. בשנת 1939 עובד הספר של מרגרט מיצ'ל ליצירה קולנועית הנושאת את שמו, "חלף עם הרוח", סרט שנחשב למצליח ולרווחי ביותר בכל הזמנים.
מאז מלחמת האזרחים נכתבו מאות ואולי אלפי ספרים שלקחו את הקוראים לרובע העבדים של וירג'יניה, לשדות הכותנה של דרום קרוליינה ואל המאבקים הפוליטיים על זכויות השחורים. היצירות הללו ממשיכות לקרוע ולפלג את החברה האמריקנית.
בפרק הזה של הסכת "הספרנים" נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ובתרבות האמריקנית. נדבר על מה שעומד מאחורי הפסלים והאנדרטאות שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, פסלים שבשנים האחרונות מנופצים פיזית ואידיאולוגית. ננסה להבין האם המלחמה שהחלה לפני יותר ממאה ושישים שנים באמת הסתיימה. האורחת שלנו היא ד"ר יעל שטרנהל מהחוג להיסטוריה והתוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל-אביב.
בואי נתחיל ב"אוהל הדוד תום". כשהספר הזה נכתב בתחילת שנות החמישים של המאה התשע-עשרה כבר קיימות תנועות מחאה נגד העבדות. קיימת כבר המחתרת שמסייעת לעבדים לברוח למדינות חופשיות. ובכל זאת הספר הזה מייצר סחף אדיר בדעת הקהל. מה יש בספר שהוא כל כך השפיע על הקוראים?
"אני חושבת שהספר כשלעצמו השפיע אבל הספר גם התחבר וענה על הצרכים של ציבור גדול שהלך ופיתח התנגדות לעבדות – גם לנוכח האירועים ההיסטוריים עצמם. מהאופן שבו העבדות הולכת ומתחזקת, והופכת לכוח בלתי ניתן לעצירה. הספר דיבר גם לציבור שלא חי במדינות עבדות, אבל לא בהכרח האמין בשיוויון זכויות או שהיה לו עניין הומניטרי או מוסרי בגורלם של שחורים אמריקנים. אבל בכל זאת לציבור הזה לא היה נעים עם המשטר הברוטלי, הדרקוני והמזוויע הזה שקיים בתוך ארצות-הברית והוא חלק מהמערכת הכלכלית שלה. אז הארייט ביצ'ר סטואו התחברה לזרמים תת-קרקעיים עמוקים שמתחילים לגעוש בשנים הללו".
נזכיר רק בקצרה את העלילה. הספר מספר את קורות חייו האומללים של עבד מסור ונאמן, איש מאוד טוב שעובר מסוחר לסוחר. חלקים מהבעלים שלו הם אפילו אנשים טובים. אבל בסוף הוא מגיע לחוואי אלים במיוחד ושם הוא גם מוצא את מותו. ובספר המחברת פורטת על הנימים הנוצריים. יש המון טקסטים שממש מתכתבים עם הברית הישנה והברית החדשה.
"נכון. ארצות הברית נמצאת בשנים הללו בעיצומה של מהפכה דתית שמתחילה כבר בתחילת המאה, אבל היא בשיא העוצמה באמצע המאה התשע-עשרה. זאת בדיוק התקופה שהארייט ביצ'ר סטואו מפרסמת את הספר שלה. זאת מהפכה שבה האמריקנים הופכים להיות הרבה יותר דתיים, אבל זאת לא דתיות מהסוג שאנחנו מזהים היום. זאת דתיות שיש לה אלמנט של רפורמה ושל שוויון ואמונה בסיסית שכל נשמות בני האדם הן שוות ולכולן יש מקום בפני האל. זה נשמע לא אינטואיטיבי כי אנחנו רגילים לדת ככוח ריאקציונרי. באמצע המאה התשע-עשרה זה היה הפוך. דת היא כוח שמאלני – כוח שמעודד את החברה האמריקנית להיות שוויונית יותר, מקבלת יותר גם את מי שלא נמצא במיינסטרים, בעמדה המאוד פריבילגית של לבנות ומעמד גבוה וחיים אמריקנים נוחים".
ובכל זאת, כשפורצת מלחמת האזרחים – מרבית הסיבות הן לאו דווקא סיבות מוסריות, דתיות, מצפוניות. בסופו של דבר יש עניינים עסקיים.
"מלחמת האזרחים לא פרצה בגלל סיבות של פערים כלכליים או אינטרסים כלכליים סותרים בין הצפון לדרום. כאן אנחנו שוב חוזרים לסטואו ולמה לספר שלה יש כל כך הרבה עוצמה. מלחמת האזרחים פרצה על שאלה אחת והיא "האם העבדות האמריקנית תמשיך להתרחב ממדינות הדרום למדינות המערב ותהפוך להיות לגיטימית וחוקית בכל חלקי ארצות-הברית?". על הרקע הזה ארצות-הברית מתפרקת. היא לא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בדרום קרוליינה. התשובה על השאלה הזאת היא כמובן כן. היא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בניו-מקסיקו, או בקולורדו – באותם שטחי ענק במערב ארצות-הברית שבשנים הללו עדיין אינם מיושבים על-ידי לבנים וארצות-הברית רק מארגנת ומכינה אותם להתיישבות. והמאבק בין צפונים לדרומיים הוא על השאלה האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בניו-מקסיקו? האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בוויסקונסין?".
