אשת הרב שהפכה לאשת בישוף: סיפורה המושתק של יואנה הלוי

בעלה של יואנה הלוי היה רב מיוחס ומבוסס, שהחליט להתנצר בעקבות פרעות קשות ביהודי ספרד. בניגוד אליו, יואנה החליטה לא לוותר על אמונתה, ונותרה ביהדותה עד מותה, גם במחיר אובדן ילדיה. סיפור שלא סופר על עקשנות ואמונה

1

פרט מתוך כריכת הספר "אשת הרב, אשת הבישוף" מאת חיותה דויטש וד"ר דוד יעקבסון

יואנה בנבנישתי נולדה באמצע המאה הארבע עשרה בספרד למשפחה אמידה ומיוחסת. בגיל עשרים היא התחתנה עם שלמה הלוי שהיה מיוחס ומבוסס לא פחות ממנה. הם עברו לחיות יחד בבּוּרגוֹס שבחבל קסטיליה, והחיים שלהם כמשפחה נראו יפים ורגועים. נולדו להם חמישה ילדים ושלמה הלוי הפך לרבה הראשי של העיר. 

אבל אז הגיעו פרעות קשות. בראש חודש תמוז, שנת קנ"א (1391) פרצו פרעות קשות ביהודי סביליה בעקבות דרשות הבישוף של העיר שהטיף נגד היהודים. אבל הפרעות לא עצרו שם. ברגע שהתלקחו כבר היה קשה לעצור אותן והם התפשטו ברחבי ספרד. קהילות שלמות נחרבו ויהודים נרצחו תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". 

הפרעות הגיעו גם לביתם של יואנה ושלמה הלוי, לעיר בורגוס שבקסטיליה. כרב העיר ניסה שלמה להגן על הקהילה שלו. הוא ריכז רבים מהם במצודה עתיקה אבל גם הצעד הזה לא הצליח להגן עליהם מן הפורעים. רבים מבני הקהילה נהרגו ושלמה הלוי החליט שהגיע הזמן להתנצר. 

הוא החליף את שמו לפבלו דה סנטה מריה והפך לכומר. הוא החליף את עורו מאיש דת יהודי לאיש תיאולוגיה נוצרי, ובסופו של דבר חזר לעירו בורגוס – הפעם לא בתפקיד רב אלא כבישוף. סיפורו של הרב שהפך לבכיר בכנסייה הקתולית, ידוע היטב בהיסטוריה הספרדית. אבל סיפורה של יואנה הושתק. הסיפור שלה הפך להערת שוליים זניחה בסיפור של בעלה.

1
פבלו דה סנטה מריה, או שלמה הלוי. מתוך ויקיפדיה

יואנה לא ויתרה על אמונתה, היא נשארה נאמנה ליהדותה למרות הבחירה של בעלה. היא בחרה להמשיך לחיות כיהודייה למרות שלבחירה הזו היו השלכות קשות. משפחתה אבדה לה. בספרד של אותם ימים אם אחד מבני הזוג היה מתנצר החוק קבע כי הילדים יתנצרו איתו ויהיו תחת חסותו. יואנה שמרה על אמונתה, אבל איבדה את ילדיה. היא נשארה לגור בבורגוס ומותר היה לה לבקר אותם, אבל לא לגדלם. בבת אחת הבית שלה התרוקן. בית המשפחה השמח נשאר שקט ושומם. 

אני מנסה לדמיין אותה בשנים האלה, מדליקה נרות שבת בבית ריק מילדים. מקדשת בעצמה על היין, מברכת לבד על החלות. שומרת על כל המנהגים המסורתיים אבל בודדה. כל כך בודדה. 

יואנה לא נשארה לבד לנצח. בזכות חוק שמתיר ליהודים שהתנצרו לחזור ליהדותם, בחרו שניים מילדיה לחזור לחיק היהדות בראשית המאה החמש עשרה, וגם לחיקה של אימם. ביאטריס, בתם של יואנה והרב שהפך לכומר, וטודרוס בן הזקונים שלהם, שבו הביתה והחזירו לתוכו שמחה ואהבה. 

קשה לדעת מה עבר בראשם של הילדים באותם ימים. טודרוס היה רק בן שלוש כשהופרד מאימו וכל אורחות חייו שונו והפכו לנוצריים. אבל כנראה שמשהו ממנה נשמר בליבו לאורך השנים ולכן, כשרק יכול, הוא חזר הביתה, לאמו וליהדותו. 

יואנה נפטרה בגיל שישים ואחת ונקברה בכנסייה שהקים בעלה. לארכיבישוף של בורגוס הייתה סמכות לקבור את אשתו לשעבר בכל מקום שיחפוץ. למרות שלאורך חייה שמרה על יהדותה, במותה היא נקברה בטקס נוצרי. ארבע עשרה שנה לאחר מכן נפטר גם פבלו דה סנטה מריה, לשעבר שלמה הלוי, ונקבר לצידה.

1
כריכת הספר "אשת הרב, אשת הבישוף", מאת חיותה דויטש וד"ר דוד יעקבסון, הוצאת ידיעות ספרים

אחת הנכדות של בני הזוג, שנולדה וגדלה כנוצרייה, הפכה לנזירה  – הנזירה תרזה מקרטחנה. היא הייתה אחת מחלוצות הפמיניזם. היא איבדה את שמיעתה ונעשתה חירשת לגמרי. ובכל זאת, תרזה כתבה. היא כתבה כי דווקא החירשות העניקה לה את מתנת השקט ויצרה את האפשרות לשמוע את דבר האל. הטקסט הראשון שלה זכה לביקורת חריפה. רבים לא האמינו שחירשים מסוגלים לכתוב ככה ובטח שלא אישה. ולכן בהמשך היא כתבה חיבור נוסף, בו הסבירה כי אין שום סיבה שאלוהים, אשר נתן לגברים את יכולת הכתיבה, ימנע את אותה יכולת מן הנשים. העובדה שגברים מרגישים שהכתיבה טבעית להם, נובעת לטענתה רק מן המסורת. לימוד ותרגול הכתיבה לנשים, יוכיחו כי זו פעולה טבעית עבורן לא פחות. תרזה דחתה את הטענה שנשים הן מין חלש או נחות ואף הביאה דוגמאות מכתבי הקודש, כמו סיפור גבורתה של יהודית. 

תרזה לא פגשה את סבתה מעולם, היא נולדה חמש שנים לאחר פטירתה. אבל מעניין לחשוב מה היא שמעה בבית על האישה האמיצה הזו, איזו סבתא תיארו באוזניה, וכיצד אולי השפיעה העמידה האיתנה של סבתה על היכולת הבלתי רגילה שלה לכתוב וליצור מציאות אחרת. 

לאחרונה יצא לאור הספר "אשת הרב אשת הבישוף" שכתבו הסופרת חיותה דויטש והחוקר ד"ר דוד יעקבסון, שמתחקים בו אחר סיפורה של יואנה הלוי. ספר שמעמיד במרכז העלילה דווקא את דמותה המושתקת. ספר שמחולל תיקון היסטורי משמעותי ומעניק סוף סוף מקום של כבוד לסיפור המיוחד שלה. 

אני רק מנסה לדמיין כמה נשים כאלה קיימות בהיסטוריה, נשים שאפילו את שמן איננו יודעות, כל כך הרבה נשים שספרי ההיסטוריה לא מתארים לנו את סיפורן. כל כך הרבה נשים שמופיעות בהערת שוליים כאשר בני הזוג שלהם נמצאים במרכז. כל כך הרבה ספרים שעוד צריכים להיכתב כדי להשלים את הפער הזה. כדי לספר את הסיפורים שנותרו מאחור. כדי לתאר את ההיסטוריה הנשית הנעלמת שחבויה בין השורות. 

"אֲמַרְתֶּם עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה לָקְחוּ נָשִׁים. אֲבָל אֲנַחְנוּ אִלְּמוֹת. אִלְּמוֹת בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁכְּתַבְתֶּם אַתֶּם. אִלְּמוֹת בְּבָתֵּי הַדִּין שֶׁל מַטָּה. אִלְּמוֹת בְּבָתֵּי הַתְּפִלָּה לֶאֱלֹקִים חַיִּים לַשְׁכִינָה. וַאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ נַחְפֹּר אֶת מֵתוֹתֵינוּ מִקִבְרֵי הַהִסְטוֹרְיָה וְנִתֵּן לַהֵן יָד וַשֵם וּפֶה" – אסתר שקלים

תוכלו לשמוע עוד על סיפורה המופלא של יואנה הלוי באירוע מיוחד עם כותבי הספר לרגל יום האישה הבינלאומי. האירוע יתקיים ב-8 במרץ 2022 בשעה 19:00 ובאופן מקוון.  לפרטים ולהרשמה לחצו כאן.

נדיר: שירים וסיפורים בעברית שחיברו הילדים היהודים מחרקיב שבאוקראינה

החוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידות ותלמידי גימנסיה תרבות באוקראינה לפני מאה שנה

עמוד השער של חוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידי הגמנסיה תרבות בחרקוב

באוסף הנדירים של הספרייה הלאומית נמצא ספר שירים וסיפורים מיוחד שכתבו נערים ונערות לקראת הפסח בעיר חרקיב שבאוקראינה בשנת 1920.

זה ודאי לא יפתיע איש, אבל שפה שמתעוררת משנתה צריכה דוברים, ומעל הכל דוברים מסוג מסוים: דוברים צעירים, ילדים וטף, שיגדלו לתוכה וידברו בה באופן טבעי וחופשי. מלבד דוברים צריכה השפה הזאת כלים ללמידה, והכלי העיקרי והראשון במעלה שפיתחה התנועה הציונית כדי ללמד את חסידיה הצעירים עברית היא המקראה. בשנת 1887 מפרסמים אליעזר בן יהודה ודוד ילין את החוברת הראשונה בשם זה, המקראה לילדי ישראל.

בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה פורסמו מאות מקראיות עבריות שנכתבו בידי מורים, מחנכים וסופרים שנתרמו ליצור, יש מאין, טקסטים עבריים לשימושם של תלמידים בבתי הספר העבריים הרבים שקמו באירופה. היה זה פרויקט איתנים עצום בהיקפו ובחשיבותו, ועדיין – כל מי שלמד אי פעם שפה זרה שנייה יודע שאין זה מספיק.

שלב ראשון בלימוד שפה הוא הקליטה הפסיבית, השלב השני הוא כבר התרגול. חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים היא דוגמה חיה לשלב הזה: המעבר מהקריאה אל הכתיבה, מהקליטה הפסיבית אל היצירה הספונטנית. האמת היא שתלמידי בית ספר תרבות בעיר חרקיב (חרקוב) שבאוקראינה לא יכלו לבחור נושא מתאים יותר: התחדשות האביב וזכר שחרור העם מעבדות לחירות בחג הפסח.

ארגון תרבות הוקם בסך-הכל שלוש שנים קודם לפרסום החוברת, באפריל 1917, דווקא במוסקבה. הייתה זאת שנת נפילתו של הצאר, שנה הרת גורל שבסופה יוקם השלטון הבולשביקי העוין את הציונות ואת השפה העברית. בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית ובייחוד בשל המדיניות האנטי-ציונית של הבולשביקים אולץ ארגון תרבות לעקור את מרכזו שבמוסקבה ולהתחיל מחדש בקייב, באודסה ובקרקוב באמצע 1918. תחילה זכה הסניף האוקראיני של תרבות לתמיכה ממשלתית מהשלטון האוקראיני העצמאי קצר הימים. עם ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה גם זה נגמר. הפריחה העברית באוקראינה הייתה גם היא קצרת ימים והתרחשה בדיוק בזמן פרסום החוברת של ארגון תרבות בחרקיב.

חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים מאפשרת לנו הצצה ישירה אל חיי הילדים היהודים בחרקיב במילותיהם, מילים בעברית צחה ויפה. לכל קטע פרוזה או שירה צורף שם התלמידה או התלמיד שחיברו את הקטע, וכולם כאמור עוסקים באביב ובחג הפסח. זוהי למעשה אסופה של תלמידי מחלקה א' ו-ב' בגימנסיה תרבות המכילה "שִׁירִים סִפּוּרִים זִכְרוֹנוֹת רְשָׁמִים וְדִמְיוֹנוֹת". לא מדובר בכיתות א' או ב' שאנחנו מכירים. ברור מהטקסטים שאלו תלמידים בוגרים יותר, וסביר להניח שמדובר בתלמידים בני 14 או 15, בני ובנות השנים הראשונות בגימנסיה.

אחרי תוכן העניינים צורף ציור שלו עם הכיתוב "על חוף דניפר" – הוא נהר הדְניֶיפְּר, הזורם מרוסיה דרך בלארוס ואוקראינה אל הים השחור.

 

הטקסט הראשון הוא שירו של התלמיד דניאל פרחאבמק בשם עבר חורף. לשיר צורף אפילו תאריך כתיבה, ה' ניסן תר"פ:

עבר חורף, חלף קור,

גיל התבל מלאה.

אט מנשב רוח נגב,

משיב נפש נכאה.

 

שמש צעיר, שמש אביב,

מזהיר בשמים,

שופך ארצה שפעת-אורים

מעוורי העיניים.

 

העצים העירומים,

מתעוררים שנית לתחיה,

לבשה פנים חדשות,

גם הקריה ההומיה.

 

הכל עלז, חי, ומזהיר

על כל שפוך רוח אביב

צהלים הבתים הגבהים,

הרמים יעטרונו סביב.

 

אמנם עוד יקרום קרום קרח,

על הביצות, על הנחלים,

עוד חשופים האלנות

לא התפתחו עוד העלים.

 

עוד לא שבו הציפורים,

פוצחי שיר ורינה,

אולם כבר מורגש האביב,

בכל זוית ופינה.

 

שונו פני הרקיע

לאחרת היתה האדוה,

וכבר חדר האביב,

אל עמק הנשמה.

 

לא זהו העולם,

לא זוהי כעלי הבריאה,

הכל חי, רענן, עלז,

הכל שב לתחיה!

 

 

התלמידה שרה אספל כותבת על העצים בבוא האביב:

מה רע החורף עם קורו הגדול

מה יפה האביב ברוחות הנעימים,

העצים, אם ראיתם, מה יפים הם באביב,

בחרף כך עמדו אבלים נרדמים,

ואך בא האביב הקיצו, התעוררו,

התחילו מביטים סביב, סביב,

תודה לאל שעבר החורף

התחילו העצים מתלחשים ביניהם

אך עתה נצמחה בבוא האביב!

 

 

בתום תשעה שירים על סיום החורף, בוא האביב וחגיגות הפסח, מופיעים הסיפורים. בסיפור הראשון מספר התלמיד אליעזר אהרנוב על ההכנות לפסח:

בביתנו העבודה בכל תקופה. כל בני ביתנו מתכוננים, לחג הגדול חג גאולת ישראל, הוא חג הפסח. אבי לוקח מהארון את ההגדות, אמי ודודתי מסיבות את החדרים, מנקות את השולחנות, הכיסאות והמיטות: אני חפצתי לעזור להם אבל אמא גערה בי שאלך לטייל. יצאתי החוצה, האויר זך, השמים טהורים וכאילו כל העולם טיהר את עצמו, לפגוש את החג הגדול. והנה אחותי קוראת אותי לאכול את ארוחת הצהרים. קה היה לי לעזוב את החוף וללכת הביתה אבל ניחמתי את לבי בזה: אפשר שאמי תתן לי ללכת החוצה אחרי ארוחת הצהרים. שבתי הביתה, אכלתי ויצאתי עוד פעם החוצה. קשה לתאר איזה עונג הרגשתי ברגע ההוא!!!

 

בכל הסיפורים (מלבד אחד) כותב הסיפור הוא גם הדמות הראשית בו, וברבים מהם נזכרים גם אבא ובעיקר אמא. אימו של אליעזר שלחה אותו לטיול בחוץ כדי שלא יפריע בניקיונות, בעוד שהסיפור של חיים שיינגאלד נפתח בשאלה ששואל התלמיד את אימו: מדוע זה היום אור ואין עננים כמו אתמול?

בניגוד למיתוס הציוני על התלישות של היהודי בגולה, ברור שהתלמידים בחרקיב מרגישים קשר הדוק לטבע שסובב אותם. תקופת האביב נחווית כתקופה חיה וזוהרת על ידם, תקופה של שינויים אדירים של פריחה. הקור נוטש, השמש חוזרת, השמיים מתפזרים מענני גשם וסערה. עם זאת, ברור למשוררים ולסופרים הצעירים שיש קשר הדוק בין הטבע המתעורר לבין חג הפסח הקרב.

 

כמה נפלא לקרוא תמונות מחיי הילדים העבריים באוקראינה ולהרהר – לא במרחק הזמן (עברו יותר ממאה שנה בכל זאת), אלא דווקא בקירבה שבין התלמידים שחיו וכתבו עברית לפני מאה שנה לילדים שהיינו אנחנו. גם הם, בדיוק כמונו, ועם כל האהבה לעברית וללימודים, השתוקקו כבר שהשיעור בגימנסיה יסתיים כדי שיוכלו לחזור ולטייל בחוץ בטבע, והם וחבריהם יצאו מהכיתה הסגורה. או כמו שכותב דוד לומזוב בסיפורו בא האביב:

שוכב אני במיטתי. כבר הקיצתי ואינני מבין מדוע האור כל כך אדמדם? פקחתי את עיני והנה השמש מלהטת אותי בשכבי על מיטתי! אנוכי בשמחה קפצתי מעל המטה וראיתי: מעט השלג שהיה נמס במהירות. האביב בא! עברה מחשבה בלבי מה נפלאה המלה אביב! כמה מחשבות בוראה היא בלבי! אלך אל הגנים, אפשר שנסע אל הקיטנה, אאסף פטריות אקטף אגוזים ועוד ועוד…

"לקחתי את ספרי והלכתי אל הגימנסיה בפנים צוהלים גם שם פגשונו חברי בפנים עליזים. – "אפשר שנלך היום אל אקסקורסיה [טיול קצר בטבע?]" – אמר לי ילד אחד. פתאום נשמע הצלצול ואני רצים אל המחלקה. שמה מבארים לנו דברים יפים ואנחנו כלל איננו מתעניינים בדברים שמבארים לנו ועושים את עצמנו כשומעים, אבל ליבנו שם בחוץ.

 

שלוש זירות מרכזיות שמשותפות בין מרבית הקטעים: הבית – בו נערכות ההכנות לפסח ובו נחגג ליל הסדר. הטבע המתעורר מתרדמת החורף, ובית-הכנסת שבו נפגשת הקהילה עם הרב ועם עצמה. הזירה הרביעית, הנזכרת פה ושם כפי שראינו, היא הגימנסיה.

אז איך מבלים ילדי חרקיב את חג הפסח? התיעוד מלמד בהחלט שלא הרבה השתנה, וזה מה שכל כך יפה ומרגש. מרדכי הלוי איזגור כותב:

"ימים אחדים לפני חג הפסח נשאנו, אני ואמא, את כלי הפסח שלנו אל דודנו, כי בביתו יחד עמו ערכנו את החג. שם התחילו להכין ולהכשיר את הכלים ולנקות את החדרים. בערב פסח בתשע שעות בבקר מהרנו לאכול את החמץ ולהוציא את הנשאר מן הבית. במלה אחת: השתדלנו שבכל החדרים יהי 'פסח'".

 

מרבית הקטעים בחוברת הם של תלמידים ולא תלמידות, אבל הסיפור של חנה בריק מתייחדת מכל הקטעים בכך שהוא נכלל במה שמכנה החוברת בשם "דמיונות". זהו הטקסט היחיד שלא נכתב בגוף ראשון. הגיבורה שלו היא שרה הקטנה:

 

בכתבה קצרה שכזאת לא נוכל לעשות צדק עם כל התלמידות והתלמידים בגימנסיה "תרבות" בחרקיב ולפרסם את כל יצירותיהם. אך אנחנו שמחים לספר שחוברת זאת נסרקה בשלמותה והועלתה לאתר הספרייה הלאומית במסגרת פרויקט "450 שנה לספר העברי". תוכלו לעיין בחוברת המלאה כאן. כדאי לכם, היא כתובה בעברית. זוהי אגב חוברת מספר 12, כך שהיו לפחות 11 חוברות קודמות. ויש לשער שאף יותר.

נסיים בתפילה לסיום המלחמה הנוכחית באוקראינה ולחזרת השקט והשלום לאזור במהרה.

 

לקריאה נוספת

ורד טוהר, "של מי הסיפור הזה? הבניית אתוס לאומי באמצעות סיפור עממי במקראות ללימוד עברית", הד האולפן החדש 103 (תשע"ה), עמ' 120 – 129.

Kenneth B. Moss, Bringing culture to the nation: Hebraism, Yiddishism, and the dilemmas of Jewish cultural formation in Russia and Ukraine, 1917-1919, Jewish History 22,3 (2008) 263-294

אוקראינה בוערת: עדויות נדירות מהפוגרומים

אוקראינה הייתה במשך מאות שנים מרכז יהודי חי ושוקק, בו פעלו וחיו גדולי התרבות העברית והיהודית. מסמכים נדירים שמצאנו בתוך חצי ארגז חבוי במחסני הספרייה הלאומית, חושפים טפח מהקשיים והאלימות איתה התמודדו יהודי אוקראינה לפני כמאה שנה: "הקוזאקים ניפצו בתים, שברו רהיטים והיכו אותי בחרב"

פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיר חודורקוב שליד קייב. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוקראינה שוב בכותרות. לא כאן המקום לפרט על החדשות האחרונות והמשבר עם רוסיה, אבל בכל זאת יש לנו מה לתרום ורצינו להביט על המדינה הצעירה הזאת מנקודת המבט שלנו.

כשחושבים על יהודי מזרח אירופה כנראה שקודם כל חושבים על פולין. אבל בדיקה קצרה תראה שדווקא אוקראינה הייתה מוקד יהודי גדול ומשפיע יותר. בסוף המאה ה-19 חיו בתחומיה יותר יהודים מאשר בפולין ובליטא גם יחד. בתחומי אוקראינה של היום פעלו הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. העיר אודסה שלחופי הים השחור הייתה מרכז תרבותי יהודי שוקק חיים שפעלו בו שלום עליכם, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים. מאותה עיר יצאה "המייפלאואר הישראלית", אוניית המעפילים "רוסלאן". בתחומי אוקראינה של היום נולדו משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר – שלושה ראשי ממשלה ישראלים. וכל זה עוד לפני שהספקנו לסקור את תרומת העולים החדשים יותר שהגיעו מהמדינה – אלה שעלו לישראל בשנות השבעים ובעלייה הגדולה של תחילת שנות התשעים.

1
גדולי הספרות היהודית והעברית בתמונה שצולמה באודסה, אוקראינה. מימין: חיים נחמן ביאליק, מ. בן-עמי, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, הספרייה הלאומית

אז חיפשנו במאגרי הספרייה הלאומית כדי למצוא סיפורים מעניינים מאוקראינה. דפדפנו בין עשרות אלפי תמונות ומסמכים מהאזור הזה ומתקופות שונות, ונתקלנו לפתע בארכיון קטן – בסך הכל חצי ארגז במחסן – שרק שמו מעיד כבר על עושר החיים היהודיים במדינה. "אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה", כתוב בכותרת, ולא יותר. 

עיון מעמיק מעט יותר בתוכו, העלה כמה אוצרות היסטוריים.

1
חצי ארגז בערך, בו שמור אוסף המשרד לעניינים יהודיים באוקראינה. צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

לא ברור כל כך איך הגיע ארכיון של משרד ממשלתי אוקראיני לידי הספרייה הלאומית בירושלים. על פי הקטלוג, הוא מכיל מסמכים מהשנים 1919 ועד 1923, תקופה רבת תהפוכות באוקראינה. במהלך שנים אלו הייתה אוקראינה רפובליקה עצמאית בראשות סימון פטליורה – זמן קצר לאחר שהייתה תחת שליטת האימפריה הרוסית – והפכה לרפובליקה סובייטית, שוב תחת שליטת רוסיה, הפעם בגלגולה כברית המועצות.

מה שכן ברור הוא שהמדינה האוקראינית הייתה צריכה משרד כזה עבור היהודים. היו, כאמור, לא מעט מהם בשטחה – והיו להם בעיות, חלקן ייחודיות. במדינה שמורכבת מכמה לאומים – אוקראינים, רוסים, טטרים, בלארוסים, מולדובנים, וגם יהודים – היה כנראה צורך לטפל בצרכי המיעוטים. 

1
גלויה ועליה תמונה של רחוב בעיירה ברדיצ'ב, אוקראינה. באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

כשהצצנו לתוך הארכיון המדובר, מה שנראה אולי במבט ראשון כמו אוסף מסמכים אדמיניסטרטיביים יבשושיים ביידיש ובאוקראינית, הפך לנגד עינינו לתיאור קורע לב של כמה סיפורים מזעזעים שמעידים במעט על חייהם של יהודים באוקראינה באותן שנים. נכון, יש בארכיון גם מסמכים משפטיים כמו תזכיר חוק שאיפשר ליהודים באותן שנים לארגן באופן עצמאי את חייהם הלאומיים – לפחות מבחינה רשמית. אבל יש בו גם את המסמכים שנציג כאן, מסמכים שמתארים מציאות של פרעות ופוגרומים, של נישול ושל עבודות כפייה.

1
בני נוער פצועים בעקבות פרעות בעיר תיאופיפול (יידיש: טשאן), אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים מהעיר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סיפור שמדגים איך בירוקרטיה אוקראינית הפכה ברגע לאלימות אנטישמית הוא, למשל, מכתבו של שלמה דגדמן. שלמה היה מוכר פירות וביקש יום אחד להגיע לעבודתו בשעה תשע בבוקר, כמדי יום ביומו. כשהגיע למקום פנה אליו שוטר זוטר וביקש לקחת אותו לעבודות כפייה. כשהוא סירב ללכת, סיפר שלמה, "הוא התחיל להכות אותי, איים עליי באקדח וקרע את הבגדים שלי. בינתיים השעון שלי נעלם". בסוף המכתב מתברר ששלמה לא כתב אותו בעצמו משום שלא ידע קרוא וכתוב – או לכל הפחות לא ידע קרוא וכתוב באוקראינית – ואת המכתב כתב אדם אחר בשמו.

פריט נוסף בארגז מספר על התמודדותם של היהודים עם ההכרח להתגייס בכפייה למען המדינה האוקראינית. במכתב שמופנה אל "החבר השר לענייני יהודים", מספר אדם בשם אהרון פלדבליט, נציג מועצה יהודית, ש"קוזאקים מסתובבים בעיר ולוקחים יהודים לעבודה, מכריחים אותם, ללא קשר למעמדם בחברה. בשביל שחרור העצורים דורשים כסף, והרבה". בהמשך מבקש הכותב מהמשרד "לנקוט את כל האמצעים האפשריים על מנת לעצור את הלכידה הבלתי מורשית של יהודים, ובמקרה בו יש צורך באנשים לעבודה סוציאלית וממלכתית, אנא פנו למינהל המקומי קמניץ, אשר יספק את המספר הדרוש של אנשים בזמן הנכון ולמקום הנכון". ובקצרה – מספיק לחטוף לעבודה אנשים באקראי, אנחנו רוצים להחליט את מי נשלח.

1
מסמכים מתוך אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה. המסמכים עוסקים בדיווחים מפורטת מצוקתה של האוכלוסייה באזור העיר ויניצה. צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית

השנים בהן נכתבו המסמכים האלה היו, כאמור, שנים של חוסר יציבות מסוימת באוקראינה. שנת 1919 במיוחד, השנה בה נכתבו כל המסמכים שמוזכרים כאן, הייתה שנה בה אוקראינה נלחמה עם רוסיה (מוכר?), וכוחות בולשביקים, מלוכנים ואנרכיסטים הסתובבו בין גבולותיה ועשו בה כבשלהם. היהודים סבלו מכך במיוחד. בשנה זו ערכו כוחותיו המובסים של סימון פטיליורה, מי שעמד במשך תקופה בראש המדינה האוקראינית קצרת הימים של אז, סדרה של עשרות פוגרומים ביהודים. עשרות אלפי יהודים נרצחו באותן פרעות. שורה ארוכה מתוך המסמכים שבארגז עוסקת בבקשות סיוע הומניטרי לפליטים, בקשות סיוע לאוכלוסיה שלא נותר לה מה לאכול, בקשות לפיצויים על הרס שנגרם ודיווחים על מצוקת התושבים בערים מסוימות.

באחד מהמכתבים, למשל, פונים למשרד קבוצת יהודים ויהודיות ומספרים סיפור כזה: כיצד במשך שנים היו בעליהן של טחנות קמח שפועלות על מים, עד שקבוצת פורעים הגיעה וגירשה אותם מבתיהם. הם נאלצו לעזוב את כפר הולדתם, המקום בו הוריהם וסביהם גדלו, ונמלטו למקומות אחרים, שם לטענתם שולטים "עוני ואומללות". באותם מקומות, הם מספרים, המשיכו לפגוע בהם, והם נותרו ללא פרוטה". בתקופה שבה נכתב המכתב הורו רשויות הרפובליקה העממית האוקראינית להשיב רכוש שנגזל לבעליו. אך כותבי המכתב מספרים שהגיעו לדרוש את רכושם על פי צו השלטונות, גירשו אותם שוב מהמקום. לכן הם פונים אל השר לענייני היהודים על מנת שיסייע להם לקבל את טחנות הקמח שלהם בחזרה, "כדי שיהיה לנו לפחות קצת כסף לפרוסת לחם". הם חותמים את המכתב "עם דמעות בעיניים ולב שבור".

1
פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיירה חודורקוב, אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים בעקבות הפרעות, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המכתב האחרון שנספר עליו מתאר את קורותיו של יהודי אחד בשם דוד ברון ומה שעבר עליו ועל משפחתו בזמן הפרעות. הוא מספר שהוכה על ידי פורעים פטליוריסטים במאי 1919, והם "ניפצו בתים, שברו רהיטים, שברו כלים. הם קרעו כריות וכסתות ממולאות נוצות, והוציאו מהן את הנוצות. הם אנסו נשים וילדות. הם אנסו את אשתי מולי. אחד הקוזאקים היכה אותי בחרב, ואילץ אותי להביא את בתי אליו". את ההמשך מותיר דוד לקוראים לדמיין לבד. הוא מוסיף במכתבו שהקוזאקים "היכו הורים כי החביאו את ילדיהם, שדדו, הציתו", ומסיים בעוד תיאור של הנזק שגרמו לביתו: "הם הסיתו את התושבים המקומיים להרוס את הגינה שלי, עצים נשברו שם, והייתי צריך להסתכל על זה בשקט".

חצי ארגז קטן שעשה את דרכו מקייב אל מחסני הספרייה הלאומית בירושלים מכיל כל כך הרבה סיפורים קשים, ועוד עשרות ואולי מאות אחרים שלא הספקנו לסקור הפעם. בזמן שאוקראינה בוערת שוב היום, חצי ארגז קטן מזכיר לנו גם את הטלטלות שעבר אותו האזור גם לפני מאה שנה.

האם גם למשפחתכן/ם יש סיפור מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף דבר מה לאמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה מיוחדת נמסרת לאירנה ארונסקי שסייעה לנו בתרגום המסמכים ובלעדיה כתבה זו לא הייתה מתפרסמת. תודה לאלינה סוקולצקיה ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית על עזרתה הרבה. תודה גם לאירה רפפורט על העזרה שלא תסולא בפז בהכנת הכתבה.

"אעלה בתמר": העלייה שלפני העלייה הראשונה

כמה חודשים בלבד לפני מה שבספרי ההיסטוריה קוראים לו "העלייה הראשונה", הגיעה לארץ ישראל קבוצת יהודים מתימן. היו אלה כמה עשרות משפחות תימניות שפתחו במסע מפרך וארוך כדי להתיישב בירושלים - ושם נתקלו ביחס עוין מצד האוכלוסייה היהודית, במחסור ובהתנשאות. לאן פנו ומי בא לעזרם? זהו סיפורם של אלה שהגיעו ארצה עוד לפני הביל"ויים

1

בתי כפר השילוח. אוסף חיים ברגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

מתי התחילה העלייה הראשונה? אם תתחילו לספר על "סופות בנגב" והביל"ויים – ייתכן שטעות בידכם. היו סיבות שונות ומשונות שהובילו היסטוריונים לקרוא לעלייה הזאת בשם העלייה הראשונה, כשלמעשה קבוצות של יהודים עלו לארץ ישראל טיפין טיפין עוד קודם, ממזרח וממערב. למעשה, כמה חודשים בלבד לפני שיהודים ממזרח אירופה נחתו בנמל יפו והחליטו להרחיב את היישוב היהודי המתחדש, הגיעה לכאן קבוצת יהודים אחרת, מדוברת פחות. יהודים מתימן, רובם מהעיר צנעא, פצחו במסע מפרך לארץ ישראל מעט אחרי חג השבועות תרמ"א, בחודש מאי 1881.

מה הביא אותם לעשות את הצעד הזה? הסיבות אינן ברורות עד הסוף. ככל הנראה היה זה רישיון עלייה שנתן המושל העות'מאני של תימן באותה תקופה שתרם להחלטה. באוגוסט 1881, אב תרמ"א, הגיעו לכאן ראשוני העולים. בחודשים שלאחר מכן, בשנת תרמ"ב, ולאורך שנת 1882, הגיעו עולים נוספים מתימן. בסך הכל הגיעו לכאן כ-200 נפשות באותם חודשים. לצורך העניין, קבוצת הביל"ויים שהגיעה כמה חודשים לאחר מכן מנתה רק כמה עשרות חברים. שנת העלייה, תרמ"ב, היא זו שנתנה לעלייה זו את שמה: עליית "אעלה בתמר". השם הוא אנגרמה של שנת תרמ"ב וגם ציטוט ישיר מתוך הפסוק "אמרתי אעלה בתמר" מתוך ספר שיר השירים.

1
גבר מבוגר וזאטוט מעולי תימן בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תמונת מצב של היישוב היהודי באותה תקופה: פתח תקווה כבר הוקמה, ראש פינה ננטשה ותוקם בשנה שלאחר מכן מחדש, במקווה ישראל כבר החלו ללמוד, ורוב היהודים בארץ יושבים בארבע ערים קדושות: ירושלים, חברון, טבריה וצפת, מה שידוע בשם "היישוב הישן".

אבל פניהם של העולים החדשים מתימן היו מכוונות בעיקר אל היעד האולטימטיבי – ציון, עיר הקודש. מסעם של יהודי תימן היה ארוך ומלא תלאות. הנוסעים בדרכם לא נתקלו במארחים מסבירי פנים או בתחנות רענון וחנויות נוחות. הם נאלצו לעבור דרך חתחתים דרך מצרים ודרך הודו, עד שבסופו של דבר הגיעו אל ארץ הקודש שאליה נשאו עיניהם. גם אלו שיצאו עם רכוש מתימן, הגיעו לארץ ישראל כשכבר כלה ממונם.

1
שני גברים מעולי תימן בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשהגיעו סוף סוף לארץ ישראל שמו פעמיהם אל ירושלים. אך כשהגיעו אל העיר היהודים שהגיעו מארץ רחוקה, לבושים בבגדיהם המיוחדים – או מה שנותר מהם – הם נתקלו ביחס עוין. יהודי תימן נראו שונים כל כך מהיהודים הספרדים והאשכנזים שכבר שכנו בעיר, ואחזו במסורות שונות, שהקשו על שילובם המהיר באוכלוסייה היהודית. יהודי העיר ירושלים אפילו הטילו ספק ביהדותם של העולים החדשים. ראוי אולי להזכיר כאן את האירוניה שבדבר, שהרי יהודים חיו בתימן עוד לפני התגבשות הקהילות הספרדיות והאשכנזיות של אירופה. לחשד ולספקנות היו גם השלכות פרקטיות. היישוב הישן בירושלים היה מאורגן ב"כוללים", שארגנו את התמיכה בתושבי העיר היהודים. אי התאמתם של יהודי תימן לתבניות העדתיות המוכרות גרמה לפרנסי היישוב לסרב לקבלם לכוללים הקיימים והם לא קיבלו את חלקם בכספי החלוקה שמימנו את יהודי העיר. בפועל נאסר על היהודים שאך הגיעו מתימן להתיישב בין חומות העיר העתיקה.

זרים וחסרי כל חיפשו יהודי תימן העולים פתרון מגורים אחר. הם לא ויתרו על ירושלים, עליה חלמו שנים ארוכות. בשלב ראשון, מחוסר ברירה, הם הקימו לעצמם סוכות סביב חומות העיר העתיקה ושם ישנו, תחת כיפת השמיים. חלק מעולי תימן נאלצו אפילו ללון במערות טבעיות, ברפתות ובמחסות מאולתרים אחרים באזור החומות.

1
בתי מגורים בכפר השילוח בסוף המאה ה-19. נדב מן, ביתמונה. מאוסף דגני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
כפר השילוח בסוף המאה ה-19. נדב מן, ביתמונה. מאוסף דגני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

העולים לא טמנו את ידם בצלחת ולא חיכו לגאולה. הצעירים שבהם פנו מיד לחפש עבודה בקרב הקבלנים הערבים של העיר, ולא בחלו בעבודות כפיים כמו ייצור טיט, סבלות ונשיאת אבני בניין או סלילת דרכים. העולים המבוגרים יותר עסקו במלאכות יד כמו רצענות או תיקון חרסים. אך משרות אלו לא הספיקו כדי לפרנס את הקהילה כולה, וממילא נושא המגורים לא בא על מקומו בשלום.

עולי תימן המשיכו גם לנסות ולהצטרף לאחד הכוללים שבעיר כדי לקבל בכל זאת את כספי החלוקה שהגיעו להם. באופן מפתיע אולי, היו תקופות בהן היו העולים חלק מהכולל האשכנזי. אולם בסופו של דבר הצטרפו אל הכולל הספרדי, שחברי קהילתו דיברו עברית וערבית בהגייה שהקלה על התקשורת עם יהודי תימן, בניגוד לאשכנזים שההגייה שבפיהם הייתה זרה ושונה משמעותית. שנים מאוחר יותר הקימו עולי תימן קהילה עצמאית, בין היתר משום שגם בקרב הספרדים סבלו מהתנשאות ומחלוקת כספים לא הוגנת.

1
ילדים ונערים מעולי תימן משחקים ברחוב בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאשר לא התאפשר לעולי תימן לגור בתוך העיר ממש, הם העדיפו להתיישב במקום הכי קרוב. הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי. עורך העיתון "חבצלת", ישראל דב פרומקין היה זה שהשתדל עבור עולי תימן, הקפיד לכתוב על מצבם העגום בעיתונו, ויצר קשר עם נדבן בשם בועז בן יונתן מזרחי. אותו בועז תרם מחצית מהשטח שהחזיק בכפר סילואן, על מורדות הר הזיתים, בסמוך לנחל קידרון, עבור העולים מתימן. בעברית קראו הדיירים החדשים למקום כפר השילוח.

הקרבה לעיר העתיקה ולהר הבית – מהלך רבע שעה בלבד – יחד עם מקורות המים הסמוכים והשטחים החקלאיים הפתוחים שהיו באזור תרמו להחלטת יהודי תימן להתיישב במקום. הם לא היו לבד שם. כידוע, עד היום שוכן במקום כפר שרוב תושביו ערבים מקומיים. גם אז התגוררו עולי תימן בשכנות לתושבים הפלסטינים של המקום. תושבי המקום העידו שלמן ההתחלה יחסי השכנות היו טובים מאוד, והתושבים היהודים והערבים היו מבקרים זה אצל זה ומשתתפים בשמחות מכאן ומכאן. על פי העדויות התושבים הערבים אפילו למדו לשיר שירי חתונות תימניים.

1
ילד מעולי תימן בכפר השילוח וטלה. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לאט לאט גדל והתפתח היישוב במקום, עד שבשיאו מנה כפר השילוח היהודי 150 משפחות. ההתפתחות הזו נעצרה בשלב מסוים. הסכסוך היהודי-ערבי המתעצם בארץ ישראל החל לעורר תסיסה גם בין שכנים טובים כמו תושבי כפר השילוח וסילואן. כבר במאורעות תרפ"ט (1929) חוו תושבי כפר השילוח התנכלויות והתנועה בדרכים הפכה מסוכנת. אולם משהתגברו האיומים על יהודי הכפר התייצב מוכתר הכפר הערבי, חאג' מוחמד רוזלאן מול המסיתים וביקש להגן על התושבים עולי תימן. היהודים תושבי הכפר אף סירבו להצעת "ההגנה" לשלוח למקום לוחמים שיגנו עליהם כדי שלא להסלים את המצב. בסופו של דבר גילה מוכתר הכפר סילואן כי אין ביכולתו לעמוד נגד הצעירים המוסתים שהגיעו לאזור. יהודי כפר השילוח הותירו את חפציהם אצל שכניהם הערבים ועזבו זמנית אל העיר העתיקה, שם חיו כפליטים. בשוך הסערה חזרו היהודים לכפר, וסיפור עזרתו של מוכתר הכפר הערבי נחרט בליבם.

אף על פי כן, בסופו של דבר לא יכולים היו יחסי השכנות הטובה לעמוד בפניו של הסכסוך. המרד הערבי הגדול, הידוע גם בתור מאורעות 1936-1939 היה זה שהביא לסוף ההתיישבות היהודית בכפר השילוח. הפעם לא רק סכנה ביטחונית עמדה מעל ראשיהם של התושבים היהודים. החרם הערבי על תוצרת יהודית וסגירת שער האשפתות על ידי השלטונות גרמו לניתוקו של כפר השילוח מהעיר ולנזק כלכלי עצום למתיישבים. הם עצמם סבלו מהתנכלויות של כנופיות שהגיעו מחברון ומשכם, רכושם נבזז והדברים הגיעו אף לידי מקרי רצח. לאט לאט עזבו עוד ועוד משפחות את הכפר עד שתושביו היהודים האחרונים בהחלט פונו בחודש אב תרצ"ח – אוגוסט 1938. בדיוק 57 שנים אחרי שהגיעו לירושלים ראשוני העולים מצנעא, תימן, בעלייה שנקראה "אעלה בתמר".

בכתבה משולבות תמונות מתוך אוסף הצלם זאב אלכסנדרוביץ'. באתר הספרייה הלאומית תוכלו למצוא עוד תמונות רבות שצילם אלכסנדרוביץ' בכפר השילוח, יחד עם תמונות אחרות משם, והכל בקישור כאן.

האם משפחותיכן ומשפחותיכם הגיעו באותה עלייה? האם ידוע לכם ולכן על סיפורים משפחתיים מאותה עלייה ראשונה? האם זיהיתן או זיהיתם את מי מהמצולמים? האם תוכלו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר? נשמח לשמוע עוד ועוד סיפורים משפחתיים, ותוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לד"ר רחל ידיד, מנהלת עמותת "אעלה בתמר" על הסיוע בהכנת כתבה זו.