למרות שאיוריה עיטרו את ספרי הילדים הראשונים של אחיה, יהונתן גפן, דומה שנורית גפן-בצר נשכחה מעט מלב. במלאת 74 שנים להולדתה ולציון 45 שנים למותה, אנחנו מבקשים להזכיר את יצירותיה, אלה שזכו להתפרסם ואלה שנותרו במגירה. מרבית הציבור מכיר בעיקר את ספרי השירים שכתב אחיה והיא איירה, אך לרוחב כישרונה האדיר הקהל הישראלי מעולם לא נחשף. בעזרתה האדיבה של משפחתה, יצאנו למסע אחר כישרון שנרו כבה בטרם עת, ולאורך הדרך לא יכולנו שלא לתהות: מה היה קורה לולא הייתה נוטלת את חייה? יש להניח כי היינו שומעים עליה עוד רבות, אך זהו רק ניחוש מושכל.
על כריכת הספר "הכוכבים הם הילדים של הירח" מאת יהונתן גפן, מופיע איור של ירח חביב שמערסל בזרועותיו כוכבים. האיור הזה הוא איקוני, בוודאי עבור רבים מילדי שנות ה-70 וה-80 בישראל. בספר מקבלים השירים המוכרים של גפן עומק ורבדים נוספים באמצעות האיורים הנהדרים והמינימליסטים שאוירו בידה האוהבת של נורית גפן-בצר ז"ל. הספר, שנכתב עבור בתו הבכורה של גפן, שירה, הוא כולו מבט על העולם מנקודת מבט של ילד, ונוגע בנימים הכי רכים של הנפש הצעירה. האיורים שלצד השירים, מאפשרים חיוך ולא מעט דמיון – בדיוק כמו שילדים אוהבים.
זה לא היה שיתוף הפעולה הראשון בין השניים. קדמו לו "שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"יום אחד…כך מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד". שניהם נכתבו לענת, אחותם הצעירה של יהונתן ונורית, לאחר מות אמם אביבה גפן. באופן פורץ דרך הם נגעו בכל תחומי החיים והיומיום, גם אלה שלרוב היו טאבו, כמו מוות או פחד. המילים והאיורים מאופיינים בהמון רגישות ובלא מעט שמחת חיים.
חיבתה של נורית לעולם הילדים ניכרת מכל איור. אהבתה לעולמם הפנימי של הילדים כמו גם לטבע שמסביבם, באים לידי ביטוי גם באיורים לספרים כמו "גן החיות" ללאה גולדברג ו"בוא לטייל, אבא, טוב?" לאוריאל אופק. שנות השבעים המוקדמות נראו כמו שנות פריצתה של האומנית הצעירה, אך אלה נגדעו עם מותה בטרם עת בגיל 29. גפן-בצר הותירה אחריה בעל, ילד, משפחה והמון איורים שמספרים את סיפור הכישרון שלה.
נורית גפן נולדה בנהלל ב-30 במרץ 1948, לישראל גפן ולאביבה דיין (אחותו של משה דיין); אחות קטנה ליהונתן ולימים אחות גדולה לזוהר וענת. את אהבת חייה, מוקי בצר, הכירה עוד בנהלל, והם הפכו לזוג כבר בנערותם. "היה לה כישרון מולד לציור ולאיור. היא ציירה בקלות ובמהירות כבר מגיל צעיר וכך הכרתי אותה", מספר בצר. "האיורים והציורים שלה היו חלק בלתי נפרד ממנה. ילדים היו סביבה תמיד כי ידעו שהיא מציירת, רצו לדעת מה היא מציירת או אם תוכל לצייר להם משהו. הם היו מתגודדים סביבה והיא הייתה מציירת באהבה גדולה על כל מה שבא ליד – ניירות, חצאי דפים ופתקאות, איורים מקסימים של ילדים ובעלי חיים – דברים מדהימים. הם ממש אספו את הציורים ורצו עוד ועוד, בכל מקום שהיא הלכה".
לא הרבה ציורים של נורית נותרו בידי המשפחה, ואת חלקם הם שיתפו עמנו ברצון. מהיצירות עולה תמונה של אמנית מגוונת, מלאת תשוקה לציור ודמיון עשיר. חלומה הגדול היה ללמוד בבצלאל, רעיון שהציעה בזמנו דודתה – רות דיין, שזיהתה את הכישרון של נורית. אלא שהחיים בנהלל לא איפשרו את הלימודים בירושלים, והלימודים באקדמיה לאומנות ולעיצוב נשארו בגדר חלום. במקום זאת היא יצאה לקורס מקצועי בחיפה, אליו נסעה מנהלל, ונהנתה מכל רגע. כמובן שסיימה את הקורס בהצטיינות. נורית התגלתה כציירת קריקטורות מושחזת ובעלת זווית ראייה מתוחכמת.
ב-1967 נולד בנם של נורית ומוקי, שאול, ונורית התמסרה לגידולו. בשנים אלה איירה את ספריו של יהונתן שהוקדשו לענת, אחותם. מאז ועד היום דורות של ילדים גדלים על הספרים האלה, שעדיין ועל אף הזמן שחלף נותרו רלוונטיים ואהובים. בתחילת שנות ה-70 הוצגו עבודותיה של נורית גפן-בצר בתערוכה בבית יד לבנים בגבעתיים. "רכשו שם עבודות שלה והיא, שהייתה צנועה ביותר, ביטלה את ההישג ואמרה שכולם קנו את העבודות פשוט משום שמשה דיין הגיע לתערוכה", אומר בצר. "כמובן שזה לא היה נכון, כישרונה היה בולט כבר אז". זו הייתה התערוכה היחידה מעבודותיה של נורית.
כשנה לפני יציאת המשפחה בשליחות המדינה לאוגנדה מתוקף תפקידו של מוקי כקצין צעיר בצבא, החלה נורית לעבוד במחלקת הגרפיקה והאנימציה של הטלוויזיה הישראלית ברוממה, ירושלים. שאול היה אז כבן ארבע ולא היה קל לנורית להגיע לירושלים, אך היא התמידה בכך עד הנסיעה לאפריקה.
זו לא הייתה הנסיעה הראשונה של נורית לאפריקה, היא כבר הייתה שם כחצי שנה עם הוריה בעבר. במהלך שהייתה באוגנדה, נורית ציירה המון. היא נהגה לצאת ולצייר מקומיים בשגרת יומם. סיפורים אנושיים ריתקו אותה, בין היתר סיפורן של קוטפות עלי התה. היא אהבה לשבת שם, לפעמים שעות, וציירה אותן בלי סוף. חלק מהציורים מצויים בידי המשפחה שניאותה לשתף אותם איתנו בפעם הראשונה.
אחרי ששבו לארץ, נורית קיבלה הצעת עבודה מרות דיין, שראתה באחייניתה כישרון אדיר. דיין, מייסדת חברת "משכית", הזמינה את גפן-בצר לצייר על בדים שנועדו לקולקציית הילדים החדשה של חברת האופנה. מוקי בצר נזכר: "זו הייתה הצלחה כלכלית. המצעים נחטפו במהירות ואפשר בהחלט להבין – הם אפשרו להורים לספר סיפורים בעקבות המצעים, או ליהנות מהם כמו שהם – ספר על ציפית, סדין וציפה. אני זוכר שרות פנתה אליה וביקשה עוד אבל נורית סירבה", הוא מספר. "היא כבר לא הייתה במצב רוח להמשיך. היא אמנם ציירה כל חייה, גם בסוף, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. המחלה השפיעה עליה".
כאשר התחילה מלחמת יום הכיפורים, הייתה נהלל בכוננות והיה ברור שצפויה לתושבים תקופת שהייה במקלטים. באותה תקופה היה לכל שכונה בנהלל מקלט. כדי להפוך את הדרך למקלטים קצת יותר נעימה הוחלט על מבצע ציור על קירותיהם. נורית, חמושה בדליים ובמברשות, עברה מקלט-מקלט וציירה על כל הקירות החיצוניים של כל המקלטים בנהלל. "הציורים האלה", נזכר בצר בחיוך, "היו לשם דבר. היא ציירה חיות ואנשים, ועשתה זאת בחן עד ששמעם יצא בכל המדינה. צריך לזכור שזו הייתה תקופה מתוחה ביותר, ונורית באומץ פשוט ציירה ימים שלמים מתוך מחשבה שזה יכול להעלות חיוך על פניהם של הילדים. זה החזיק מעמד המון שנים ואנשים ממש אהבו את הציורים, אלא שהזמן עשה את שלו והציורים דהו. היה ניסיון לחזק את הציורים, אבל זה לא עבד – לא עברו כמו שצריך על הציורים שלה". לצערנו, בידי המשפחה לא היו תמונות של הציורים המקוריים על המקלטים, אך אם במקרה יש לכם, הקוראים והקוראות – נשמח אם תשלחו אותם אלינו. אנחנו נוסיף אותם לכתבה וגם נעביר למשפחה.
לנורית היה כישרון אדיר לציור. בתחום הקריקטורה השילוב בין מוח חד וידה הקלה והכישרונית הניבו תוצאות מדהימות. "אני בטוח שהייתה כובשת את מקומה בעיתונות או בטלוויזיה. העורך הראשי של הוצאת 'דביר', אלכסנדר ברוידא, רצה לטפח אותה, אבל היא הדפה אותו. הוא רצה שתאייר עוד ספרים אבל התשוקה שלה לציור הלכה ונחלשה," מספר מוקי בצר.
ביום הולדתה ה-29 היא נטלה את חייה. ציוריה מלאי שמחת החיים והחן מספרים את סיפורה של אמנית רגישה ומוכשרת שראוי היה שנכיר, נזכיר ונזכור. הסכמת המשפחה לחשוף חלק מעבודותיה כעת, מאפשרת לקוראים ולקוראות שלנו להיחשף לכישרון שאבד מהר מדי, אבל בוודאי הותיר את רישומו.
