האספן המסתורי שייסד את אוסף כתבי יד אסלאמיים בספרייה הלאומית

האספן יוחנן בן דוד הוריש את אוסף האמנות שלו למוזיאון ישראל ותרם לספרייה הלאומית כתבי יד שהיוו את ראשית אוסף כתבי היד בספרייה. למרות מעמדו בעולם האמנות והאספנות, הוא לא מוכר בציבור הרחב. בחינה של חייו של יוחנן בן דוד מגלה דמות חידתית, שבה רב הנסתר על הגלוי.

האספן יוחנן בן דוד

בבוקר שבת בשנת 1969 עצרו שתי מכוניות השייכות לשגרירות ישראל מחוץ לבניין דירות רגיל למראה בצפון לונדון. בעליה של הדירה, האספן יוחנן בן דוד, נפטר זמן קצר קודם לכן. לפני מותו בן דוד הוריש למדינת ישראל את כל אוסף האמנות שלו, שאותו הוא הגדיר כ"אוסף נפלא, שאין כמוהו לא בבריטיש מוזיאום ולא במוזיאון בקהיר". אמנם, חלקים מהאוסף הוצגו בראשית המאה העשרים בגלריות נחשבות, אך לא היה ידוע מה גודלו האמיתי של האוסף ומה הוא מכיל.

כאשר צוות השגרירות פתח את החדרים, שהיו נעולים זמן רב, הוא גילה אוצר בלום של כתבי יד, שטיחים, כלי נשק וחפצי אומנות שונים מהודו ומפרס. מול המראה המפתיע, גויסו במהירות עובדים נוספים ומכוניות נוספות, על מנת להעביר את האוסף לשטח השגרירות. משם הוא עשה את דרכו טיפין-טיפין באמצעות הדואר הדיפלומטי לישראל.

האוסף של יוחנן בן דוד מהווה את הבסיס לאוסף אמנות האסלאם במוזיאון ישראל ומהווה את ראשית אוסף כתבי היד האסלאמיים בספרייה הלאומית. אולם, למרות שהאוסף גדול, מרשים ומצביע על מומחיותו וטעמו הטוב והייחודי של האספן, בן דוד כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב.

כוסית נרגילה בסגנון קאג‘ארי, איראן, המאה ה-19. נחושת מצופה בדיל, שיבוץ זהב. מוזיאון ישראל, ירושלים. עיזבון יוחנן בן דוד, לונדון. 2017.040.0344. צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים

יוחנן בן דוד (בפרסית: יוחנא דאוד) נולד ב-1885 למשפחה יהודית אמידה מטהראן, איראן. משפחתו נדדה בין פרס והודו, וב-1907 בן דוד הגיע לבריטניה על מנת ללמוד תולדות האמנות וספרות באוניברסיטת קיימברידג'. לאחר לימודיו הוא החל לייעץ לאספנים שונים, ביניהם האספן השוויצרי גנרל מוזר (Moser). במקביל לייעוץ שנתן לאחרים, הוא גיבש לעצמו אוסף כתבי יד משל עצמו. ב-1920 הוא תרם מספר כתבי יד פרסיים לספרייה הבריטית, בעיקר מכתבים של עבד אלבהא ועוד מספר כתבים על הדת הבהאא'ית. ב-1925 הוא תרם מספר כתבי יד לספרייה הלאומית שאך-זה קמה. פרופ' דוד אידר, רופא ופעיל ציוני שפעל בבריטניה עבור האוניברסיטה העברית, המליץ על קבלת התרומה. אידר כתב להוגו ברגמן, ראש הספרייה דאז, כי תרומת כתבי היד של בן דוד תשלים את האוסף המתגבש בספרייה במדעי המזרח. לדבריו, ספריית גולדציהר, שהגיעה לספרייה זמן קצר קודם לכן, מבססת את אוסף הספרים של הספרייה, והתרומה של בן דוד משלימה אותה מבחינת כתבי יד. יוחנן בן דוד תרם לספרייה הלאומית ב-1925 39 כתבי יד בנושאים מגוונים. בין הבולטים שבהם, כתבי יד מעוטרים של המשורר הפרסי חאפט', ג'לאל אלדין רומי וג'אמי. כמו כן, הוא תרם מספר כתבים של מייסד הדת הבהאא'ית, הבהאא' אללה.

(מיניאטורה פרסית, מאוסף יוחנן בן דוד)

על פי ד"ר סיון לרר מן האוניברסיטה העברית, בן דוד לא לבד באימוץ הדת הבהאא'ית במקביל לדת היהודית. היו לא מעט יהודים יוצאי פרס שעשו זאת גם כן. ב-1911 בנו של מייסד הדת הבהאא'ית וממשיך דרכו, עבד אלבהא, הגיע לבקר בלונדון ובפריס, על מנת להיפגש עם חסידיו. במהלך ביקורו, הוא חיתן את בן דוד עם אשתו, רג'ינה חאנום. בתיאור החתונה שנמצא בספר על מסעו של עבד אלבהא נכתב כי משפחתה של הכלה הייתה מחסידי בהאא' אללה עוד מימי שהותו בעיראק. בספר בן דוד מביע נאמנות כלפי עבד אלבהא, אך מקפיד להדגיש את זהותו היהודית, למשל, בציון התאריך העברי במקביל לזה הלועזי. כמו כן, באלבום המשפחתי שהכין מצוי שטר תנאים יהודי לנישואיו עם רג'ינה.

קלמר מעוטר בדמויות שלושה מלכים קאג'ארים. חתום בידי אבו אל-חסן אל-ע'פארי, אצפהאן, איראן, סגנון קאג'ארי, עיסת נייר צבועה ומצופה לכה. מוזיאון ישראל, ירושלים עיזבון יוחנן בן דוד, לונדון B69.0747 צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי עודד לובל

בן דוד תרם פעם נוספת לספרייה הלאומית ב-1946. בתרומה זו הוא העביר לספרייה הלאומית 56 כתבי יד, בעיקר בנושאי משפט אסלאמי. ב-1965 הוא כתב למנהל הספרייה הלאומית, פרופ' דוד וורמן, וביקש לתרום את שאר האוסף שלו תמורת תנאים שיאפשרו לו לעלות לישראל ולסייע בקטלוג החומרים. רצונו העז לעלות לישראל לא התממש, והוא נפטר באנגליה מספר שנים לאחר מכן.

בן דוד היה אדם רוחני מאוד. ארכיונו, המצוי בספרייה הלאומית, מכיל מאות קטעים בכתב ידו שבהם הוא מנסח לעצמו רעיונות בנוגע לאלוהים, עם ישראל ומשימתו של המאמין בעולם הזה. טיוטות אלה היוו את הבסיס לחיבורים תיאולוגיים שלמים יותר בהם הוא שוטח את משנתו התיאולוגית בנוגע למעמדו של עם ישראל בעולם. למשל, בקובץ שחיבר לזכרו של אחיו יקותיאל, הוא טוען כי ברית המילה היא הסימן של העם היהודי שנבחר וזכה להגנה על ידי אלוהים על מנת להצהיר את האמת שלו לעולם, ו"להקים את מלכותו בעולם כפי שהיא בשמיים". זהו ציטוט כמעט מדויק מתוך "תפילת האדון" הנוצרית. ערבוב זה של מסורות מצביע על הגמישות שהעניק לעצמו באימוץ מסורות שונות שאותן גיבש לגישה הרוחנית הייחודית לו.

(עמוד מתוך הקובץ שיוחנן בן דוד חיבר לזכר אחיו)

בין הפריטים הייחודיים בארכיונו של בן דוד נמצא ספר היסטוריה משפחתית שהכין. הספר, המעוטר בפסוקים שבן דוד כתב ועיטר בטוב טעם, מקושט גם בחלקים מכתבי יד שהוא גזר והדביק כמסגרות מסביב לתמונות והתעודות השונות בספר.

אישיותו המיוחדת של יוחנן בן דוד והאוסף המרשים שלו היוו השראה לשלוש תערוכות. שתיים של אמנית הטקסטיל קטיה אויחרמן, "חדרו של האספן" ו-Rendering of Writings, ו"עצם הדברים" של הצלמת עילית אזולאי.

הרומן שגרם לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית

בפרק הזה של פודקאסט "הספרנים" נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ובתרבות האמריקנית. נדבר על מה שעומד מאחורי הפסלים והאנדרטאות שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, פסלים שבשנים האחרונות מנופצים פיזית ואידיאולוגית, וננסה להבין האם המלחמה שהחלה לפני יותר ממאה ושישים שנים באמת הסתיימה סופית

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: ד"ר יעל שטרנהל

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

כשהנשיא האמריקני אברהם לינקולן פגש במהלך מלחמת האזרחים את מחברת הספר "אוהל הדוד תום", הארייט ביצ'ר סטואו, הוא אמר לנוכחים במקום "זאת האישה הקטנה שהחלה את המלחמה הגדולה". ואכן, לספר שנכתב בשנת 1852, תשע שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, הייתה השפעה עצומה על הלך הרוח נגד העבדות ונגד בעלי האחוזות במדינות הדרום. "אוהל הדוד תום" נמכר במיליוני עותקים והפך במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה לספר הנמכר ביותר בארצות-הברית אחרי התנ"ך.

שמונים וארבע שנים לאחר-מכן ראה אור ספר אחר שהצליח לעשות בדיוק את ההפך – להעלות על נס את המורשת הדרומית. עלילתו משקפת את נקודת המבט של מדינות הקונפדרציה שדגלו בעבדות, ומציגה את העבדים כמי שמשרתים באהבה ובשמחה את אדוניהם הלבנים. בשנת 1939 עובד הספר של מרגרט מיצ'ל ליצירה קולנועית הנושאת את שמו, "חלף עם הרוח", סרט שנחשב למצליח ולרווחי ביותר בכל הזמנים.

מאז מלחמת האזרחים נכתבו מאות ואולי אלפי ספרים שלקחו את הקוראים לרובע העבדים של וירג'יניה, לשדות הכותנה של דרום קרוליינה ואל המאבקים הפוליטיים על זכויות השחורים. היצירות הללו ממשיכות לקרוע ולפלג את החברה האמריקנית.

בפרק הזה של הסכת "הספרנים" נעסוק בעבדות כפי שהיא מתבטאת בספרות ובתרבות האמריקנית. נדבר על מה שעומד מאחורי הפסלים והאנדרטאות שמנציחים את ראשי הקונפדרציה בדרום, פסלים שבשנים האחרונות מנופצים פיזית ואידיאולוגית. ננסה להבין האם המלחמה שהחלה לפני יותר ממאה ושישים שנים באמת הסתיימה. האורחת שלנו היא ד"ר יעל שטרנהל מהחוג להיסטוריה והתוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל-אביב.

בואי נתחיל ב"אוהל הדוד תום". כשהספר הזה נכתב בתחילת שנות החמישים של המאה התשע-עשרה כבר קיימות תנועות מחאה נגד העבדות. קיימת כבר המחתרת שמסייעת לעבדים לברוח למדינות חופשיות. ובכל זאת הספר הזה מייצר סחף אדיר בדעת הקהל. מה יש בספר שהוא כל כך השפיע על הקוראים?

"אני חושבת שהספר כשלעצמו השפיע אבל הספר גם התחבר וענה על הצרכים של ציבור גדול שהלך ופיתח התנגדות לעבדות – גם לנוכח האירועים ההיסטוריים עצמם. מהאופן שבו העבדות הולכת ומתחזקת, והופכת לכוח בלתי ניתן לעצירה. הספר דיבר גם לציבור שלא חי במדינות עבדות, אבל לא בהכרח האמין בשיוויון זכויות או שהיה לו עניין הומניטרי או מוסרי בגורלם של שחורים אמריקנים. אבל בכל זאת לציבור הזה לא היה נעים עם המשטר הברוטלי, הדרקוני והמזוויע הזה שקיים בתוך ארצות-הברית והוא חלק מהמערכת הכלכלית שלה. אז הארייט ביצ'ר סטואו התחברה לזרמים תת-קרקעיים עמוקים שמתחילים לגעוש בשנים הללו".

נזכיר רק בקצרה את העלילה. הספר מספר את קורות חייו האומללים של עבד מסור ונאמן, איש מאוד טוב שעובר מסוחר לסוחר. חלקים מהבעלים שלו הם אפילו אנשים טובים. אבל בסוף הוא מגיע לחוואי אלים במיוחד ושם הוא גם מוצא את מותו. ובספר המחברת פורטת על הנימים הנוצריים. יש המון טקסטים שממש מתכתבים עם הברית הישנה והברית החדשה.

"נכון. ארצות הברית נמצאת בשנים הללו בעיצומה של מהפכה דתית שמתחילה כבר בתחילת המאה, אבל היא בשיא העוצמה באמצע המאה התשע-עשרה. זאת בדיוק התקופה שהארייט ביצ'ר סטואו מפרסמת את הספר שלה. זאת מהפכה שבה האמריקנים הופכים להיות הרבה יותר דתיים, אבל זאת לא דתיות מהסוג שאנחנו מזהים היום. זאת דתיות שיש לה אלמנט של רפורמה ושל שוויון ואמונה בסיסית שכל נשמות בני האדם הן שוות ולכולן יש מקום בפני האל. זה נשמע לא אינטואיטיבי כי אנחנו רגילים לדת ככוח ריאקציונרי. באמצע המאה התשע-עשרה זה היה הפוך. דת היא כוח שמאלני – כוח שמעודד את החברה האמריקנית להיות שוויונית יותר, מקבלת יותר גם את מי שלא נמצא במיינסטרים, בעמדה המאוד פריבילגית של לבנות ומעמד גבוה וחיים אמריקנים נוחים".

ובכל זאת, כשפורצת מלחמת האזרחים – מרבית הסיבות הן לאו דווקא סיבות מוסריות, דתיות, מצפוניות. בסופו של דבר יש עניינים עסקיים.

"מלחמת האזרחים לא פרצה בגלל סיבות של פערים כלכליים או אינטרסים כלכליים סותרים בין הצפון לדרום. כאן אנחנו שוב חוזרים לסטואו ולמה לספר שלה יש כל כך הרבה עוצמה. מלחמת האזרחים פרצה על שאלה אחת והיא "האם העבדות האמריקנית תמשיך להתרחב ממדינות הדרום למדינות המערב ותהפוך להיות לגיטימית וחוקית בכל חלקי ארצות-הברית?". על הרקע הזה ארצות-הברית מתפרקת. היא לא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בדרום קרוליינה. התשובה על השאלה הזאת היא כמובן כן. היא מתפרקת על השאלה האם תהיה עבדות בניו-מקסיקו, או בקולורדו – באותם שטחי ענק במערב ארצות-הברית שבשנים הללו עדיין אינם מיושבים על-ידי לבנים וארצות-הברית רק מארגנת ומכינה אותם להתיישבות. והמאבק בין צפונים לדרומיים הוא על השאלה האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בניו-מקסיקו? האם אפשר יהיה להחזיק עבדים גם בוויסקונסין?".

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

גן הילדים שהפך למפקדת המוסד במרוקו

יהודית גלילי הגיעה בשנת 1954 למרוקו, במסגרת שליחות של הסוכנות היהודית | היא הקימה גן ילדים, אולפן ורשת של קשרים עם יהודי קזבלנקה | יום אחד היא גילתה קבוצת גברים זרים בווילה בה היה הגן, והופתעה לגלות: הם מדברים עברית | כך גויסה יהודית ל"מסגרת", המחתרת היהודית במרוקו | בבוקר גננת, בערב סוכנת - זה סיפור אמיתי, לא סרט ריגול

הגננת יהודית יחזקאלי גלילי (משמאל) בחגיגות חג החנוכה בגן הילדים העברי הראשון, קזבלנקה, מרוקו.

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם נשלחים לארץ זרה, מתבקשים לפתוח גן ילדים עברי לילדי הקהילה היהודית, ובוקר אחד מגלים שהגן שפתחתם – הפך לבסיס אימונים של המוסד ונפתח בו סניף של המחתרת היהודית. נשמע כמו סיפור מסרט אקשן? אולי, אבל מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, וזה למעשה רק קצה הקרחון. את מה שהצנזורה אישרה לפרסם, סיפרה הגיבורה של הסיפור: ממש לקראת סוף שנת 2022 התפרסם לראשונה ספרה של יהודית יחזקאלי (גלילי), "שליחות גורלית", ובו היא מספרת על החוויות הבלתי־יאמנו שעברה במרוקו.

בשנת 1954 נשלחה יהודית גלילי למרוקו מטעם מחלקת התרבות והחינוך של הסוכנות היהודית. המשימה שלה הייתה פשוטה: להקים גן ילדים ישראלי־עברי במרוקו וללמד עברית באולפן. באותה תקופה עבדה גלילי בתור מורה במעברת הרטוב אותה עזרה להקים, ויום אחד, בעודה ממתינה לרכבת שתחזיר אותה לביתה בירושלים, סיפר לה אחד מחבריה שבסוכנות מחפשים מורים לשליחות במרוקו. יהודית, שכדי להבין איפה נמצאת קזבלנקה הייתה צריכה לפתוח אטלס, לא נרתעה – ובעידוד חבריה החליטה לקחת על עצמה את המשימה. לאחר שעברה את הראיונות ואת כל מסלול הקבלה, מצאה את עצמה בתפקיד רשמי במרוקו בשנת 1954, והיא רק בת 24.

גלילי, ילדית 1930, נולדה בטבריה וגדלה בנשר. בנעוריה השתתפה בפעילות הנוער העובד והלומד וכן הייתה בגדנ"ע. בטרם נשלחה למרוקו, הספיקה להשתתף בהכשרת מ"כים של הפלמ"ח, לחמה במבצעים ונפצעה בקרב על חיפה. במאי 1948 הצטרפה לחטיבת הראל ועסקה בליווי והדרכת שיירות.

יהודית גלילי (לימים יחזקאלי) מתאמנת בנשק באימוני הפלמ"ח.

 

אימוני חברי הפלמ"ח בחציית מקווה מים.יהודית גלילי יחזקאלי יושבת על כתף של אחד מהאנשים

המשימה: להקים גן ילדים ציוני במרוקו

משימתה של יהודית, לפחות בהתחלה, הייתה תמצית העשייה הציונית בחו"ל באותה תקופה: לעניין ולקרב לארץ את יהודי מרוקו, בני המעמד הבינוני והעליון, שהתרחקו מהרעיון הציוני וממדינת ישראל. יהדות מרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. היהודים המשכילים והאמידים נהגו לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך צרפתיים ולא לבתי ספר ציוניים כמו אליאנס ומוסדות דומים לו. חלק גדול מאוכלוסייה זו, שהיה לה ריכוז גדול מאוד בקזבלנקה (לשם נשלחה יהודית) כלל לא שקל את רעיון העלייה למדינת ישראל. באותה תקופה מרוקו עדיין הייתה "מדינת חסות" לא עצמאית, תחת "פרוטקטורט" של המשטר הצרפתי הקולוניאלי – שעמד להסתיים. למרות מספר אירועים אלימים (כמו הפוגרומים בערים אוג'דה וג'ראדה שארעו אחרי הכרזת העצמאות הישראלית) היו יהודי מרוקו במצב נוח יחסית תחת המשטר הצרפתי, אולם מדינת ישראל ידעה שלא לעולם חוסן – ושלחה שליחים לקרב את יהודי מרוקו לרעיון הציוני, לכל מקרה שלא יהיה.

בשנה הראשונה של שליחותה עמלה יהודית על הקמת גן ילדים עברי בקזבלנקה, ולצדו אולפן ללימוד עברית. בגן לימדו עברית וזו הייתה השפה בה התנהלו הלימודים, שנוהלו על-ידי יהודית והסייעת ציפורה, יהודיה מקומית שדיברה עברית. הגן פעל באותה מתכונת בה פעלו הגנים העבריים בארץ ולפי אותה תוכנית לימודים. הילדים הגיעו לגן בהסעות מיוחדות והציוד נתרם על ידי גופים ציוניים במדינת ישראל ועל ידי הג'וינט. הגן הוקם בווילה יוקרתית ברובע הצרפתי בקזבלנקה והותקנו בו מגורים עבור יהודית, שתוך כדי עבודה יצרה קשרים עם הורי הילדים בקהילה המקומית, אשר בעתיד יוכחו כמועילים מאוד. לימים, חלק מההורים ששלחו את ילדיהם ללמוד בגן – גויסו בעצמם ל"מסגרת" – המחתרת היהודית במרוקו. כבר בשנת 1954 נשלחו נציגים של שירות הבטחון הישראלי למרוקו, ובראשם אל"מ שלמה חביליו, כדי להעריך את מצב היהודים במדינה. מרוקו חתרה לעבר עצמאות, והיהודים – שמעמדם השתפר בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי – היו צריכים להיערך מחדש לשינוי המתקרב. למעשה, גם שליחותה המקורית של יהודית גלילי הייתה ברקע הדברים, שכן עידוד עלייה היה אחת הדרכים הרשמיות של ישראל להתמודד עם המצב.

תמונת מחזור של גן הילדים בחג הפורים, יהודית גלילי-יחזקאלי (שורה שנייה ראשונה מימין), נשר.

לאחר שנה של עבודה, יצאה יהודית לחופשה קצרה. כשחזרה, המצב במדינה החמיר מאוד. כבר לפני כן הסולטאן מוחמד החמישי הוגלה, הייתה הפיכה במצרים וכל האזור הפך לא יציב. מדינת ישראל העריכה כי מרוקו תצטרף לקו האנטי־ישראלי שהנהיגו מדינות ערב, ונוצר חשש לחיי קרוב ל-200,000 יהודי מרוקו שעוד נותרו במדינה. המוסד האיץ את הקמת "המסגרת", המחתרת היהודית במרוקו, ותאים שונים של הארגון החלו להיפתח בחשאי במדינה. אחד מהם נפתח ממש בתוך גן הילדים שהקימה יהודית גלילי. ה-16 בנובמבר 1955, יום חזרתו של מלך מרוקו לארצו, היה נקודת מפנה עבור יהודית. המחתרת באותה תקופה עסקה במציאת כיסוי, היטמעות בין שליחי הסוכנות להם היה "הכשר" רשמי להיות במדינה, וגיוס מקומיים לשורותיה. כך, כאשר חזרה יהודית מהחופשה הקצרה אליה יצאה, גילתה כי הגן השוכן בווילה – גויס לצרכים אחרים.

המלך מוחמד החמישי ובנו מולאי חסן בשובם מהגלות במדגסקר מובל ברכב ובליווי פרשים, רחובות קזבלנקה, מרוקו. צילום: יהודית גלילי

יהודית גלילי, כינוי המחתרת: "נורה"

"כאשר עליתי בגרם המדרגות לחדרי, שמעתי קולות מוזרים שבקעו מהקומה השנייה (…). חשבתי להסתלק במהירות, אך הצלילים שהגיעו לאוזני היו צלילי השפה העברית. נרגעתי. נדהמתי לגלות שם אנשים בלתי-מוכרים, ואני חושבת שהם נבהלו יותר ממני… הם היו אמורים להיות שליחים 'סודיים' במידור מוחלט, הגיעו בהתגנבות יחידים למרוקו ואיש אינו יודע על קיומם כאן, ופתאום הם מתגלים ביחד לפני ישראלית אלמונית…". כך שחזרה יהודית גלילי בזכרונותיה את המפגש הראשון עם אנשי המחתרת היהודית במרוקו. שלמה יחזקאלי, מנהיג התא ולימים בעלה של יהודית, היה הראשון שהתעשת, הזמין אותה לשבת והחל בתחקיר לאחר שהציג את עצמו בקצרה. "עניתי על כל השאלות כמו ילדה טובה, ולבסוף פקעה סבלנותי. בטון כועס שאינו משתמע לשתי פנים פתחתי ושאלתי, מה החקירות האלה? מי אתם? באיזו רשות נכנסתם לגן? אני גרה כאן וזה הגן שלי!", כתבה יהודית על אותה פגישה. לאחר הבעת העמדה ההחלטית הזו המתח נשבר, ובסופה מצאה את עצמה יהודית מגויסת למחתרת היהודית במרוקו. היא הסכימה להצטרף על אף שכלל לא ידעה במה מדובר, אחרי שגילתה שחברי המחתרת יודעים עליה הכל בלי שתצטרך להגיד אף מילה.

ילדה נותנת תרומת לקופסה הכחולה של קרן קימת לישראל, גן הילדים העברי, קזבלנקה, מרוקו. במרכז הגננת יהודית יחזקאלי גלילי. ילדי הגן מחופשים בחג פורים.

כבר באותה פגישה אליה יהודית התפרצה ללא כוונת תחילה, החליטו אנשי "המסגרת" לקבע את משכנם במבנה גן הילדים בקזבלנקה. כך הפך גן הילדים למפקדה זמנית של המחתרת היהודית במרוקו. מרתף הגן הוכשר והוכן להפוך להיות סליק הנשק הראשון של ההתארגנות היהודית, ובהמשך הוא שימש גם מקום אימונים, אזור פירוק והרכבה של כלי נשק ואמצעי לחימה, וכן כמקום פגישות חשאיות בו הושבעו מגויסים חדשים. אנשי המוסד התחזו לשליחי סוכנות, וכך הפך הגוף הציוני המוכר למעורב עמוקות בפעילות המוסד. יהודית, בתור שליחה "עם תעודות", הפכה לנכס עבור המחתרת. תפקידה בתור גננת אפשר לה להיות בקשר עם מקומיים – מהורי הילדים בגן ועד לתלמידים באולפן, להקשיב לשיחות של אחרים ולהבין הלך רוח, והכי חשוב – למצוא מגויסים פוטנציאליים. יהודית למדה לכתוב בדיו סמוי ולהכין סליקים לנשק, אומנה בשיטות שונות של איסוף חומרים ומידע, ואף קיבלה כינוי מחתרת – "נורה". מלבד המיומנויות שצוינו, יהודית שימשה גם כבלדרית וקשרית בין קבוצות שונות, ולבסוף – גם החלה לזייף דרכונים ליהודים שרצו לברוח ממרוקו.

הגננת יהודית יחזקאלי גלילי וילדי הגן העברי הראשון מחופשים בחג פורים, קזבלנקה, מרוקו

גן ילדים ומפקדת המחתרת היהודית

איך זה עבד בפועל? לדוגמה, כרמלה, יונה ובתם אורלי – שני אנשי מוסד ובתם – הגיעו למרוקו בכיסוי של שליחי הסוכנות והשתקעו בקזבלנקה. הבת אורלי נקלטה בגן של יהודית, מה שסיפק כיסוי מושלם לשיחות בין יהודית לבין הזוג. בבקרים, כשהביאה כרמלה את בתה לגן, הייתה משאירה אצל יהודית חבילות ומכתבים מסווגים, אותם יהודית העבירה הלאה בתור הבלדרית. יונה היה סגנו של שלמה יחזקאלי, מפקד המסגרת, והתעסק בקליטת נשק, הסלקתו ואימונים בשימוש בו. כמו כן היה מומחה ביצירת מעטפות כפולות בעלות תוכן מוסתר. בעת שהיה מגיע לגן עסק ביצירת סליקים שונים בתוך שטח הווילה, למשל בעציץ הגדול בקדמת הווילה בו יצר חלל מוסתר והחביא בו ידיעות. הסליקים שימשו להצפנת הודעות והחבאת נשק. במקביל, הפכה יהודית למרגלת בפני עצמה: כל שיחה עם הורי הגן הפכה למקור מידע שהועבר לאנשי המסגרת. בין תלמידות האולפן היו נערות ונשים שעבדו במשרדים ממשלתיים או אצל פקידים בכירים במוסדות שונים, וגם הן לעתים גויסו לאיסוף מידע. הגן שימש כמוקד לשליחת רכוש של משפחות יהודיות שלא יכלו לקחת אותו איתן, הייתה בו רשת אלחוט בין מרוקו וצרפת, חוליות שלא ידעו אחת על השנייה התאמנו בו, ולבסוף – גם אזורים שונים בתוכו ננעלו ונפתחו רק למשמע הסיסמה הנכונה. חשוב גם לזכור שלאורך כל הפעילות הזו, הגן המשיך לפעול כרגיל.

סיפור אהבה. שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" ורעייתו יהודית גלילי אותה גייס למחתרת, בכיתת לימוד שיעורי עברית וחשבון, קזבלנקה, מרוקו

בתחילת חודש יוני 1956 התקבלה החלטה בקרב השלטונות במרוקו לצמצם את הפעילות הציונית במדינה. עד לסגירתו הסופית המשיך גן הילדים של יהודית גלילי לפעול בתפוסה מלאה ולשמש מרכז פעילות של "המסגרת". לאחר סגירתו עברה המחתרת היהודית לפעול באזורים אחרים וממקומות שונים. יהודית גלילי לא עזבה את מרוקו, אלא המשיכה בעבודתה במחנה העולים "מזאגאן" ליד קזבלנקה, עד שנאלצה לעזוב. לאחר מכן המשיכה גם ממרסיי בעבודה מחתרתית למען יהדות מרוקו.

המשיכה בפעילות גם לאחר שגורשה מהמדינה. יהודית יחזקאלי גלילי מקלידה במכונת כתיבה הכנת רשימת עולים בלתי ליגאליים ממרוקו לישראל, מרסיי, צרפת

לימים התחתנה עם שלמה יחזקאלי, מפקד "המסגרת" במרוקו שאותו פגשה לראשונה באותו יום גורלי. יחד הם המשיכו לעסוק בפעילות בטחונית, מודיעינית וציבורית ישראלית בפריז, בין השנים 1964-1960. בהמשך התגוררו גם באפריקה בתפקיד רשמי, ולבסוף חזרו לארץ. יהודית עסקה בחינוך, הוראה וכתיבה, ובמקביל לפעילותה החינוכית עסקה בציור, פיסול, כתיבת ספרים ויצירת סרטים. היא פרסמה תשעה ספרים, עשרות כתבות ותערוכות, וגם שלושה סרטים. לאורך חייה זכתה בפרסים רבים, ויחד עם שלמה גלילי הביאה שלושה ילדים לעולם והקימה משפחה בישראל. ספרה האחרון, "שליחות גורלית", מספר על שליחותה במרוקו ושימש כמקור לכתבה זו. הספר זמין לקריאה באינטרנט.

כמו בסרט ריגול. יהודית גלילי יחזקאלי (מימין) עם שלמה יחזקאלי בבית קפה, קזבלנקה, מרוקו

 

התמונות בכתבה הן חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הקדשות והערות: יוסף וייס וגרשם שלום

מה חושפות ההערות הרבות שצירף גרשם שלום לתדפיסי מאמריו של תלמידו?

יוסף וייס, תלמידו המובהק של גרשם שלום

על מערכת היחסים המורכבת בין פרופ' גרשם שלום ובין תלמידו האהוב, פרופ' יוסף וייס, כבר נאמר ונכתב רבות. כל המעיין בהתכתבות הענפה ביניהם שראתה אור לפני כעשור שנים מיד יתרשם מעוצמת הקשר האינטלקטואלי והרגשי שנרקם בין השניים במשך כשלושים שנה.

בכתבה זאת ברצוננו להאיר זווית אחרת של הדו-שיח שהתקיים בין המורה והתלמיד. במשך שנים רבות וייס טרח למסור תדפיסים של מאמריו לשלום, במיוחד בשנים הרבות שווייס שהה באנגליה. שלום כדרכו שמר על תדפיסים אלה, שחלקם הגיעו עם הקדשות מעת וייס, ואת חלקם שלום כרך יחד. את אחד מהמאמרים של וייס צילם שלום לעצמו בעותק נוסף מתוך כתב העת המקורי וכרך אותו מחדש עם דף חלק ליד כל דף של טקסט על מנת להשאיר לעצמו מרחב גדול לכתיבת הערות, כמו שהוא עשה עם כמה וכמה ספרים חשובים, כדוגמת ספר הזהר, ועם ספריו של עצמו, בזמן שהכין אותם למהדורות חדשות. את מאמר אחד שווייס עצמו צילם וכרך ככה, שלום אימץ לספרייתו לאחר פטירתו של וייס. על שניהם שלום רשם בכתב עברי מרובע את המידע הביבליוגרפי על עמודי שער שהוא בעצמו יצר.  העובדה ששלום עשה כן למאמר של אחד מתלמידיו, היא עוד עדות להערכה העצומה שהרגיש כלפי וייס.

נעיין יחד בכמה מהפריטים הרלבנטיים, לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת המאמרים לאור.

1: מאמרו המוקדם של וייס, "ה'קושיא' בתורת ר' נחמן מברסלב", שנחשב אחד ממאמרי היסוד של וייס על רבי נחמן, יצא לאור בספר "עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאות לו שבעים שנה", ירושלים תש"ח – תשי"ב (הוצאת הספר לאור התעכבה עקב מלחמת השחרור), עמ' 245-291. שלום לא כתב הערות על המאמר בתוך הספר, אבל לקח לעצמו עותק נוסף של וייס שהיה כרוך עם דף חלק ליד כל דף של טקסט, אבל בסופו של דבר גם בעותק זה הוא לא הוסיף הערות.

עמוד השער של "הקושיא" בכתב ידו של שלום, ששלום הוסיף לספרייתו
הערה של וייס על עצמו – על הגיליון עמ' 247 של "הקושיא" (הפניות לספרי ברסלב)

 

2: מאמר מכונן אחר של וייס בתורת החסידות היה "ראשית צמיחתה של הדרך החסידית" ("ציון" טז' תשי"א, עמ' 46-105). שלום כתב הערות רבות לאורך כל המאמר בתוך "ציון", כולל הצעה לשינוי כותרת המאמר! לטעמו של שלום היה עדיף לקרוא למאמר, "מחשבת חוג המוכיחים ומקומו של הבעש"ט בתוכם".

מאמרו של וייס עם הצעתו של שלום להחליף את הכותרת.

 

שלום לא הסתפק רק בהערותיו שבתוך "ציון", אלא גם כאן צילם וכרך לעצמו עוד עותק עם דפים חלקים להערותיו. וגם כאן הוסיף עוד משלו.

עמוד השער של "ראשית צמיחתה" בכתב ידו של שלום

 

הנחתי היא ששלום כתב קודם בתוך המאמר ב"ציון", ולאחר מכן צילם וכרך לעצמו עותק שני, שבו המשיך לרשום את הערותיו. מעניין להשוות בין שני העותקים של שלום ולבדוק מה הוא כתב בכל אחד מהם.  לדוגמה בעמ' 75 שלום מתח קו מתחת למילים של וייס, "מכל מקום ברור כי יש היסטוריה ארוכה לרעיון [של ירידת המשיח לתוך הקליפות] מחוץ לגבולות השבתאות ולפניה". לצד שלום רשם "?", וגם שני מילים לועזיות קשות לפיענוח. כנראה שכתוב "ha ha", או אולי "na na", או "no no", או אולי אפילו "nu nu".

"ראשית צמיחתה" עמ' 75, מתוך "ציון". "ha ha"?

 

כך או כך, נראה ברור ששלום בא לחלוק, אולי מתוך זלזול מסוים, בקביעתו של וייס. אם נשווה את הכתוב למה ששלום רשם בעותק השני שלי, התמונה מתבהרת. שם הוא כותב בהדגשה רבה, "זה אינו "ברור" כלל!" שלום הפריד בין הרעיון הזהרי ובין זה השבתאי, שלדעתו וייס ערבבם יחד שלא בצדק.

"זה אינו 'ברור' כלל". הערת שלום בתוך עותק השני של "ראשית".

 

במקום אחר (מול עמ' 54) בעותק השני שלום רשם על משפט של וייס, "ר' יעקב יוסף [מפולנוי]…מעז לדרוש על הציטאט שהוא עצמו בדאו מלבו!". על זה מאיר שלום, "כל זה טעות", ומציין שהמקור לדברי רי"י נמצא בספרי זוטא. הוא מסיים "וכבר העמיד על זה חיים ליברמן (בלשון ארסית ללא רסן!)". כוונתו לביביוגראף החב"די המפורסם, הרב חיים ליברמן, שבמאמרו הפולמוסי "כיצד 'חוקרים' חסידות בישראל" (מתוך "אוהל רח"ל" כרך א', ניו יורק תש"מ) עמ' 1-49, תקף את שלום, ובמיוחד את וייס, בחריפות רבה, וציין כמה וכמה טעויות גסות (לדעתו) של וייס.

"כל זה טעות". שלום על עמ' 54 של "ראשית".

 

3: עוד הערה מעניינת של שלום נרשם בגיליון של מאמרו של וייס, "A Circle of Pneumatics in Pre-Hasidism", שהופיע בכתב העת מלונדון שוייס ערך, The Journal of Jewish Studies  V111 (מס 3-4, 1957). עמ' 199-213.

כאן הערתו מתייחס, לא למה שווייס כתב, אלא לחוקר אחר, ושלום מציין שפרופ' אברהם יהושע השל, במאמרו "ר' נחמן מקוסוב, חבירו של הבעש"ט" ("ספר היובל לכבוד צבי וולפסון (כרך ג' עמ' קיג'-קמא'), ירושלים תשכ"ה, היה צריך לצטט מתוך מאמרו של וייס, וכנראה שלא הכירו! (על מאמרו זה של השל שלום לא רשם הערה מקבילה).

"עיין עכשו מאמרו של א. י. השל…שלא יגע כנראה על מציאותו של מחבר זה!"

 

4: ב1958 פרסם וייס מאמר על "כוונות" בתפילה החסידית המוקדמת. הוא רשם הקדשה לשלום בהתאם, "אחר כוונת הלב הן הן הדברים".

"The Kavvanoth of Prayer in Early Hasidism"' Journal of Jewish Studies Vol. 1X (1958), pp. 163-192.

 

5: חוץ ממחקריו הרבים על רבי נחמן מברסלב, וייס ידוע גם בעקבות שני מאמריו המכוננים על האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל "מי השלוח". וייס היה הראשון לפרסם מאמר המוקדש כולו לר' מרדכי יוסף. לדברי שלום, בהרצאה שנשא בלונדון לזכרו של וייס,

"Only an exceptional personality such as that of Rabbi Mordecai Joseph Leiner of Izbitsa could arouse his scholarly interest in the generations after Rabbi Nahman's death."

מאמרו הראשון בתחום היה "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר מאיזביצא", שיצא לאור ב"ספר היובל ליצחק בער", ירושלים תשכ"א, עמ' 447-453. כהקדשה לשלום רשם וייס "כהקדמה להקדמה" ובזה כנראה רצה להודיע לשלום את כוונתו להמשיך את עיסוקו בתורתו של ר' מרדכי יוסף, ושמאמר קצר זה לא היה בבחינת "סוף פסוק". בעותק שקיבל שלום תיקן את שם משפחתו של ר' מרדכי יוסף מ"לרנר" ל"ליינר", אבל לא טרח (אולי לא שם לב) לתקן את שמו הפרטי מ"יוסף מרדכי" ל"מרדכי יוסף". אותו התיקון רשם שלום גם במאמר המקורי בתוך ספר היובל ליצחק בער.

"כהקדמה להקדמה": "תורת הדטרמיניזם הדתי לר' יוסף מרדכי לרנר [!] מאיזביצא", מתוך "ספר היובל ליצחק בער.

6: מאמרו השני של וייס על רבי מרדכי יוסף התפרסם בעקבות הרצאה שנשא בכנס "ארונוס" באסקונה שוויץ שהתקיים באוגוסט-ספטמבר 1963. נושא הכנס היה "אוטופיה", ודן בין היתר בספרים "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. וייס נשא הרצאה על רבי מרדכי יוסף בגרמנית בשם

"Eine Spatjudische Utopie Religioser Freiheit"

 ("אוטופיה יהודית מאוחרת של חופש דתי"). המאמר הגרמני יצא לאור ב-Eranos Jahrbuch 1963, ושנה אחר מכן כתדפיס שוייס העביר לשלום. יותר מאוחר המאמר גם יצא לאור בתרגום לאנגלית,

"A Late Jewish Utopia of Religious Freedom".

בהקדשה שרשם וייס לשלום בתדפיס הוא רשם "לזכרון ימי אסקונה בשלהי תשכ"ג". שלום היה נוכח באותו כנס בתור מאזין בלבד ולא נאם. לכן אין לו מאמר בספר השנה על "אוטופיות" כמו שיש לווייס.

"לזכרון ימי אוקונה"

 

7: ולסיום, כשנה לפני מותו הטראגי, וייס חיבר מאמר נוסף על רבי נחמן עבור ספר היובל שיצא לאור לכבוד יום הולדתו השבעים של שלום. בתדפיס שהעניק לשלום רשם וייס, "ברכה שלוחה ממרחקים". ניתן להבין את ההקדשה כפשוטה, געגועים מתלמיד השוהה בלונדון עבור מורו הגדול הישב בירושלים. אבל בהתחשב במצב הנפשי המעורער שבו נמצא וייס באותם הימים, אולי ה"מרחקים" מבטאים רובד נוסף, קיומי יותר, געגועים שהם מעבר למרחק הפיזי שבין השנים.

"ברכה שלוחה ממרחקים". "מחקרים בקבלה ותולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום במלאת לו שביעים שנה על-ידי תלמידיו חבריו וידידיו", ירושלים (תשכ"ח), ע' קא-קיג.

 

בהערה אחת בגיליון של התדפיס, וייס שיפר הסגנון העברי של עצמו בהערת שוליים. במקום "לפני" מחליף וייס ל"עד לאחר" כעברית יותר תקנית.

"עד לאחר"

 

יוצא שבהקדשה לשלום באחת מיצירותיו האחרונות  בחר וייס לבטא את געגועיו למורו הגדול "ממרחקים". וראוי לשים לב שווייס, במאמר על רבי נחמן, שלכאורה נכתב לכבודו של שלום, בחר לפתוח בציטוט מ"ספר השעות" למשורר הגרמני ריינר מריה רילקה, האהוב על שלום. וכך כתב;

 

היה זה האיש שתמיד שב

כאשר עידן שמסתיים

שואף לסכם את ערכו.

מישהו מרים שוב את כל משקלו

ומשליך אותו לתהום חזהו.

 

מי הוא האיש שתמיד שב כאשר עידן מסתיים? רבי נחמן, שמת כה צעיר ממחלתו? או שמא וייס עצמו, שצפה שגם זמנו שלו היה קצוב? האם בשלב זה  וייס הרגיש צורך "לסכם את ערכו"? האם בקשתו היא להשליך את ה"משקל" הכבד שווייס נשא על עצמו לתוך חזהו של שלום? לא נוכל לדעת, אבל אולי יש כאן  "דברים בגו".

 

 

לקריאה נוספת

נועם זדוף (עורך), "גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים 1948-1964", ירושלים תשע"ב.

יונתן מאיר, "תיקון הפרודוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט האבוד על ר' נחמן מברסלב", בתוך "כתב עת "מחשבת ישראל" 4 (2022), עמ' 151-206.

Gershom Scholem, "The Neutralization of the Messianic Element in Hasidism", in "The Messianic Idea in Judaism and Other Essays on Jewish Spirituality", New York 1971, p. 177.

David Goldstein (editor), Joseph Weiss, "Studies in Eastern European Jewish Mysticism and Hasidism", London and Portland 1997, pp, 209-248.

 

 

 

תודה לפרופ' דניאל אברמס, פרופ' נועם זדוף, ד"ר סטפן ליט ופרופ' יונתן מאיר על עזרתם בהכנת המאמר.